כדבר
שבשגרה מאבקנו לזכויות אדם לביטול פסיכיאטריית הכפייה מתבסס על נימוקים
הלקוחים מעולמה של הצהרת זכויות האדם והבנה בינלאומית שהתפתחה במערב במאה
הקודמת לגבי "מה הן זכויות אדם". אני מציע כיוון חדש למאבק זכויות אדם
בישראל המבוסס על ערכי היהדות. מסמך היסוד של המדינה הוא המסמך הידוע
בשם 'הכרזת העצמאות' מתאריך 15.4.1948 הקובע כי מדינת ישראל היא מדינה
יהודית (ומכאן שהמהות היהודית קשורה בעצם קיום המדינה) ומבטיח לתושבי
המדינה שוויון, ללא אפליה על בסיס גזע דת ומין. מתוקף מסמך זה פעל הגוף
המחוקק הראשון בישראל 'מועצת המדינה הזמנית' שלימים שונה שמו ל'כנסת'.
כך מוצהר בחוק הראשון שנכתב בישראל בידי 'מועצת המדינה': "פקודת סדרי
השלטון והמשפט התש"ח (21.5.1948), במשפט הראשון: "בתוקף הסמכות שנקבעה
למועצת המדינה הזמנית בהכרזה על הקמת מדינת ישראל ...מחוקקת בזה מועצת
המדינה הזמנית לאמר...". ומכאן של'הכרזה' יש עליונות על הכנסת והחוקים
אותם חוקקה (כגון החוק הביולוגי הגזעני 'חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א
1991). הדבר נכון גם לגבי פסיקות בית המשפט, הקיים גם הוא מתוקף חוק
שחוקקה הכנסת.
[הערת אגב: דמוקרטיה היא רק צורת ניהול מדינה, אחת מיני
רבות, המקובלת בזמננו. בחירת הדרך לניהול מדינה היא עניין של התנהגות
מקובלת ולא שורש הקיום של המדינה]
עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) הנה ארגון זכויות אדם בתחום
פסיכיאטריית הכפייה וגוף בלתי תלוי בעל דעה עצמאית המורכב מ/ומייצג כלואים
ומתנגדים (Resistors) פסיכיאטריים והמיישם אידאולוגיה פוליטית הפועלת
לביטול הכפייה הפסיכיאטרית ברוח עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה
יהודית דמוקרטית. העמותה טוענת כי הכפייה הפסיכיאטרית היא הפרת כלל היסוד
ביהדות האומר "רצונו של אדם כבודו". הפסיכיאטרים מציגים בפני הציבור תורה
הטוענת כי הכלוא הפסיכיאטרי איננו 'אדם' מאחר ולדעת הפסיכיאטריה הוא
'לקוי' בפגם ביולוגי (גנטי, מולקולרי וכו') ההופך אותו לפי תורת
הפסיכיאטריה ל'תת אדם' או בלשון המחוקק ל'חולה נפש'. מרגע ש"אדם" הופך
ל"חולה נפש" מותר לרדוף אותו על סמך טענות ביולוגיות, מותר לכלוא אותו
שרירותית על בסיס הגדרה ביולוגית גזענית, אין לו זכות לשלמות גופו ומותר
לפלוש לגופו. ומכיוון שלדעת הפסיכיאטרים הכלוא הפסיכיאטרי הוא מעין אוטומט
המבצע ואומר דברים רק בשל סיבות ביולוגיות ללא שיקול דעת [ראו מאמרים "מדעיים" בעיתון זה],
הרי שאין לכבד את רצונו המפורש שהפסיכיאטריה לא תיכפה עליו, שהרי אינו
'אדם'. ברוח זו העמותה פועלת להשבת אבידה רוחנית ככבודו של אדם, חירותו
וזכותו לגופו, לאורח חייו, ולאמונותיו, דברים הנשללים ממנו בידי הכפייה
הפסיכיאטרית.
מכאן אנו מבינים שמהות "כבוד האדם" פירושה הסטאטוס הקבוע בחוק של "אדם".
סטטוס זה מבטיח מצד אחד כי זכויות כל המוגדרים כ"אדם" ישמרו, ומצד שני
מאפשר לפגוע ולהפלות קבוצת אוכלוסייה ממנה החוק שולל סטאטוס של "אדם" על
סמך נימוקים ביולוגיים גזעניים ("מחלה"). מאחר ומדינת ישראל היא מדינה
יהודית הרי שהחוק, במשמעותו הרחבה של המונח הכוללת גם ביטול חוק, צריך
להתפרש לפי היהדות.
