העיר הגרמנית הקטנה ברנבורג, השוכנת במדינת המחוז סקסוניה
אנהלט דרומית מערבית לברלין, חייבת לא במעט את פרסומה ברבים לדמותו של
גיבור האגדות העממי, טיל אולנשפיגל. לפי הסיפורים, שירת אולנשפיגל, לץ
שנודע במעשי הקונדס שלו, לפני 700 שנה את נסיך ברנבורג כשומר חומות. הוא
הוצב בעמדה על מגדלה הגבוה של טירת העיר, כדי לאתר כוחות אויבים, המתקרבים
לברנבורג. במקרה של סכנה, היה עליו להזהיר את פרנסי העיר באמצעות תרועות
חצוצרה. רצה הגורל, ותושבי ברנבורג שכחו את השומר הנאמן במגדל הגבוה. במשך
ימים רבים לא באו לפיו אוכל או שתייה. אולנשפיגל הזנוח החליט לנקום:
בעיצומה של הילולה, שארגן הנסיך, תקע שומר החומות בחצוצרה. מכובדי העיר
נתקפו בהלה, נטשו את השולחנות הגדושים באוכל ורצו להתכונן להתקפה המאיימת.
אולנשפיגל ניצל את המהומה הגדולה כדי לרדת מהמגדל, לאכול כיד המלך, ולאחר
ששבע נעלם מהעיר מבלי להשאיר אחריו עקבות.
עד היום, נושא המגדל הגבוה המתנוסס מעל טירת ברנבורג את שמו
של אולנשפיגל. טירת הרנסנס המפוארת, שחצרה הוא הגדול ביותר בכל טירות
גרמניה, היא רק אחד מאתרים רבים בעיר השלווה והרגועה המנציחים את שמו של
הגיבור העממי. לא הרחק מהטירה הימיבינימית הזו, בפאתי ברנבורג העתיקה,
מוביל רחוב צדדי, העובר בנוף כפרי,
למתחמו של בית החולים הפסיכיאטרי של ברנבורג. הדרך הקצרה מהטירה למוסד
הרפואי, שהוקם במאה ה-19, מהווה מעבר חד מעולם האגדות הקסום לאימי התופת
האנושית. זר, הנקלע בטעות לברנבורג, יתקשה לדעת על קיומו של בית החולים
ועברו. גם רבים מ-500 האנשים, המטופלים בו, לא מודעים להיסטוריה הנוראה של
המוסד.
סמוך לכניסה ניצב תמרור רחוב פשוט, המזהיר את הנוסעים, שהם
מתקרבים למוסד פסיכיאטרי. כמה משלטי הכיוון הנטועים ברחבת המוסד, בין
בתיו הנאים והאידילים, ומפנים לאגפי הטיפול השונים ולחדרי האדמיניסטרציה
מצביעים לעבר אתר הנצחה שבמקום, הממוקם בבית "גריזינגר", על שמו של אחד
מאבות הפסיכיאטריה הגרמנית, שחי במאה ה-19, המדרגות בפתח הבניין מוליכות
מעלה, לעבר משרדים, ומטה למרתף הבניין. היו ימים, שבהם ירידה במדרגות
אלו שימשה כירידה אל המוות. בית החולים הפסיכיאטרי ברנבורג היה אחד משישה
מוסדות פסיכיאטרים, ששימשו את הנאצים לרציחתם בגז של רבבות "חלשי נפש",
חולים, נכים ובסופו של דבר גם יהודים וצוענים, בטרם החלו לפעול
מחנותההשמדה. במוסדות אלו הונחו היסודות הרעיוניים והמעשיים
לאידיאולוגיית הרצח ה"ביולוגית" גזעית, שהוליכו לרצח העם התעשייתי
שביצעו הנאצים. ברנבורג היה שער הכניסה ההיסטורי לאושוויץ.
