"מפותל זקן ומצומק"
1
פרויד התעניין בהתלהבות באמנות, אמנים, ואנשים מפורסמים: הוא כתב על לאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו, שקספיר, דוסטוייבסקי, ווודרו-וילסון. "יש קסם מיוחד", הוא אמר, "בלימוד החיים הנפשיים של אנשים דגולים"1. למה פרויד התכוון על ידי הסמכת "חיים" עם "נפשיים"?
("Psychisch")?
כשפרוייד מכריז את עניינו ב"חיים נפשיים" של אנשים דגולים, הוא בעצם אומר לנו שהוא מציע את נפשותיהם *לניתוח באותו אופן בו הפתולוג מנתח על גופות המתים: לאחר ניתוח נפשותיהם בעזרת סכין המנתחים הפסיכואנליטי, הם יניבו את סודות הפתולוגיה שלהם בשבילו.
פרוייד איננו מעוניין בחייהם של אנשים באותו האופן בו אדם מן השורה או סופר מעוניינים. הוא גם אינו מעוניין באופן בו אנשים רואים את חייהם שלהם. במקום זה, עניינו של פרויד באנשים מפורסמים הוא יותר כמו עניינו של הפתולוג בגופותיהם של אנשים שמתו בנסיבות מסתוריות. הוא רוצה לחתוך אותם, לפתוח אותם בעזרת סכין המנתחים כדיי לחשוף את "סודותיהם".
סטפן צוויג, כותבו של ספר ביוגרפי על חייו של פרויד, משתמש במטפורת סכין הניתוח כדיי לאפיין את שיטתו האנליטית של פרויד: "אם ניטשה מפלסף בעזרת פטיש, פרויד מפלסף בעזרת סכין מנתחים: וכל אחד מהכלים האלה ישמש רק בידיהן של ידיים שאינן עדינות מדיי, או מתחשבות בזולת מדיי, כדיי לעשות בהם שימוש טוב".2
ההשקפה ששיטת פרויד לאנליזת פציינטים, דת, אמנות, ואנשים דגולים חודרנית והרסנית, ודומה לאונס, נתמכת על ידי מטפורה נוספת של פרויד, שהייתה יקרה לליבו, מטפורת הבלש שחושף סודות. עם מעיין מטפורת "נשק"* בידו, פרוייד מבצע מעיין התאבדות מבחינת המוסר.
Cui bono?* מי מרוויח מחשיפת הכמוס? ללא ספק לא הקרימינל המחביא את החשאי.
עבודתו של הבלש להזיק, ולא לעזור, לפושע: בזמן התהליך, הוא מסייע גם לעצמו ולחברה שמגנה את הפושע. אנו רואים כמה ברצון, בלהיטות, פרויד נפל חלל לתפקיד הפסיכיאטר המסורתי.
לאחר שהנתיחה הפסיכואנליטית מושלמת ו"הליבה הסודית" של נפש הפציינט נחדרה, הוא רואה את העניין "פתור," האובייקט\סובייקט שקוטלג והוסבר מוצג עם השלל של הבולש.
בבירור, העניין של פרויד באמנים דגולים התעורר בגלל פרסומם, ולא בשל היותם אמנים.
תומאס מאן, תמיד מכבד את פרויד, הכיר בכך. בשנת 1925, הוא כתב: "בתור אמן, עלי להתוודות, בכל אופן, שאינני מרוצה כלל וכלל מן הרעיונות הפרוידיאניים: הם מדאיגים אותי במידת מה. האמן נסרק על ידי פרויד ברנטגן עד שאלו מפרים את סודות אמנותו."3 בשנת 1930, בכותבו לפרויד, מאן נוזף בפרויד: "האם אהבת הסופרים מנחה אותך? נראה לי שבעיקר כאובייקטים. כמושא למחקר".4
זמן רב לפני שאנליטיקנים כונו "מתכווצים"*, מאן הפנה תשומת לב לעובדה שפסיכואנליזה- כמו פרויקטים משחררים לכאורה אחרים- זו סכין שחותכת לשני כיוונים. חינוך יכול להאיר או להטיף: הרפואה, לרפא או להרוג: פסיכואנליזה, להרחיב ולהעשיר את הדעת או להרתיע ולרושש את השכל.
