פסיכיאטריית הכפייה שיטת עינויים
אמצעי כפייה פסיכיאטריים הם יחס "אכזרי, לא אנושי, מבזה", ובכך הם עינויים וחלק מהמנדט של ארגוני זכויות

אליס האלמי

פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06

בקשה להכרה בפסיכיאטרית הכפייה כעינויים ובכך כחלק מהמנדט של ארגוני זכויות אדם

                                                    הקדמה
בטקסט זה נעשה ניסיון לפרש את פסיכיאטריית הכפייה ו/או כליאה וטיפולי כפייה פסיכיאטריים כבעיה פוליטית (­חברתית) לא ­רפואית. אני רואה במסמך זה כתרומה ראשונית לדיון ומבקשת להצביע על כך שבמאמר זה לא עסקתי בשיח הפנימי של ארגוני זכויות האדם בנוגע לעינויים. אף על פי כן אשמח להצטרף לדיון עם קבוצות זכויות אדם אחרות העוסקות בנושא של עינויים וטיפול ( CID")"(cruel, inhuman, degrading)
ראשית, מה קיים בתחום הבינלאומי. 
הצהרה כללית של זכויות האדם של האו"ם, סעיף 5 (איסור של עינויים): "איש לא יהיה נתון לעינויים או ליחס או עונש אכזרי, לא אנושי או מבזה."  חשובה ביותר היא ההגדרה המקובלת של עינויים באמנת האו"ם נגד עינויים ושאר טיפולים ועונשים אכזריים, לא אנושיים או מבזים, לפי החלטה של המועצה הכללית של האו"ם מתאריך 10 דצמבר 1984,בתוקף משנת 1987. חלק 1, סעיף 1, משפט ראשון: "(1) לצרכי אמנה זו עינויים משמעם כל פעולה המטילה על האדם באופן מכוון כאב רב וייסורים, בין אם גופניים או נפשיים, למטרות כאלו של השגת
מידע או הודאה ממנו או מאדם שלישי, הענשתו על מעשה שהוא או אדם שלישי ביצעו או נחשדים בביצועו, או הפחדתו או הפעלת כפייה עליו או על אדם שלישי, או בשל כל סיבה המבוססת על אפליה מכל סוג שהוא, כאשר כאב וייסורים אלו מוטלים באמצעות, או ע"י הדרכה של, או בשיתוף פעולה של עובד ציבור או כל אדם אחר הפועל במשרה ציבורית. אין זה כולל כאב או ייסורים הנובעים רק מ, או כלולים ב, או משניים לפעולות חוקיות."
המונח "פסיכיאטריית הכפייה" (כשם שגם שלילת זכויות הפרט של האדם ורדיפתו) יכול להיות מיושם, כאשר האדם כלוא במוסד פסיכיאטרי ומאובחן בניגוד לרצונו ונקבע כמי שהוא חסר "תובנה למחלתו" או חסר יכולת להסכים ל"טיפול" ונכפים עליו אמצעי התערבות פיזיים עם סמים פסיכיאטריים (סמים פסיכופרמקולוגיים) ומכות חשמל.
יתר על כך כפייה פסיכיאטרית יכולה להיות קשירה למיטת בית החולים ("קשירה בארבע גפיים"), הכפייה להשתתף בפעילות תרפויטית וגם באי יכולת משפטית באמצעות מינויו הלא רצוי של אפוטרופוס
כמו כן, להיות מאובחן כ"חולה נפש" ו/או להיות מוכתם ב"אבחנות" פסיכיאטריות (למשל "סכיזופרניה")וההערכה הנובעת מכך של האדם כ"לא תבוני" ו"חסר כשירות" היא אלמנט של כפייה פסיכיאטרית. 
נוסף על כך, הרבה אנשים שעברו חוויה פסיכיאטרית, מרגע ש"אובחנו" ונכנסו למערכת הפסיכיאטרית הלאומית, חווים רדיפה למשך שנים רבות בידי פסיכיאטרים, רשויות בריאות הציבור או מוסדות פסיכיאטריה סוציאלית.
הכפייה הפסיכיאטרית מקיימת את אמות המידה הבאות של הגדרת העינויים כפי שהיא מנוסחת באמנה נגד העינויים של האו"ם: ­
1. נגרמים לאדם כאב וייסורים גופניים או נפשיים עזים. 
2. היעד הוא הודאה ו/או הצהרה. 
3. המטרה היא הפחדת האדם.
