בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎2457/98

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' א' לוי

המערער: גלעד שמן

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על גזר-דינו של בית המשפט

המחוזי בנצרת מיום ‎2.3.98 בת"פ

‎214/92 שניתן על ידי כבוד השופטים

י' אברמוביץ, ג' גינת ומ' הס

תאריך הישיבה: ח' בחשוון תשס"ב (‎25.10.01)

בשם המערער: עו"ד ירום הלוי

בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטין

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא י' אברמוביץ וכבוד השופטים ג' גינת ומ' הס), אשר השית על המערער, גלעד שמן (להלן: המערער), עונש של מאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח, בקובעו כי אין תחולה להוראות סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין, התשל"ז‎1977- (להלן: החוק), שעניינו עונש מופחת.

‎1. המערער הורשע ברציחתה של מי שהיתה חברתו עד זמן מה לפני הרצח, עינב רוגל ז"ל (להלן: המנוחה), בירייה באקדח ברקתה, ונדון למאסר עולם (להלן: הדיון הראשון). על פסק הדין הוגש על ידי המערער ערעור לבית משפט זה. בהודעת הערעור הועלתה לראשונה טענת הגנה של "אי שפיות הדעת" הפוטרת אותו מאחריות פלילית, וזאת לפי סעיף ‎34ח לחוק. בחלוף שלוש שנים מאז הוגש הערעור, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להתיר לו לצרף כראיות נוספות בערעור, חוות דעת פסיכיאטרית וחוות דעת פסיכולוגית התומכות בקו ההגנה החדש. בקשתו נדחתה, וכן נדחה ערעורו על הכרעת הדין (ע"פ ‎4093/92, בש"פ ‎6659/95 גלעד שמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). על אף דחיית הערעור התיר בית משפט זה למערער לחזור לבית המשפט המחוזי ולטעון בפניו לקיומה של הצדקה להפחתה בעונשו לפי סעיף ‎300א לחוק, שנכנס לתוקפו בתקופה שבין מועד מתן פסק הדין בעניינו של המערער לבין מועד שמיעת הערעור. לפיכך, ביטל בית המשפט את גזר הדין והורה על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לשם גזירת העונש.

בית המשפט המחוזי, שב ובחן את שאלת העונש לאור סעיף ‎300א לחוק. לשם כך קיבל ראיות חדשות ושמע עדויות וטענות של הצדדים (להלן: הדיון השני). בסופו של דיון חזר וגזר בית המשפט על המערער עונש של מאסר עולם (להלן: גזר הדין), בהחליטו שלא להפעיל את הוראות סעיף ‎300א לחוק. המערער חזר וערער לבית משפט זה על גזר הדין בטענה כי הוא זכאי להפחתה בעונשו בשל מצבו הנפשי בעת מעשה הרצח. על כך נסב דיוננו.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

‎2. השאלה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי היתה, האם מצבו הנפשי של המערער בזמן ביצוע הרצח מביאו לגדרו של סעיף ‎300א(א) לחוק שמכוחו ניתן להפחית מעונשו בגין עבירת רצח, על אף שהעונש הקבוע בחוק כעונש חובה הוא מאסר עולם (סעיף ‎300(א) לחוק). תשובתו לשאלה זו היתה בשלילה.

לשם הכרעה בשאלה האמורה הסתמך בית המשפט על החומר הראייתי שהיה בפניו קודם להכרעת הדין, על קביעותיו העובדתיות בהכרעת הדין ועל חומר ראיות שהוסף בדיון השני, שהתנהל לענין החלתו של סעיף ‎300א(א). לבית המשפט הוגשו ארבע חוות דעת, שתיים מטעם המערער ושתיים מטעם המשיבה (להלן: התביעה) כשכל אחד מן הצדדים מגיש חוות דעת פסיכיאטרית וחוות דעת פסיכולוגית קלינית. כן הוגשו השלמות לחלק מחוות הדעת. בין המומחים שררה תמימות דעים כי המערער סובל מאישיות גבולית, באופן שהוא עלול להיות נתון להתקפים פסיכוטיים הפוגמים ביכולתו לשלוט על מעשיו או להבין את הפסול שבהם, וכי סביר הוא שבעת הרצח היה המערער נתון בהתקף פסיכוטי. המומחים (למעט אחת משני הפסיכיאטרים מטעם התביעה, שעדותה התייתרה לאור עדותו של שותפה לחוות הדעת) העידו ונחקרו בבית המשפט. כמו כן העידו מטעם המערער מספר עדים נוספים וביניהם אביו של המערער, חברים של המערער אביה של המנוחה, ועוד. התביעה לא זימנה עדים מצידה. המערער לא העיד בדיון השני ונותרה על כנה עדותו שנמסרה במשפט שהתקיים קודם להרשעתו בדין.

