הפסיכיאטרים מעזה אחמד אבו טחאינה ואיאד סראג' (-בצילום) מסרו בתוקף מקצועם ועיסוקם עדויות לועדת האו"ם בנושא המלחמה האחרונה. להלן עיקרי דבריהם שהובאו במאמרו של יהונתן דחוח-הלוי "על הדו"ח הבעייתי של ועדת גולדסטון".
http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/ShowPage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=178&FID=202&IID=23339
הפעילות הצבאית של ישראל והכיבוש הישראלי הם הגורמים הבלעדיים שהשפיעו לשלילה לאורך עשרות שנים על המצב הנפשי של הילדים ובני העם הפלסטיני בכלל.
לסגר שהוטל על רצועת עזה השלכות ארוכות טווח על המבנה הפסיכולוגי של העם הפלסטיני בין היתר בשל הפגיעה בכבודו (- אובדן יכולת פרנסה המביא סטודנטים לעבוד בעבודות דחק מבזות כמו ניקוי רחובות).
רוב העם הפלסטיני חש שהקהילה הבינלאומית נטשה את העם הפלסטיני ותחושה זו מובילה את הפלסטינים להיות נכונים יותר לאלימות ולקיצוניות.
הסכסוך בנוי על שנאה. הישראלים רואים עצמם חלוצים וקורבן ופיתחו מנטאליות של עליונות כלפי הפלסטינים... חוסר האיזון הפסיכולוגי של החיילים הישראלים יצר אצלם פחד ובאמצעות הפגיעה בפלסטינים הם מנסים להחזיר את הדימוי העצמי האבוד שלהם. במלחמה הבאה ייהרגו עשרות או מאות אלפים של פלסטינים.
לאחר המלחמה התקבעה תחושה של חוסר ביטחון אישי ונפגע מעמדו של האב במשפחה שאינו יכול לספק עוד פרנסה וביטחון. הילדים הפלסטינים מחפשים חלופה לדמות האב והתפתחות זו מובילה לקיצוניות והמשך מעגל האלימות.
האישה הפלסטינית היא קורבן של האלימות במשפחה בראש ובראשונה בגלל הכיבוש וזכויות היתר של הגבר הכוללות לעיתים גם זכות לפגוע בה. כאשר הגבר הפלסטיני משתחרר מהכלא הישראלי אשתו הופכת להיות קורבן שלו כפי שהוא היה קורבן בידי הכיבוש.
הישראלים עושים דה-הומניזציה של האויב הפלסטיני. בעיני החייל הישראלי הפלסטיני אינו בגדר אדם שווה לו והדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות של החיילים, שהרגו ילדים פלסטינים מול עיני הוריהם, ובהתייחסות לפלסטינים במעברים. היו מקרים של חיילים או מתנחלים, שהרגו פלסטינים, יצאו זכאים במשפט ואז הקימו לכבודם אנדרטאות. זו תרבות של דה-הומניזציה של הצד האחר.
היהודים עושים לפלסטינים מה שהנאצים עשו להם. הפלסטינים רואים בישראלים שטן והם מגיבים למה שהישראלים עושים להם.
http://webcast.un.org/ramgen/ondemand/conferences/unhrc/gaza/gaza03-orig.rm?start=00:15:16&end=01:23:01