|
החוליה החסרה בברלין
פעולת מחאה משותפת לארגוני הכלואים בברלין ותל אביב נגד המשך הנצחת שמו של
הפסיכיאטר הנאצי קרל בונהופר על תחנת רכבת תחתית ומוסד פסיכיאטרי בברלין,
הובילה את האמן יגאל תומרקין ליצירת 2 פסלים המצביעים על ה'חוליה
החסרה'. החוליה המקשרת בין אידיאולוגיה גזענית המבוססת על ביולוגיה
למימושה הרצחני בשואה
יעקב בן חיים
פורסם
ב'כפיה' מס. 8, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), ינואר
03'
31 במאי 2000, ברלין. ממש בשיאו של ערב הפתיחה לתערוכה 'החוליה
החסרה קרל בונהופר והדרך להשמדת עם רפואית' בתיאטרון הפולקסבינה,
התיאטרון המסורתי של השמאל הגרמני בכיכר רוזה לוקסמבורג, מתפרצים לפואייה
ששימש כאולם התצוגה לובשי מדים משטרת ביטחון המדינה (המקבילה לשב"כ
הישראלי) ומחרימים שתי יצירות אמנות שהיו מרכז התערוכה, תוך הצגת צו
משפטי המגדיר את שני פסלי הברונזה כ"סחורה גנובה". כך מגיעה לשיאה פרשת
הפסיכיאטר פרופ' קרל בונהופר
( 1948 - 1868) והוקעתו כפושע נאצי שמעשיו כוונו נגד אוכלוסייה אזרחית על
תפקידו כחלק מתרומת האליטה הפסיכיאטרית הגרמנית לגושפנקא ה"מדעית" בהשמדה
ההמונית שביצעו הגרמנים מימי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1947, עד
ששלטונות הכיבוש האמריקנים נכנסו למוסדות הפסיכיאטריים בשטח גרמניה
המערבית והפסיקו את ההרג השיטתי של כלואים פסיכיאטריים. הרג שנמשך שם
בהרעבה ובזריקות מוות. קרל בונהופר מעולם לא נתן את הדין על פשעיו, שבוצעו
כשכיהן בהתנדבות בשנות ה-30 כשופט בבית דין נאצי
גבוה ל"בריאות גנטית" בברלין, ובתוקף חוות דעתו המקצועית הוא הורה על
עיקורם של לפחות 26 נשים וגברים מתועדים. זהו פשע כלפי האנושות כהגדרתו
ב'חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם התש"י 1951' סעיף 1.(א2). השלטון
הגרמני מעולם לא הוקיע אותו, ושמו זוכה עד ליום זה לכבוד ויקר: תחנת רכבת
תחתית ומוסד פסיכיאטרי בברלין קרויים על שמו ובמוסד פסיכיאטרי נוסף בברלין
מוקדש לזכרו חדר.
1939, קבוצה
של רופאים בכירים המורכבת בעיקר מראשי הפסיכיאטריה הגרמנית פונה לאדולף
היטלר בבקשה רשמית לאפשר להם לבצע בבתי החולים לחולי נפש רצח המוני, או
כפי שהם התייחסו לכך: "אותנזיה" (=המתת חסד) בחולים שהוגדרו כמי ש"חייהם
אינם ראויים לחיות". היטלר נענה בחתימתו לבקשה, המסמך היחיד בחתימתו הקושר
אותו לשואה.
4 רחוב טירגארטן,
בברלין כתובת הבניין ממנו יצאה הבקשה הנ"ל. עד שנות ה-30 זוהי
וילה פרטית השייכת למשפחה יהודית שהנאצים החרימו בעקבות חוקי נירנברג. כל
שנותר מכתובת זו כיום היא המדרכה שלפני הבניין אותו בנה הנס שרון לתזמורת
הפילהרמונית הברלינאית. לימים נקראה על שם כתובת זו האקציה הידועה לשמצה
"AKTION T4"בעקבות האישור הפורמלי לביצוע הרציחות מוקמות בשישה מוסדות
פסיכיאטרים ברחבי הרייך מקלחות גז וכבשנים. ההיסטוריון הגרמני ארנסט קליי
קובע באחד מספריו על הרפואה בתקופה הנאצית כי "אלה לא היו הנאצים שנזקקו
לרופאים, היו אלה הרופאים שנזקקו לנאצים".
