אמיר נוט, רווק בן 35 מחיפה, נכלא ע"י השופט חנן אפרתי בבי"ח פסיכיאטרי 'טירת כרמל' ביולי
השופט חנן אפרתי
98'. אשמתו המוכחת היחידה היתה הגדרתו הפסיכיאטרית כסכיזופרן פרנואיד. רשמנו את עדותו.
צלצול הטלפון תופס אותי בבוקר יום חמישי ביולי 98' ישן עם החברה שלי איריס. על הקו המשטרה ומבקשים שאבוא למרחב הירקון לחקירה ביום ראשון. אני מגיע כמו שנקבע בינינו ונחקר. אומרים לי שהוגשה נגדי תלונה על איומים על חברתי לשעבר יעל מודון. אני לא איימתי על יעל. אמרו לי שמדובר באיומים אבל לא אמרו לי מה האיומים. אמרתי שזה שקר וכזב ושלא איימתי.
לי קרה משהו עם יעל מודון. לי וליעל היה רומן, אפילו לא קצר, די ארך. קצת אחרי סיומו יעל אמרה לי שהיא בהריון וניתקה קשר ומאז אני בפלונטר אחד שלם איתה. עברו בערך 6 שנים והחלטתי להתקשר אליה. רציתי לדעת מה הסוף של הסיפור הזה. רציתי לדעת אם הילד שלי. טלפנתי, לפעמים היא היתה בבית ודיברנו, לפעמים היא לא היתה בבית והשארתי לה כמה הודעות במזכירה. אני ויעל דיברנו כבר לפני כמה שנים, כשיעל התקשרה אלי ורצתה לדבר איתי, רצתה לחוש אותי. לא היו שום הטרדות טלפוניות מצידי. ההודעות שהשארתי לה היו בנוסח "יעל, בחייאת דינאק, נולד לי או לא נולד לי ילד, היית בהריון, לא היית בהריון", רציתי לשמוע מה קורה איתה. היא אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר איתי עד סוף ימי חייה והיא לא רוצה לנמק את הסיבות לכך לאף אחד. הייתי מתקשר אליה כל כמה ימים והייתי מדבר איתה או משאיר לה הודעה. פעם אחת דיברתי עם מישהו, גבר זר, שאמר לי שמע יעל זה לא הטריטוריה שלך. את כל זה הסברתי למשטרה. מי הגיש תלונה? אף אחד לא יודע.
מיד לאחר החקירה לקחו אותי לבית המשפט. הייתי מיוצג ע"י עורך דין מ'הסניגוריה הציבורית. התביעה דרשה 'הסתכלות' בטענה שאני "מסוכן למתלוננת". שופטת המעצרים, בחורה צעירה בלונדינית משהו לא בקשה בכלל לדעת מה בדיוק הטענות נגדי ושלחה אותי לשלושה ימי הסתכלות ב'אברבנאל'. שם נכלאתי במחלקה 3א'. השיחות ביני לבין הפסיכיאטרים שילד וסטיר, מנהל המחלקה היו רק על עניני מחשבים ורפואה, דיברנו על עסקי האינטרנט שלי, האתר הרפואי שהקמתי וכו'. בשום אופן הפסיכיאטרים לא התרכזו ולא נגעו בעניין ה'סיכון הממשי המיידי' כביכול ליעל מונזון ממני. כשהגעתי בפעם השנייה לבית המשפט לאולם של זכריה כספי, הוא התכונן להוציא החלטה לאשפז אותי באותו מעמד על סמך 'ממצא' שהיה בידיה של הפסיכיאטרית שילד ממחלקה 3א' ב'אברבנאל' שאני לא כשיר לעמוד לדין. התובע, אדם דתי בשם רפי, שידע שיש לי בן מורד ושזכותי לדעת מה עלה בגורלו, דרש שאאושפז רק על סמך חוות דעת של פסיכיאטר שיגיע לבית המשפט. כך שאחרי חודש ב'אברבנאל' ואחרי 3 פעמים שבהם הגעתי לבית המשפט הופיע הפסיכיאטר סטיר בבית המשפט ונתן עדות שלא בנוכחותי. אני הייתי בתא מעצר בזמן מתן העדות שלו ולא העלו אותי לאולם. בפסק הדין של השופט חנן אפרתי מ-21.7.98 (ת.