המכבדים את הרוצחים הורגים בשנית את הקורבנות הריגה בהרעבה במוסדות פסיכיאטריים ופשעים קודמים של הפסיכיאטריה מאת ארנסט קליי פורסם ב'כפיה' מס. 5, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), ספטמבר 99' ( - Ernst Klee, משמאל, הנו עיתונאי והיסטוריון-בריאות גרמני שפרסם תיעוד רב על פשעי הרפואה הגרמנית בתקופת הרייך השלישי. הרצאה זו נתנה במהלך אירועי "חופש מפחד-freedom from fear", שהעמותה הייתה אחד ממארגניו. האירוע כלל בתוכו סיור ב-6 מתקני המוות הפסיכיאטריים בגרמניה, ראו: http://www.irren-offensive.de וקונגרס-נגד הקונגרס הבינלאומי של התאחדות הפסיכיאטרים העולמית שנערך באוניברסיטת המבורג ב-1999, ראו: http://www.irren-offensive.de/hamburg.htm) בין 1940 ו-1941 נרצחים 70,273 אנשים. הם הומתו בשישה מוסדות פסיכיאטריים שתוכננו במיוחד לרציחתם. אי. ג. פארבן לודוויגסהפן סיפקה את הגז הרעיל. שיני זהב וסתימות נשלחו ל-DEGUSSA. המוחות הועברו למכון קייזר ווילהלם למחקר נוירולוגי בברלין ולמכון קייזר ווילהלם לפסיכיאטריה במינכן (היום מכון מקס פלנק). הרציחות בגז אורגנו ע"י המשרד הראשי בברלין, ברחוב טירגרטן 4. באוגוסט 1941 הורה היטלר להפסיק את הרציחות. אך הן נמשכו: אנשים הומתו בניסויים רפואיים, הרעבה מכוונת, במקרים יחידים הם מומתים בשוק חשמלי. הפשע הוא ללא תקדים בהיסטוריה העולמית: פסיכיאטרים משמידים את חוליהם. הרבה לפני שהנאצים מגיעים לשלטון מביעים הפסיכיאטרים דרישות דומות. אמיל קרפלין ב-1918: "שליט אבסולוטי שללא מעצורים מצפוניים יתערב בהרגלי החיים עשוי, ללא כל ספק ובמהלך דורות ספורים בלבד, לגרום לנסיגה במחלות נפש". ב-1931 הרמן סימון, ראש מוסד פסיכיאטרי בגוטרסלו מאפיין בבהירות את הקטגוריה האנושית הנחותה לכאורה, זו כוללת: החולים פיזית, הנכים, החלשים, האימבצילים, והמטורפים והוא מסכם: "מישהו יצטרך למות שוב". ארנסט רודין 1934: "הפסיכיאטר והדם הבריא הם בעלי ברית נגד הלקויים גנטית. הפסיכיאטר צריך להעמיד את שרותיו למטרה הסופית של גזע עליון טהור תורשתית ובעל כושר". רודין, שהחשיב את העיקור בכפיה כ"מעשה ההומאני ביותר של האנושות" אומר ב-1934 על היטלר: :רק עבודתו הפוליטית של אדולף היטלר אפשרה להעצים ולהגביר את מודעות האנשים למשמעות וחשיבות טוהר הגזע. חלומנו, שעד עתה ארך יותר מ-30 שנה, התגשם לבסוף". הנאצים לא השתמשו בפסיכיאטריה הגרמנית, הפסיכיאטריה הגרמנית נזקקה לנאצים. הפסיכיאטרים ביזו את חוליהם בשל אי יכולתם להציע ריפוי או תרפיה, ולכן, הראשונים שהיה צריך להיפטר מהם היו אלו ששימשו דוגמא יומיומית לחוסר יכולתם: החולים הכרוניים (אלו הקרויים 'בלתי ניתנים לריפוי'). ההיסטוריה של הפסיכיאטריה הגרמנית הגיעה לשיא שכמעט לא ניתן לביטוי: הם אמרו "לטפל" והתכוונו "לרצוח". אף לא אחד מהפסיכיאטרים התנגד לרצח ההמונים. להיפך, מנהלי המוסד הפסיכיאטרי בוורטנבורג ביקרו בגרפנק (Grafeneck), מוסד פסיכיאטרי בו הותקנו תאי גז. הביקור כלל את המתתם בגז של הפציינטים שלהם. במוסד הבאווארי