אנו מבקשים לבחון כאן את יסודה של ההגנה על כבוד האדם ואת תוכנה במקורות
היהודיים לשם הצעת תשתית מחשבתית להגנה זאת ולשם התוויית דרכים לגיבושה
ומימושה. את הגישה היהודית לכבוד האדם אימץ המחוקק הישראלי בשני ביטויים:
'ערך האדם שנברא בצלם', ו'עקרון כבוד הבריות' (בחוק שוויון לאנשים עם
מוגבלות, התשנ"ח 1998 סעיף1).
ל'חוק יסוד מס. 1: כבוד האדם וחירותו' אין תשובות לשאלות מהו כבוד האדם?
מהי ההגנה על כבוד האדם? האם הגנה על כבוד האדם מקנה זכויות חיוביות או
שתפקידה רק למנוע פגיעה בכבודו של אדם?. לכן את מהותו של ערך כבוד האדם יש
לגבש על פי המקורות היהודיים. כך גם נכתב בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט התש"ם
1980 'ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר
חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק,
היושר והשלום של מורשת ישראל'. היהדות ועקרון כבוד
האדם
במקורות היהודיים זכה ה'כבוד' לדיון מעמיק. זהו ערך המתווה אורח חיים
וכיוון יחסי אנוש. ההלכה היהודית מתפרשת על פי מערכת של ערכים המונחת
ביסודה, ו"כבוד הבריות" הוא אחד ממרכיביה של מערכת זו. מצוות דרבנן נדחות,
על פי ההלכה, מפני "כבוד הבריות". כלומר חוקים הנחקקים בידי אדם יידחו
מפני "כבוד הבריות". באופן דומה לכתוב בסעיף 8 ב'חוק יסוד מס. 1 כבוד
האדם וחירותו'. כוחו של ערך "כבוד הבריות" לדחות הוראות דין אחרות בא לידי
ביטוי בתחומים שונים ומגוונים של ההלכה במצוות שבין אדם לחברו: בדרכי
ענישה, קביעת הליכים פליליים מבוקרים מנקודת ראות כבוד האדם, לפי האמרה
"גדול כבוד הבריות, שדוחה את לא תעשה שבתורה".
כידוע נאמר ע"י ר' אליעזר הקפר שהכבוד מוציא את האדם מהעולם אך יש גם שאי
נהיגת כבוד באדם היא המוציאה אותו מן העולם וגורמת לו לניכור בסביבתו
ובעולמו עד שחייו אינם חיים.
לפי היהדות צלם אלוקים שבאדם אינו נמחה כל עוד חי האדם. אדם יכול למעט את
כוחו הרוחני אך אינו מסוגל לבטל לגמרי את מקורו. אין שום מצב במסגרת החברה
העברית, שבו אנו מפסיקים להתייחס באנושיות לאדם, גם אם מתוקף התייחסות זו
עלול אדם להביא עצמו לידי חיוב במיתה. היהדות היא זו שנפגשה במהלך
ההיסטוריה, ולא פעם אחת, בגילויים של שנאה ושל התפרקות כל יסודות הקדושה
שבאדם. ההתמודדות היהודית עם מצבים אלה, של שלילת כל זכות חברתית שהיא,
ושל הצבת העינוי, השטנה וההשמדה כקובעי התנהגות, ידועה לנו. אצטט את פרימו
לוי מ"הזהו אדם?". בו מתאר לוי את חייו בתוך מערכת ההשמדה הנאצית, שמקורה
בתורות הפסיכיאטריות אאוגניות ותחילתה ברציחות הפסיכיאטרים הגרמנים
ב-1939 של כלואים פסיכיאטרים גרמניים במקלחות הגז שנבנו ב-6 מוסדות
פסיכיאטריים ברחבי הרייך [ראו כתבה בעיתון זה]. קטע הפתיחה שלו, הכתוב
בצורת שיר, ממחיש לנו כי גם כשנשלל מאדם הסטאטוס החוקי של "אדם", בידי חוק
ביולוגי גזעני, עדיין מקיים הוא את צלם אלוקים שבו.
הזהו אדם?
אתם היושבים באין מחריד
במשכנות מבטחים?
אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד
בשובכם הביתה עם דמדומים:
התבוננו וראו הזהו אדם
העובד בביצה הקרה,
הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם
למען פת לחם זעירה.
שבעבור "כן" או "לא" לבן מוות היה.
התבוננו וראו האם אשה היא זאת.
