מדריך עזרה ראשונה להגנה מתקיפה
פסיכיאטרית
הערה: לבירור פרטים עדכניים נא לפנות לעמותה טלפון
03-5228658
מטרת
המדריך היא לפרש את דרישות החוק
והפסיקה במקרה של תקיפה פסיכיאטרית ובכך להעניק לכלוא ולתומכים במאבקו
בסיס להגנה משפטית עצמית. המדריך בנוי לפי השלבים השונים של הכליאה
ותפקידו להבהיר לכלוא באיזה שלב משלבי הכליאה הוא מצוי; מה עליו לעשות
בשלב זה ובשלבים הבאים; ומה עליו לטעון בכל שלב נגד כליאתו, וזאת כדי
לאפשר לכלוא במוסד הפסיכיאטרי להלחם על זכותו לחיים של חירות וכבוד.
הערה:
המדריך נכתב בשנת 1995, בימיה הראשונים של העמותה, ואכן סייע לאנשים רבים
לשחרר עצמם מאימי הכפייה הפסיכיאטרית. בעקבות הצלחות אלו המערכת
הפסיכיאטרית התארגנה מחדש כדי "לסתום פרצות" ולמנוע כל אפשרות מהאזרח
לשחרר עצמו, כך למשל הוכנס תיקון לחוק המאפשר הפעלת כפייה פסיכיאטרית
על האזרח בנימוק כי "הוא עלול לסכן את עצמו או
את זולתו, סיכון פיזי שאינו
מיידי".
מכאן יוצא שיש צורך בהיערכות מחדש לגבי הסכנות שבחוק זה ואסטרטגיות אחרות
מזו המשפטית שיש לנקוט כדי שהאזרח יוכל לשקם את כבודו וחירותו בפני התקיפה
הפסיכיאטרית.
השלבים המשפטיים בכליאה פסיכיאטרית
החוק
קובע פרוצדורה משפטית ברורה לכליאה פסיכיאטרית, מכאן שכליאה פסיכיאטרית
שבוצעה תוך התעלמות או קיצור או פסיחה על אחד השלבים היא עבירה וניתן
להביא לדין את האשמים ולדרוש מהם פיצויי נזיקין. חובה על הכלוא (והתומכים
במאבקו) לבדוק בדקדקנות אם הפרוצדורה המשפטית נשמרה במהלך הכליאה. חובה
לעשות זאת בדרכים הבאות:
דרישה
לגיטימית ועקבית מהנהלת בית החולים הפסיכיאטרי, בכתב בלבד (ורצוי בפקס),
לקבלת העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין אשר חייבים להימצא
בתיקו הרפואי של הכלוא.
המותקף חייב להתייחס לכליאתו כלכליאה של עציר בהליך פלילי רגיל; לדרוש
שתנתן לו האפשרות להציג את גרסתו; ולהתעלם, ככל האפשר, מההתייחסות
לדיבורים על "המחלה".
המורשים
על פי חוק להורות על כליאה פסיכיאטרית:
א. הפסיכיאטר המחוזי וסגנו.
ב. מנהל בית חולים, לא רק פסיכיאטרי.
(חשוב לזכור שלמנהל מותר להאציל סמכויות כך שבהחלט ייתכן מצב בו מנהל
מחלקה, או אף רופא כונן ירשה לעצמו לכלוא אדם בנימוק
שהוא מוסמך לכך). כליאה כזו תתכן שתבוצע בבית חולים כללי.
ג. שופט.
כליאה פסיכיאטרית נעשית בשני מסלולים:
הוראת בדיקה כפויה והוראת אשפוז כפוי דחוף של פסיכיאטר
מחוזי וסגנו.
צו אשפוז של שופט.
שלב ראשון: ראיות נגד הכלוא
הפסיכיאטר
המחוזי מחליט על סמך ראיות לכאורה (עדויות) שהובאו בפניו על חטיפת אדם
לבית חולים פסיכיאטרי לשם עריכת בדיקה פסיכיאטרית כפויה כתנאי להוראת
אשפוז כפוי דחוף; הוראת אשפוז כפוי לא דחוף; או טיפול מרפאתי כפוי.