4. הפעולה מתבססת על אפליה. 
5. הייסורים אורגנו בידי, ובהסכמה מפורשת של, עובדי ציבור.
- בנוגע ל-1) נגרמים לאדם כאב וייסורים גופניים או נפשיים עזים
 סמים פסיכופרמקולוגיים גורמים לייסורים הן גופניים והן נפשיים. הם משפיעים כמעט על כל תפקודי הגוף ובמידה רבה של וודאות גורמים לסימפטומים של מחלות גופניות רבות ביותר (למשל פרקינסון, מחלות זרימת הדם, נזקים ללב, מחלות עיניים, אי תפקודים מוטוריים, דיכוי היצר המיני, שינויים חולניים בדם ובמח עצמות, וכו').
במישור הפסיכולוגי והמנטאלי סמים פסיכופרמקולוגיים (בייחוד נוירולפטיקה) פוגעים בצורה חזקה, רגשית ומנטאלית: הם מדכאים  ומעכבים, גורמים להפרעות קוגניטיביות, שינויי אישיות ותפיסת מציאות ויוצרים התמכרות.1
ה-­כפי שהיא נקראת­ -שיטת ה"נזע החשמלי" (­מכות חשמל) יוצרת פגיעות ראש פנימיות: נוצר התקף אפילפטי מלאכותי במוח (שבץ מוחי), אשר הורס ו/או משנה חלקים של המוח. דימום מוחי, הפרעות קוגניטיביות ואובדן זיכרון, מערבולת אינטלקטואלית ורגשית וכו' הם התוצאות. האדם המעונה נשאר לאחר "טיפול השוק החשמלי" מצולק או אפאטי.2
לכלוא הפסיכיאטרי נגרמים ייסורים עזים כתוצאה מעובדת היותו משולל זכויות, מהכליאה הלא חוקית, מהאלימות ותחושת חוסר האונים, מהקשירה, מלהיות מנוע מלארגן את סדר היום הפרטי של האדם, מחוסר היכולת המשפטית ע"י מינוי אפוטרופוס ולעיתים קרובות מהסטיגמטיזציה לכל אורך החיים של מי ש"אובחן" פסיכיאטרית. מלהיות משולל מהסטאטוס של אדם תבוני, היכולת להחליט עבור עצמך, ולהיות משולל אחריות, וההידרדרות החברתית הנלווית לכך.
יותר מכך, התנכלויות שרירותיות מצד הצוות הפסיכיאטרי כגון עלבונות, להיות חשוף ציבורית מבחינה פסיכולוגית, לא להילקח ברצינות, להיות נושא לבדיחה, ואיסורים שרירותיים, הם כולם אמצעי הפעולה הרגילים במוסדות פסיכיאטריים. התהום הכה גדולה המפרידה בין צוות המוסד הפסיכיאטרי לבין ה"פציינטים", מאפשרת למחזיקים בעמדת כוח לפעול בחלל נטול חוק למעשה, כלומר שהם לא (­או רק בקושי) נקראים לתת דין וחשבון על פגיעותיהם בזכויות האדם. הסיבה לכך: ראשית לכל לא מאמינים ל"אנשים משוגעים" (­או מאמינים פחות) כשהם מדווחים על ההשפלה שחוו. שנית, "אמצעים" שרירותיים ובלתי מובנים כמו איסור על זכויות הביקור, בידוד מוחלט (­גם כן שיטת עינויי סטנדרטית בבתי סוהר), או היעדר חופשות,  מוצגים כולם כאמצעים תרפויטיים.3 גם היו דיווחים על דיכוי בתוך המוסדות הפסיכיאטריים אשר כוונו כנגד אירועים כגון שירה עליזה בצוותא.
הייסורים הגופניים והנפשיים כתוצאה מהעינויים הפסיכיאטריים נמשכים גם הרבה מעבר לתקופת הכליאה במוסד הפסיכיאטרי: בכמה מקרים סמים פסיכופרמקולוגיים ומכות חשמל גרמו לנזק בלתי הפיך חבוי, למשל הפרעות מוטוריות כ'טארדיב דיסקנזיה' או חסכים מנטאליים. אנשים אלו עוזבים את המוסדות הפסיכיאטריים עם דימוי עצמי נמוך וכאנשים מפוחדים נטולי ביטחון עצמי ולעיתים קרובות חווים תחושות רדיפה הנמשכות לכל החיים. גם בקרב ה-­כפי שהם נקראים- מומחים פסיכולוגיים ורפואיים אנו מוצאים אמירות על טראומה הנגרמת ע"י הפסיכיאטריה עצמה.