בת בלי שם ובלא שיער,
שלא נותר בה עוד כוח לזכור,
כצפרדע ביום חורף וכפור.
הרהר וזכר כי כל זאת אירע
והיו הדברים האלה:
אשר אנוכי מצווכם
לחקוק בלבבכם.
ושיננתם אותם לבניכם
בשבתכם בבית בלכתכם בדרך,
בשכבכם ובקומכם.
והיה כי תידומו יאבדו בתיכם
ויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד.
ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד. מקור הגדרת כבוד האדם
ביהדות
מקורו של כבוד האדם הוא כבוד הבורא, הנקרא "מלך הכבוד"
ב'תהילים', כד, ז. ומלך הכבוד הוא המעניק כבוד לאחרים, והוא הנותן את
הכבוד לאדם, כדברי 'תהילים', ח, ו: "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר
תעטרהו". במובן זה ניתן לדבר על ה'זכות' לכבוד, היינו שלא החברה מעניקה את
הכבוד לאדם, אלא האדם ראוי לכבוד באשר הוא אדם.
הלשון השגורה במקורותינו אינה 'כבוד האדם' אלא 'כבוד הבריות' (מכילתא דרבי
ישמעאל, משפטים, פרשה יג (עמ' 292 במהדורת הורוויץ רבין). 'רבי יוחנן בן
זכאי אומר "הקדוש ברוך הוא חס על כבודן של בריות"'. נראה שבלשונו של רבן
יוחנן בן זכאי חבוי גם מקור כבודו של האדם. רבן יוחנן בן זכאי אינו מדבר
על כבוד 'האדם' אלא על כבוד 'הבריות'. במילה 'בריה' יש רמיזה לבורא העולם,
וכאשר מדברים על 'הבריות' כל בריותיו של הבורא במשמע. זאת ועוד: יש
לזכור כי בריאת האדם היא בצלם אלוהים: 'ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם
אלהים ברא אותו' (בראשית א, כז).
אפשר שזיקתו של כבוד האדם לצלם האלוהים שבו באה לידי ביטוי בדבריו של
שמעון בן עזאי במדרש בראשית רבה, סוף פרשה כד, וגם בספרא, קדושים, פרק ד,
יב: '"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן
עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה, א),זה כלל גדול מזה. שלא תאמר:
הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי, אם עשית כן, דע למי את מבזה, "בדמות
אלהים עשה אותו"." כלומר בעוד שרבי עקיבא מעמיד את 'ואהבת לרעך כמוך' ככלל
הגדול, הרי בן עזאי סבור כי כלל גדול מזה הוא 'ספר תולדות אדם' מאחר
והמשכו של פסוק זה: 'ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו', מדגיש את
היותו של האדם של כל אדם נברא בדמות אלוהים, ומשום כך בן עזאי
סבור כי אין לזלזל ולהפחית בכבוד האחר כלומר בסטאטוס שלו כאדם כי כבודו
של האדם הוא ככבודו של הבורא. כבוד האדם מבטא את מעלתו כאדם, כאדם עם
נשמה. כך כותב הרב קוק: הכבוד הוא המעמיד את החיים הרוחניים של האדם
בצביונם. גדול כבוד הבריות מצד עצמו, מצד שהוא מורה על יתרון נשמת האדם,
שהכבוד מחובר עמה. (עולת ראיה, חלק א, עמ' עז). שוויון בפני החוק
ביהדות
מהזיקה של כבוד האדם לכבוד הבורא נגזר היחס הנכון של האדם לכבודו של
הזולת. כאשר אדם מודע לעובדה שכל אדם הוא יציר כפיו של הבורא, שכל אדם
נברא על ידי האלוהים בצלמו, הרי שאסור להפלות או לשלול מאדם את הסטאטוס
שלו כאדם ולהגדירו בצורה מבזה ומשפילה כישות ביולוגית נחותה "חולה נפש".
בזיון לאדם הוא בזיון לבורא ומכאן המונח "כבוד הבריות" שבו מתבטא כבוד
האדם בלשון העברית שמשמעו כבוד בריותיו של הבורא. "כבוד הבריות" אינו ערך
מוסרי גרידא אלא הוא נורמה משפטית מחייבת שיש בכוחה לבטל הוראות דין אחרות
כשאינן מתיישבות עם כבוד הבריות. לקביעה זו משמעות משפטית: "כבוד הבריות"
נקבע כערך חוקתי. כבוד הבריות הוא ממידותיו של אלוהים והאדם שנצטווה ללכת
בדרכי הקדוש ברוך הוא מחויב אף בזה.