1933 יולי. היתה זו האליטה הפסיכיאטרית
הגרמנית שהקימה בתאריך זה את בית הדין לבריאות גנטית, שנתיים לפני חוקי
נירנברג. ה"עבירות" שבשלן אנשים הובאו לפני בית דין זה היו למשל:
סכיזופרניה, מניה דפרסיה, אלכוהוליזם ועוד. מטרתו לאפשר את "ההכחדה
הפסיכיאטרית של דפקטים גנטיים" יחד עם מתן רשות חוקית לפלישה גופנית
עיקור של חולים ש"חייהם אינם ראויים לחיות". לטהר יסודית את גוף האומה
מחוליים וליקויים שאינם ניתנים לריפוי. מכאן ועד הרישיון להשמיד קבוצות
חולים גדולות, ואוכלוסיות שלמות, הדרך סלולה. בשנת 1941, כשממדי ההשמדה
החלו להיוודע לציבור הגרמני (שהתנגד להרג של גרמנים), הופסק ההרג הרשמי
בצו של היטלר אך נמשך כיוזמה התנדבותית של המערכת הפסיכיאטרית. ועידת
ואנזה, בשנת 1941, התבססה על הצלחת ההרג השיטתי ה"תעשייתי" הזה להשמדת
יהודים, צוענים וכו', על אותו בסיס רפואי ביולוגי.
10.12.1998
הקבוצה הברלינאית irren offensive (מתקפת המשוגעים) הפועלת נגד
אשפוז בכפייה מבצעת פעולת מחאה בשיתוף עם חברי 'עמותה ישראלית למאבק
בתקיפה פסיכיאטרית' לציון שנת ה-50 להצהרת זכויות האדם של האו"ם ונגד
המשך הנצחת שמו של פרופ' בונהופר כיקיר הפסיכיאטריה הגרמנית על קירות מוסד
פסיכיאטרי ובתחנת מטרו מרכזית בברלין מסירה את שמו וקוראת למקומות ע"ש
של הנסיכה דיאנה. במהלך פעולות המחאה "נעלמים" שני פסלי ברונזה פרוטומות
של פרופ' קרל בונהופר שהוצבו האחד ב'חדר קרל בונהופר' במחלקה הפסיכיאטרית
בבי"ח 'שאריטה' בברלין (בפי הקבוצה כיום זהו 'חדר גרט פוסטל') והשני
בכניסה ל'קליניקת ליידי דיאנה' (או בשמה המקורי 'קליניקת קרל בונהופר').
הפסלים מוצאים את דרכם (בדרך לא דרך) לידיו של הפסל והאמן הישראלי יגאל
תומרקין. חברי הארגון דאגו לשלוח הודעה לעיתונות בה לקחו, כקבוצה, אחריות
להעלמות הפסלים. טקטיקה המסכלת את כוונת השלטונות הגרמניים להגשת כתבי
אישום. תומרקין יוצר משני הפסלים יצירות חדשות (תומרקין מגדיר אותם
'אסמבלאג'ים'), שהן כל כולן מחאה פוליטית נגד פועלו ומשנתו של הפרופסור
הנאצי: "רעיונות סירוס באים עם מוזיקת מלאכים" ו"הפרופסור, הקורבן, הגביע
הקדוש". החשיבות בפסלים אלו היא הארת החוליה המקשרת את האידיאולוגיה
הגזענית המבוססת על הביולוגיה, למימושה הרצחני בשואה: ראשית בפלישה לגוף
הקורבנות ולאחר מכן רציחתם. פסלים אלו מצביעים על הפושע וקובעים את אשמתו.