המוסדות הפסיכיאטריים החלו ברצח המטופלים, החולים והנכים
בגז מיד עם תחילתה של מלה"ע השנייה. חמישה מבתי החולים הללו היו ממוקמים
בשטחה של גרמניה. השישי נמצא באוסטריה, שכבר סופחה לרייך הנאצי. מבין כל
מוסדות המוות הפסיכיאטריים בגרמניה, בית החולים בברנבורג הוא היחיד שבו
נשמרו שרידי התופת כמעט במלואם. שלטונות מזרחגרמניה הותירו את המקום לאחר
מלה"ע השנייה, כפי שהיה מבלי לשנות או להרוס דבר. כבר ממרחק ניתן להבחין
בארובת הלבנים גדולת המימדים, ששימשה בין היתר את המשרפות בהן הושמדו
גופותיהם של הנרצחים, לאחר שהוצאו מתא הגאז במרתף המוות. הקורבנות הובאו
הנה כמו לשאר מוסדות ההשמדה באוטובוסים אפורים של ארגון "בריאות"
נאצי. חלונות האוטובוסים היו אטומים. הקורבנות הורדו מהאוטובוסים והובאו
למרתף המוות. הם הופשטו, ועברו תחילה בדיקה רפואית. מטרתה של הבדיקה היה
לאתר דופי גופני, ששימש מאוחר יותר כהסבר לסיבת המוות הרשמית, בהודעה
שנשלחה מאוחר יותר למשפחות. עירומים הוכנסו המטופלים והחולים לחדר
"מקלחת", שגודלו כ-12 מ"ר, ואשר יכול היה להכיל עד ל-75 בני אדם. לאחר
שנסגרה הדלת הכבדה, הוזרם ל"מקלחת" גז מונוקסיד, שאוכסן בחדר צדדי, סמוך
לכניסה למתקן הרציחה שתוכנו הוסתר מעיני הנכנסים לתא המוות. המונוקסיד
שימש את הנאצים גם ברציחתם של יהודים במחנות ההשמדה, בטרם הוכנס לשימוש
ה"ציקלון בי".
פעולת החנק ההמונית נמשכה כעשרים דקות, עינית זכוכית,
שמוקמה לצד דלת הכניסה אפשרה למפעילי תא הגז לראות, האם הקורבנות מתו.
הסדיסטים בקרב מפעילי ה"מקלחות" היו יכולים גם לעקוב אחר תהליך המוות
כולו. הגופות הועברו לחדר סמוך בו נבנה שולחן ל"ניתוח" הקורבנות: חלקי
גוף, בעיקר מוחות, היו נשלחים לבדיקות רפואיות. מאות מוחות של חולים נשמרו בצנצנות אחסון
מיוחדות בבתי חולים פסיכיאטריים בגרמניה ובאוסטריה עשרות שנים לאחר
תום המלחמה, ורק לאחרונה לאחר שקם קול מחאה ציבורי, הובאו לקבורה. מה
שנותר מגופות הנרצחים, הועבר למשרפה. האפר נשלח אח"כ לקרובים
בצנצנות, בלווית הודעת פטירה. הכיסוי המשפטי להשמדה
ממרתף המוות של ברנבורג נעדרת כיום רק המשרפה, שהועברה
למחנה השמדהבמזרח, כאשר הופסקה רציחתם של החולים. צילום של משרפה בגודל
אמיתי ניצב במקום בו היא פעלה. סמוך לצילום מונחים זרי פרחים ולוחות
זיכרון, המנציחים את הקורבנות שהוצאו כאן להורג. לוחזיכרון אחד נעדר:
במאי אשתקד יזמה "עמותה בינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית" הנאבקת בשיטות
הטיפול הנהוגות בתחום הפסיכיאטריה קביעת לוח לזכרם של המטופלים
הפסיכיאטריים, שהיו הקורבנות הראשונים של השמדת ההמונים הנאצית. הלוח
ציין, בין היתר, את העובדה שהרציחות נמשכו מספר שנים לאחר סיום מלה"ע
השנייה וכן משפט שקשר בין פשעי הפסיכיאטריה הנאצית לשיטות הפסיכיאטריה
העכשווית. שתי נקודות אלו עוררו את זעמם של חוגי פסיכיאטרים. לחץ, שהם
הפעילו על הנהלת אתר ההנצחה בברנבורג, גרם להורדת לוח הזיכרון.
קביעת לוח ההנצחה הייתה, למעשה יוזמה משותפת של נציגי
תנועת המאבק בכפיה הפסיכיאטרית מישראל ומגרמניה. אלה ואלה מצאו את עצמם
משלבים כוחות בפעולה שנועדה להחדיר לתודעה הציבורית לא רק את זכרם של
הקורבנות אלא גם את תרומתם המכרעת של הפסיכיאטרים הגרמנים לאידיאולוגיית
הרצח הנאצית. "הפעולה שלנו נועדה להסביר, שהשואה החלה ברפואה, ובעיקר
בפסיכיאטריה", אומר חגי אביאל, מראשי העמותה הישראלית למאבק בתקיפה
פסיכיאטרית ארגון שהוקם לפני עשר שנים, במטרה להביא לביטולם של אמצעי
הכפייה הפסיכיאטריים ולקדם זכויות כהגדרה עצמית. "שיטת ההשמדה בסרט הנע
ומקלחות הגז החלה לפעול במוסדות הפסיכיאטריים, עד שקם קול צעקה והשיטה
הועתקה למחנות הריכוז. בישראל לא מודעים למקור הזה של השואה". ראשי האגודה
הבינלאומית מקווים כעת לקבוע את לוח הזיכרון בטכס חגיגי ב"יד ושם", במאי
הקרוב, ולזכות בכך בהכרה רשמית במאבקם.
