יוסף מגור (כל השמות בדויים)
מ.ז. 024787638
מאושפז במוסד פסיכיאטרי 'אברבנאל' מחלקה 6א'
ערר לועדה הפסיכיאטרית על הוראת אשפוז כפוי פסיכיאטרי מ-18.4.06*
הוועדה מתבקשת להורות על ביטולה לאלתר של הוראת אשפוז כפוי (מיום 18.4.2006) מנימוקים אלה:
נימוקים שבפרוצדורה:
בתאריך 22 באפריל 2006 שוגרה בפקס ללשכת הפסיכיאטר המחוזי בתל אביב ולמחלקת רשומות רפואיות במוסד הפסיכיאטרי 'אברבנאל' בקשה לקבלת העתקים צילומיים מתיקו הפסיכיאטרי של יוסף מגור, בחתימתו. הבקשה נשלחה על מנת שיוסף מגור, בת זוגו והוריו, יוכלו לקבל לידיהם את ה"ראיות לכאורה" המעידות על מידת המסוכנות לפי סעיפים 6,7לחוק בטיפול בחולי נפש 1991 עליהן אמורה להתבסס הוראת האשפוז הכפוי. מאחר ובקשה זו לא נענתה, נפגעה זכות השימוע והטיעון של יוסף מגור, זכותו לדעת מה הם הנימוקים להוראת האשפוז הכפוי ולטעון נגדם. מר מגור אינו יודע מה היו הראיות לכאורה עליהן התבססה הוראת האשפוז הכפוי ואינו יכול לטעון נגדן.
רצ"ב בזה העתק צילומי של הבקשה (מסומן נספח 1) ואישור שיגור פקס (מסומן נספח 2)
פגיעה זו בזכויותיו של מר מגור לבדה מהווה סיבה לביטול הוראת האשפוז הכפוי בענינו.
נימוקים שבענין:
1. אין בידי הפסיכיאטר המחוזי שהוציא את הוראת האשפוז הכפוי ולו שמץ ואף קמצוץ של ראיה כלשהי לקיומו של "סיכון פיזי מיידי" בנסיבות הרלוונטיות שנוצרו במחלקה 6א במוסד הפסיכיאטרי 'אברבנאל' בתאריך הרלוונטי להוצאת ההוראה כנדרש בחוק, המצדיק אשפוז כפוי. הנסיבות היו נתונות לאינטרפרטציה האישית שלו וההוראה היתה שרירותית ולא התבססה על הבנת הנסיבות הקונקרטיות לאשורן. השתלשלות הענינים:
2. מר מגור הגיע מיוזמתו הוא לאשפוז מרצון במוסד הפסיכיאטרי 'אברבנאל' בתאריך 2.4.2006 במהלך ימי האשפוז לא נטען כנגד מר מגור ע"י הצוות הפסיכיאטרי כי התנהגותו מהווה "סיכון ממשי מיידי" המצריך הוצאת הוראת אשפוז כפוי.
3. במהלך תקופה זו ועד לתאריך ה- 18 לאפריל בו הוצאה הוראת האישפוז הכפוי, יצא מדי יום מהמחלקה לקניות וביקורים אצל הוריו ובת זוגו וחזר למחלקה מרצונו בכל פעם.
4. בתאריך ה-18.4.2006 נקלע מר מגור שלא מרצונו לתקרית עם מאושפז אתיופי בשם הוברט אשר תבע ממנו סיגריות, ואיים עליו. לאחר התקרית עם מר מגור החל הוברט להציק למטופל מבוגר מאוד והרים עליו יד. יוסי עזר להפריד בין השניים והוברט הבטיח לחסל עמו חשבונות בחוץ. מר מגור הזמין אותו לחסל עמו חשבונות כאן ועכשיו. בעקבות זאת, פנה הוברט לאח המחלקה בשם אברהם ותיאר באזניו את השתלשלות העניינים מנקודת ראותו בשפה האתיופית שאותה אין מר מגור מבין.