העדויות,
לפי הפסיקה, צריכות להיות בכתב; צריכות להכיל תאריך רלוונטי לכליאה;
צריכות להכיל פירוט וציון עובדות ספציפיות כגון המקום והזמן בהם ארעו
האירועים המתוארים בראיות; במידה ומדובר באירועים אלימים – עוצמתם וטיב
הפרובוקציה אליה הגיב המותקף; שם נותן העדות. כידוע, כל אדם יכול לשלוח
ראיות לכאורה שכאלה לפסיכיאטר המחוזי. בהרבה מקרים פועל הפסיכיאטר המחוזי
על סמך שיחת טלפון בלבד של המשפחה הכולאת. בהליך הכליאה הפסיכיאטרית,
ראיות לכאורה אלו זהות לחשדות שבשלן עוצרת וחוקרת המשטרה חשודים בהליך
כליאה רגיל. הנימוקים היחידים לכליאה פסיכיאטרית הם סיכון האדם את עצמו או
זולתו (כתוצאה ממחלתו). החוק מדבר על סיכון ממשי מיידי (סיכון פיזי). סכנה
צריכה להיות ממשית ומוחשית, להבדיל מאפשרות סתם ופגיעה של מה בכך. לא כל
נזק מהווה סכנה.
הפעולה
הראשונה שהכלוא חייב לעשות היא
דרישה לקבלת העתקים צילומיים של ראיות אלו, כדי שתנתן לו זכותו החוקית
להגיב עליהן ולמסור את גרסתו למתואר בהן, כפי שהדבר נעשה בהליך כליאה רגיל
במשטרה. מאחר וראיות אלו מגיעות ללשכת הפסיכיאטר המחוזי, יש להפנות גם
אליו את הדרישה לקבלתן, בנוסף לפניה להנהלת בית החולים הפסיכיאטרי.
בדיקה פסיכיאטרית
הבדיקה
נעשית רק ע"י הפסיכיאטר
המחוזי, או פסיכיאטר שקיבל ממנו כתב הסמכה לעריכתה. בדיקה שנעשית ע"י
פסיכיאטר שלא קיבל כתב הסמכה – פוסלת את חוקיות הכליאה כולה, ולכן יש
לדרוש במיוחד צילום של תעודת ההסמכה של הפסיכיאטר החתום על הבדיקה הנ"ל.
הבדיקה
הפסיכיאטרית חייבת להרשם במלואה בפרוטוקול + תאריך הבדיקה + משך זמן
הבדיקה.
חשוב
מאוד להבין כי הבדיקה
הפסיכיאטרית היא המקבילה לחקירה המשטרתית של העצור והיא הבסיס לכתב האישום
הפסיכיאטרי (ה"דיאגנוזה") ולכליאה הפסיכיאטרית, ולכן זכותו של המותקף
לדרוש שבבדיקה יהיה נוכח מיופה כוח מטעמו (בדיוק כפי שבחקירה משטרתית,
זכותו של כלוא להיות מיוצג ע"י עורך דין). במידה ולאדם אין כסף לשכור עורך
דין וזה לא נוכח במהלך הבדיקה – ניתן לטעון, בהגשת הערר על הוראות
הפסיכיאטר המחוזי, כי נפגעה זכות הטיעון והייצוג של הכלוא, דבר שמהווה
סיבה לפסילת הכליאה כולה.
לאחר
שהוראת אשפוז כפוי דחוף נכנסת לתוקף, זכותו של האדם להגיש ערר נגדה, בעצמו
ובעזרת כל אדם אחר, לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית.
לפי
החוק, אם נשלח הערר לוועדה
הפסיכיאטרית במהלך 24 השעות הראשונות שלאחר הוצאת ההוראה הנ"ל, תידחה
הכליאה עד לקבלת החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בערר. כמובן שרוב הכלואים
נחטפים קודם לכן מבתיהם לבית החולים הפסיכיאטרי (ל"בדיקה כפויה") ושם
מוצאת נגדם הוראת הכליאה, ובכך נשללת מהם זכותם לפי החוק להגנה עצמית.