*Cui bono? מי מרוויח (לטינית).
מקור המשפט ברומא העתיקה.
*""Shrinks
Psyches*
metaphor-weapon במקור
2
אחד מן התיאורים הברורים ביותר של האופי ההרסני, החודרני, והדומה לאונס של כוונתו של פרויד בהסברה של דבר מה באופן פסיכואנליטי מופיע במאמרו "משה של מיכאלאנג'לו," 5 מאמר שפרסם ללא שמו, בצירוף הטעיה: הסבר מציג את המחבר כ"אנונימי שהלך מחשבתו דומה למתודה הפסיכואנליטית." פרויד ציפה עשור טרם גילה לאחרים שהוא המחבר ומעולם לא הסביר מדוע עשה כך.
פרויד הודה שהעניין שלו אינו באמנות לשם אמנות. העניין שלו באמנות נבע מעניינו באמנות כסימפטום המצביע לעבר משהו מעניין יותר וחשוב בשבילו, מה שפרויד קרא לו
ה"סוד" של המוצר האמנותי: פעמים רבות הבחנתי כי הנושא של האמנות הוא המושך אותי והרבה יותר מהיכולות... אינני מסוגל לשיפוט אמנותי של התהליך והתוצא המושגים באמנות... בכל זאת, יצירות אמנות אכן מעבירות רושם עליי, במיוחד אלה בספרות ופיסול, ולעתים תכופות פחות ציור. כבר קרה לי, שכשהגיתי בדברים, שעבר זמן ארוך לפני שהבנתי את אותם בדרכי שלי, כלומר, שהסברתי לעצמי מהיכן נובע האפקט שלהם. בכל זמן שאינני יכול להסביר, למשל במוזיקה, אינני מסוגל כמעט להתענג על האמנות. הלך רוח רציונליסטי, או אנליטי בי, מורד כנגד התרגשות שאינני יודע, מה מקור ההשפעה שלה. 6
הדמיון בין גישתו של פרוייד לאמנות וגישתה של וירג'יניה לסקס מפתיעים: כל אחד מהשניים איננו רוצה להיות נחדר\מושפע על ידי משהו שהוא\היא רואה בוא גורם זר ושאינו נשלט, דבר מה שעלול להניע או לרגש אותו\ה. ניתן לכנות אשה כזו 'פריג'ידית'. ווירג'יניה נמנעת מסקס או חייבת לחוות אותו תחת שליטתה ובתנאיה.* פרוייד נמנע מאמנות (כאמנות) או צריך לחוות אותה בתנאיו שלו על ידי הפיכתה למוצר שהוא מסוגל "לנתח". כל אחד מהשניים משליך חוויות אנושיות רבות
עוצמה דרך 'דעותיו הקדומות' שמצוטטות למגמות שנטועות עמוק בתרבות התקופה. ללא יכולת וללא רצון לראות בפעילות המינית מקור לאינטימיות ולהנאה, וירג'יניה-הפוריטנית- מעוניינת בפעילות זו אך ורק כמקור לזוהמה וליכלוך. ללא יכולת וללא רצון לראות בפעילות האמנותית ובפעילות הדתית מקור ליופי ולהנאה, פרויד- איש עידן האורות- מעוניין בה רק כשיגעון
ואשליה. וכך הוא מצדיק את ה "ניתוח" שלו של אמנות על ידי הנחת בעיה היכן שלמעשה, אין כזו.