1999/2000,
דצמבר וינואר. 'עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית' מארגנת את
הצגת הפסלים בארץ, תחילה באולם הכניסה לסינמטק ת"א ואחר בספרית וינר
לשואה באוניברסיטת ת"א. לאחר מכן הפסלים נתרמים ע"י תומרקין לארגון
הכלואים הברלינאי Landesverband Psychiatrie Erfahrener, Berlin
Brandenburg, המייעד אותם להיות תחילה חלק מתערוכת מחאה נודדת בנושא העבר
הנאצי של מיטב הפסיכיאטרים הגרמנים ולאחר מכן תצוגה של קבע כתמרור אזהרה
לעתיד בבניין הרייכסטאג של ברלין. קדמה לתערוכה בתיאטרון הפולקסבינה
הכרזתה של שרת הבריאות של הסנאט הברלינאי ביאטה היבנר ביום 31.8.98:
"מינהל הסנאט לבריאות ורווחה יודע שפרופ' קרל בונהופר הגיש חוות דעת
רפואיות לבית הדין הגבוה לבריאות גנטית בזמן הנאצים. יתר על כן, הוא עצמו
היה שופט בבית דין זה בברלין. קרל בונהופר היה אחראי בתוקף תפקידו כשופט
וכנותן חוות דעת בלפחות 55 משפטי עיקור, שמתוכם לפחות 26 מקרים הסתיימו
בהטלת מום" (תשובה לשאילתא מס. 13/3883). כלומר ממשלת גרמניה מכירה
בכך שבונהופר ביצע עיקורים בכפיה וכי הממשלה הפדרלית הכירה בשנת 1998
בעיקורים בכפיה כ"פשע נאצי". את המסקנה המתבקשת מכך, דהיינו שבונהופר
במעשיו הוא פושע נאצי, הממשלה הגרמנית מסרבת להצהיר עד ליום זה.
דומה כי גרמניה אינה מוכנה להודות עדיין בפשעים נגד האנושות שביצעה האליטה
הפסיכיאטרית שלה, ובנוסף למסע ההכחשה היא דואגת להנציח את שמם כיקירי
האומה על מוסדות ומרכזים ציבוריים.
2002, מאי.
לאחר שלוש שנים בהם הוחזקו הפסלים במחסני משטרת בטחון המדינה כ"ראיות
לעבירה" הם הוחזרו לידי הקבוצה הברלינאית מבלי שיוגשו כל כתבי אישום
בפרשה. דבר נוסף שמנע פעולה משפטית הוא החוק האזרחי הגרמני BGB / 950
הקובע כי בעלות קודמת על חפץ בטלה ברגע שנוצרת ממנו יצירה חדשה. זהו סיפור
ההתחקות אחר העבר הנורא ה"חוליה החסרה" שאפשרה את ההשמדה ההמונית,
החוליה המקשרת בין אידיאולוגיה ביולוגית רפואית מתחום המדע שעליה התבססו
חוקי גזע, לבין השמדה המונית.
בעקבות גרמניה המכחישה וסיפורם של הפעילים הבודדים (בגרמניה וישראל)
הנלחמים למען האמת ההיסטורית וההשלכות שיש לה על תקופתנו, חבר ה'עמותה'
חגי אביאל היה מעורב בהצגת היצירות בתל אביב ובברלין. התחלנו את הראיון
בשאלה מה קושר את הפסיכיאטרים הגרמניים לשואה?
"עד עתה לא הוכרה אחריותם הפלילית של הרופאים בכלל והפסיכיאטרים הגרמניים
בפרט בביסוס מערכת ההשמדה, השואה" הוא מסביר, ומפרט כי "מבין כל המקצועות
בגרמניה נמצא בקרב הרופאים השיעור הגבוה ביותר של חברי המפלגה הנאצית.
בפסיכיאטריה פיקוח חברתי הוא גורם בסיסי בדרך פעולתה בפתלוגיזציה של
ההתנהגות, ע"י הגדרתה כ"חולה", בשירות החברה השלטת. האידיאולוגיה הנאצית
הייתה למעשה הסיכום של מה שהפסיכיאטרים דרשו כבר בעבר. אמיל קרפלין אמר
ב-1918: "שליט אבסולוטי שללא מעצורים מצפוניים יתערב בהרגלי החיים עשוי,
ללא כל ספק ובמהלך דורות ספורים בלבד, לגרום לנסיגה במחלות נפש".
הנאצים הפעילו מדיניות רפואית פסיכיאטרית שניתן לסכמה באמרתו של היסטוריון
הרפואה הגרמני ארנסט קליי: "אלו לא היו הנאצים שנזקקו לרופאים, אלא
הרופאים שנזקקו לנאצים".
חשוב לציין שלא כל הגרמנים לקו בעיוורון מוחלט בתקופת הרייך השלישי עצמו.
הורקהיימר כתב לאדורנו ב 28 לאוגוסט 1941: "רצח חולי הנפש מכיל את
המפתח לפוגרום של היהודים".
יעקב בן חיים: ומה תרומתו של בונהופר להליך רצחני זה?
