שלב נוסף בהזניה ההדדית בין הפסיכיאטריה לבית המשפט בישראל מתגלה היום ע"י 'הארץ' שחשף את העתירה שהוגשה לבג"צ נגד עסקת הטיעון של היועץ המשפטי לממשלה מזוז עם הנשיא קצב.
צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית (בתצלום) טוענת בחוות דעת שהגישה אתמול לבג"ץ עו"ד דפנה הולץ-לכנר המייצגת את איגוד מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית כי "כדי להבין עדות של אשה שעברה פגיעה מינית מתמשכת, יש להרכיב את המשקפיים המתאימים, כלומר את חוות דעת המומחים לשם קבלת הסבר".
לפי זליגמן, אם מזוז היה מתחשב במצבן הנפשי של המתלוננות, היה מגיע למסקנה שהסתירות בעדויותיהן אינן גורמות ל"קשיים ראייתיים" בתיק, אלא דווקא מחזקות את מהימנותן ומספיקות להאשמת קצב באונס" משום ש"דווקא הבלבול בעדויות, הסתירות הפנימיות וחוסר ההיגיון מלמדים על מהימנות העדות ולא להפך, מאחר שעדות נקייה מפגמים מלמדת שלא נגרם נזק נפשי כלל".
הרקע למגמה זו היא אימוץ הגרסה הצפון-אמריקנית של הפמיניזם בידי פרקליטות מדינת ישראל. גרסה זו, בניגוד לפמיניזם האירופי או אף הציוני מתבססת על 'אידיאולוגית הזהות' - הפמיניסטיות הצפון-אמריקניות נטלו לעצמן החל מראשית שנות ה-70 כקו פעולה את זהות ה"קורבן". הדבר בא ביחד עם התעוררות המחאה נגד המלחמה בוייטנאם כמו גם הענין וההתלהבות שהצפון אמריקנים החלו לגלות בשנים אלו לנושא השואה - הקורבניות האולטמטיבית (-זוהי המלחמה האחרונה בה הצפון אמריקנים נראו כמי שנלחמו בצד "הטובים" והצילו קבוצה חסרת ישע מהשמדה, ולכן כיום ארה"ב כולה מלאה במוזיאוני שואה, הרבה יותר מאשר בישראל, למשל...), כמו גם המצאת ה-ptsd שהפכה את הקונצפט של "קורבן" לפופולארי ביותר בין נשים: כיום נשים מצהירות בגאוה על היותן "קורבנות אופנה" ו"קורבנות של אכילה" וכו'. משמעות הקורבניות היא שנוי הסטאטוס המשפטי של "אשה" לזה של "מוגבל" המשוחרר מהחובות שהחוק מטיל על "אדם" - למשל שעדותו בבית משפט תהיה אמינה, הגיונית וללא סתירות, כל מה שלדברי הפסיכולוגית (- ועורכת הדין שהגישה תצהיר זה לבית המשפט) מהווה נטל שיש לפטור את ה"אשה" ממנו.
ttp://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=915411&contrassID=2&subContrassID=1&sbSubContrassID=0
מאמר של דפנה הולץ לכנר: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3466590,00.html
http://www.iaapa.org.il/46024/Kfia8_disability