מנקודת מבט חברתית ההשלכות ארוכות הטווח של הסטיגמטיזציה והכפייה הפסיכיאטריות הן לעיתים תכופות הידרדרות חברתית דרסטית הכוללת אובדן מעמד חברתי, אפשרויות תעסוקה ואף מגורים. כמה מקורבנות הפסיכיאטריה מתוך ייאוש אף ביצעו התאבדות במהלך, או אחרי שהות, במוסדות פסיכיאטריים. 
 - בנוגע ל-2) היעד הוא הודאה ו/או הצהרה
מטרת סוג זה של עינוי היא לחלץ הודאה ב"תובנה למחלה" וע"י כך "נכונות לטיפול".
ה"תובנה למחלה" של האדם המעונה הופכת את הבאים לאפשריים: ­לפרש ולהצדיק את שלילת הזכויות המוזכרת לעיל בידי רופאים ושאר אנשי צוות רפואי כאמצעים ­ועזרה­ רפואיים / ­לטעון בצורה משכנעת בדבר נחיצות שלילת החירות, להצדיק שלילת כל זכויות הפרט /­ להציג את אי היכולת המשפטית כ"הגנה תומכת" וכאמצעי לרווחתו כביכול של האדם הנידון / ­להסוות הוצאת דיבה ואפליה / ­לפקח על אנשים ו, במידת האפשר, להפוך אותם למתפקדים חברתית וכלכלית / ­להבטיח את המשכיות ה ­כביכול­ "טיפול" מחוץ למוסד הפסיכיאטרי / ­מעל לכל, להבטחת הפיקוח המתמשך על האדם העובר חוויה פסיכיאטרית. 
ההודאה ב"תובנה למחלה" היא בעלת החשיבות הרבה ביותר והעינוי משיג את האפקט הרב ביותר אם הוא לא רק מצליח לשבור את האדם ולגרום לו להעמיד פנים כבעל "תובנה למחלתו", אלא שבסופו של דבר גורם לאדם למעשה להאמין ב"מחלתו".
- בנוגע ל-3) העינוי מתרחש להפחדתו של, והטלת כפייה על, האדם
דרושה הפחדה וכפייה כדי: -לארגן את שהותו של האדם במוסד פסיכיאטרי ללא חיכוך או התנגדות,/ ­להשיג את המטרה של חילוץ ההודאה ב"תובנה למחלה", / ­להבטיח לשם כך את המשכיות הפיקוח על האדם המוזכרת בנקודה -2.
הפרות הזכויות הן האמצעי לשבור את רצונו והתנגדותו של האדם הנידון. בנוגע לכך הנה ציטטה לדוגמא מהפסיכיאטר מבקר ­הפסיכיאטריה פיטר ברגין: "שוק חשמלי עובד משום שהוא מפיץ פחד וטרור. בדרך זו, כפי שאחד מחברי הטובים שקיבל שוק חשמלי אמר לי אתמול: "לאחר השוק הראשון הייתי עושה כל דבר במטרה לצאת מהקליניקה. לאחר זאת עשיתי כל מה שהם רצו ממני."4
ההשפעות של הסמים הפסיכופרמקולוגיים (בייחוד הנוירולפטיים) ומכות החשמל, כלומר הכבילה הפסיכולוגית והגופנית והדיכוי של האנשים הנידונים, הם לא ­כפי שנטען בצורה כוזבת לעיתים קרובות­ רק "תופעות לוואי של התרופות". הם נגרמים בכוונה תחילה ע"י הרופאים הנותנים אותם, בדרך כלל כשהם יודעים בוודאות (­או לוקחים בחשבון) שהאדם סובל מהם ושאיבוד יכולת התנועה שלו משרת את הסביבה החברתית (­ואת הפסיכיאטרים עצמם) אך
אינה הפתרון לבעיות האפשריות המונחות בבסיס ההתנהגות ה"משוגעת". מעבר לכך, הפסיכיאטרים משתמשים בסמים פסיכופרמקולוגיים ומכות חשמל במטרה להרוס רגשות ומחשבות לא רצויות ומטרידות ­חברתית (למשל אובדן מוטיבציה, דיכאון). בעוד שהצלחת שיטות אלו מוטלת בספק, הרי שהן מצביעות על העובדה שהניסיון המבוצע כאן הוא לגרום לאנשים לתפקד חברתית.