חגי: "בשנת 1934 ערך
בונהופר ספר הרצאות קליניות שנתנו בסמינר על ביולוגיה גנטית בברלין במרץ
1934. שם הספר: "חובות הפסיכיאטריה בהוצאה לפועל של החוק למניעת צאצאים
בעלי מחלה גנטית, עם הוספה הטכניקה של האי פוריות". בהקדמה שנכתבה ע"י
בונהופר באפריל 34 בשפה הייחודית של ה-LTI ('שפת האימפריה השלישית',
המונח שטבע קלמפרר לתיאור שפת ההשמדה של הרייך השלישי) נכתב כך: "היכן שיש
גבול בין מוגבלות גנטית ביולוגית לא מסוכנת לבין רפות שכל שלבטח
יש להדבירה, קשה להבדיל ביניהן באותה מידה של דיוק כמו באבחנה של שיתוק."
משמעות המשפט היא: אני יכול בדייקנות רבה לקבוע מתי יש לבצע אבחנה של
שיתוק אך בתחום האחר אני לא יכול לאבחן באותה מידה של דיוק. המונח "הדברה"
(AUSZUMERZENDEN) בו משתמש בונהופר מופיע באופן קבוע בז'רגון המדעי
הביורוקרטי העמום שבו השתמשו להצדקת השמדת שאר קבוצות האוכלוסייה מאוחר
יותר, ובונהופר משתמש בו בשנת 1934. בעמוד 50 בספר הוא כותב, בהתייחסו
ל'מאנים דפרסיבים': "ניתן לומר בהכללה כי קבוצה זו של אנשים אינה שייכת
ברובה לתחום של אלו שיש להדבירם" כשהכוונה היא שישנם אחרים שברובם צריכים
להיות "מודברים". ובעמוד 98 כתוב, בהקשר לעיקור של נערות ונשים, כי "משום
שהן חולות גנטית כה קשות יש להסתכן בניתוח [הכוונה לעיקור בכפיה, ח.א.]
שעלול לעלות להן בחייהן, אך יש לקחת סיכון זה משום שהמשך חייהן אינו בעל
ערך לאיש". פשעיו של בונהופר, הן כנותן חוות דעת הממליצות על עיקור והן
כאב בית דין גבוה למחלות גנטיות, היו הפלישות האלימות לגופם של אלו
שהוטבעה בהם הסטיגמה הרפואית מסיבות של היגיינת גזע."
כיצד התנהל הליך
העיקור הכפוי?
"אני מצטט מהמאמר "זהירות, רחמים!" מהעיתון 'ג'אנגל וורלד' מתאריך
9.12.1998: 96% מתוך מקרי העיקור עד 1945 היו על סמך דיאגנוזה קודמת של
רפיון שכל, סכיזופרניה או מאניה דפרסיה. למרות שבניתוחי העיקור הכפוי לא
הייתה מטרה להרוג הרי שהנאצים השלימו עם מותם מהעיקור של 5000 נשים ו
600 גברים. בכך הם סיפקו טעם לבאות על שיתרחש ברציחות ה'אותנסיה', הריגתם
של 250/000 נכים. שיטת העיקור הייתה ברוטאלית באופן מיוחד. התנגדותו של
אדם לעיקור גרמה לכך שהמשטרה תביא אותו לשולחן הניתוחים. במקרה ואדם לא
חתם מרצונו על טופס ההסכמה לעיקור הוא אוים בכליאה במחנה ריכוז"."
אבל בונהופר פעל לפי
אמונתו במדע הפסיכיאטריה?
"נראה לי שכשאר הפסיכיאטרים גם קרל בונהופר לא האמין באידיאולוגיה
הביולוגית אותה שירת. זו מעולם לא הייתה עבורו "מדע" אלא כלי לעונש מבזה
ונידוי חברתי. הוא אמנם פעל בחסות גלימת המדע אבל הדוגמא הבאה תמחיש
שמניעים שונים לחלוטין היו חשובים לו יותר. זהו ציטוט מתוך ספרו של הנרי
פרידלנדר: 'הדרך להשמדת העם הנאצית, מהמתת חסד לפתרון הסופי', 1955, עמוד
125 במהדורה האנגלית: "למשל, בונהופר המכובד ביותר, התנגד לנישואיה מחדש
של אישה שהוא קבע כי הסכיזופרניה שלה גנטית, וזאת למרות ש 6 שנים
קודם לכן היא עוקרה בכפיה. קביעתו זו נעשתה לאחר 1938 כשפרש לגמלאות
מתפקידו המכובד ביותר כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין". כלומר,
אישה זו נפגעה גופנית ע"י עיקורה הכפוי ובנוסף לכך, למרות שכבר לא יכלה
יותר ללדת (-ובכך "להוריש לצאצאיה את הסכיזופרניה הגנטית שלה"-) כעת נשללו
ממנה שלושת הדברים המאפיינים נישואין: זוגיות, מעמד וכבוד חברתי,
ואושר."