בשנתיים הראשונות למלחמת העולם השנייה נרצחו בגז מעל
ל-70,000 איש בששת המוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה ובאוסטריה. הרציחות הללו
אורגנו ע"י משרד ממשלתי חשאי, שפעל בברלין ושכן בוילה מפוארת, ברחוב
טירגרטן מספר 4, בלב ברלין. הווילה הופקעה מידיה של משפחה יהודית. פקידי
המשרד היו אחראים על הפעלתה של מערכת "המתת החסד", שהופעלה נגד מטופלים
פסיכיאטריים, חולים קשים ונכים לאורך כל שנות המלחמה. מערכת רצח זו נקראה
"פעולת ט4", קיצור כתובתו של המשרד החשאי. כ200,000 איש נשלחו למותם ע"י
גוף זה. הווילה בטירגרטן הפסיקה רשמית את פעולתה בסוף שנת 1941, לאחר
שהיטלר הורה להפסיק את המתות החסד. אולם, "פקידי" המשרד נשלחו למזרח
אירופה, כדי להעמיד את "ניסיונם" לרשות "הפיתרון הסופי של בעיית היהודים".
המתות החסד של מטופלים וחולים נמשכו במקומות אחרים או בשיטות אחרות.
הווילה ברחוב טירגרטן מספר 4 נמחקה מעל פני האדמה לאחר המלחמה. במקום בו
היא שכנה, לא הרחק מבניין התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ניצבת כיום
אנדרטה לזכר קורבנות ה"פעולה". שורשיה של "רפואת ההשמדה" נעוצים עוד
בתקופה שלפני עלות הנאצים לשלטון. כבר בשנת 1920 הופיע בלייפציג ספר מדעי
משפטי, שנקרא "התרת השמדתם של אנשים נחותים" ונכתב ע"י משפטן, קרל
בינדינג, ופסיכיאטר, אלפרד הוכה. הספר קובע, שניתן להרוג אנשים המהווים
מעמסה על החברה כנכים, מפגרים וחולי נפש, ובכך לפתור את החברה
מהטיפול בהם. הספר מעניק הנמקה והצדקה משפטיות ורפואיות לכאורה לרציחתם של
"האנשים הנחותים". המסמך שימש בסיס אידיאולוגי לרעיונות השמדת ההמונים
הנאצית, אולם הוא גם שיקף דיון שנערך בשנות העשרים של המאה הקודמת בקרב
חוגים נרחבים יותר, באשר לאפשרויות לחסן את החברה הכללית מפני נגעים
גופניים ונפשיים באמצעים שונים בעיקר בעזרת עיקורם של חולים, כך שלא
יעבירו את בעיותיהם לדורות הבאים.
ההתעסקות בסוגיה זו ויישומה לוו לכל האורך בכיסוי "משפטי":
ב-14 ביולי 1933, חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון, העבירו הנאצים את
ה"חוק לטיפול מונע בדור ההמשך של בעלי מחלות תורשתיות". החוק נכנס לתוקף
ב1 לינואר 34' והיה למעשה החוק הראשון של "ההיגיינה הגזעית" שחוקק ע"י
הנאצים. החוק אפשר לבצע עיקור בכפייה של חולי נפש ונכים כדי להביא
לטיהורו של גוף העם הארי מתופעות גופניות ונפשיות, ש"החלישו" את חוסנו של
העם. חוק דומה נחקק, למעשה, כבר ב-1932 ע"י מועצת הבריאות הפרוסית. אולם,
חקיקה זו התייחסה רק לעיקור מרצון. הנאצים החדירו את רעיון הכפייה, בהתאם
לרעיון הפשטני של "מעשה או מוות": כל מי שאינו מסוגל לבצע מעשה כלומר
לעבוד, דינו מוות. תוך שנה מאז העברת החוק ע"י הנאצים עוקרו 62,463 בני
אדם. עד לסוף המלחמה בוצע העיקור בכפייה על 350,000-400,000 איש. העיקורים
בוצעו, בין היתר, בהיתרים של "בית הדין לבריאות גנטית", שהוקם בברלין
שנתיים לפני חקיקת חוקי הגזע, הידועים בשם "חוקי נירנברג". בבית הדין ישבו
פסיכיאטרים וה"עברות" שבגינן הובאו אנשים לבית הדין, היו סכיזופרניה,
מניה דפרסיה וגם שתיינות. מטרת "בית הדין" הייתה לאפשר הכחדה של "דפקטים
גנטיים".