בנפרד משיטות שלילת זכויות המתוארות בנקודה-1) שטיפת מוח ע"י אידיאולוגיה פסיכיאטרית היא אמצעי רגיל של הפחדה ואיום. פסיכיאטרים (מגובים ע"י האשראי והאוטוריטה שלהם בחברה והעולם המדעי) וצוות המוסד, בהשתתפות הגורם בעל האוטוריטה ­קרובי משפחה­, משכנעים את ה"פציינט" כאשר הוא כלוא ומבולבל באמצעות סמים ובנוסף קרוב לוודאי שנמצא במשבר חיים, והמוצא עצמו בסיטואציה חסרת ישע, והוא שומע כדבר שבשגרה את השקר המנוסח כך: אלו שנשארו "לא מטופלים" יישארו חולים כרוניים למשך כל ימי חייהם. שטיפת המוח והעינויים פועלים כך שהסובייקטים גם
מפנימים את הסטיגמטיזציה לכל חייהם כמי שהם "חולי נפש" שאינם מסוגלים להתמודד עם עצם החיים, וגם אחוזי פחד הן מהחזרה על העינוי הגורם סבל או מהאיום בייסורים גדולים יותר (­למשל שיזריקו לך, או שיתנו לך מכות חשמל, במקרה של סירוב לקחת כדורים) ואף שהות ארוכה יותר במוסד הפסיכיאטרי.
בהסבר של שורדי הפסיכיאטריה המתמרדים, אנו מסכמים ש: "סיום העינויים רק במחיר של ­כפי שזה נקרא­ "תובנה למחלה" מובילה ­בהקשר להבטחה הכוזבת לעזרה­ להסכמה גורפת של התפיסה האינדיבידואלית של הדיכוי. באותו זמן תקווה כוזבת של שיקום כבוד האדם נוצרת ע"י זיהוי והכנעה מוקדמת בהקשר לשיטה הקולוניזטורית."5
- בנוגע ל-4) הפעולה מתבססת על אפליה
אפליה מכילה תיוג אנשים כ"חולי נפש" וייחוס אבחנות כגון "סכיזופרני" או "מאני ­דפרסיבי". הקונצפט של "מחלת נפש" אינו מבוסס, כפי שלעיתים מניחים, על עובדות רפואיות ­מדעיות, אלא על הנחות של גורמים הקשורים ל"מחלות" להתנהגות לא רצויה.6 בעת האחרונה, באופן הדרגתי, יותר אבחנות פסיכיאטריות מבוססות על בסיס ביולוגי וגנטי, כך שתיאוריות ביולוגיות גזעניות כגון "הפרעה נפשית היא מחלה תורשתית" מקבלות תמיכה מוגברת. יד ביד עם אבחנות אלו קיימת שלילת יכולת האדם לבסס שיפוט רציונאלי, תובנה ואחריות אישית. דוגמא בעניין זה היא הגדרת "רצון חופשי", כפי שהיא מנוסחת בחוק האפוטרופסות, המאופיין כ"יכולתו של האדם הנידון להבחין ויכולתו לפעול בהתאם". יוצא מכך שאין ברשותם של ה"מופרעים נפשית" כל "רצון חופשי", כפי שהוא מנוסח בחוקי האפוטרופסות.7
בשל אפליה ויחס זה נשללת משורדים פסיכיאטריים הזכות להיחשב כבני אנוש רציונאליים ואחראיים, המסוגלים להחלטה עצמית, ובעלי כבוד. 
אפליה היא הבסיס להגדרת העינוי הנ"ל כאמצעים רפואיים. כך נוצרים אזרחים סוג ב', שעליהם מיושמים חוקים מיוחדים, כבודם מוכתם וניתן לגרוע או אף לשלול כליל את זכויות היסוד שלהם ו/או זכויות האדם שלהם.
- בנוגע ל-5) הייסורים אורגנו ע"י, ובהסכמה מפורשת של, עובדי הציבור
טיפול פסיכיאטרי כפוי וכליאה, כמו גם צוו של אפוטרופוס רשמי, זוכים ללגיטימציה בגרמניה דרך חוקי "חולי הנפש" (PsychKGs) והחוקים הנוגעים לאפוטרופסות רשמית. כדי לאשר כליאה במחלקה פסיכיאטרית סגורה ו/או טיפול כפוי במקרה ספציפי מסוים נדרשת הערכה
רפואית, שעל בסיסה בית המשפט פוסק. אם מוגשת בקשה לאפוטרופוס רשמי, יש לו היכולת להחליט על כליאה במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
בנוסף, גם רשויות בריאות ­הציבור המקומיות (שירותי הפסיכיאטריה הסוציאלית) והמשטרה נוטלים חלק: לעובדי רשויות בריאות ציבור יש רשות לבקר אנשים המוכתמים בידי הפסיכיאטריה בבתיהם ­הם מבלי הסכמתם ו, אם הכרחי אז בעזרת שימוש בכוח של המשטרה, לפעול לכליאת האדם ­בניגוד לרצונו­ במחלקה פסיכיאטרית סגורה ע"י רופא עובד מדינה.