כיוון שנקודת המוצא ב"כבוד הבריות" היא היותן 'בריותיו' של הבורא, הרי שכל
הבריות נכללות בזה.
המשמעות של המונח "בריות" באה לידי ביטוי בדברי בעל התניא, בספר ליקוטי
אמרים, פרק לב: 'אף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות"
בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה'. כלומר אין לשלול מכל אדם את
הסטאטוס של אדם וכל אדם זכאי לאותו יחס של כבוד. העובדה שהאדם מצווה
על כבוד כל ברייה וברייה ולא ניתן להפלות ו/או לשלול מברייה את זהותה כאדם
בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ם בספר 'הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה י'. : 'ואל
יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן
כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת'
הזיקה שבין חיוב הכבוד לכל הבריות לבין היות כל הבריות נבראים על ידי
הבורא, ומכאן שכולם שווים לפניו, ופגיעה בכבודם היא פגיעה בכבוד הבורא
והרי הדיבה הרפואית של "מחלה" פסיכיאטרית פוגעת ומבזה בכך שהיא שוללת את
הסטאטוס של "אדם" וטוענת כי הכלוא הפסיכיאטרי הוא "תת אדם", מודגשת
בדברי ר' משה קורדבירו בספרו תומר דבורה, פרק שלישי, בסופו: "שירגיל עצמו
בב' דברים. הא' לכבד הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר אדם
בחכמה, וכך כל הנבראים חכמת היוצר בהם. ויראה בעצמו, שהרי הם נכבדים מאוד
מאד, שנטפל יוצר הכל החכם הנעלה על הכל בבריאתם. ואילו יבזה אותם, ח"ו
נוגע בכבוד יוצרם. והרי זה ידמה אל חכם צורף עשה כלי בחכמה והראה מעשהו אל
בני האדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא
מפני שמבזין חכמתו בהיותו מבזה מעשה ידיו. ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזו
שום בריה מבריותיו, וראוי לאדם להתבונן מתוכה חכמה, לא בזיון".
זה כמובן מתקשר גם לחוק מיוחד (sonder gesetz) המבוסס על טיעונים "מדעיים"
ביולוגיים חוק המבזה קבוצת אזרחים ומפלם לרעה וגם לעצם נוראות המעשים
הנעשים בתוך המוסדות
הפסיכיאטריים והמתאפשרים על סמך הכפייה שהחוק התיר.
מאחר וכולנו ברואי אלוהים ולכן זכאים למעמד שווה בפני החוק הרי שכבוד האדם
שמור גם לדוגמה הקיצונית ביותר של פגיעה עצמית בכבוד האדם דהיינו
העבריין שבמעשיו פוגע בכבודו. דבריו של רבי יוחנן בן זכאי המובאים במכילתא
דרבי ישמעל, משפטים, פרשה יג: "רבי יוחנן בן זכאי אומר, הקב"ה חס על כבודן
של בריות: שור, לפי שהוא הולך ברגליו, משלם חמישה, שה, לפי שהוא טוענו על
כתיפו, משלם ארבעה" מוסברים ע"י רש"י בספרי, עקב, פסקה יג כך: "שה,
שהרכיבו הגנב על כתיפו, וזלזל את עצמו בו. לפיכך היקל הקב"ה עליו
בתשלומין".
הדיבור על כבוד הבריות בהקשר לעבריין גנב ואף מי שנתחייב מיתה הינו
ייחודי ומפתיע ובכך גדולתו של הרעיון. שהרי הענקת כבוד למי שראוי לכבוד
בשל מעלותיו נעשית משום סגולותיו המיוחדות, בעוד שמי שנעדר תכונות נעלות,
שכל מהותו היא היותו אדם המכבדו, מכבדו כאדם. זאת ועוד: בעוד שסתם אדם,
היינו האדם הבינוני, אין כבודו עלול להיפגע, ואילו העבריין, כבודו מחולל
בידי עצמו, ומחולל בידי הציבור אף על פי כן אין הוא מוצא ממסגרת הסטאטוס
של "אדם" המבטיחה שוויון בפני החוק. כאן באים דברי רבן יוחנן בן זכאי
להשיב את עטרת הכבוד לראשו של האדם, באשר הוא אדם.