ככל שפרוייד כותב על אמנות ועל אמנים, כך הוא חושף באופן ברור יותר את גישתו ההרסנית. הוא מתלונן על כך שאוהבי אמנות רבים מדי אומרים דברים שונים על מדוע הם מעריצים פסל, אך "אף אחד מהם איננו אומר דבר ש פותר את העניין למעריץ שאינו מעמיד פנים." 7 איזה עניין? פרוייד שותל סוד בגופה ולאחר נתיחה פסיכואנליטית מבוימת להפליא שלה, מוצא אותו ברעש וצלצולים: "על פי דעתי, מה שתופס אותנו בעוצמה כה רבה יכול להיות אך ורק כוונת האמן... אך מדוע שכוונת האמן לא תהיה מועברת אלינו במלים [ולא בתמונות], כמו כל מאורע אחר של חיינו הנפשיים? ייתכן שכשבעבודות אמנות גדולות עסקינן, תרגום זה לעולם לא היה אפשרי לנו ללא יישומה של הפסיכואנליזה. המוצר האמנותי עצמו אחריי הכל חייב להכנס בניתוח כזה."8
זוהי חוצפה טהורה. יצירות האמנות הגדולות שהעולם ידע, כך משתמע מדבריו של פרוייד, נותרו בלתי גמורות במהלך הדורות, והמתינו להשלמתן דרך פסיכואנליזה פרוידיאנית. הנחת היסוד של פרוייד שכל "העובדות של חיינו הנפשיים"" (ותהיה משמעותה של אמירה יומרנית זו אשר תהיה) חייבות להיות מבוטאות במילים- היא איגיון. ביטויים א-מילוליים- ולא רק אלה המוזכרים על ידי פרוייד אלה גם צורות אחרות, כמו ריקוד למשל, ואולי חשוב מכך הדממה עצמה- הם חלק
ממורשתנו התרבותית וחיינו האנושיים בדיוק כמילים. פרוייד ידע זאת. אך מאחר ו "מוצרים" אלה לא היו נתונים ל "מתודה האנליטית" שלו, הוא התעלם מהם, והתרכז בצורות האמנות שהוא יכל, בתיאוריה לפחות, להשפיל אותן לרמת "חומרים" לפרשנות פסיכואנליטית. פרוייד הכיר בכך שפרשנות כזאת היא מטרתו האולטימטיבית: "כדי לפענח את [כוונת האמן]... עליי קודם לכן למצוא את המשמעויות והתוכן של המיוצג בעבודתו: עלי, במילים אחרות, להיות מסוגל לפרש אותה."9
*הטקסט מוסיף: perhaps by masturbation בסוגריים מרובעים הערת המתרגם
פרוייד הכיר בכך שמבקרים עשויים לראות את "הפרוש הפסיכואנליטי" של אמנות כמעשה של עוינות או אלימות נגד האמנים ויצירתם, ולכן התכחש למניעים כאלה: "חקירות מסוג כזה [ פתוגרפיה פסיכואנליטית*] אינן נועדו להסביר את גאוניות המחבר..."10 אם הן אינן נועדו להסביר זאת למה הן מיועדות? ובמקום אחר הוא מצהיר: "אני אפילו מעז לקוות שההשפעה של היצירה לא תתמעט לאחר שהצליחה האנליזה שלה... כשמחקר פסיכיאטרי [seelenarztliche] ש בדרך כלל מתרצה באנשים חלושים בתור חומר למחקר, ניגש לאיש שהוא בין הגדולים של המין האנושי, אין זה נעשה מתוך הסיבות שבדרך כלל משויכות למחקר על ידי האדם הפשוט. [בציטוט משילר] 'השחרת הקורן וגרירת הנשגב אל העפר' איננו חלק מהמטרה."11 אני אומר שפרוייד וממשיכי דרכו אשמים ב "פסיכואנליזציה" של אנשים ואמנים דגולים בדיוק כדיי להשחיר את שמם. מאמריו של פרוייד על אמנים דגולים וספרו על וודרו ווילסון הם הוכחות מספיקות לתוקפן של האשמותי.12
כשפרוייד מתאר את תהליך הפסיכואנליזציה של יצירת אמנות גדולה , תחרותיותו עם יוצרה ותשוקתו להרוס את האמנות ולכבוש ניצחון על יוצרה גלוי. במאמרו על לאונרדו דה וינצ'י, לאחר הצהרת כוונות, פרוייד ממשיך: "הפסיכואנליזה אינה יכולה אלה לראות כראוי להבנתה כל דבר שיכול להיות מוכר במודלים המהוללים שלה, והיא מאמינה שאין אדם גדול שהשיטה הפסיכואנליטית אינה ראויה מספיק כדיי להכפיפו לחוקיה אשר מושלים בפעילות הנורמאלית והפתולוגית בצורה משכנעת." 13 ראו לנכון לציין לכם שפרוייד רואה בחוקיו מקבילים לחוקי הטבע, שווים לחוקים ששולטים בתנועות הכוכבים.