בשנת 1998 הגדיר הבונדסטאג הגרמני את פעולות העיקור כפשע
נגד האנושות. "שיטת טיפול" זו הייתה בדיעבד שלב, שהוליך להשמדתם הגופנית
של החולים. ראשית, מנעו מהם להתרבות. אח"כ, השמידו ופגעו בהם פיזית. וכל
זאת, בעידודה של מערכת הבריאות הגרמנית, שהתגייסה ברובה המכריע לצדה של
המפלגה הנאצית. ההיסטוריון הגרמני, ארנסט קליי, קבע במחקריו, כי "לא הנאצים היו זקוקים לרופאים, אלא הרופאים
לנאצים", כדי לקדם את שיטות המחקר והטיפול שלהם, תוך שימוש בקורבנות
אידיאולוגית הגזע.
ב1 לספטמבר 1939, יום הפלישה הגרמנית לפולין ותחילת מלה"ע
השנייה, אישר ה"פיהרר" אדולף היטלר, לבצע "המתות חסד" של חולים, שלא יכלו
להביא יותר תועלת כלשהי לרייך הגרמני. האישור ניתן בתגובה לבקשה של רופאים
ופסיכיאטרים. האישור ניתן בכתב והוא מהווה את המסמך היחיד, הקושר בעקיפים
את היטלר לשואה. שכן, "הפיתרון הסופי" התבסס על שיטות ורעיונות "המתת
החסד" הרפואי ביולוגי.
היטלר רצה תחילה להיפטר מהחולים ומהנכים, כדי שניתן יהיה
לשחרר אלפי רופאים וצוותים רפואיים מטיפול בהם ולהעבירם לחזיתות הלחימה.
בין המועמדים ל"המתות החסד" היו מטופלים פסיכיאטריים, חולי שחפת, ילדים
בעייתיים, פצועי מלחמה קשים, עוורים, חרשים, אילמים ללא הבדלי גיל. בשלב
מסוים החלו ליישם את "המתות החסד" גם על יהודים, שכבר היו כלואים במחנות
ריכוז כהכנה לבאות. פסיכיאטרים נשלחו לבדוק את האסירים היהודים במחנות
מסוימים, וקבעו שהם חולי נפש ויש להעבירם ל"טיפול" ב"מוסדות ההשמדה".
במוסד בברנבורג נרצחו נשים יהודיות ממחנה הריכוז ראוונסברוק.
כדי להסתיר את מעשי הרצח השיטתיים בחולים מעיני הציבור
הרחב, נאמר למשפחות המטופלים שקרוביהם נשלחים למוסדות רחוקים, בהם ייהנו
מתנאי מנוחה טובים יותר. הכוונה הייתה להרחיק את הקורבנות
מבנימשפחותיהם, כך שאלה לא יוכלו לגלות את הרציחות. לכן, גם נשלחו הודעות
הפטירה רק שבועות לאחר המתת החולים בתאי הגזים. סיבה נוספת לעיכוב הייתה
מעשית יותר: הרשויות המשיכו לגבות מהמשפחות תשלום על הטיפול הרפואי
בקרוביהם, שכבר לא היו בין החיים. בשלביה הראשונים "המתת החסד" פעלה כך,
שחולים לא נרצחו במקומות בהם אושפזו, אלא הועברו למוסדות אחרים. עם זאת,
המאושפזים במוסדות הפסיכיאטריים, שהפכו למרכזי השמדה, ידעו בדיוק מה קורה
ל"אורחים" שהגיעו ממוסדות אחרים, ונעלמו ללא הותיר עקבות.
מבצע הרצח המקיף הראשון נגד אוכלוסייה אזרחית לא נשאר זמן
רב בחשאי. ריבוי מקרי המוות בקרב החולים והנכים ושמועות על הנעשה באותם
מוסדות עורר מחאה ציבורית גדלה, שהונהגה בידי הכנסיות. ההשמדה בתאי הגזים
במוסדות הרפואיים נפסקה רשמית באוגוסט 41', אך המשיכה להתבצע ע"י
פסיכיאטרים באמצעות הזרקות רעל או נגיפים והרעבה לצורך "ניסויים
רפואיים".
הרעיון להנציח את המטופלים לצד "תרומתה" של הפסיכיאטריה
למערך ההשמדה הנאצי בברנבורג עלה לראשונה, כאשר נציגי "העמותה הבינלאומית
למאבק בתקיפה פסיכיאטרית" הגיעו לביקור במוסד במסגרת סיור, שערכו בשנת
99', תחת השם "חופש מפחד".
פעילים מארה"ב, נורבגיה, פולין, גרמניה וישראל ביקרו בכל המוסדות והאתרים,
שהיו קשורים ל"פעולת ט4".
"בברנבורג", נזכר חגי אביאל, "שמנו לב לכתובת הנצחה מטעם
קהילה יהודית מקנדה לזכר הנשים היהודיות ממחנה ראוונסברוק שנרצחו שם.