נוידטלסאו, הכומר, מר. לאורר, רשם חולים שלא היו כשירים לעבודות בית כלשהן ברשימה דומה. המוסד הווסטפאלי וויטקינדסהוף ביקש מהתובע הראשי של העיר הם (Hamm) לשלוח חולים בעיתיים למחנה עבודה, כלומר מחנה ריכוז. השמדתם של הבלתי ניתנים לריפוי, לפי הפסיכיאטר פרופ. פרידריך פאנזה מ-T4, הביאה את כל המשתתפים למצב בו היו "שתויים מהתעלות". פרופ. פאול ניטשה, הפסיכיאטר המנהל של רצח ההמונים: "האין זה נפלא להיפטר מכל המאסה האנושית שנאספה במוסדות. עכשיו יש בידנו לבצע תראפיה אמיתית". פרושה של תראפיה אמיתית: שוק בזריקות קארדיאזול, שוק בזריקות אינסולין, שוק חשמלי. צורה זו של רצח המונים אפשרה הזדמנויות יחידות במינן, לא רק להיפטר מ"המאסה האנושית המיותרת" אלא אלו שהיו "לא ראויים לחיות" שימשו גם כ"שפני ניסיון אנושיים". במוסד הפסיכיאטרי וויטנאאור היילשטאטן ילדים נכים בגופם ובנפשם שימשו לניסויים בבני אדם. הם הודבקו בנגיף השחפת (tubercobacilli). ניסויים דומים נוהלו במוסד הבאווארי קאופבויירן. כעדות נותרו צילומים המראים את הילדים ערומים ומלאי פחד. דר. גיאורג הנזל הוא האחראי לניסויים פסיאודו-מדעיים אלו. כבר ב-1940 הוא כתב בתזה דוקטוראלית: "באמצעות צורה זו של חיסון אנו כובשים קרקע חדשה. בשל סיבה זו נראה לי טבעי שבזמן הקרוב רק קבוצה אחת תחוסן (קרי: תנוגע בנגיפים פתוגניים), תינוקות עם ליקויים נפשיים וגופניים אשר יהיו חסרי תועלת לאומתנו". המוסד הפסיכיאטרי ברנדנבורג-גורדון מילא את התפקיד המרכזי ביותר ברצח ילדים נכים. כאן, רופאים גרמניים מאומנים כרוצחי ילדים. ילדים חייבים למות למען תזות דוקטוראליות ולמען קידום קריירות מדעיות ורפואיות. יוליוס הלרוורדן יעיל במיוחד בתיעול ההריגות. בסתיו 1940  הוא נוכח ברציחתם בגז של ילדים שעברו סלקציה. כך הוא יכול לנתח את מוחותיהם מיידית במקום. המחקר הנוירולוגי של הלרוורדן נתמך ע"י האגודה הגרמנית למחקר (DFG). ב-8 לדצמבר, 1942 מדווח הלרוורדן ל- DFG ש- "במהלך הקיץ יכולתי לנתח מוחות של 500 אימבצילים בעצמי". לאחר המלחמה הוא דיבר בהתלהבות "היה חומר נהדר בין מוחות אלו: אימבצילים, עיוותים ומחלות ילדות מוקדמות". לאחר 1945 מונה הלרוורדן כראש מחלקה במכון מקס פלנק למחקר נוירולוגי והנס היינצה, המנהל הידוע לשמצה של מוסד ברנדנבורג נעשה ראש מחלקת פסיכיאטריית נוער בכפר וונסטורף שבסקסוניה התחתית. במוסד לובליאניץ שבסילזיה העלית עוברים ילדים ומבוגרים סלקציה בהתאם לתפקודם ולתועלתם החברתית, הנכשלים מומתים בלומינל. מוחות ועמודי שדרה נשלחים לפרופסור ויקטור פון וויצקר, מהמכון למחקר נוירולוגי ברסלאו. פסיכיאטרית הנוער אליזבט הקר: "אני חושבת שעלי רק לרמוז שהחומר שנאסף במחלקות החולים נבדק בקפדנות, כשלאחר מות הילדים המוחות נשלחים לאבחון ולמחקר נוירולוגי בברסלאו. פרופסור פון וויצקר היה כה חביב להסכים לערוך בדיקות פתולוגיות של מוחות". אליזבט הקר נחשבת כמייסדת קליניקת הנוער הפסיכיאטרית הווסטפאלית בעיר הם והאמרה ש-"יום בלי גיתה הוא יום אבוד" מקורה בה. באופן זהה, תעשיית