בענייני האדם, חוקים כאלה אינם קיימים.
מספר עמודים לאחר מכן, פרוייד מרחיק לכת מספיק כדיי להכריז: "האיטיות שבולטת לעין לכל אורך הדרך ביצירת לאונרדו נראית לי כסימפטום של העכבה וכמבשרת את הנסיגה שלו מציור. זה הגורם שקבע את גורלה של תמונת הסעודה האחרונה- גורל שהיה ראוי לה." 14 מי הוא פרוייד לשפוט את המהירות בה לאונרדו מצייר? למיטב הבנתי, פרוייד ומעריציו מעולם לא הסבירו, או אפילו הכירו בשמחה שלו לנוכח התדרדרותו של הפרסקו בן האלמוות של לאונרדו, גורל שמיוחס לטבע הקיר עליו צויר ומזג האוויר אליו נחשף, ולא לקצב העבודה של לאונרדו.
פרוייד דג כל פיסת אינפורמציה על אודות לאונרדו, בכדיי "לפרש" אותה כ "סימפטום" של הנטייה המינית ההומוסקסואלית שלו לכאורה: "הוא עדין ונעים הליכות עם הבריות; הוא ויתר, כך אומרים, על אכילת בשר, מאחר וחשב שאין זה ראוי ליטול מבעלי החיים את חייהם; והוא חווה עונג מיוחד בקניית ציפורים בשוק כדיי לשחררן. הוא גינה את המלחמה ושפיכות הדמים."15 האם כל זה מצביע על מיניותו של לאונרדו?
שני עמודים לאחר מכן, כתוב: "מוטל בספק האם לאונרדו חיבק אישה בתשוקה... בעודו מתלמד, בביתו של המאסטר ורוקיו, אשמת פעילות מינית אסורה הוטלה על לאונרדו, במקביל למספר אנשים צעירים נוספים, שהביאה לזיכויו."16
המשפט אמנם זיכה את לאונרדו. פרוייד לא זיכה אותו. מאמרו מוקדש במלואו לליבון נטייתו המינית של לאונרדו, וההוכחה המרכזית, מבוססת, למרבה אירוניה, על תרגום שגויי של המילה "kite" כ"נשר"."17 "אם אנו בוחנים אותו בעייני הפסיכואנליטיקן," פרוייד מתנשא, "חלומו של לאונרדו על נשר, אינו נראה לנו משונה לזמן רב."18 אך נשר לא היה; לאונרדו לא מדבר על נשר. בסוף, פרוייד חושף את שלו: "מה שקובע אם איש מסוים הוא הומו לטנטי זה לא ההתנהגות
הממשית שלו, אלה היחס הרגשי שלו."19 גישה זו לשיפוט אופי דומה לשיטה הקתולית אינקויזיטוריאלית לשיפוט "פשעי מחשבה" דמיון רב.
שקספיר, גם הוא, הוה מטרה לפרוייד. "הבא נשקול"- הוא כותב במאמר "משה", מעמיד פנים שאיננו מחבר המאמר- "את יצירת המופת המלט מאת שייקספיר, מחזה בן למעלה משלוש מאות שנים. עקבתי אחרי הספרות הפסיכואנליטית מקרוב, ואני מקבל את טענתה שרק כשמקורה של הטרגדיה נתגלה בסיפור אדיפוס ההסבר להשפעתה של הטרגדיה נתגלה."20 המשמעות המקורית הוכחדה. מעטה משמעות הדברים היא רק המשמעות שפרוייד מייחס להם. השחזור
הפסיכואנליטי של פרוייד מדמיין מראש את הדה-קונסטרוקציה הניהיליסטית של דרידה.
