גם תכנית תחקירי הנוכלים הקטנים של אמנון לוי (בצילום) מהיום החליטה לנצל את גל הרייטינג התקשורתי בנוגע לילדים הנרצחים. בפרומו הובטחה לנו "חשיפה-ההורים שרצחו את ילדיהם ולא ישבו בכלא אף לא יום, משום שבבית המשפט הם טענו לאי שפיות". בפועל קבלנו שיחזור של הטבעת בנותיה של מרינה דוידוביץ באמבטיה מפי קצינת משטרה והערות מהפסיכיאטר קרלוס (-"יאיר") בראל המתאר כיצד הוא "יודע" כי הגברת אינה חולת נפש, להבדיל משאר הפעמים בהם הוא "ידע" שאנשים אותם בדק היו חולים. אף מילה לא הושמעה בתכנית התחקירים על כללי מקנוטן ועל אופי האבחון הפסיכיאטרי המתיימר להיות רפואי ואשר מטרתו פטור מהעמדה לדין.
מה בדיוק עמדתנו בנושא? כמקדמי זכויות האדם היחידים בישראל ברור לנו כי שמורה לאנשים כצביאל רופא ומרעיו הזכות להגדיר עצמם כ"חולי נפש" מרצונם, אך האם זה פוטר אותם ממתן דין וחשבון לחברה? כפי שכבר הדפסנו בפברואר 2006 בגליון 10 של 'כפיה', עיתון העמותה: "מה יש לסאס לומר על כליאתם של פושעים? ­"אם האדם המכונה "חולה נפש" אינו עובר עבירה יש לו זכות לחירות. ואם הוא עובר עבירה, יש לו זכות שיתייחסו אליו ברצינות. כלומר שיישפט וייענש במערכת המשפט הפלילית. זה פשוט כך" (סאס, כתב האישום ב'טריבונל פוקו', ברלין 1998). כפי שידוע לכולנו במצב החוקי הנוכחי החקירה הפסיכיאטרית הפורנזית ­כלומר זו המוצגת לבית המשפט­ מובילה לזיכוי האדם, ומיד נותנת לגיטימיות לכליאתו הלא מוגבלת בזמן בנימוק של "טיפול רפואי", אך ורק בהתבסס על סיבות שרירותיות העושות ספקולציה בדבר "מחלת נפש" דמיונית.
בהתאם לביקורת פסיכיאטריית הכפייה של סאס ניתן לטעון שהחשודים בדבר עבירה צריכים להיות נתונים לחוק הפלילי, ושחקירה ­עדות פסיכיאטרית פורנזית אסור לה להפוך את הדיון המשפטי לשרירותי. במידה ולאחר מתן גזר הדין משוכנע העבריין שנידון שיש לו "מחלת נפש", ובנוסף גם רופא (­דהיינו פסיכיאטר) שוכנע בדבר "מחלת הנפש" של העבריין שגרמה לו לבצע את העבירה, אזי על הרופא לטפל ב"חולה" אך ורק על בסיס הסכמה מודעת בבית החולים של בית הכלא. מיד בשעה בה משוכנע הרופא שהוא "ריפא" מחלתו זו של האסיר, מוטלת עליו החובה לשכנע את בית המשפט, ומכאן שגם את דעת הקהל, כי יש לשחרר את האסיר לפני תום תקופת המאסר שנגזרה עליו." (ראו קישור)
http://www.iaapa.org.il/46024/Kfia10_ma#prison