התרופות תופסת את ההזדמנות. אי ג. פארבן והמוסד הפסיכיאטרי אייכברג בהסן משתפים פעולה בניהול מחקרים רפואיים ובניסויי תרופות חדשות על בני אדם. במוסד הפסיכיאטרי גונצבורג מקימה אי. ג. פארבן מעבדת ניסויים פרטית. המוסד מספק את השטח ו"אובייקטים" ראויים ל"ניסוי". במקום אחר, ההיגייניסט גרהרד רוזה ממכון רוברט קוך וחברת באייר – לוורקוסן עובדים יחדיו. המאפיין ניסויים אלו הוא ניגועם המכוון של אנשים בריאים. אנשים אלו נהיו חולי מלאריה. עוזר מחקר מלוורקוסן מועסק גם במחלקה הפסיכיאטרית בכפר הסקסוני ארנסדורף. כאן, פרופ. ווילהלם סאגל ממונה על ההדבקות. ניסויים של חברת בהרינגוורקה מנוהלים במחלקה הפסיכיאטרית במארבורג. דו"ח ניהולי של האיחוד המחוזי בהסן מדווח: "בחודשים שעברו נערכו, בשיתוף פעולה עם הלאנדסהיילאנשטאלט (מוסד המסונף ישירות לשלטונות המחוז) הרבורן, ניסויים קבועים יומיומיים של החומר דמוי השמרים Eugenozym על מספר רב של מקרים ישנים וחדשים של סכיזופרניה. Eugenozym דווח לא רק כמרפא סכיזופרנים אלא בנוסף יש לו השפעות חיוביות על החומר הגנטי שלהם". גיאורג שאלטנבראנד – שיהפוך להיות האוטוריטה העליונה בנושאים נוירולוגים – משער שטרשת נפוצה היא מגיפה מדבקת. הוא שואב נוזלי עמוד שדרה ומוח מחולי טרשת נפוצה ובהזרקת הנוזל לקופים הוא מאמין כי אלו פיתחו צורה של "ט"נ. מצד שני, חולים במוסד הפסיכיאטרי וורנק שבפרנקוניה מוזרקים בנוזלי הקופים, שוב, המחקר הניסויי נתמך ע"י DFG והוא מסתיים באוקטובר 1940 בשילוחם של החולים לתאי הגזים. לאחר 1945, גיאורג שאלטנבראנד מקבל את הכסא הראשון באגודה הגרמנית לנוירולוגיה. DFG לעיתים קרובות מימנה ניסויים רפואיים של בני אדם במחנות ריכוז נאציים ובקליניקות פסיכיאטריות. ב-1999 רואה אור ספרו של ההיסטוריון נוטקר המרשטיין, 'החברה הגרמנית לקידום המחקר המדעי ברפובליקת ויימאר והרייך השלישי'. הספר המוזמן הוא הניסיון האחרון להמעיט בתפקידה של הפסיכיאטריה ולטהר את שמם של הפסיכיאטרים. שלא במפתיע, עבודתו של הפסיכיאטר רוברט ריטר מתוארת כ"מחקר רפואי כללי" למרות שריטר היה אחראי על הקטלוג והסלקציה של הסינטי והרומה ולאחר מכן לשילוחם לאושוויץ. בקשר למדיניות הגזע של גרמניה הנאצית ניתן ללמוד מספר זה שמחקרו של ריטר רק עקב אחר "דעות מקובלות של היגיינה מודרנית, של רווחת הציבור ועניין באמצעים למניעת אנשים עם קשיי תפקוד, נכים, ואנשים שהפגינו התנהגות אנטיסוציאלית". וכך, אלו שפעלו כמוחות היוזמים וכמנהלי אושוויץ והאדאמר (Hadamar) מוצאים מקלט תחת הכותרת "רווחה וטיפול רפואי".בין 1939 ו-1945 למעלה מ-5,700 חולים "מתו" במוסד הפסיכיאטרי גרוסשווינדניץ בסקסוניה. במהלך חודש מאי 1945 בלבד "גוססים" 1,012 כלואים. בהאדאמאר ב-1941 נרצחים בגז 10,000 אנשים. לאחר 1941 כ-5000 אנשים מומתים בהרעבה מכוונת, עם או בלי זריקות קטלניות. בינואר 1945, חודשיים לפני כניסת האמריקנים, דר. אדולף וואהלמן, מנהל המוסד, עדיין מזמין 10,000 טבליות ורונל כדי להמשיך ברציחות החולים שלו. סרטי התיעוד של שחרור