שאלנו, מדוע אין הנצחה לזכר הכלואים הפסיכיאטריים, מנהלת אתרההנצחה
הזמינה אותנו לעשות זאת. אחת הפעולות הראשונות של העמותה הבינלאומית הייתה
להכריז על יום זיכרון שנתי, שברוח יום הזיכרון לשואה
ולגבורה יהיה לא רק יום זיכרון לנרצחים אלא יגלם גם את ההתנגדות לשיטות
הכפייה של הפסיכיאטריה, הנהוגות עד היום". יום
הזיכרון הראשון של העמותה צוין בשנת 2003 במדינות השונות, בהן העמותה
פעילה. שנה לאחר מכן ב2004 הוחלט על ביצוע פעולה בעלת הקשר בינלאומי:
הנחת לוחזיכרון בברנבורג. הלוח נוסח בארבע שפות גרמנית, אנגלית, עברית
ופולנית שכן רציחות של מטופלים פסיכיאטריים נעשו גם בפולין.
למנהלת אתר ההנצחה בברנבורג היו השגות לגבי הצעות הנוסח,
שהעמותה ביקשה לחקוק על הלוח. "היא סירבה לכך, שתהייה התייחסות רק
לגרמניה, בהסבירה שהרציחות בוצעו בתחומי הרייך הנאצי. אז הוספנו את
אוסטריה". אומר אביאל. "אח"כ היא לא הסכימה לכלול ביקורת על הכפייה
הפסיכיאטרית. ולבסוף, אז הייתה בעיה לגבי התאריכים, שביקשנו לכלול בלוח.
אנחנו כתבנו שהקורבנות נרצחו בין השנים 39' ו48'. היא האשימה אותנו,
שאנחנו עושים זילות של השואה. הסברנו לה, שקיים תיעוד היסטורי לכך,
שהרציחות של כלואים פסיכיאטרים נמשכו גם לאחר 45', במזרח גרמניה ובמערבה.
כלואים פסיכיאטריים הומתו בהרעבה ובזריקות. המעשים הללו הופסקו במערב, רק
לאחר שתושבים מקומיים התלוננו על כך בפני האמריקנים, וביקשו מהם להתערב.
אנחנו רוצים להנציח את הקורבנות מבלי קשר לשלטון שהיה. ההבחנה, אם המעשים
נעשו תחת השלטון הנאצי או הקומוניסטי לא משנה דבר לאלה שנרצחו".
לאחר שהושגה פשרה לגבי הנוסח, נקבע הלוח במרתף המוות
בברנבורג, בקיר לצדו של צילום המשרפה. בטכס, שנערך במאי 2004, יוצגה גם
הנהלת אתר ההנצחה. אולם כמה שבועות לאחר האירוע, קיבלו ראשי העמותה נגד
כפייה בגרמניה הודעה טלפונית על כך, שהוחלט להסיר את הלוח בשל תוכנו
הבעייתי. נציגי העמותה הוזמנו לבוא ולקחת את הלוח מהמקום.
תיעוד מבצע הקמת לוח ההנצחה בחדר הכבשן
במרתף המוסד הפסיכיאטרי ברנבורג, ליד מקלחת הגזים
"הגרמנים מערימים קשיים על ההנצחה", קובע אביאל ומוסיף,
"אבל, לא רק בגרמניה. במקומות אחרים לא איכפת לציבור מהנושא. בישראל לא
מעניין אנשים לדעת מהיכן נבעה השואה, מה היה ההקשר הרציונאלי', שבו היא
בוצעה. אנחנו רוצים לעורר מודעות לקורבנות הראשונים, שכן מבלי להבין את
הבסיס המדעי לרצח, שהתאפשר באמצעות הרפואה, אי אפשר להבין את השואה ולהפיק
ממנה לקחים. הרי לא היה מדובר בהשתוללות אנטישמית נוספת, אלא באידיאולוגיה
מנומקת ומושרשת. כל הלשון המדעית רפואית של השואה החלה בהשמדת הכלואים
הפסיכיאטריים". רופא משמיד
את מלוא הבעייתיות הציבורית והממסדית בגרמניה ביחס לסוגיה
זו גילו חברי העמותה בפעולתם נגד
הנצחת שמו של ד"ר קרל בונהופר, מבכירי הפסיכיאטריה הגרמנית במחצית
הראשונה של המאה ה20. בונהופר הוא דמות שנותרה שנויה במחלוקת. קליניקה
פסיכיאטרית גדולה בברלין ושתי תחנות רכבת עירונית סמוכות למוסד נושאות
היום את שמו, למרות ששיתף פעולה עם הנאצים ואף זכה מהם לאותות הוקרה
וכבוד. הוא עמד בראש אגודת הפסיכיאטרים הגרמנית, היה חבר בלשכת הבריאות של
הרייך, בסנאט הסניטרי של ה"וורמאכט" וישב בבית הדין העליון לבריאות גנטית,
שפסק בענייניי עיקור.
