התכנית "פנים אמיתיות" בערוץ 10 הציגה את יובל שטרית בת ה-23 מרמת גן (-בתמונה, ימין) שלדברי המנחה אמנון לוי סובלת מהפרעה נפשית: אישיות המפוצלת ל-30 זהויות.
סאס הסביר שמחלה אמיתית כוללת פציעה של הגוף ומכאן שאף לא אחד מהמצבים הפסיכיאטריים יכול להיות מחלה. התנהגויות לא יכולות להיות מחלה. לייחס "מחלה" לנפש הוא לבצע "שגיאה של קטגוריה" או להיות מעורב במטפורה, אולי לצורך שימוש רטורי או אסטרטגי. בנוגע ליחידים המבטאים "רעיונות של הזיות" סאס טוען ש, בדומה לשחקנים ופושעים, אנשים אלו צריכים להיראות כפועלים/משחקים על התשוקה להרוויח יתרון אקזיסטנציאלי יותר מאשר כלכלי ויש לראות התנהגות זו כסוג של גניבת זהות אקזיסטנציאלית.
הדוגמא המפורסמת של פיצול אישיות הנה "סיביל" האמריקנית, שהמציאה אישיות שונות כדי לעניין את הפסיכיאטרית להתמיד בקשר עמה. ר' קישור
כעת, כשהסרנו את המינוחים הכוזבים של "מחלה" ו"הפרעה" נבדוק אנתרופולגית כיצד אנו, הצופים, מגיבים לתופעת "פיצול האישיות".
מה למעשה ראינו בתכנית? אשה המשמיעה קולות שונים, מלווים בצורות הבעה שונות, המשוייכים לדברי אמנון לוי לזהויות שונות, בין השאר: "ילד בן 4", "גבר תוקפני", "נערה עיוורת שמנגנת על פסנתר" "פעוטה בת 3 שבקושי יודעת לדבר" ועוד 26...
מהסרט גם עולה שגב' שטרית מסתדרת עם ה"הפרעה" המדומינת.
ובכן, כשמוצגת לנו הצופים אשה ה"עושה קולות" אנו אמורים להבינה כבעלת פיצול אישיות והפרעת אישיות דיסוציאטיבית, מינוח הלקוח מקטלוג המחלות הפסיכיאטרי. אך כיצד נגיב במקרה של גבר "העושה קולות"?
'כלבוטק' שידרה ב-6.2.07 כתבה "אודות אדם בשם אילן אשד, עו"ד, [-בתמונה, שמאל] אשר נהג להתחזות לסירוגין הן ל"פסיכולוגית קלינית" והן למטופל "אוטיסט אשר עבר התעללות מינית בילדותו", ובדרך זו לשכנע במרמה סטודנטיות שחיפשו עבודה זמנית, להעניק טיפול של תראפיה במגע לאותו "אוטיסט", דהיינו לו עצמו". ציטוט מפסק הדין של גיליה רביד, בית משפט השלום ת"א 2.5.07 (בש 1373/07, פסקה 1).
הלקח האנתרופולוגי העולה מהשוואה בין גב' שטרית למר אשד הנו שנשים "עושות קולות" כדי להשיג תשומת לב, גברים מין.
http://www.iaapa.org.il/46024/blogi#sybil