מה המשך הפעילות של
בונהופר?
"גם לאחר פרישתו לגמלאות נשאר בונהופר תומך נאמן למשטר הטרור: הוא מונה
ב-18.8.42 ע"י היטלר כחבר מיוחד של סנאט הבריאות של העזרה הראשונה בחיל
הרגלים. באוקטובר 1946 קודם קרל בונהופר לתפקיד בסנאט המדע במינהל המרכזי
לבריאות בשטח הסובייטי המוחזק (=מזרח גרמניה), ובתפקידו זה היה שוב אחראי,
בשיתוף עם אחרים, להריגות ההמונים בהרעבה במתקני הכליאה הפסיכיאטריים
באזור זה."
האם יש דעה אחרת על
פועלו של בונהופר?
"באופן מפתיע יוצא עיתון 'הארץ' להגנת הפושע הנאצי. במאמרו
מתאריך 8.6.2000 מסביר תום שגב לקוראי 'הארץ' כי "קרל בונהופר היה
בתחילת המאה אחד הפסיכיאטרים הגרמנים החשובים ביותר. עם עליית הנאצים
לשלטון חתם בונהופר על כמה עשרות חוות דעת רפואית שאפשרו לשלטונות לעקר
ולסרס בכפיה חולי נפש, גברים ונשים. הכל היה חוקי"
[ההדגשה שלי ח.א.] העיתונאי מ'הארץ' שכח לציין כי החוק עליו התבסס
הפסיכיאטר הנאצי הוא החוק הנאצי מ- 1933 שהבונדסטאג הכריז עליו בשנת
1998 כ"פשע נאצי"Nationalsozialistisches Unrecht הדבר דומה לכתבה של
'הארץ' בו יוסבר לקוראיו כי היינריך הימלר כלא יהודים במחנות השמדה וארגן
את הריגתם ו"הכל היה חוקי" מאחר וההליך התבסס על חוקי נירנברג מ-1935 שים
לב כי עיתונאי 'הארץ' מטיל את האחריות לפשע הנאצי של העיקור עצמו על
"השלטונות", כביכול
נעלמה מידיעתו העובדה כי פעולה זו נעשית ב"בית חולים" ובידי "רופא"."
מה משמעות ההנצחה
הנמשכת של בונהופר וכיצד פועלים נגדה?
"למרות פשעיו הרי שהמוסד הפסיכיאטרי הגדול ביותר בברלין, תחנת רכבת ותחנת
רכבת
תחתית קרויים על שמו. מדוע? הניתן לדמיין תחנת רכבת תחתית בברלין הקרויה,
למשל, על שמו של דר' מנגלה? הסיבה לכך היא שבניגוד לקבוצות אחרות שהוכתמו
בסטיגמה הרפואית הרי שלקורבנות פסיכיאטרית הכפייה אין לובי שימחה על כך.
הדבר אפשרי אך ורק משום שקורבנותיו הם "אחרים": 'הומוסקסואלים',
'סכיזופרנים', 'בני תערובת יהודים' וכו' ולכן אין להם לובי שיפעל להוקעתו
ולמחיקת שמו מאתרים ציבוריים." לאיזו מטרה ציבורית בגרמניה מיועדים
הפסלים? "הדיון הציבורי שהתנהל עד עתה בגרמניה על אופי הנצחת פשעי
הנאצים התמקד בקורבנות ונשאר דומם לגבי הפושעים שנותרו חסויים. פסלים אלו
של תומרקין שוברים מסורת זו הנהוגה בגרמניה והמתרכזת בהזדהות מתוך
רחמים שיוצרת חולשת הקורבנות והמתעלמת בנוחות מזהות הפושעים. הזדהות כוזבת
שאופיינה ע"י דיטמאר קאמפר מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית של
ברלין כ"צורה זו של זיכרון המארגנת בשיטתיות השכחה".