האדאמאר, שנעשו בידי צבא ארה"ב, מראים דמויות שלדיות המוכרות רק ממחנות הריכוז. בין 1942 ל-28 בינואר 1945, יום לפני כניסת הצבא הסובייטי, נרצחים 18,000 איש במוסד הפסיכיאטרי מוריץ-אוברוואלדה, 150 ק"מ מזרחית לברלין. אלפי גביעי אפר שעדיין לא היו בשימוש שנמצאו במקום מעידים שתוכננו רציחות נוספות. מנהל המוסד הבאווארי קאופבוירן, ואלנטין פאלטהאוזר, מפתח את ה"דיאטה המיוחדת" שלו וגורם לחוליו למות בהרעבה במהלך שלושה חודשים. גם שלושה חודשים לאחר השחרור ומעצרו של פאלטהאוזר ממשיך מספר רב של אנשים למות. ב-28 לאפריל 1945, יום השחרור, מונה המוסד הברנדנבורגי טויפיץ 600 אנשים. בסוף אוקטובר המספר מצטמצם ל-54 בלבד. במוסד הסקסוני אלטשרביץ מתים יותר אנשים במהלך 1945 מאשר בתקופה הנאצית. שיעור התמותה ב-1945 מגיע ל-36,5 אחוזים, כלומר 838 אנשים. ב-1947 השיעור עולה ל-38 אחוז, 887 אנשים. בהשוואה ל-1944 מוכפל המספר במוסד הווירטנברגי צוויפאלטן ב-1945 כאשר 46,5 אחוז מהכלואים מת. באותה שנה, שיעור התמותה במוסד הפומרני אוקרמונדה הוא 55 אחוז ובמוסד ברנדנבורג/סאאלה הוא מוכפל. בתקופה הנאצית משמשת טירת הויים שבסקסוניה/אנהלט כ"מוסד להמתה" לאלו המכונים חולים פסיכיאטריים הנזקקים לטיפול תמידי. שוב, המוות ההמוני מתחיל רק לאחר השחרור. למרות אשפוזם של 500 כלואים, ב-1945, ה"דרישה הממוצעת לארונות קבורה" היא לא פחות מ-250. בין 1946 ל-1947 במוסד הפסיכיאטרי דיסלדורף-גרפנברג יש שיעור תמותה של 55 אחוז. ב-1948/49 שיעור התמותה עדיין מגיע ל-30 אחוז. כבר לפני התקופה הנאצית, המוסד גרפנברג סיפק לבאייר-אלברפלד "אובייקטים לניסויי" לחיסוני המלריה שלהם. אחד מראשוני הפסיכיאטרים שתיעד רצח ע"י הרעבה הוא היינץ פאולשטיך (-Heinz Faulstich מוות בהרעבה בפסיכיאטריה, 1998). פאולשטיך מוסר מספר מינימום של 20,000 מקרי מוות לאחר המלחמה. כל ניסיון למסור מספרים מדויקים נידון לכישלון משום שרבים מהמוסדות השמידו נתונים ומסמכים הנוגעים לעניין. עד עצם יום זה הרוצחים זוכים ליותר אהדה מקורבנותיהם. יש יוצאים מהכלל: הצוות במוסד וויטנאאור היילשטאטן בברלין חקר בביקורתיות את התפקיד ההיסטורי של הקליניקה שלהם. בין 1938 וסוף המלחמה ב-24 באפריל 1945, מתו 4,607 חולים, בדרך כלל 20 יום לאחר הגיעם למוסד. לאחר השחרור, הגיעו למוסד 2,500 אנשים אך 1400 חולים "מתו" במהלך אותה שנה, סך הכול 55 אחוז. ב-1957 שינה המוסד את שמו לקליניקת-קרל-בונהופר-לנוירולוגיה. בונהופר הוא דמות מפתח ב"עיקור הנחותים נפשית" ו-כרבים אחרים, עשה זאת בהתנדבות. למרות פרישתו הוא המשיך לעבוד עבור בתי המשפט הנאציים ל'עיקור גזעי'. בדצמבר 1941 הוא בדק "בן תערובת" יהודי אשר 14 שנה קודם לכן הוכנס למחלקה פסיכיאטרית. אפילו בית המשפט 'להגנת הדם והכבוד הגרמני' היסס, מאחר והנבדק לא הפגין כל סימפטום של מחלה ועבד למחייתו. למרות זאת בונהופר יעץ עיקור. המעוקרים בכפיה היו קורבנות המדיניות הגזענית של גרמניה הנאצית. מעמד בקורבן שלהם, למרות זאת, מעולם לא הוכר חוקית ובכך נמנע