הפסיכיאטרים, המשמשים ככלי עינויים של המשטר בתקופה המודרנית, מציעים את שירותיהם הרעים ואת הלגיטימציה הכביכול מדעית/אקדמית למעשי האכזרויות המתחזים להיות כפועלים כ"טיפול" לטובת הקורבן: משנות ה-30 בהן המשטר הנאצי אפשר לפסיכיאטרים לסרס הומואים (בצילום, מתוך: Grau:Homosexualitat in der NS-Zeit ,1993 עמ' 317 ), דרך הטלת המום במוח - לובוטומיה.מכות חשמל, שוק אינסולין, סימום כפוי וכעת הצעת חוק של אלי אפללו (קדימה), תאפשר לבתי משפט לצוות לתת טיפול תרופתי לפדופילים, סירוס כימי. נגד פדופילים שיסרבו ינקטו סנקציות, בין השאר, לא יופחת שליש מעונש המאסר שלהם. תוקם ועדת מומחים שתגיש חוות דעת שתקבע אם האיש "סובל מפדופיליה", תעריך את רמת המסוכנות שלו ותקבע אם הוא מתאים לטיפול תרופתי. בית המשפט יקבע לאחר מכן אם העבריין אכן "סובל מפדופיליה" והוא רשאי לצוות על טיפול תרופתי, בנוסף לעונש. מי שיסכים יוכל לזכות בהפחתת שנתיים מהעונש, בנוסף לניכוי שליש.
שלי יחימוביץ' (עבודה), הביעה התנגדות: "יש קו גבול ברור מאוד בענישה במדינה נאורה וקו הגבול הזה עובר בדיוק במקום הזה שבו אין מטילים מום בגופו של אדם כענישה או כאמצעי מניעה". היא השוותה את הצעת החוק למנהג לגדוע את ידם של גנבים בסעודיה. אפללו בתגובה: "מדובר באנשים חולים וצריך לרפא אותם".
טיפול הוא אקט היכול להתבצע אך ורק מרצון האדם להתרפא והכרתו כי הוא חולה. השימוש האופייני ברטוריקה הכוזבת של "טיפול", תוך התעלמות כי מדובר ב"עונש" הנקצב ע"י בית משפט לאדם שנחשד/הורשע בביצוע עבירה, מעיד על ההזניה ההדדית בין הפסיכיאטריה למשפט. הפדופיליה, כמו ההומוסקסואליות, הן המצאתה של הפסיכיאטריה הגרמנית החברתית מסוף המאה ה-19. ההיסטוריה של ה"טיפול" הפסיכיאטרי בהומוסקסואלים במאה השנים שחלפו בין המצאת המחלה (-1867) ועד ביטולה (-1972) מעיד על מהותו של הטיפול בפדופילים.
ומה ערכו של "הטיפול" המוצע? במחקר שנערך ע"י פרופ' אריאל רסלר מהדסה הר הצופים והפסיכיאטר אליעזר ויצטום מאוני. בן גוריון הזריקו החוקרים את התרופה ל - 30 גברים שסבלו מסטיות מיניות וגילו כי הטיפול הביא להיעלמות סטיותיהם. מתוך 30 המטופלים נשרו ששה בזמן המחקר, 2 הגרו מהארץ וארבעה סבלו מכאב בהזרקה. 'הארץ' 13.2.98