השלב
הקריטי בהגנתו של הכלוא הוא פרק
הזמן בין תחילת כליאתו לבין ישיבת הוועדה הפסיכיאטרית. מיד עם כליאת האדם
בבית החולים הפסיכיאטרי, יש להגיש מטעמו (בפקס) דרישה לבית החולים וללשכת
הפסיכיאטר המחוזי לקבלת העתקים צילומיים של מסמכים מתיקו הרפואי. סירוב או
התעלמות מדרישה זו הוא אחד הטיעונים לאי חוקיות הכליאה, ויש לציין זאת
בערר לוועדה הפסיכיאטרית.
החוק
קובע שמותקף ייכלא לשבוע,
שלאחריו מתכנסת ועדה פסיכיאטרית שרשאית להאריך את כליאתו בשבוע נוסף. לאחר
השבוע השני מתכנסת הוועדה הפסיכיאטרית שלה היכולת להאריך את כליאתו עד ל-3
חודשים.
בהוראת
אשפוז כפוי לא דחוף, יש להעניק
זמן של יותר מ-24 שעות למותקף כדי לאפשר לו לערור, וגם יש להביא את הנושא
לדיון כאילו הגיש המותקף ערר על החלטת הפסיכיאטר המחוזי. ברור מתנאים אלו
שהוראה זו מעולם לא מבוצעת.
למנהל
בית החולים הפסיכיאטרי יש סמכות
להורות על מעצר כל אדם ל-48 שעות לשם בדיקה כפויה, ללא צורך בהוראת אשפוז
כפוי מטעם הפסיכיאטר המחוזי. חובה להגיש ערר לשחרורו של הכלוא, בלי לחכות
עד שתוצא נגד הכלוא הוראת אשפוז. לשם כך צריך לפנות למנהל בית החולים
בדרישה מיידית לשחרור הכלוא, מרגע שיסרב יש להגיש ערר לוועדה הפסיכיאטרית,
והוא מצורף כמשיב לערר המוגש לוועדה הפסיכיאטרית ומוזמן לדיון בפניה. המשך
אשפוז שכזה מותנה בהוראת אשפוז כפוי של הפסיכיאטר המחוזי.
חשוב
לזכור שאדם הנשלח מטעם בית המשפט להסתכלות אינו מאושפז. מעמדו המשפטי אינו
זהה למעמד של מאושפז, ואין לבית החולים סמכות עליו.
הסמכות הסופית לכליאה היא בידי בית המשפט.
חובה על המותקף לראות את עצמו כעציר בהליך כליאה רגיל, ולא כחולה בבית
חולים לחולי נפש.
חשוב שכל פעולות הכלוא בזמן הכליאה יכוונו אך ורק לצד המשפטי של כליאתו.
רצוי לא לשתף פעולה מילולית עם המערכת הפסיכיאטרית, מלבד דרישה עקבית
לקבלת העתקים של המסמכים ושמירה על זכויות הכלוא.
כמו-כן, על הכלוא לדרוש שבכל מפגשיו עם המערכת יהיה נוכח אדם נוסף מטעמו,
שישמש עבורו מעין מיופה כוח; יהיה נוכח בפגישות עם הפסיכיאטר; ידבר ויענה
בשמו של הכלוא וכו'.
הזכות להתנגד לכליאה הפסיכיאטרית פתוחה בפני כל הציבור, ולא רק המותקף
עצמו. מאחר והפסיכיאטריה היא מכשיר שיטור וכוח דיכוי הרודף את החריגים
מבחינה חברתית, הרי שהכליאה הפסיכיאטרית היא כליאה המבוססת על סטייה
מהנורמה החברתית. לכן חשוב שהכלוא יגייס את כל מכריו, כדי שכל אחד ואחד
מהם יגיש ערעור/ערר לוועדה הפסיכיאטרית, וזאת כדי שכל אחד מהעוררים יוכל
להופיע בפני הוועדה ולתת עדות על התנהגותו החברתית ואופיו של הכלוא.
הגשת ערעור/ערר בכתב
מבטיחה את השתתפות העורר בדיוני הוועדה.