מהם לתבוע פיצויים. במקום זאת הם תלויים בלעדית למחייתם בקצבאות נכות. הרוצחים האמיתיים יכלו לקדם את הקריירה שלהם. יתרה מזאת, ללא בושה הם שימשו כמומחים ויועצים בכירים במקרים של תביעות פיצויים כשהם מבזים ולועגים לקורבנותיהם בשנית בהכריזם ש-בהתחשב בנחיתותם, כל סימן של נזק נפשי לא יכול להיות מוכח. אחד מהפסיכיאטרים היותר מכובדים ומוערכים בגרמניה שלאחר המלחמה היה פרופ. הלמוט א. ארהרדט, חבר המפלגה הנאצית מאז 1937 ופרופ. לרפואה משפטית וחברתית במארבורג. ארהרדט המופיע לעיתים קרובות כמטייח ומטהר הפסיכיאטריה הנאצית. הוא נתן חוות דעתו כמומחה למשרד האוצר הפדראלי: "להנהיג תשלומי פיצויים קבועים לאנשים שעוקרו בכפיה, ברוב המקרים, יוביל רק לבוז ולא יוכל להצדיק את המחשבה האמיתית שמאחורי התשלום". ארהרדט זכה במדליית פארצלזוס, הכבוד הגבוה ביותר שמעניקה הרפואה הגרמנית. הוא גם היה חבר בגוף המייעץ בתחום בריאות הנפש לארגון הבריאות הבינלאומי, הוועדה האתית והמחלקה המשפטית של הפדרציה העולמית של הפסיכיאטריה שבה התמנה, לבסוף לחבר של כבוד. היחס המבזה לקורבנות הוא מסורת: כבר ב-1946 הפרופסור הווינאי לפסיכיאטריה אוטו פלוצל נתן עדות רפואית שהרעלה בגז הייתה באופן מיוחד הריגה הומאנית בשל העובדה שהנרצחים "נסחפים לאיטם" למותם. המומחה הווינאי לרפואה משפטית, ליאופולד ברייטננקר השמיע חוות דעת דומה, כאשר ב-1967 אמר: "המוות בגז הוא אחת מצורות המוות ההומאניות ביותר שניתן לדמיין". (Ks 1/66 GStA Frankfurt a.M). ברייטנקר התבקש לבדוק את דר. אולריך אקילין ונאלץ להעיד נגד רופאים האחראים לרציחות בגז. כמייסד האגודה האוסטרית לרפואה משפטית הוא היה חבר בוועדות אתיות שונות. השנה הגיב בנו, מנפרד, פרופסור במכון לפיזיקה תיאורטית בווינה, על אמירתו של אביו באומרו שאולי משפחות הנרצחים יוכלו למצוא בה מעט "נחמה". הגנה על קולגות רצחניות היתה תמיד בעדיפות על סבל הקורבנות. רק זה מסביר שוורנר היידה, פרופסור לפסיכיאטריה וראש הרציחות בתאי הגז יכול היה להמשיך בעבודתו המקצועית תחת השם הבדוי של דר. סאוודה ולעבוד כמומחה לתביעות פיצויים. דבר זה לא יכול היה להתרחש מבלעדי ידיעת הקולגות שלו. הגנה נמשכה עד מוות. במודעת האבל לדר. קלאוס אנדרוויט, האחראי לרציחות בגז במוסד הפסיכיאטרי זוננשטין בפירנה, שנכתבה ע"י המועצה הרפואית הכללית של סאקסוניה התחתית נאמר: "נכבד ונזכור אותו". במודעת האבל להיינץ היינצה, המהל לשעבר של הגדול במרכזי הרציחות שחל הילדים, מטעם הקליניקה הפסיכיאטרית בוונסטורף נכתב: "להנצחת כבוד". מודעת האבל על פרופסור ורנר קאטל מאוניברסיטת קיהל, שניהל רצח המונים של ילדים אומרת שהוא תרם "בדרכים רבות לרווחתם ולטובתם של ילדים חולים". ומודעת האבל של הקליניקה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת דיסלדורף המוקדשת לפרופסור פרידריך פאנזה מסתיימת במשפט" "חיים בשירות הסובלים...הושלמו". פאנזה היה היועץ המומחה ב- T4אשר "הוביל במומחיות" חולים לתאי גזים. המכבדים את הרוצחים הורגים בשנית את הקורבנות.