5. אברהם שלח 4 אחים אחרים לכפות את מר מגור למתקן הכפיתה למרות מחאותיו ודרישתו לשוחח עם האחראי על המחלקה כדי להשמיע את גרסתו שלו לסיפור. רק לאחר שיוסי נכפת הגיע הפסיכולוג האחראי על המחלקה באותו ערב על מנת לשוחח עמו כשהוא כפות ונסער מהוויכוח וממאבק עם 4 האחים שכפתו אותו.
6. הפסיכולוג הזריק למר מגור תרופת הרגעה מטשטשת והתקשר לפסיכיאטר המחוזי וביקש וקיבל ממנו אישור להוציא הוראת אשפוז בכוח. כאן יש לציין שעד כמה שידוע לי מבחינת הנהלים, אין לכפות מטופלים אשר נמצאים במחלקה מרצונם החופשי וזו הסיבה לכך שהפסיכולוג הזדרז להוציא הוראת אשפוז כפוי.
7. לאחר ארבע שעות כפיתה החליט הפסיכולוג להאריך את משך הכפיתה ל-4 שעות נוספות ולהזריק למר מגור זריקת הרגעה נוספת, למרות מחאותיו ותלונותיו על אי הצדק שנגרם לו. לאחר 3 שעות הסתיימה המשמרת של פסיכולוג זה, ופסיכולוג אחר שהגיע להחליף אותו שיחרר את מר מגור מיד.
8. צוות המחלקה מנצל מאז כל תואנה כדי לכפות את מר מגור ולהתעמר בו על מנת להצדיק בדיעבד את חריגת הצוות מהנהלים באותו יום.
9. על פי עדותו ועל פי עדויות מטופלים אחרים שנכחו בתקרית, מר מגור לא יזם את התקרית וגם לא נקט באלימות כלשהי במהלכה, אלא רק נסחף לאיומים מילוליים שהיו תוצאה של פרובוקציה של מטופל אחר ויחס בלתי נאות כלפיו מצד צוות המחלקה. מכאן אני רואה כי אין בתיאור התנהגותו זו של מר מגור כל "סיכון ממשי מיידי" לעצמו או לזולת" שהיה יכול להצדיק הוצאת הוראת אשפוז בכוח.
10. הפסיכולוג שפנה לפסיכיאטר המחוזי וביקש להוציא את הוראת האשפוז הכפוי טען בעל פה בפני ובפני אביו של יוסף, בפגישתנו עמו באותו יום כי יוסף מגור מהווה "סיכון לסביבתו ולעצמו". לא היה ולא נברא! כבת זוגו של יוסי חייתי עמו במשך השנתיים האחרונות וראיתיו מדי יום. מעולם לא ראיתי אותו נוקט באלימות כלפי איש. יוסי הוא אדם רגיש, אכפתי, מלא חיים, רך ואוהב והוא אינו מהווה 'סיכון ממשי מיידי' לאיש, כולל הוא עצמו. פסיכולוג אחר שוחח בטלפון עם אביו של יוסי, מר שמעון מגור, והודה באזני שהחלטת הפסיכולוג שהוציא הוראת אשפוז הייתה נמהרת ובלתי אחראית.
11. אני מכירה את יוסי היטב כאדם בעל יושרה מיוחדת במינה אשר נחלץ לעזרתו של כל אדם. הוא בעל יכולת אינטלקטואלית נדירה ואף כתב ספר בשם "דמדומים למשל" שזכה לתפוצה יפה. יוסי הוא איש טבע ומרחבים וזקוק לשקט, מרחב וחופש על מנת לחיות היטב וליצור. כליאתו במחלקה צפופה ללא יכולת לצאת, בשילוב עם תרופות הרגעה במינון גבוה מאוד, שוברת את רוחו והופכת אותו למת מהלך.
12. יתר על כן. התרופות שיוסי מקבל מאז התקרית שארעה ב-18.4.06 מטשטשות את תודעתו וגורמות לו לאבד יכולות בסיסיות של זיכרון. הן גורמות לו לתגובות אלרגיות קשות המתבטאות בפריחה בכל הגוף ונפיחויות בגפיים. כדי להילחם בתופעות האלרגיות הוא מקבל בנוסף לכך גם אנטי היסטמינים, שגם להם יש תופעות לוואי משלהם.