הגשת
ערר תמיד תעשה בשיגור בפקס הן להנהלת המוסד הפסיכיאטרי והן למחלקת רשומות
רפואיות במוסד הפסיכיאטרי (יש לטלפן למזכירות המוסד ולבקש את מספרי הפקס
של 2 משרדים אלו במוסד)
מטרת הערר היא לטעון על בסיס הסיבות המוזכרות בו,
כי דין הבקשה להארכת הוראת האשפוז של הפסיכיאטר המחוזי להידחות, או כי על
הוועדה לשקול אמצעים פחות פוגעניים מבחינת חירות האדם, למשל טיפול מרפאתי
כפוי.במהלך הכליאה
ועדה פסיכיאטרית
הוועדה
מחוייבת בכללי הצדק הטבעי שאחת מהן היא זכות השימוע והטיעון. זוהי זכותו
של הכלוא והעדים שלו להופיע בפני הוועדה באופן אישי וע"י מיופה כוח ומתן
הזדמנות נאותה לכלוא להגיב על מידע שהתקבל בעניינו והעשוי להשפיע על
ההחלטה להמשיך את כליאתו.
זכות הטיעון נחשבת לזכות יסוד של האדם והיא מחייבת גוף מנהלי (הפסיכיאטר
המחוזי) הפוגע באדם לתת לו הזדמנות להשמיע את דברו, הזדמנות כזו כוללת
הודעה ברורה לנפגע על טיב הטענות המועלות נגדו ומתן אפשרות להגיב עליהן,
לרבות באמצעות עיון בחומר שנאסף על ידי הגוף המנהלי. מעמדה של זכות הטיעון
כזכות יסוד אינו מאפשר לדלג עליה נכל נימוק שהוא.
יש להביא בפני הוועדה עדים ועדויות שיתמכו בגרסת הכלוא ל"ראיות לכאורה".
הוועדה חייבת לנהל פרוטוקול שבו אמורים להיכתב הדברים הבאים:
שמות הצדדים לדיון;
פירוט הראיות שהוגשו והטענות שהושמעו; ו
כן קביעת הממצאים; והכרעה מנומקת; חייב להיות רישום של ראיות שנתקבלו תוך
כדי דיון וציון שם נותן העדות. ה
וועדה חייבת לבסס ממצאים ואינה יכולה לקבוע החלטה בלי ביסוס. ה
וועדה חייבת להודיע אם הממצאים מבוססים על בדיקה של הוועדה או חומר אחר
ומהו החומר האחר.
חייב להיות פירוט מידע ומידת מהימנותו של מידע זה כדי שהמידע יהא מספק
לבסוס הכרעה. למשל: אדם המתנכל לרכוש ושובר חפצי בית אינו מהווה סיכון
לאדם, אמירות על פוגרומים ברכוש אינן ראיות רלוונטיות מספיק לביסוס מסקנות
לכליאה פסיכיאטרית.
הוועדה צריכה לשקול את ההצדקה הראשונית לכליאה, כלומר את הסיבה המוזכרת
בהוראת האשפוז של הפסיכיאטר המחוזי ולא את הצורך הרפואי בהמשך הכליאה.
חוות הדעת של הוועדה צריכה להיות אובייקטיבית: אסור להכניס במסגרת חוות
הדעת את תגובות הכלוא לעצם כליאתו.
הוועדה צריכה להפגין שיקול דעת עצמאי על סמך ממצאים עובדתיים שעימם היא
נפגשת באופן ישיר.
הנמקת הוועדה היא התנאי לתקפותה של ההכרעה.
חייב להיות בסיס עובדתי לבקשה מנומקת להארכת הכליאה.
כמובן שכל הקריטריונים לפעולה תקינה של הוועדה המוזכרים כאן יכולים לעזור
בביסוס הערעור/ערר על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המוגש לבית
המשפט.
חשוב להבין שכדי לערור כהלכה על החלטת
הוועדה לבית המשפט, יש להוכיח כי הוועדה סלפה או טעתה בפרשנותה לעובדות
שהונחו בפניה. לכן חשוב להביא לפני הוועדה נימוקים
מפורטים בכתב על הפגמים הפרוצדורליים בהליך הכליאה ועל חומר הראיות לכאורה;
חשוב להביא בכתב לפני הוועדה עדויות מטעם הכלוא התומכות בגרסתו.