קרל בונהופר נולד ב-1868 בעיירה נרסהיים, למד רפואה
באוניברסיטאות של טיבינגן וברלין. הוא החל את הקרירה המקצועית שלו כראש
מחלקה לפסיכיאטריה בבית סוהר בעיר ברסלאו. ב-1897 השלים עבודת דוקטורט,
שעסקה באלכוהוליסטים, זונות, קבצנים, אסירים ו"פסיכוזות סימפטוליות
אחרות". עבודה מקיפה זו אפשרה לו להתקבל כמנהל המחלקה לפסיכיאטריה
ונוירולוגיה בבית החולים המוביל של ברלין, "שאריטה" משרה בה החזיק 26
שנה, עד ל-1938. בשנות העשרים היה בונהופר מעורב בדיון הציבורי על סוגיית
עיקורם של מטופלים פסיכיאטריים ואחרים. ב-1923 הוא קבע, כי "לצורך הגנה
דחופה על הכלל יש לשקול בחיוב עיקורים במקרים בודדים".
למרות חלקו בהפצת ויישום רעיון העיקור של מטופלים
פסיכיאטריים, התנגד בונהופר עקרונית להמתות החסד שביצעו הנאצים במטופלים.
זאת, למרות שבספר הרצאות שפרסם בשנת 1934 דיבר על הצורך "להדביר את רפות
השכל", מינוח ששייך ללקסיקון ההשמדה הנאצי. בשל התנגדותו הוא הורחק מכמה
תפקידים, בין היתר מראשות אגודת הפסיכיאטרים הגרמנית, והוחלף באנשים
שדעותיהם תאמו יותר להשקפת העולם הנאצית. למרות התנגדותו להמתות החסד,
המשיך בונהופר לעבוד בהתנדבות בגופים שונים תחת המשטר הנאצי. עובדה שלא
מנעה ממנו לפרסם, לאחר המלחמה, מחקר מקיף על "דמות הפיהרר ושיגעון
ההמונים", בו הוא בוחן את יחסם של הגרמנים להיטלר. בונהופר נפטר בשנת
1948. גם לאחר מותו הוא נחשב לאחד מגדולי הפסיכיאטריה בגרמניה. הוא מעולם
לא נתן את הדין על חלקו בפשעי הנאצים, בעיקר מאחר שמעשיו לא הוגדרו במשך
זמן רב כפשעים. במשפחתו של קרל בונהופר התנהלו הדברים אחרת: שלושה משמונת
ילדיו ושניים מחותניו היו חברים פעילים בתנועות מחתרת, שהתנגדו לנאצים.
שני בניו הכומר האוונגלי דיטריך, והמשפטן קלאוס וכן שני החותנים, נעצרו
ע"י הגסטאפו והוצאו להורג בימיה האחרונים של מלחמת העולם, כאשר הכוחות
הרוסים כבר צרו על ברלין.
"אחרי המלחמה השתמשו בבנים כדי לטהר את שמו של האב. מדובר
בזיוף היסטורי גדול מאוד" אומר רנה טאלבוט, מראשי העמותה הגרמנית למאבק
בכפיה הפסיכיאטרית. "בונהופר היה נשיא אגודת הפסיכיאטריה עד 1934, הוא היה
בעל תפקיד בכיר ב"שאריטה", ודמות בכירה באוניברסיטה. חוקי העיקור עודדו
ועובדו על בסיס התפיסות שלו. מדובר ברעיון של ריפוי באמצעות הריגה,
בפנטזיה של עם, שעובר 'שיפור' באמצעות הפרדה והשמדה ראדיקלית של בעלי
'הבעייתיות' הגנטית. מאחורי התפיסה הזו עומדת פנטזיה רפואית, תיאולוגיה של
הרפואה, לפיה העתיד שייך לבריאים. לצורך מימושה של פנטזיה זו היו חייבים
להסיר את האיסור 'אל תרצח'. הסרת האיסור התאפשרה, תחילה ע"י העיקור".
"בונהופר", ממשיך טאלבוט, "לא היה שותף פעיל לרעיון ההשמדה,
אלא שותף תיאורטי דרך ההגדרה הגנטית של העתיד והעם. הוא היה גם
אופורטוניסט. בכתביו הוא משתמש בבירור במונחים, שמצביעים על הפתרון הסופי.
הוא כתב על הצורך בהדברה, הוא תמך בהכחדה איטית באמצעות מניעת ההתרבות.
היה תיאורטיקן של הגנטיקה, לא רופא משמיד. הוא פתח את הדלת לשיתוף הפעולה
בין ה'גילדה' הפסיכיאטרית למשטר ועמד תקופה מסוימת בראש הזרוע המבצעת של
אגודת הפסיכיאטרים".
בדצמבר 1998 החליטו חברי הקבוצה הברלינאית "מתקפת
המשוגעים", הפועלת נגד אשפוז בכפייה, יחד עם חברי העמותה הישראלית למאבק
בתקיפה פסיכיאטרית לבצע "פעולת גומלין" נגד הנצחתו הציבורית של בונהופר.