גם חז"ל אומרים: שלא יאמר אדם לחברו "אבא גדול מאביך" (סוגיה זו נדונה
למשל במסכת סנהדרין דף לח ע"א). נושא הדיון הוא היות האדם הראשון נברא
יחיד "לפיכך נברא האדם יחידי". לכאורה היתה יכולה התורה לגרוס שהמין
האנושי נוצר ישירות בריבוי. חכמים מנסים להבין את משמעות בריאת האדם
היחיד, כאשר רק ממנו (כמובן בצירוף לחווה) נוצר הריבוי במין האנושי.
אפשרות אחת המועלית על ידי חכמים נוגעת לערך השוויון בחברה. ש"לא יהו
הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ורשעים אומרים אנו בני רשעֹ שלא יהו משפחות
מתגרות זו בזו'', או בניסוח אחר: "שלא יאמרו זה לזה אבא גדול מאביך". כאן
טמון השוויון הבסיסי. אי ענישה משפילה
מאחר שמקור הכבוד הוא בכבוד הבורא, אין לתמוה על המטבע שטבעו חכמים: "גדול
כבוד הבריות". הוא חל על כל הברואים ואף העבריינים שעברו עברה חמורה
שחייבים עליה מיתה. כך למשל הפסוק מדברים כא, כב: "לא תלין נבלתו על העץ"
שענינו לא לבזות את צלם האלוהים
שבאדם. הרמב"ם הזהיר במיוחד את השופט, בעת הטלת עונש על העבריין, בדבר
הצורך ברגישות לכבוד האדם ומכאן באיסור שלא לבזותו בענישה משפילה. (ספר
המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ח, רמב"ם, הלכות דעת, פרק א, הלכה ו, ספר חרדים,
פרק ט, יח). מהי חברה יהודית
מירון איזקסון שואל במאמרו מהי משמעות המונח "חברה" בהקשרו היהודי?. כאשר
אנו מדברים על "זכויות חברתיות" מטבע הדברים אנו מתייחסים לחברת אנשים
מסוימת, אשר במסגרתה שייך להתייחס לזכויות אלה. בנוגע לחברה הישראלית יש
לומר, שעל פי התפיסה היהודית (ככל שניתן להכליל) אין מדובר ב"סתם" חבר
אנשים, וגם לא בקבוצת אנשים המאוחדת רק על ידי שאיפות ואינטרסים שונים.
מדובר בעם עברי המתייחס מלכתחילה לאבותיו אברהם, יצחק ויעקב ואשר זהותו
הקובעת היא מורשתו ותורתו. חשוב להדגיש שיחס היהדות לחברה "הפרטית" שלה,
אינו בגדר יחס חברתי או לאומי רגיל. לא די בקבוצת אנשים היושבת בחבל ארץ
אחד ומקבלת על עצמה כללים משותפים.
נדמה שדרך מובהקת להביע את זהותה של החברה היהודית תהא להתייחס למשנתו של
הרב קוק. בספרו "אורות" (הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ג) דן הרב
באידיאה האלוקית ובאידיאה הלאומית בישראל. "סגנון החיים וסגנון המחשבה של
האדם, הכוללים את כל מהותו, מתבלטים הם במלא תכנם ברעיון החברה וברעיון
הרוחני, שהם הנם האוצרות של הצורה הלאומית והאמונית אשר לצבורים האנושיים"
(עמוד ק"ב). מבחינת הרב קוק, האמונה העברית היא הרבה יותר מ"דת" ורק
בירידת מצבו הרוחני של העם, ניתן לכנותה דת ולא אידיאה אלוקית במלוא אורה.
בדומה לכך (וזה עיקר ענייננו) יש לתפוס את הצד הלאומי. האידיאה הלאומית
בישראל מחויבת להתייחס כל העת למקורה האלוקי. " נתגלתה השאיפה, שבאה מכוח
ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות
מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד
ועדן, באור האידיאה האלוקית, ולהצליח בזה את כל האדם כלו. למלואה של שאיפה
זו צריך דווקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה
לאומית, ברום התרבות האנושית 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה האלוהית
המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה" (עמוד ק"ד).
כל מהות החברה הישראלית קשור באמונתה. החברה הישראלית אמורה להביא את
בשורת האמונה לעולם כולו. בשורת האמונה כוללת בתוכה את כל הזכויות
והמהויות החברתיות הנוגעות לחופש הרוחני והגשמי של האדם. מבחינת התפיסה
היהודית המעמיקה לא ניתן לדבר על החברה הישראלית כקבוצת אנשים בעלמא, ואין
לדבר על החברה הישראלית בלא להתייחס לשאיפתה הרוחנית ההכרחית, כאשר בלעדי
שאיפה זו עומדת בפנינו חברה מוגבלת וירודה. יש לזכור שפניית היהדות לעם
ישראל כולו, אינה "קופצת" על פני הפרטים. רוב מכריע של חיובי ההלכה וממילא
הרבה מההגות היהודית, חלים על כל אחד מבני העם. איש לא יכול להסיר אחריות
רעיונית או מעשית מעצמו.