מאחר וכל הפרטים האלו חייבים להכתב בפרוטוקול, אסור לחלוטין לסמוך על חברי
הוועדה שיכתבו פרוטוקול הוגן ואמיתי (או שיכתבו בכלל פרוטוקול). לכן יש
להצטייד במכשיר הקלטה כדי להקליט ולתעד את מהלך הוועדה, וגם לכתוב
פרוטוקול פרטי מטעם הכלוא, וזאת כדי להגיש אותו לבית המשפט. חובה לדרוש
העתק צילומי מפרוטוקול הוועדה מיד לאחר שהסתיימה הישיבה. לדוגמאות שונות
של ערעור/ערר לועדה פסיכיאטרית ראו כאן,
כאן,
כאן,
וכאן.
בערר לועדה הפסיכיאטרית צריכים לבסס 2 טיעונים עיקריים:
1.
הפגמים
הפרוצדורליים, למשל אם המותקף דרש לקבל את חומר הראיות ובקשתו סורבה, אם
המותקף לא היה מיוצג או לא נעזר בעת הבדיקה הפסיכיאטרית במיופה כוח.
2.
לגופו של עניין, האם יש בחומר הראיות לכאורה בסיס להוכחת סיכון ממשי מיידי
לכלוא או לזולתו.
אפשר גם לטעון כי הפסיכיאטריה פוגעת בכבוד האדם ושוללת את צלם האנוש שלו,
ולדרוש כי לכלוא תנתן האפשרות לבחור סוג טיפול רפואי אנושי ומכובד.
יש לזכור שהכלוא נתון בידי מערכת טרור שתפעיל נגדו אמצעי תגמול אלימים על
נסיונותיו לממש את זכותו החוקית להגן על עצמו. לכן רצוי לכלוא לנתק מגע
ולהעביר את כל טפסי הכלוא בפקס להנהלת בית החולים וללשכת הפסיכיאטר המחוזי.
חשוב
לזכור כי כליאה פסיכיאטרית היא
הליך משפטי וחוות דעתו של הפסיכיאטר נתונה לביקורת משפטית וצריכה להימדד
על בסיס אובייקטיבי: פסיכיאטר לא יכול לתת חוות דעת לגבי מידת המסוכנות של
האדם. זו צריכה להיקבע רק על סמך חומר הראיות לכאורה.
ערר לבית המשפט
כך
צריך להראות הדף הראשון של הערר המוגש לבית המשפט על החלטת הועדה
הפסיכיאטרית. הערעור/ערר הזה הוא בעצם חזרה על הטקסט שנכתב בערעור/ערר לוועדה הפסיכיאטרית + טענות כי
הוועדה סלפה או טעתה בפרשנותה לעובדות שהונחו בפניה.
החתמה על טופס אישפוז מרצון
המערכת הפסיכיאטרית מפעילה לחצים ואיומים פיזיים ואחרים על הכלואים כדי
שיחתמו על טפסי הסכמה לאשפוזם ומסתירה מהכלואים כי ל"מאושפז מרצון" יש
זכות חוקית לבקש את שחרורו מהכליאה (בית החולים מחוייב תוך 48 שעות מבקשת
השחרור לשחרר את הכלוא או להוציא נגדו הוראת אשפוז כפוי).
בתי החולים מסתירים מהכלואים עובדה זו וכמובן שגם את טפסי הבקשה לשיחרור (-
כך זה מופיע בתקנות החוק).
אנו ממליצים על דרך הפעולה הבאה:
יש
להביא מראש לכלוא את טופס בקשת השחרור
(- מסמך DOC) כדי שימלא את הפרטים האישיים שבו (חוץ מהתאריך).