שפתו של פרוייד מתהדרת ומטעה. זה לא הוא שמשלח במעשה של היענות עצמית טענה: זה המדע האובייקטיבי של הפסיכואנליזה שעושה זאת. האפקט ה"אמיתי" של המלט איננו חבוי במעשה האמנותי-*psychoanalytic pathographies ע"מ 42 למטה של שייקספיר אלה בפרשנותו של פרוייד של "התעלומה" של השפעתה. פרוייד מנסה להתחרות בשייקספיר ולהתעלות עליו. ייתכן שזו הסיבה לשקר אודות מוצאו של המאמר: כך יכל פרוייד להשוות עצמו עם שקספיר מבלי להיות מואשם בעשותו כן. מאמרו של פרוייד על וודרו ווילסון הוא "אקדח מעלה עשן," המוכיח מעל לכל ספק סביר שהוא עלז להשתמש ב"מתודה הפסיכואנליטית" כנשק רטורי חם.21
קוראים רבים בכתביו של פרוייד על אמנות ציינו שהיה יותר במפעל זה מאשר פרוייד היה מוכן להודות. הפילוסוף הגרמני לודוויג מרקוזה אומר שעיסוקו של פרוייד וחיפושו בעקבות "תוכנן" של יצירות אמנות מיוחס לחוסר ההנאה שלו ממוזיקה, ולעוד גורמים:"פרוייד הטעה את עצמו כשאמר שאך ורק ביחס למוזיקה הוא היה חסר יכולת הנאה. אולם, חוסר היכולת הכללית שלו הובאה לקדמת הבמה באמצעות המוזיקה, בגלל שבאופן כללי ניתן לומר שזו מייתרת... את מה שפרוייד
מכנה תוכן... אך משוואתו של פרוייד של העונג של פענוח יצירת אמנות עם ההנאה ממנה מראה בפשטות כמה מעט הוא ידע על הנאה מסוימת זו."22 מרקוזה עלה על האופי התחרותי-הרסני של פרוייד, אך לא התעניין בנושא ולא העמיק בו.
התוצאות של ה"פתוגרפיה הפסיכואנליטית" של פרוייד נגזרו מראש והיו תמיד זהות. מצדן האחד, הנושא, "איש דגול", שהואר באורה של ה"אמת" הגבוהה של הפסיכואנליזה, ונחשף כמקרה נפשי מעורר חמלה, מנוקב בסימפטומים נפשיים, חסר יכולת להכיר, ועוד פחות מכך לשלוט, בדחפים והמניעים הבלתי מודעים שלו. מן הצד השני, הפרשן המומחה של ההתנהגות האנושית, חמוש בכלי המדע של הפסיכואנליזה, שחושף ומגלה את ה 'אמת' על אודות אמנות, מדע, וכמובן,
השיגעון. סטפן צוויג חש באיכות שרירותית זו של מחשבת פרוייד, אך, מרוסן על ידי הערצתו לפרוייד, הביע תחושה זו אך ורק בעקיפין: "האופן היחיד בו פרוייד מסוגל להבין דבר הוא האופן המיידי והבלתי-מותנה, אחרת הדבר נותר בלתי נגיש בעיניו; ואף אדם אינו מסוגל להסביר לו דבר מה, אלה, אם הוא יכול להבין אותו באופן שכבר מוכן מראש. ניתן לומר שהוא אוטוקרטי וחתום כלפי פנים."23
בעיניי, הכעס החודר של פרוייד כלפי העולם מצייר את אופיו- כפי שכעס כזה מצייר את אופיו של כל "מתקן" קנאי- שלוקה במה שאני מכנה הגינות בסיסית. פרוייד הכיר בכך שהמחקר שלו של השקעים הפנימיים ביותר של נפשו של אדם דומים לבדיקה שעורך הכומר בנפשו של החוזר בתשובה במהלך הווידוי, והוא היה מודע לכך שהיושר של מתודה כזו תלוי בסודיות הקשר. אף על פי כן, הוא זלזל בהטפת מוסר זו של הפסיכואנליזה כהוגן, ודחה אותה בחוצפה כשיישם את
השיטה שלו לדמויות היסטוריות.
פרויד פסל, או שהיה חסר יכולת להתמיד, בסודיות בה תלויי סוג הסיוע שמקושר בשמו ושיטתו.הוא מנמק בחירה זו (או אוליי יש לומר "ליקוי זה") כנטייה לאמירת אמיתות שאינה יודעת מורא. אולם שיפוט של אנשים על בסיס מניעים שמיוחסים להם על ידי הפסיכואנליטיקן, הגדרת שיפוט זה בתור "עובדה" אליה ניתן להגיע באמצעות ה "מתודה המדעית של הפסיכואנליזה"- במקום שיפוט מקביל על בסיס התנהגות חיצונית, כפי שמסורת המשפט האנגלי מורה- איננו
אמירת-אמיתות. זהו ההפך המוחלט מאמירת אמיתות.
