הדיון התקשורתי הישראלי סביב החשדות (-המשפט עדיין לא התקיים) בנוגע למעורבות האחים סודמי ברצח ובמעשים מגונים בילד לאון קלנטרוב בן ה-7 ביישוב בני עי"ש, מוביל כרגיל לדרישה להטלת מום באיברי מינם כאקט טיפולי-פסיכיאטרי/עונשי. מה הרקע לדרישה זו? מה בין לובוטומיה להטלת מום פסיכיאטרית באיברי מין?
תום סאס מסביר ב'לקסיקון של טירוף' כיצד בחברה המודרנית הפסיכיאטר נטל את התפקיד של המרפא המסורתי.
"...כבני אדם, אנו מאמינים בבריאות נפש ובמחלת נפש, בדיוק כשם שאבותינו האמינו באלוהים ובשטן. המאבק למען אלוהים ונגד השטן היה נותן הלגיטימציה הגדול לתקופתם; באופן דומה, המאבק לבריאות נפש ונגד מחלת נפש הוא נותן הלגיטימציה הגדול לתקופתנו."
הרציונל של המרפאים המסורתיים לעיתים קרובות זהה לפסיכיאטר הממוסד: ניתן להטיל מום כצורה של עינוי/עונש או כצורה של מישטור פוריות. ב'עליית הרייך הרביעי' דן ג'ים מארס בתפקיד הפסיכיאטריה בגרמניה הנאצית:
"מובילי התנועה להעלמת 'הלקויים נפשית' מהאוכלוסיה הגרמנית היו עורך הדין קרל בינדינג והפסיכיאטר אלפרד הוכה, אשר הפכו למוכר בציבור את הביטוי "חיים שאינם ראויים לחיות" – במנשר מ-1920 שכותרתו היתה "הסרת בקרה מהשמדתם של חיים שאינם ראויים לחיות".
"הדרכים המועדפות של מניעה, עיקור כפוי, יושמה בידי בית דין מיוחד 'לבריאות גנטית' שהרכבו כלל שני רופאים – בדרך כלל
פסיכיאטרים – ועובד מדינה אחד, בדרך כלל שופט הקרוב למפלגה הנאצית, ששימש כיו"ר. התכנית הנאצית להמתת חסד לא התנהלה בפומבי אלא באמצעות צווים חשאיים, מאחר והיטלר סרב בהתמדה לקבל היתר חוקי, ביודעו שתוכנית מעין זו הינה לא חוקית במצב בחוקי הקיים."
ב'תיאטרון של גיהנום', דן דר' האהא לאנג בשימוש של סירוס כעונש בארצות הברית:
"סירוס היה...מיועד באופן כללי לעבדים נמלטים, למרות שהיו מקרים שבהם גם כן נעשה בו שימוש כעונש ללבנים לאורך כל
ההיסטוריה של ארה"ב. לפי קרל סיפאקיס ב'אנציקלופדיה של פשע אמריקני' שלו, נעשה שימשו בסירוס בכמה "מאות" פעמים
כעונש בקליפורניה של המאה העשרים, כאשר המקרה המדווח האחרון של סירוס כעונש באמריקה היה בקולרדו ב-1972."
זוהי החוקיות המוטלת בספק של פרקטיקות מעין אלו הדורשת מהפסיכיאטרים ה"מודרנים" למצוא דרכים יצירתיות להסוות את פעילותם. כפי שמסביר זאת דר' לאנג:
המשך בקישור

http://www.iaapa.org.il/46024/sodmi_brothers