העיתון מדווח על פסק דין של השופטת עדנה בן לוי (בצילום) בביהמ"ש לנוער בחיפה הכופה על אם לשלוש לסמם בריטלין את "בנה הקטן", ש"אובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז העלולות להשפיע על הישגיו הלימודיים והאישיים" (שימו לב: "עלולות"!). כרגיל הדיון בישראל -הן בבית המשפט והן הטוקבקיסטי- נבער ורדוד ונסוב, לפי הדיווח, רק על עמדת הפסיכיאטרים "מטעם הרווחה ובית המשפט, שריטלין עשוי להקטין את בעיות הקשב והריכוז ולגרום לקטין לשפר את הישגיו", ועל עמדת חבר כנופיית הקראפולוגיה "אילן סלומון, שניתנה בבית המשפט" לפיה "השפעת הריטלין דומה להשפעה הממריצה של קוקאין...צריכה ממושכת של התרופה עלולה להוביל להתנהגות פסיכוטית אלימה ובלתי נשלטת".
האם, שמייצג אותה בהתנדבות עו"ד יוסי נקר, מתכוונת לערער.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1060539.html
רמה אחרת של דיון אפשר למצוא אצל תומאס סאס, שבמאמרו "פרמקראטיה (Pharmacracy): הדספוטיזם החדש" מתמקד בנושאים הקשורים לפרקטיקות הנסמכות על אידיאולוגיה של מדיקליזציה והשימוש בכוח בידי רופאים המשמשים –באופן מפורש או בעקיפין, מרצון או שלא מרצון– כסוכני המדינה. במיוחד טוען סאס שלמרות שחלק מאמצעי בריאות ציבור בכפייה יכולים להיות כלי פיקוח מוצדקים של המדינה (-למשל הסגר במהלך מגיפה), הרי שהצדקה מעין זו אינה מעניקה לגיטימיות להרחבת תפקיד המדינה במקרים של בריאות הפרט. כשם שחשוב לשמור על הפרדה בין הדת והמדינה כך, לדברי סאס, חשוב לשמור על הפרדה בין רפואה ומנגנון הכפיה של המדינה: הפרדה מעין זו "נחוצה להגנת זכויותינו המסורתיות לחיים, חירות ורכוש". וכך, "התשובה לשאלה האם לאדם יש זכות למחלה –פיזית או נפשית– מתמצת בשאלה האם האדם נתפס כאדם פרטי או רכוש ציבורי: לראשון אין כל מחויבות לקהילה להיות או להישאר בריא, לשני יש מחויבות שכזו. במצב בו טיפול רפואי מסופק בידי המדינה, רופאים וחולים גם יחד מפסיקים להיות אנשים פרטיים ומוותרים על "זכויותיהם" כנגד האינטרסים של המדינה המנוגדים לשלהם".
http://www.iaapa.org.il/46024/Kfia11_szasz_medicalization