שני פסלי ברונזה של "יקיר" הפסיכיאטריה הגרמנית שהוצבו במחלקה
הפסיכיאטרית ב"שאריטה" ובכניסה לקליניקה על שמו של בונהופר בצפון ברלין
"נחטפו" ע"י הפעילים. הפסלים והועברו לידיו של האומן- יגאל תומרקין- שהפך
את פסלי הדיוקן ליצירות אומנות חדשות-המהוות מחאה נגד פועלו ומשנתו של
הרופא הגרמני. לפסלים הוענקו שממות חדשים: "רעיונות סירוס באים עם מוזיקה
של מלאכים" נקרא פסל בו יוצא מראשו של בונהופר מלאך מנגן בחצוצרה. הפסל
השני נקרא: "הפרופסור- הקורבן-הגביע הקדוש". ביצירה זו- נחצה דיוקנו של
בונהופר לשניים- וחציו העליון הופך למעין "גביע קדוש"-המשמש לצרכי סירוס.
"עשיתי בפסלים תיקונים קלים"-מספר תומרקין ל"ידיעות
אחרונות". איש מאומני גרמניה האמיצים והממוסדים - שפנו אליהם - לא רצה
לגעת בפסלים כי הם נלקחו באופן לא חוקי. אם יש דבר בעיני מאוס זה שלוקחים
אנשים נכים-מסרסים ומעקרים אותם. זה יותר גרוע מלהרוג מישהו. האיש הזה
בונהופר עמד בראש ועדה שקבעה את מי יש לסרס ואת מי צריך לאשפז. היה לו בן
כומר שהיה בסדר והוא נתלה בו כדי לנקות את שמו".
"אני לא חושב שטיפלו עד עכשיו בצורה הולמת בהנצחה שמגיעה
לקורבנות שלו ושל התורה שהתפתחה ממנו. אם מנציחים יוצאי עיירה כזו או
אחרת-שנרצחו ע"י הנאצים, אז אין סיבה שלא ינציחו גם את קהילת הקורבנות
הזו, שלא היתה רק יהודית. ככלל, בגרמניה, שהיא לא הארץ הכי סימפטית בעולם,
יש כוונה לעגל את הדברים הללו ולעשות אותם "נחמדים". השתתפתי בתחרות על
הקמת האנדרטה המרכזית לשואת יהודי אירופה בברלין. רציתי להקים עמוד ברזל,
שייכתב עליו המשפט "לא תרצח". שר התרבות דאז של ברלין אמר, שהצעתי לא
התקבלה, מאחר שאני הפכתי את הנושא לעניין של ההווה ולא כיוונתי רק אל
העבר. אני מתייחס בעבודותי לעבר, להווה ולעתיד. הרי יש בגרמניה היום
מפלגות ניאופשיסטיות שמרימות ראש, ולא ניתן לעשות נגד זה דבר".
"גם בארץ אם לא מדובר ביהודי שהורידו לו את הביצים, זה לא
מענין איש. הגישה הזו לא הרבה יותר אנושית מהגישה הגרמנית. יש לנו את
החבילה שלנו וזהו. אבל עד שההתייחסות לנושא לא תהיה כוללת זה יהיה רע. אם
יש משהו שמוציא אותי מדעתי, על 70 שנותיי, זה כשעושים סקטריזציה בעניינים
הללו".
יצירותיו החדשות של תומרקין הוצגו תחילה בתלאביב-בסינמטק
ובספרית וינר לשואה באוניברסיטה. לאחר מכן הוחזרו לגרמניה-ונועדו להיות
מוצגות בתערוכת מחאה נודדת-שנקראה "החוליה החסרה". "קראנו לפעולה שלנו
"החוליה החסרה"-שכן פעולות העיקור בהן תמך בונהופר היו המעבר מהוצאה מהכלל
של "תתי אנוש" להשמדתם"-מסביר רנה טאלבוט. "תמיד עולה השאלה-איך עם תרבותי
כעם הגרמני יכול היה לבצע את ההשמדה ההמונית. החוליה המחברת- שהוליכה
לכך-הייתה החדירה בכפייה לגופו של האדם באמצעות הסירוס- כדי לחסל את
המשכיותו של האדם. כך-הם פתחו את הדלת לתוכנית ההשמדה הרדיקלית והכוללת".
"ההבדל בין הפאשיסטים האיטלקים לנאצים היה איכות שונה של טרור ופשע-תפיסה
ביולוגית של האויב ותקיפת אזרחים בעורף על בסיס תפיסה זו. ההשמדה השיטתית
של אזרחים התאפשרה בעזרת הפסיכיאטריה. הרעיונות של הפסיכיאטרים הגרמנים
היוו את נקודת השבר התרבותית".