פ. 6506/98) נאמר שאני מואשם ב"איומים" (עבירה לפי סעיף 192 ו"הטרדה באמצעות מתקן בזק". אני מתואר ע"י השופט אפרתי כ"בחור צעיר אשר לא בטובתו חלה, סובל ממחלת נפש סכיזופרניה פרנואידית". מאחר ואין בתיקי ולו ראיה אחת המעידה על סיכון ממשי מצידי למישהו, מסתמך השופט אפרתי אך ורק על חוות דעתו של הפסיכיאטר סטיר וכותב כך "מן המקובץ עולה שיש סיכון בהתנהגותו של המשיב כתוצאה ממחלתו. אמנם אין יכולת לנבא מתי הדברים יצאו מן הכוח אל הפועל, אך עצם אי התמדתו של המשיב בקבלת הטיפול התרופתי שניתן לא בתנאי אשפוז, טיפול המנטרל את העוקץ של ההזיות והתופעות שאפשר שגורמות למשיב לפעול ולעבור על החוק, יש בו משום הבאה לעולם של חזקת מסוכנות, במצב הספציפי הזה". כמו כן קבע השופט כי אכלא לפי הוראת אשפוז של פסיכיאטר מחוזי לפי סעיף 15א' בחוק טיפול לחולי נפש. כלומר בלי שמץ של ראיה על איומים כנגד יעל החליט השופט אפרתי לעשות לי "מעצר מונע" כשהוא מסתמך אך ורק על הגדרה פסיכיאטרית שרירותית.
נשלחתי למחלקה 5ב' במוסד פסיכיאטרי 'טירת כרמל', גיהינום עלי אדמות. תנאי החיים ב5א'
איומים ונוראיים, כל הימים היינו כלואים במסדרון צר וקצר של המחלקה שממנו מסתעפים החדרים המסריחים בהם ישנו, בחום של חודשי יולי אוגוסט בלי כל אוורור (אין מה לדבר על מיזוג). המקום היחיד שיש בו קצת שפיות או שמים כחולים הייתה חצר של 4 מטר על 4 מטר שנתנו לנו לצאת אליה לחצי שעה בלבד ביום. בגלל החום הנוראי הייתי צריך להתקלח כל הזמן, כל 3 שעות הייתי הולך לעשות מקלחת. לצוות הפסיכיאטרי יש כמובן חדר ממוזג שבו הם מעבירים את 8 שעות המשמרת שלה. היינו אוכלוסייה מוכה ומושפלת בקביעות. זכור לי למשל איש הצוות הפסיכיאטרי שעבן שהתנהג ברשעות אלי וכשבקשתי ממנו עט ונייר ענה "תקפוץ לי". האלימות של הצוות הפסיכיאטרי כלפינו הייתה ללא הפסקה, ללא הרף, המשמעת והברוטאליות היו באוויר. קשרו והכו אנשים בגלל כל סיבה שנראתה לה. האלימות במחלקה 5ב' היא תוצאה ישירה של התנהגות מנהל המחלקה הפסיכיאטר קובלסקי. הוא הדמות הדומיננטית במקום. גס רוח, לא מקשיב ולא סימפטי. כל הגישה שלו הייתה מגעילה. לפסיכיאטר קובלסקי יש אקזמה דוחה באצבעות הידיים שהוא מנקה ומגרד בפנייך, עם אולר ועם אצבעותיו, גם בפגישות האישיות שלו איתי וגם במהלך ישיבות המחלקה.
אני באתי עם סיפור על ילד, הם היו צריכים להתנהג אלי אחרת. לעומת זאת התנהגו בברוטאליות חסרת רגש. אני לא בן אדם אלים ולא סירבתי לקחת את התרופות שדחפו לי מרגע שהביאו אותי לחדר מיון ב'טירה'. שלא נדע איזה נזק שה גרמו לי. גרמו לי לנזק מוטורי. הפסיכיאטר קובלסקי הפסיק לי את הטיפול של 'האלידול' במכה אחת, מעשה הגובל ברשלנות רפואית, אסור להפסיק טיפול תרופתי במכה אחת, ויום אחרי זה התחיל להזריק לי 'האלידול' במינון הכי גבוה שיש, 300 מ"ג, והזריק לי תרופה נוספת בשם נוזינן. שתי זריקות באותו יום, באותו עכוז. איש הצוות הפסיכיאטרי דימיטרי שהזריק לי אמר שמדובר ב-150 מ"ג נוזינן. התעלפתי מיד על המקום והתעוררתי בכאבים נוראיים. איש הצוות הפסיכיאטרי דימיטרי העיר אותי במכות על העכוז. וההשפעות הנוראיות של הזריקות: אובדן הזיכרון, סחרחורת, בעיה של שליטה על הצרכים, אתה הופך לאיטי ומערכת העיכול שלך נסתמת.