אם כן, הפסיכואנליזה- בידיו של פרוייד- האם זו שיטת חשיפת סודותיו הכמוסים של הפציינט לתועלתו של הפסיכואנליטיקן, או מתודה להעשרת הבנתו העצמית של הלקוח והגברת שגשוגו על ידי ריבויי המחויבות שלו וחרותו? אם התשובה היא שפסיכואנליזה היא כלי המשרת את רווחתו של האנליסט בלבד, אז הסטיריקן הוינאי קרל קראוס צדק כשהצהיר עליה "היא המחלה אותה היא מתיימרת לרפא."
ורנה לפורג, אחד מן הפסיכואנליטיקנים הצרפתים סוללי הדרך, צדק גם הוא כשהכריז שהפסיכואנליזה היא "דת שאת שמה האמיתי אסור לבטא".24
אוטו ראנק, צדק כשסיכם ש"אנליזה הפכה לאויבתה הגדולה של הנפש."25
ווירג'יניה וולף, צדקה שעדיף להיות המוציא לאור של פרויד מאשר פציינט שלו.
3
וירג'יניה וזיגמונד פרוייד היו שונים בהיבטים שונים, מין, רקע חברתי, מקצוע, וסגנון חיים. אולם, שניהם היו כותבים מוכשרים; שניהם היו שקועים במחשבות, עד להוצאה מן הכלל של רוב הנושאים האחרים בחייהם, עם השיגעון; וכל אחד מהשניים אייש גם את תפקיד "הפציינט" וגם את תפקיד ה "אנליסט-תרפיסט." המטרה המרכזית של וירג'יניה, וגם זו של פרוייד,
הייתה להיהפך למפורסם: וירג'יניה השתוקקה להיות סופרת מפורסמת; פרויד השתוקק להיות מגלה נודע.
וירג'יניה הפכה לסופרת מפורסמת שהנושא המרכזי שלה היה חייה האישיים. פרוייד הפך ל "רופא" ידוע וה"פציינט" הנחקר ביותר של עצמו. וירג'יניה וולף בייתה קונפליקט כמבדה; פרוייד, כפסיכופתולוגיה. וירג'יניה הכירה בכך, וגם פרוייד, שהאנליסט ומחבר הרומנים הם מתחרים: כל אחד מהשניים משתדל לצייר, במילים, תאור נאמן אקזיסטנציאליסטית של ההתנהגות האנושית, הרגש האנושי, ומערכות היחסים הבין אישיות. פרוייד כובד כמחבר גדול כשזכה כפרס גתה, ולא
כמגלה רפואי חשוב בקבלת פרס נובל.
וירג'יניה וולף וזיגמונד פרוייד כל אחד מהם יצר לעצמו הוצאה לאור, מפעל יוצא דופן לסופר או רופא. כל אחד מהשניים מילא אחר התפקידים התאומים של המחבר והמוציא לאור של הטקסט של עצמו, תפקיד שהולם את התועמלן הדתי והפוליטי, ופחות את מחבר הרומנים או התרפיסט. כל אחד מהשניים היה אתאיסט אדוק שלמרות זאת הזדהה עם ה"גזע", מעמד, ומורשת תרבותית של עצמו. שניהם היו סנובים יהירים ביותר, תכונה שמוצגת באמצעות בוז לנוכריים,
וירג'יניה כלפיי יהודים, פרוייד כלפיי איברי המין. ולבסוף, וולף ופרוייד שניהם היו "נרקיסיסטיים" ביותר. כשהוולפים ביקרו את פרוייד בלונדון קרוב לסוף חייו, פרוייד העניק לוירג'יניה מתנה מעלת מחשבות. וכאן יש סיפור שכדאי לספר.