לכלואים הפסיכיאטריים ניתנת האפשרות להתנגד משפטית לכליאה ולטיפול הכפוי וכמו כן ניתן להם סנגור מטעם בית המשפט, אך רק לעיתים רחוקות דבר זה מוביל לביטול הכליאה או הטיפול הכפוי, זאת משום שבתי המשפט ככלל מקבלים את עמדת הרופאים.
עינויי פסיכיאטרי במסווה של רפואה
פסיכיאטרים, צוותי המוסדות הפסיכיאטריים ומחוקקים טוענים כי הם פועלים לרווחתם ולבריאותם של הנוגעים בדבר. בניגוד לטיפול הרפואי לשאר האוכלוסייה האוכלוסייה, הדורש את הסכמת הפציינטים, הרי ש"טיפול", כליאה, ומינוי אפוטרופסות בפסיכיאטריית הכפייה מתרחשים גם מבלי הסכמת הנוגעים בדבר, וללא התחשבות באשר להאם הם באותה דעה שהדבר נעשה לטובתם אם לאו.
שלילת החירות מקבלת לעיתים קרובות צידוק בדרך של הדבקת התווית "סכנה לעצמם או לזולת" לאנשים. לתווית זו אין כל קשר לתוצאת מעשה פלילי כלשהו שהתבצע ­דבר המהוה בסיס לכליאת עבריין "נורמאלי" ­, אלא היא למעשה הנחה סובייקטיבית של התנהגותו העתידית בפוטנציה של האדם, אשר אחריותו נשללת ממנו. המעצר במוסדות פסיכיאטריים הופך כך להיות מעין מעצר מונע. בשל היעדר הסכמתו של ה"פציינט" לטיפול הפסיכיאטרי, הרי שטיפול זה אינו יכול להתפרש כעזרה רפואית או תרפויטית, אלא חייב להיחשב כהפרה קיצונית של זכויות האדם ואקט אוטוריטטיבי ופטרנליסטי.
עינוי פסיכיאטרי ואידיאולוגיה פסיכיאטרית בשירות הפיקוח החברתי והחוק
אדווארד פטר, אשר בספרו "עינויים. ההיסטוריה של חקירה מביכה"8 דן בנושא של מהות ומטרות העינויים, מגיע למסקנה ש"אלמנט ייחודי של עינויים [...]‏ הוא העינוי, אשר מישהו עובר רק בשל אינטרס הציבור" (עמוד 23). על כן עינוי יכול להיחשב כ"ביטוי של צורת ראייה של הממשלה על הסדר הלאומי" (עמוד 10). מטרת העינוי יכולה גם להיות "שבירת רצון הקורבן" בהתאם לשיטה אידיאולוגית (עמוד 208). בעשותה כך "כל אידיאולוגיה [...]‏‏ מניחה מראש דימוי של האדם, תפיסה של מי הוא היצור האנושי וכיצד יש להתייחס אליו, זאת במטרה לפתח את החברה אשר האידיאולוגיה הרלוונטית דורשת." (עמוד 210)
אנו מזהים מאחורי עינויי הפסיכיאטריה כמה קונספציות על הסדר החברתי ומטרות פוליטיות, ואת האידיאולוגיה של דימוי בני אדם עליה היא מתבססת. מצד אחד, הסטנדרט החברתי הרצוי של אדם "בריא" ו"נורמלי", דימוי האדם החושב הטיפוסי הרציונאלי המתאים עצמו לתנאים החברתיים והכלכליים. ובניגוד לזה, "חולה הנפש" המנותק, הלא ­מתפקד והאי רציונאלי, המהווה מטרד, ושאינו מתפקד והוא חסר שימוש ותועלת לחברה ולכלכלה. הפסיכיאטר ומבקר הפסיכיאטריה האמריקני רון לייפר טוען: "המודל הרפואי מעמיד פנים שהוא מדעי אך פועל כאידיאולוגיה. זוהי אידיאולוגיה משום שהיא מדגישה את הדומה בין מחלה רפואית ומחלת נפש, כלומר, שבשתיהן כרוכים ייסורים ומוגבלות, והיא מעלימה את ההבדלים ביניהן, כלומר שהייסורים והמוגבלות של מחלה רפואית נוצרים ע"י שינויים הניתנים להדגמה בגוף, בשעה שהייסורים והמוגבלות של מחלת נפש אין להם כל סיבה ניתנת להוכחה גופנית והמחלה קשורה לעומת זאת לדיבור, רגשות, והתנהגות חברתית." "האינטרס החברתי המשורת בידי אידיאולוגיית המודל הרפואי הוא המנדט הציבורי להיקף גדול יותר של פיקוח חברתי שניתן להגיע אליו תחת שלטון החוק. ע"י תיוג התנהגויות מסוימות כמחלה רפואית, המודל הרפואי משרת, מעניק יכולת ומצדיק צורה חוץ ­חוקית וחשאית של פיקוח חברתי. שלא כמו אנשים המאובחנים עם מחלה פיזית, [...]‏‏, אנשים ה"מאובחנים" ע"י מחלה נפש חמורה יכולים להיות מוגדרים כלא אחראיים, ניתן לשלול