אבל מעל לכל היה הטרור הפיזי, האלימות, המכות. היה למשל המקרה שלך אהרון, אדם מבוגר שהכרתי אותו רק שלושה שבועות. הצוות הפסיכיאטרי היה מרביץ לו כל הזמן. הוא היה הולך אחריהם כשה היו נכנסים אלינו, הוא היה הולך אחריהם ואומר אני המשיח והם היו בודקים אם הוא אלים: היו תופסים אותו והוא היה מסיר את ידיהם וזה היה האות בשבילם לתקוף אותו, 5 או 6 אנשי צוות פסיכיאטרי ביחד. ביום שישי אחד, אנשי הצוות הפסיכיאטרי תפסו אותו ודחפו אותו לכיוון השולחן. אהרון נפל וקיבל מכה בראש והתחיל לדמם. אנשי הצוות טיפלו בו והשאירו אותו במחלקה בלי לשלוח אותו לבדיקות ובלי לדווח על המקרה להנהלה. כך פתחו לא את הראש. היה גם המקרה של אישה בשם זיוה ברק, בת 45, שסירבה לאכול, כלומר הייתה אוכלת מדי פעם ומדי פעם לא. יום שבת אחד כשהיא סירבה לאכול קשרו אותה למיטה בגלל שהתעמתה איתם שמו לה אינפוזיה והכריחו אותה לאכול עם האינפוזיה, זה היה במשך כמה ימים שבהם היא פשוט לא הפסיקה לצרוח. גם לזיוה ברק פתחו את הראש. הצוות הפסיכיאטרי תפס אותה ופשוט דחפו לה את הראש לקיר. היא התחילה מיד לדמם. בעקבות זאת טלפנתי לעיתונאי המקומון החיפני 'בעיר' אלפרד מיכאלוביץ ודיווחתי לו על המכות והוא בא ביום ראשון (2.8) למחלקה כדי להתרשם מהטענות שלי. נתתי לאלפרד מכתב תלונה כדי שיעביר אותו למשטרה ולהנהלת המוסד ולמחרת הגיע שוטר למחלקה. לאחר שחקר את מנהל המחלקה הפסיכיאטר קובלסקי הוא הזמין אותי לחדר הצוות (שם יש מזגן) וחקר אותי. אלפרד פרסם את הידיעה על המכות ועל התלונה שלי ב-7.8 במהלך השבוע קבלתי מכתב תשובה ממנהל 'טירה' הפסיכיאטר מיכאל שניידמן: "הצוות שמיניתי בדק את תלונתך ומצא אותה כלא צודקת. נמסר לי כי גם חוקרי המשטרה הגיעו לאותה מסקנה. אני מציע לך להשקיע אנרגיה בשיתוף פעולה עם הצוות המטפל במאמציו ולשפר את בריאותך, ומאחל לך החלמה מלאה". העברתי לאלפרד את תוכן המכתב ובקשתי ממנו שיברר מה באמת החליטה המשטרה. אלפרד דיווח לי (ולקוראי העיתון ב-14.8) כי "בניגוד מוחלט לדברי שניידמן אמר חוקר המשטרה פקד יהודה ממן: "יש בכוונתי להעביר את התיק לפרקליטות לבחינת הראיות ולהמשך הנחיות מהם לגבי החקירה".
היחס אלי השתנה מיד לאחר שהתלוננתי במשטרה ואחרי המעקב השוטף בעיתון. איומים במכות חשמל, התחלתי לקבל זריקות נוראיות, ומנעו ממני מבקרים בטענה הרפואית ש"מצבי החמיר". הכל, כמובן, אחרי התלונה במשטרה. על איסור הביקורים נודע לי כשלאה, חברה שלי, טלפנה אלי ביום שישי (14.8) וספרה לי שהיא הגיעה ל'טירה' באותו ערב עם אוכל, עיתוני שבת וסיגריות בשבילי ובשער לאחר שחקרו אותה את מי היא עומדת לבקר הודיעו לה שאסור לה ולכל איש אחר לבקר אותי כי "מצבי הרפואי הדרדר". פניתי לח"כ גוז'נסקי והיא התערבה ופקססה להנהלת 'טירה' כדי לאפשר לי מבקרים. אך הדבר לא עזר. "מצבי המדורדר רפואית" לפי הגדרת המוסד הפסיכיאטרי לא השתנה, כנראה. פניתי לאלפרד שדיווח על איסור הביקורים ועל ה'נימוק הרפואי' של המוסד ב-21.8.