בשנים שבין מלחמות העולם, ג'ובני פפיני (1881-1956) היה סופר נודע, משורר, מבקר, וחלוץ של סיפורת מודרנית שנכתבה כ "עובדה".26 הוא כתב ראיונות דימיוניים עם אנשים ידועי שם שנקראו על ידי קהל קוראים רחב, ובין המרואיינים היה גם זיגמונד פרוייד.27
באביב של שנת 1933, לפי הסיפור, פפיני נתקל בפסלון נרקיסוס יווני עתיק. היות שהכיר את עניינו של פרוייד בפסלונים מסוג זה, פפיני שולח לו אותו, בצרוף מכתב החולק כבוד ל "מגלה הנרקיסיזם" לכבוד יום הולדתו השבעים ושבע. פרוייד מזמין את פפיני לבקר אותו.
פפיני נוסע לוינה וכותב מאמר אודות השיחה המדומיינת ביניהם. המאמר פורסם, בתרגום אנגלי, במגזין הבריטי Colosseum בשנת 1934.
אין ולא ראיה אחת שהראיון אכן התקיים. אולם, כמה מחוקרי פרוייד בילבלו, וממשיכים לבלבל, בין התיאור של פפיני לבין אירוע שהתרחש. אך ה"ראיון" עדיין נשאר מעניין מכיוון שהוא מבטא בבהירות וכוח מיוחדים את השקפתו של פרוייד על האופי הא-רפואי וניתן לומר אפילו ה"אנטי פסיכיאטרי"- של הפסיכואנליזה.
פרוייד מברך את פפיני בחמימות ומבטא תענוג על כך שפפיני "איננו פציינט, או קולגה, איננו תלמיד, או קרוב משפחה... סוף סוף אני יכול לדבר בחופשיות."28 פרוייד מתחיל בתלונה:
כולם סבורים שאני עומד מאחוריי אופייה המדעי לכאורה של עבודתי... זוהי טעות חמורה ששוררת במשך שנים ושכשלתי בנסיונותיי לתקנה... האמת היא שבאופיי אני אמן. עוד מימיי ילדותי הגיבור שלי הוא גתה. הייתי רוצה להפוך למשורר, וכול חיי רציתי לכתוב רומנים. אך... משפחתי הייתה דלת אמצעים, ושירה לעדותם של בני זמני הידועים ביותר, מכניסה מעט... יתר על כן, אני יהודי... המתגורר במונרכיה אנטישמית. גלותו של היינה ואומללותו ייאשו אותי.
פרוייד, על פי ראיונו המדומיין אך הריאליסטי של פפיני, חש מעוכב ומושמץ בשל יהדותו. ווירג'יניה וולף חשה מוכפשת בשל היותה אישה. שניהם תרו אחר הגאולה שלהם בעולם, באישוש עצמי דרך הספרות. ווירג'יניה וולף הייתה סופרת מקצועית.
פרוייד היה רופא מקצועי, אך תפקיד זה היה התחזות: "כאיש של מכתבים באינסטינקט, ורופא מתוך צורך, הגיתי את הרעיון של שינוי ענף ברפואה- הפסיכיאטריה- לספרות. אף על פי שיש לי מראה של מדען, הייתי והנני משורר וכותב רומאנים. פסיכואנליזה איננה יותר מהתרגום של ייעוד ספרותי למונחי הפסיכולוגיה והפתולוגיה."30 תלמידים רבים של האסכולה הפסיכואנליטית, וזה כולל אותי, אומרים זאת. כאן, פפיני שם את הדברים בפי פרוייד. פפיני הרחיק לכת. פרוייד
(כנראה) אמר לפפיני שזקיפתו את הקתרזיס לזכותו של ברוייר הייתה טקטיקה, תחבולה כדיי לתת לקתרזיס ברק רפואי. אך האמת היא, שהוא קיבל את הרעיון מגתה, הוגו, וזולה:
הדחף הראשון שהביא לגילויי השיטה שלי הגיע מגתה האהוב עליי. כפי שאתה ודאי יודע, גתה כתב את ורטר כדיי לשחרר את עצמו מן הדיכוי החולני של הצער: בשביל גתה משמעות הספרות היא קתרזיס.
ומהם תוכני השיטה של ריפוי היסטריה ועידוד הפציינט לספר הכל כדיי לשחרר אותו מן האובססיה שלו? עשיתי לא יותר מאשר דרבון הפציינט לנהוג כגתה. וידויי הוא שחרור וזה הריפוי. הקתולים ידעו זאת במשך מאות בשנים, אך ויקטור הוגו לימד אותי שהמשורר גם הוא כהן: וכך שמתי עצמי בנועזות במקומו של כומר הווידוי. הצעד הראשון נעשה.