זיכרון המתרכז בקורבנות בלבד ולא בפושעים. פסלי ההנצחה המקובלים בגרמניה
מנציחים את החלש בתפקיד הקורבן ובכך מגבים את הדעות הריאקציונריות השליטות
כיום במקום להושיט אצבע מאשימה ל"מדע". רק ע"י התמקדות בפושעים והרקע
וההקשר המדעי חברתי בו פעלו ניתן לחשוף את האלימות השיטתית הבנויה בברית
בין המדינה למדע והצורך שלה בדיכוי. לכן אנו מציעים להעמיד את פסלו של
תומרקין 'הפרופסור, הקורבן, הגביע הקדוש' כתצוגת קבע בבנין הפרלמנט
הברלינאי כאות אזהרה מפני הסכנה שבתשלובת המדינה מדע ותוצאותיה האיומות.
הפסל, כך אנו מקווים, ישמש כמעין נייר לקמוס להערכת האווירה הפוליטית
בגרמניה:ניסיון להעבירו ממקום זה, עקב שינוי פוליטי המקריב את זכויות האדם
על מזבח "המדע" ו"טובת המדינה", יהווה תמרור אזהרה למיעוטים הסוטים
מהקונצנזוס כאות להגירתם מגרמניה."
מה העמדה הרשמית
הגרמנית להמשך הנצחת שמו של בונהופר?
"למרות שההוכחות לפשעיו של קרל בונהופר היו ידועות במשך שנים הן לקליניקה
הנושאת את שמו והן לסנאט הברלינאי, המשיכו גופים אלה לכבד את זכרם של
הרופאים הנאציים שביצעו פשעים כלפי האנושות. רק ב-1998 הוכרז ע"י
הבונדסטאג הפשע של עיקור כפוי כ'פשע נאצי', אך עדיין מינהל הבריאות של
הסנאט מרגיש שהוא לא יכול, בכוחות עצמו וללא גיבוי של חוות דעת אקדמית,
להעריך את "תפקידו של קרל בונהופר כרופא וכנותן חווות דעת בתקופה הנאצית"
ולסלק את שמו מעל מבני ציבור. בניגוד לעמדת מינהל הסנאט אנו מסוגלים
להעריך מה הם הנימוקים המצדיקים כיבוד זכרו של אדם בהנצחת שמו במוסד
ציבורי. "הערכה" זאת, מהסוג שמינהל הבריאות של הסנאט הברלינאי מחפש, אסור
לה שתישאר ברשותו הבלעדית של "המדע" אשר לדעתנו פסל עצמו מוסרית ע"י
מעורבותו בביולוגיית הגזע, ברצח המונים שיטתי ובניסיונות רצחניים בשפני
ניסיון אנושיים."
ולמה הוחלף השם לליידי
דיאנה?
"בצד החיצון של חומת 'קליניקת קרל בונהופר' תלוי לוח להנצחת פשעי רציחות
האותנסיה
המצהיר כי "הפושעים ידועים" ויחד עם זאת ממשיכה ה'קליניקה' בציניות לכבד,
בהנצחת שם ובהנחת זרים מדי שנה הן את קרל בונהופר והן את זכרם של
הפסיכיאטרים הקולגות שלו "שנפלו במלחמת עולם", כדברי לוח הזכרון שלהם.
כתגובת נגד לציניות זו אנו מבקשים להנציח את זכר שחרור הפציינטים
ב'קליניקה' זו ב-1945 בעזרת הצבא הבריטי המלכותי, מהריגתם בידי
הפסיכיאטרים. אין ספק ששמה המקורי של ה'קליניקה' (דהיינו 'קרל בונהופר')
הלם אותה בהתחשב בבסיס פעולתה שהתמקד בפסיכיאטרית הכפייה והיגיינה גנטית.
השם החדש 'קליניקת ליידי דיאנה' נבחר כאות כבוד לליידי דיאנה וכדוגמא כיצד
מספר ניסיונות התאבדות ודיאטה קיצונית יכולות להתקבל בחברה ללא סטיגמה
פסיכיאטרית וכפיה שוללת אנושיות. הניגוד הוא ברור."
|
|
|
|
הפסלים
של תומרקין, מימין 'רעיונות סירוס באים עם מוזיקת
מלאכים' משמאל 'הפרופסור, הקורבן, הגביע הקדוש. ברונזה
1999
|
|
|