החלטתי שאני חייב לפעול למען השחרור שלי. אמנם היה לי ייצוג משפטי בעניין הפלילי (ה'איומים' על יעל) של עו"ד מטעם הסנגוריה הציבורית אבל החלטתי שגם אפעל לבדי נגד הוראת האישפוז הפסיכיאטרי.
בשלב ראשון הגשתי ב-29.7 בקשה כתובה לקבלת העתקים צילומיי של מסמכים מהתיק הפסיכיאטרי שלי. הפסיכיאטר קובלסקי אמר לי ישירות: "החלטתי בצורה שרירותית לא להראות לך את המסמכים". פניתי בערר לוועדה הפסיכיאטרית שהתכנסה ב-28.7 וזו התעלמה מהערר שלי. הגשתי למחרת בקשה לדיון נוסף. המוסד הפסיכיאטרי כמובן התעלם מבקשתי זו והיא נדחתה ללא כל נימוק והסבר. לכן פניתי ב-9.8 לבית המשפט המחוזי בחיפה בערר על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית. הדיון בערר זה נקבע ליום 24.8
בינתיים הסנגוריה הציבורית הגישה ערר על החלטת בית המשפט מ-21.7 ובדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-23.8 נקבע שעונשי יוחלף מכליאה ל'טיפול פסיכיאטרי מרפאתי כפוי' ושוחררתי, זאת רק יומיים לאחר שהמוסד הפסיכיאטרי הצהיר לעיתון כי "מצבי הרפואי הדרדר". ב-28.8 דיווח אלפרד בעיתון על שחרורי והביא את תגובת הפסיכיאטרית אילה שיינקמן, סגנית המנהל של המוסד הפסיכיאטרי טירת כרמל': "טענו בדיון כי החולה אינו מהווה סיכון ממשי לעצמו או לסביבה".
הסיוט עוד לא נגמר: ביום השחרור קבלתי במוסד הפסיכיאטרי 'צו טיפול מרפאתי כפוי'. מיד פקססתי נגדו ערר לפסיכיאטר המחוזי בחיפה. טענתי שאין עילה לפי החוק לכפיית טיפול פסיכיאטרי עלי מאחר ואין, ולא היו, כל ראיות שמעידות שאני מסכן מישהו "סיכון ממשי מיידי", טענתי שלא מסרו לי את המסמכים מהתיק הפסיכיאטרי ובכך פגעו בזכות השימוע והטיעון, תיארתי את האלימות, ההתעללות והשפלות שחוויתי במוסד הפסיכיאטרי 'טירת כרמל' וטענתי שגם במקרה ובו אני צריך (ורוצה) טיפול רפואי הרי שזכותי לקבל טיפול מכובד ואנושי, שני דברים, כך כתבתי, שהפסיכיאטריה בפירוש לא מספקת.
כרגע אני מוגן מפני הסימום הפסיכיאטרי ואני מתחיל להגן על עצמי בעזרת החוק, אבל עשרות אנשים שהיו כלואים איתי במחלקות ב'אברבנאל' ו'טירת כרמל' מופקרים לחלוטין לטרור הפסיכיאטרי. לאיש מהם אין מושג מה הזכויות שלו, הצוות הפסיכיאטרי בשום פנים ואופן לא ניסה ליידע כלואים בזכויות שלהם ומונע מהם כל אפשרות להגן על עצמם בנימוק השקרי של "הידרדרות מצב רפואי". רק אישה אחת, במחלקה 5ב' ב'טירת כרמל' , מתוך עשרות, הייתה מיוצגת ע"י עורך דין. כיום יכול כל מי שרוצה בכך להגיש נגדי תלונה במשטרה, חסרת בסיס ככל שתהיה, ומובטח לו שאכלא מיידית במוסד פסיכיאטרי שהרי "שלא בטובתי אני סכיזופרן פרנואידי" וזה כל מה שדרוש לכלוא אותי.
(בצד ימין) המאבק בין אמיר נוט למתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'טירת כרמל' התנהל על דפי המקומון החיפני 'בעיר' בעזרת דיווחיו של העיתונאי אלפרד מיכאלוביץ' למעלה
בטעינה...