עובדה היא שיוה"כ מציג במידה רבה את האדם הבודד לפני בוראו. איש לא יכול
לומר שהמעמד האמוני אינו מחייב אותו, וכי "בשרירות לבו" ילך (על פי ספר
דברים, פרשת נצבים, פרק כ"ט).
במובן זה מבקש איזקסון לומר כי הזכויות החברתיות על פי היהדות הן ראשית
לכל משימתו של היחיד בישראל. כל אחד מעמנו ובעיקר המחוקק אמור להתייחס
בכבוד, בזהירות ובהתחשבות לכל רעיו, מכיריו עובדיו, מעבידיו, בני משפחתו,
מוריו נצרכי החברה, נזקקים וכו'. ממילא חברה, אשר בה ירבו הפרטים המקפידים
על זכויות האחר, תהא חברה רגישה. החמצה גדולה היא השארת נושא "הזכויות"
לנושאים אזוטריים ומימוש יהודי רב חשיבות הוא החזרת הזכויות החברתיות
"הרגילות והשגרתיות" לעיקר המאמץ האישי והממלכתי.
לדעת איזקסון מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית ראשית לכל בכך
שעקרונות "כבוד האדם" היהודיים הם מרכיביה המעשיים. דווקא בעידן זה של
הדגשה של "שלטון החוק" ראוי לציין שהתפיסה היהודית של זכויות חברתיות
לעולם אינה מסתפקת רק בחוק. דבקות דווקנית בחוק, אשר עלולה לעוול
בהתעלמותה ממצוקות אנושיות אמיתיות, יש בה גם אכזריות וגם סכנה. (עד כאן
מ.א.) והרי הכפייה הפסיכיאטרית הוכחה, גם בפסקי דין, כמעוולת, שרירותית,
לא מוסרית וגורמת לנזק וסבל רב. הגדילו חכמים ואמרו, שלא חרב הבית השני
אלא מפני דבקות קיצונית ומלאכותית בחוק, תוך זניחת עקרונות היהדות עצמם. "
אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, דאמר רבי יוחנן מפני מה חרבה ירושלים שדנו
בה דין תורה ולא עבוד לפנים משורת הדין" (ילקוט שמעוני שמות, פרק י"ח
רמז רע, וכן למשל בתלמוד הבבלי מסכת בבא מציעא, דף פח/א).
כדבר
שבשגרה מאבקנו לזכויות אדם לביטול פסיכיאטריית הכפייה מתבסס על נימוקים
הלקוחים מעולמה של הצהרת זכויות האדם והבנה בינלאומית שהתפתחה במערב במאה
הקודמת לגבי "מה הן זכויות אדם". אני מציע כיוון חדש למאבק זכויות אדם
בישראל המבוסס על ערכי היהדות. מסמך היסוד של המדינה הוא המסמך הידוע
בשם 'הכרזת העצמאות' מתאריך 15.4.1948 הקובע כי מדינת ישראל היא מדינה
יהודית (ומכאן שהמהות היהודית קשורה בעצם קיום המדינה) ומבטיח לתושבי
המדינה שוויון, ללא אפליה על בסיס גזע דת ומין. מתוקף מסמך זה פעל הגוף
המחוקק הראשון בישראל 'מועצת המדינה הזמנית' שלימים שונה שמו ל'כנסת'.
כך מוצהר בחוק הראשון שנכתב בישראל בידי 'מועצת המדינה': "פקודת סדרי
השלטון והמשפט התש"ח (21.5.1948), במשפט הראשון: "בתוקף הסמכות שנקבעה
למועצת המדינה הזמנית בהכרזה על הקמת מדינת ישראל ...מחוקקת בזה מועצת
המדינה הזמנית לאמר...". ומכאן של'הכרזה' יש עליונות על הכנסת והחוקים
אותם חוקקה (כגון החוק הביולוגי הגזעני 'חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א
1991). הדבר נכון גם לגבי פסיקות בית המשפט, הקיים גם הוא מתוקף חוק
שחוקקה הכנסת.
בטעינה...