מיד עם החתמת הכלוא על טופס הסכמה לאשפוז (כך
נראה הטופס, ראו עמ' 5)
– יש לדאוג שבידי הכלוא יישאר העתק מטופס הסכמה זה כדי שיוכל להוכיח לבית
המשפט כי הוא נמצא בסטטוס של מאושפז מרצון – יש לפקסס את בקשת השחרור של
הכלוא בצירוף התאריך הרלוונטי. אי שחרורו של מאושפז מרצון לאחר 48 שעות
מתאריך הגשת הבקשה היא עבירה ויש לפנות ישירות לבית המשפט או לשופט ולבקש
את שחרור הכלוא.
כך צריך להיות מנוסח טופס הפניה
לבית המשפט (מסמך DOC )
בנוגע לשחרור אדם שחתם על אשפוז מרצון
ילדים ונוער
אומנם
החוק מאפשר לקטין מעל גיל 15 להתגונן בפני הכליאה הפסיכיאטרית, אך במציאות
המערכת הפסיכיאטרית מונעת כל אפשרות לממש זכות זו ומסתירה מידיעת הקטינים
כל מידע על זכות זו. על הקטין לסרב לאשפוז בכפייה ועל מנהל בית החולים או
כל אדם אחר המטפל בקטין מוטלת החובה לפי החוק להודיע על כך לפקיד הסעד
שמעביר את העניין לבית המשפט. כמו בכליאה רגילה, על המערכת הפסיכיאטרית
מוטלת חובת ההוכחה בדבר היות הקטין מסוכן לעצמו או לזולתו. כמובן שבמציאות
המערכת מונעת לחלוטין מקטינים כל אפשרות לממש זכות זו.
לסיכום
עיקר המאבק המשפטי להגנת האדם מכליאה
פסיכיאטרית מתמקד ב-2 הנקודות הבאות:
1. לגופו של עניין
– בדיקת חומר הראיות באובייקטיביות: האם יש בהן צידוק למציאת הכלוא כמי
שמסכן את עצמו או זולתו סיכון ממשי מיידי, אם נטען שהכלוא מסכן את עצמו
ולכן הכליאה היא "לטובתו" הרי שיש לדרוש מבית החולים להוכיח מה השתנה
לטובה אצל הכלוא כתוצאה מכליאתו, חשוב גם לבדוק את זהות מוסר הראיות –
אולי הן משרתות מטרה מסויימת שלו וכו'.
2. הפגמים הפרוצדורליים בהליך הכליאה
– אם בית החולים מסרב לדרישת הכלוא למתן צילומים של הראיות נגדו; אם
הפסיכיאטר שערך את הבדיקה אינו בעל כתב הסמכה; אם נשללה מהכלוא זכותו
להיעזר בבא כוח במהלך הבדיקה הפסיכיאטרית; אם הוועדה הפסיכיאטרית לא
התייחסה לטענות הכלוא כפי שהוצגו לפניה בכתב ובעל פה.
צו
מניעה נגד סימום פסיכיאטרי
החוק מאפשר מתן טיפול
תרופתי בכפייה רק במצבי חירום – כלומר טיפול שנועד להציל חיים או למנוע
סכנה חמורה לבריאות החולה.
כמובן שטיפול פסיכיאטרי אינו עונה לקריטריונים אלו.
כידוע, אדם (גם אם הוא מוגדר כ"חולה נפש") יכול לחיות שנים רבות מבלי לקחת
סמים פסיכיאטריים.
כלוא המערער על כליאתו הפסיכיאטרית יכול לפנות למזכירות בית המשפט המחוזי
ולבקש צו מניעה זמני נגד הסימום הפסיכיאטרי עד למתן החלטת בית המשפט
הקובעת את חוקיות הכליאה.
אם בית החולים שייך לקופת חולים כללית הרי שצו המניעה מופנה נגדה. אם בית
החולים שייך למדינה היא הצד השני.
כמו תמיד יש לבקש פטור מתשלום אגרת בית משפט בנימוקים שלכלוא אין כסף וכי
אינו יכול לבוא לבית המשפט ולשלם את האגרה.