13. אזכירכם שהעובדה שהוא פנה לאשפוז מיוזמתו, עקב דיכאון, מעידה על שיקול דעת ומודעות לצורך בטיפול. כלומר לא ניתן לטעון כנגדו שהוא 'חסר תובנה' וכבת זוגו אני אף מעידה שהוא בעל תובנה רבה במיוחד. הרבה מעל לממוצע. אין לי ספק שיחפש עזרה פסיכולוגית יותר נינוחה ואעזור לו למצוא מסגרת שיקומית שתתאים לצרכיו.
14. יוסי פנה לאשפוז ביוזמתו משום שקיווה לקבל טיפול במצב של דיכאון קשה. כיום הוא מתחרט על הצעד שעשה, אך אינו יכול להשתחרר מהמחלקה. ה"טיפול" שהוא זוכה לו במחלקה, כולל סימום קשה בתרופות, קשירה למשך שעות, יחס חסר סבלנות מצד הצוות המטפל העמוס בעבודה וגוויעה משעמום יום אחר יום בחברת מטופלי המחלקה, מהווה מבחינתו התעללות נוראה.
15. לא ניתן לנמק את הוראת האשפוז על בסיס אירועים שאירעו במהלך האשפוז. "הראיות לכאורה" עליהן מסתמכת הוראת אשפוז פסיכיאטרי כפוי צריכות להתבסס על התקופה שלפני האשפוז. פס"ד של סביונה רוטלוי (ע"ש 420/00) תומך בטענתי.
16. אני חוששת מאוד שכל יום נוסף במחלקה 6א' ב'אברבנאל' יגרום להפיכתו לשבר כלי ויגרום לו נזק נפשי בלתי הפיך. אני מבקרת אותו כמעט יום יום מאז התקרית של ה-18.4.06 ואני רואה הידרדרות חמורה במצבו מדי יום כתוצאה מן השהייה במחלקה. גם אם התאשפז תחילה מרצון, החיכוכים עם הצוות והמטופלים נובעים מתנאי האישפוז ומשאיפתו הטבעית להיחלץ ממצב של כליאה לא הוגנת ולא צודקת.
17. חוק יסוד האדם וחירותו קובע את זכותו של כל אדם לחירות. כיום זכויותיו כאדם נפגעות באופן חמור. הוא אינו מסכים עם הטיפול שניתן לו או בוטח במטפליו ובהתבטאויות שונות קבל בפני כי הוא חש כקורבן אונס. האם ניתן, במצב כזה, לשקם אדם ולהביאו חזרה לתפקוד הולם?
18. אני רוצה להדגיש שוב שיוסי הוא אדם יוצר, בעל מזג אומנותי ופוריות רעיונית שאינה מצויה במחוזותינו והפיכתו לשבר כלי לא תועיל לו או לחברה. ומה שבטוח, הוא אינו מהווה 'סיכון ממשי מיידי' ויש להוציאו מיידית מהמחלקה. אני אף חוששת שיגיע להופיע בפני הוועדה במצב של טשטוש כתוצאה מן התרופות שהוא מקבל, וניסיון להיחלץ מן הטשטוש אשר מתבטא אצלו בהליכה חסרת מנוח וחברי הוועדה עלולים להתרשם שלא כהלכה מדמותו.
מצורפים עררים של הוריו של מר מגור, המכירים אותו כמובן מאז לידתו זה כ-36 שנים והמעידים כי אין בהתנהגותו כל "סיכון ממשי מיידי" והמבקשים את שחרורו המיידי מהאשפוז הפסיכיאטרי הכפוי. כמו כן מצורף מכתב מחבר ילדות המכיר אותו מזה 34 שנים (יובל) ומחבר חדש שעמו התחבר בקיבוץ האון בו שהה טרם אשפוזו (דורון בר).
בטעינה...