תצוגת המחאה נפתחה ב-13 במאי 2000 באולם הכניסה לתיאטרון
ה"פולקסבינה" בברלין. בערב הפתיחה פלשו למקום שוטרים ממשטרת ביטחון המדינה
ונטלו את שני הפסלים- בהציגם צו משפטי-הקובע כי מדובר ב"סחורה גנובה".
שנתיים הוחזקו הפסלים במחסנים- עד שבית המשפט קבע-שבהתאם לחוק הגרמני
הבעלות הקודמת על הפסלים בטלה ברגע שנוצרו מהם יצירות אומנות חדשות.
הפסלים הוחזרו לידי "העמותה הגרמנית נגד כפייה"-מבלי שיוגשו כתבי אישום
כלשהם. כיום ניצבים שני הפסלים בחלון הראווה-בכניסה למשרדי העמותה ברובע
שנברג- בברלין- וממתינים שיימצא להם מקום נאות יותר-בו יוכלו להזכיר
לציבור הרחב את הפשעים שנעשו בשם הפסיכיאטריה- ואשר הוליכו לאושוויץ.
המוסד הפסיכיאטרי
בברנבורג עם ארובת הכבשן למטה שרטוט קומת מרתף
לוח ההנצחה לאחר
הסרתו
בלחץ הפסיכיאטרים הגרמנים
מאתר ההשמדה בברנבורג למטה
הנוסח העברי התאספנו כאן מכל קצוות תבל כדי להקדיש לוח הנצחה זה
לזכרם של מי שנרצחו בידי רופאים ופסיכיאטרים בגרמניה, אוסטריה ובפולין
בשנים 19481939. האבחנה הפסיכיאטרית גזרה דינם למוות.
בזוכרנו את הקורבנות, אנו מודעים לכך שגם היום ממסדי פסיכיאטריית הכפייה
הנהנים מתמיכת השלטונות מפרים זכויות אדם ברחבי עולם.
מאבקנו יימשך עד שכל בני המשפחה האנושית ייהנו מזכויות
היסוד שלהם לחיים, חירות וכבוד האדם
טקס הנחת לוח ההנצחה בחדר הכבשן במרתף
המוסד הפסיכיאטרי
בברנבורג
ב-2.5.2004 למעלה, למטה נוסח נאום האזכרה שני במאי זה הוא יום השנה השישי של מתן פסק הדין ב'טריבונל פוקו', היכן שלראשונה הועמדה הפסיכיאטריה למשפט ציבורי
בידי אלו שהיא רדפה.
הרעיון להקדיש
יום לזיכרון ולהתנגדות, שלראשונה יוזם בברלין, הפך מאוחר יותר לאירוע בינלאומי ומאז שנה
שעברה אומץ בידי קבוצות ברחבי העולם. כיום אנו כאן באתר ההנצחה במוסד הפסיכיאטרי בברנבורג,
גרמניה, בסמוך למקלחת הגז. זהו אחד מששה מוסדות פסיכיאטריים היכן שב-1939
החלה תעשיית מפעל ההרג בידי רופאים גרמניים. מ-1940/1941 קבוצות של כלואים פסיכיאטריים ממוסדות
שונים, ומ-1941 עד
1943 קבוצות של יהודים ממחנות ריכוז שעברו סלקציה בידי רופאים, הובאו
למוסד זה להשמדה. הרופאים הם החוליה החסרה בין האפליה הפסיכיאטרית
והאידיאולוגיה הגזענית של רצח העם מ1939 ל1948. זו היתה ביולוגיזציה
רדיקלית של הפוליטיקה: שלילת הסטאטוס המשפטי של "אדם" מקבוצות מיוחדות
בחברה בהסתמך על בסיס רפואיביולוגי. מטרת הרופאים היתה למנוע כל עתיד
מקורבנותיהם, תחילה ע"י חדירה אלימה לגוף בדרך של עיקור כפוי, והשפלתם ע"י
הכרזתם כ"בלתי כשירים ביולוגית", ואז בהאצת ההליך ע"י רציחות המונים
במקלחות גז. מטרתנו באירוע זה היא להשתמש בזיכרון ככלי אקטיבי
בבניית מורל של קבוצות העוברות דיכוי במאבקן לזכות מחדש בזכויות האדם
ובכבוד האדם, ובזאת לצרוף קשר בינינו, אקטיביסטים של זכויות אדם,
והקורבנות הנרצחים של הפסיכיאטריה. אם נאפשר להשתמש בזיכרון רק כאשנב הצצה מגונה לתוך חדר
אימים, הרי שהוא ישמש רק כדי להסתיר את אשמת הרוצחים ואת השלילה הנמשכת של
כבוד הקורבנות. זוהי "היזכרות המשמשת כמטרה להשכחה". אנו מבקשים חמש דקות של דומיה.
בטעינה...