מהם את חירותם מבלי כל האשמה או משפט, ואפשר לכפות עליהם לקחת סמים ואמצעי "טיפול" אחרים בניגוד לרצונם. כשמסתכלים על כך דרך המודל הרפואי, הפרות זכויות אדם אלו מופיעות ומוצדקות כטיפול רפואי." (לייפר)
"המודל הרפואי התפתח כאידיאולוגיה בהקשר היסטורי ופוליטי" של ההשכלה האירופאית. זאת משום שהמדינה המודרנית של החברה הנאורה, הרואה עצמה חופשית, אינה יכולה יותר להרשות לעצמה לחמוס מאנשים את חירותם ע"י חוקי עונשין או צווים שרירותיים, גם אם הם לא ביצעו עבירה פלילית אלא רק משום שהם מתנהגים או חושבים בצורה בלתי רגילה והם מהווים מטרד. זוהי הסיבה מדוע חברה זו נזקקה למודל הרפואי (­האידיאולוגיה הפסיכיאטרית) במטרה להשליט פיקוח חברתי.9

                                                             סיכום
 עינויי ויצירת אזורי בידוד ע"י כליאת אנשים במוסדות וע"י הדרה חברתית נובעים מצורך חברתי להפוך אנשים למתאימים לנורמה הפוליטית, החברתית והכלכלית הרצויה ע"י ניסיון לגרום להם להאמין כי הדבר נעשה לטובתם הם או לפחות לפקח עליהם. זאת במטרה לשרש התנהגות לא רצויה ו/או להרחיק אנשים לא רצויים מחיי הציבור.
מראי מקום:
1.על השפעות הסמים הפסיכופרמקולוגיים ראו בין השאר את ספרו של
Peter lehaman: "the chemical toggle. Why psychiatrists administer neuroleptics" Berlin: peter lehaman anti-psychiatry publishing house 1990
כמו גם
Breggin, peter: poisonous psychiatry. Volume 1. Heidelberg: Carl Auer publishing house 1996
2. מידע נוסף על מכות חשמל:
Breggin peter: on the paths to the prohibition of electroshocking. Minutes of the hearing of the psychiatrist peter Breggin before the San Francisco town center services committee from November 1990
ב:
An alternative to psychiatry. Berlin: peter lehaman anti psychiatry publishing house 1993
או ב:
http://www.bpe.online.de/index
 sik.htm 3. מקרים לדוגמא ראו:
"berichte aus der wirklichkeit" (reports from reality")
תחת
http://www.psychiatrie-erfahrene.de/berichte.htm
4. Breggin peter: on the path to the prohibition of electroshocking
In: an alternative to psychiatry. Berlin: peter lehaman anti psychiatry publishing house 1993 p.162
5http://www.psychiatrie-erfahrene.de/io11/kolonialisiertet.htm
6. על הז'רגון של מחלות פסיכיאטריות ראו:
Szasz Thomas. The myth of mental illness
7. bundesrats drucksache 865/03
8. peters Edward : torture. History of an embarrassing enquiry
9. כל הציטטות הבאות הן מ:
Leifer ron, a critique of psychiatry and an invitation to dialogue