נימוקים אפשריים לצו מניעה:
כל עוד שאלת חוקיות הכליאה לא הוכרעה בבית המשפט, ההגבלה מבחינת הכפייה
צריכה להיות מינימלית;
הפסיכיאטרים צריכים להוכיח לפני בית המשפט שמדובר בטיפול חיוני ודחוף
שאינו ניתן לדיחוי עד לאחר השמע הערר;
זכות האדם לשלמות גופו כפי שהיא מבוטאת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו –
מכוח עקרון החירות האישית של כל הנברא בצלם יש זכות יסוד לאדם שלא יפגע
בגופו בעל כורחו ושלא בהסכמתו. זכות זו כוללת את זכותו של אדם לבחור
ולהחליט בידי מי מבין הרופאים המוסמכים לכך הוא מפקיד את הטיפול הרפואי
שהוא מעוניין בו;
החוק לא נותן תשובה לפרק הזמן שבין תחילת הכליאה לבין שמיעת הערר מבחינת
הטיפול הכפוי וניתן לטעון שאין לבית החולים הפסיכיאטרי סמכות לתת טיפול
כפוי בשלב זה;
אם אפשר, רצוי מאוד לפרט השפעות מזיקות ידועות של סוגי הסימום (ה"תרופות")
הפסיכיאטרי.
מתן הוראה מוקדמת להתנגדות לטיפול פסיכיאטרי
התפתחות ההכרה ב"זכויות החולה" לאי הסכמה לטיפולים שונים
העלתה את הבעיתיות של "החולה" הפסיכיאטרי ואי הסכמתו לטיפול. בעולם
נעשו נסיונות ליצור נוסח חוקי מוסכם של הוראות מקדימות (advance
directive), מעין חוזה שבו אדם חותם על אי הסכמתו זו לפני שהוא נכלא במתקן
כליאה פסיכיאטרי - או מוצא עצמו בכל סיטואציה אחרת של כפיה
פסיכיאטרית. ההנחה המקובלת כיום היא שמתן טיפול לחולה (באופן כללי ביותר)
אמורה להיות "in their best interests" - כלומר טיבה ומהותה של פעולה
הנעשית למען האינטרס הטוב ביותר של האדם יכולות להיות מוכרעות רק עם
הסכמתו של האדם הנוגע בדבר, כל האופציות השונות, ולעיתים אף מנוגדות,
לסגנונות חיים ואושר צריכים להלקח בחשבון כך שיהיה זה בניגוד ל"best
interest" של האדם אם לא יכבדו את רצונו המפורש כפי שבוטא, למשל,
בהוראה מקדימה (advance directive) במידה והרצון המפורש לא השתנה
(שזהו המקרה במצב בו האדם כלוא). ה"best interest" הוא קטגוריה סוביקטיבית
ולא אוביקטיבית ולכן בית משפט אינו יכול להתערב בהכרעה.
יתכן שכיום בישראל לאחר חוק החולה הנוטה למות - המאפשר לאדם לקבוע מראש כי
הוא מסרב לטיפול רפואי מסוים (וכאן מדובר בטיפולים המאריכים חיים,
שלא כפי היעד המוצהר של ה"טיפול" הפסיכיאטרי) - יתאפשר לאדם להגיש
לבית משפט טענה המתבססת על חוק זה ובה הוא טוען כי חתם מראש על התנגדות
לטיפול מסוים. גם אישרורה - כביכול - של אמנת האו"ם לזכויות אנשים עם
מוגבלויות יכול אולי לבסס טענה מעין זו. מצורפת דוגמא לנוסח חוזה
מקדים שכזה מישראל.
תצהיר
סירוב מקדים לקבלת טיפול רפואי
הדוגמא הבאה מחו"ל היא נסיון להלחם בכפיה הפסיכיאטרית בשיטת 'הפוך על
הפוך': החותם מצהיר על "אמונתו" בקיומה של המחלה הפסיכיאטרית, מתיר לאנשי
הצוות הפסיכיאטרי להכפיש את שמו ע"י הגדרתו במילות הדיבה הרפואית של
מחלה פסיכיאטרית, להשתמש נגדו בכוח בשיטות הפסיכיאטריות של קשירה וחישמול,
וכו'. טופס זה נוצר במיוחד לוויכוחים האידיאולוגים עם כל אלה התומכים
ב"טיפול" הפסיכיאטרי הכפוי. מוצע להם לחתום על הסכמתם ל"טיפול" על כל
הכלול בו. לא מפליא לגלות שאיש עדיין לא חתם...