המצג של פפיני נתפס כמהימן; אכן, ב1924 הוא היה לדבר שבשגרה. כיום- שהפסיכואנליזה מקובלת כחלק מן הפסיכיאטריה, וכשתוכניות לביטוח בריאות משלמות בשביל "סיוע" פסיכואנליטי- הוא מציג אפיקורסאיות צרופה. אך פרוייד עוד לא סיים עם ה "וידויי" שלו:
הבנתי במהרה שהוידווים של לקוחותיי עיצבו מבחר יקר ערך של "תיעוד אנושי." ניתן לומר שביצעתי את תוכניתי בדומה לזולה. זולה הפך את המסמכים האלו לרומאנים- אני אילצתי את עצמי להשאיר אותם לעצמי. ואז תשומת ליבי נמשכה לדמיון בין חלומות ויצירות אמנות וחשיבותה של שפת הסמלים... הפסיכואנליזה נולדה- לא כפי שאומרים דרך הצעותיו של ברויר אלה כתוצאה מן ההשאה המדעית של האסכולות הספרותיות האהובות עליי ביותר.32
ברוייאר, פסיכיאטריה, דיאגנוזה, מחלה- המהלך התאורטי הפסיכואנליטי כולו- כולם הסוואה, מסכה המסתירה שפסיכואנליזה היא הפרוש האקזיסטנציאליסטי-ספרותי של המצב האנושי.
וירג'יניה החביאה את האני האמיתי שלה מאחורי מסכה של מחלת נפש או בדמות ספרותית בדויה. פרוייד הסווה את האני האמיתי שלו מאחוריי מסיכה של פירוש חלומות וצורת רומן- "ריפויי הנפש". האני האמיתי, המודחק, חוזר ומוצא שוב ושוב דרכים לאשר את קיומו. פפיני העמיד פנים שפרויד סיפר לו את האמת על אודות הפסיכואנליזה, אמת שפרויד עצמו רמז עליה לעתים קרובות: נשמתי, בהרכבה התחבירי, נוטה אל המאמר,הפרדוקס, הדרמטי, ואין בה דבר מן הפדנטיות הטכניות והנוקשות של איש מדע... ספריי, למעשה, מתדמים יותר לעבודות הדמיון מאשר למאמרים בפתולוגיה... אחזתי בגורלי בדרכים עקלקלות, והשגתי את חלומותי: להיות איש מכתבים, אך תוך שמירת מראית העין של רופא.33 פירוש זה מקדים את מחקרו של סטנלי אדגר הימן על פרוייד כסופר מלא דמיון, באותו אופן שמתנתו של פפיני לפרויד מקדימה את מתנתו של פרוייד לוירג'יניה. בסוף הראיון, פרוייד מספר לפפיני ש "אף איש לא שם לב לסוד גלויי זה [שפרויד הוא מחבר ולא רופא] ולא הייתי מספר זאת לאיש אילולא היית קם עם הרעיון הנפלא הזה של מתנת פסל הנרקיסוס."34
בסתיו של 1938 פרוייד נס מוינה ועבר לחודשי חייו האחרונים, ללונדון. בינואר 1938 וירג'יניה ולאונרד וולף ביקרו אותו בביתו בהמפסטאד. פרוייד, מאופק אך לבבי, הגיש לוירג'יניה במתנה את פסל הנרקיסוס. וירג'יניה הגיבה בלהג על פרוייד בכנותה אותו "מפותל, זקן, ומצומק". 35
וירג'יניה וולף הייתה מפותלת ביותר בגילה הצעיר. היא "שרדה" שנתיים אחרי מות פרוייד.
Szasz: My Madness Saved Me, The Madness And Marriage of Virginia Woolf / 2006
תרגום: טל סלוצקר
כותב המתרגם "הספר "טירופי הושיע אותי" העוסק בווירג'יניה וולף מפריך את דמות "האמן הגאון" של וירג'יניה וולף ומציג במקומו את ויר'ג'יניה כאדם, תוך כדי סקירה של דמויות רבות בקבוצת בלומבסברי, ודיון מעניין באישים נוספים.
בטעינה...