Positive
psychiatric advance directive
שלבי הכליאה
הפסיכיאטרית
- ראיות לכאורה,
המגיעות אל הפסיכיאטר המחוזי (בדרך כלל שיחת טלפון של המשפחה הכולאת). על
סמך ה"ראיות לכאורה" הפסיכיאטר מוציא הוראה ל-
-
בדיקה פסיכיאטרית כפויה,
כלומר חטיפת האדם לבית החולים. חובה על הכלוא לדרוש את זכותו להיות מיוצג
ע"י מיופה כוח במהלך ה"בדיקה". על סמך תוצאות ה"בדיקה", כאילו שיש למישהו
ספק מה ייקבע בהן, הפסיכיאטר המחוזי מוציא -
-
הוראה לאשפוז פסיכיאטרי כפוי.
כלומר הוא קובע שהאדם שכבר נחטף מביתו וכלוא בבית החולים הפסיכיאטרי ייכלא
באופן "רשמי". חובה על הכלוא מיידית לדרוש, רק בכתב – ורצוי בפקס, מבית
החולים ומלשכת הפסיכיאטר המחוזי, העתקים צילומיים של מסמכים מתיקו הרפואי.
כמובן שבית החולים מסרב וזה אחד הנימוקים ב-
- ערר
לוועדה הפסיכיאטרית
על החלטת הפסיכיאטר המחוזי. את הערר יכול להגיש כל אחד ורצוי שכמה שיותר
אנשים יגישו ערר. בערר מבססים את הטענות הבאות: פגמים פרוצדורליים בהליך
הכליאה; בודקים האם חומר הראיות אכן מעיד כי הכלוא מסכן את עצמו או זולתו
סיכון ממשי מיידי; מביאים עדויות על התנהגותו החברתית של הכלוא: הסעד
המבוקש בערר הוא או שחרורו המיידי של הכלוא או, לחילופין, שימוש פחות
פוגעני בחירות האדם, למשל טיפול מרפאתי כפוי. יש להגיש ערר אך ורק בפקס
למזכירות הוועדה הפסיכיאטרית. כל מי שמגיש ערר יכול להופיע בפני הוועדה.
-
ועדה. רצוי להקליט את
ישיבת הוועדה כיוון שהפרוטוקול ה"רשמי" של הישיבה, שנכתב ע"י אחד מחברי
הוועדה, הוא תמיד שקרי. חובה לדרוש מייד בסיום הוועדה העתק של הפרוטוקול.
הוועדה כמובן מסרבת וסירוב זה יש לציין בשלב הבא שהוא -
- ערר
לבית המשפט המחוזי
על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית. הנימוקים הם אותם נימוקים בערר הראשון, אלא
שיש לצרף את התעלמות הוועדה מהערר שהוגש לה ואת אי מסירת הפרוטוקול. עם
החלטת הוועדה פונים ללשכת הסיוע המשפטי ומחייבים אותה לייצג את הכלוא על
בסיס הגדרת הכלוא הפסיכיאטרי כ"נכה".
- בית
משפט. כידוע, איכותו
של ה"ייצוג" של לשכת הסיוע המחוזית ירודה ביותר, אבל זה עדיף על לא כלום.
יש לבקש פטור מתשלום אגרת בית משפט בנימוקים הבאים: חוסר כסף ושהכלוא אינו
יכול לבוא ולשלם בעצמו (נשמע מובן מאליו, אבל נסו להסביר את זה לפקידות
בית המשפט). יש להקפיד שעורכי הדין של הלשכה לסיוע משפטי לא יעשו לעצמם
חיים קלים ויפקירו את הכלוא לכליאה פסיכיאטרית ללא כל מאבק משפטי על
חירותו.
לקבלת מידע:
עמותה ישראלית למאבק
בתקיפה פסיכיאטרית
ת.ד. 23176 ת"א 61231
טלפון: 03-6911762
E-mail: iaapa@hotmail.com