‎3. בית המשפט דחה את טענתו של המערער לפיה מתקיימים בעניינו תנאיו של סעיף ‎300א(א) לחוק. אף שהיה מוכן להניח, כדברי המומחים, כי המערער סובל מהפרעת אישיות גבולית, דחה בית המשפט את מסקנות המומחים ככל שהן נוגעות למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע הרצח. בית המשפט קבע כי מסקנות אלה אינן מעוגנות בעובדות שנקבעו על ידו לענין נסיבות ביצוע הרצח, לרבות הנסיבות שקדמו לביצועו ואלה שלאחריו. בית המשפט קבע כי בבסיס חוות הדעת עמדה הגרסה עובדתית שמסר המערער למומחים - אותה דחה בית המשפט - לפיה, קודם לירי במנוחה ולאחר עימות מילולי חריף ביניהם, התכוון המערער לירות בעצמו ובעודו נתון בסערת רגשות עד כדי אי שליטה במעשיו, ירה במנוחה. גרסה זו, שהיתה אחת מני מספר גרסאות שמסר המערער במשפטו ושאף אחת לא התקבלה כמהימנה על ידי בית המשפט, נדחתה על ידו כמשוללת יסוד. בית המשפט קבע כי התנהגות המערער לפני הרצח וסמוך לאחריו, כפי שהוכחה בפניו, מצביעה על קור רוח ותכנון מוקדם, ואינה תואמת התנהגות של אדם המצוי בהתקף פסיכוטי, וכי המערער שלט במעשיו והבין אותם ואת הפסול שבהם. עוד ציין בית המשפט כי אף לדעת המומחים, יכול היה המערער לזכור את מצבו לפני ובעת הירי, ולפיכך, סביר היה לצפות כי יספר על מצב זה בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. הוא לא עשה כן והעלה גרסה זו לראשונה רק לאחר שהורשע בדין ועונשו נגזר.

‎4. בית המשפט קבע כי המערער ניסה להתאים כל תיאוריה עובדתית שהציג - מופרכת ככל שתהא - לעובדות אשר התגלו במהלך המשפט, ולמהלכי עורכי הדין שהוחלפו על ידו חדשות לבקרים, וכל זאת במטרה להביא לזיכויו. עוד ציין בית המשפט כי בעברו של המערער, לא תועד לגביו על ידי איש מקצוע ולו מקרה אחד של התקף פסיכוטי, דבר שיש בו כדי להטיל ספק בגרסת המערער דהיום, מה עוד שאין מחלוקת כי לא סביר הוא שאדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית, יחווה במשך חייו רק התקף פסיכוטי אחד. יתרה מכך, בדיקה פסיכולוגית שנעשתה למערער בעבר ע"י ד"ר נעמן, במסגרת שרותו הצבאי לא העלתה כי המערער סובל מהפרעה של אישיות גבולית. בית המשפט קבע כי מסקנות המומחים הן בגדר השערות ואין בידיהם אפשרות להסיק מן המצב במועד בדיקתם את המערער, על מצבו הנפשי בדיעבד מספר שנים קודם לכן והגיע למסקנה כי המערער לא היה נתון בהתקף פסיכוטי בעת שירה במנוחה.

למעלה מן הדרוש ציין בית המשפט, כי גם אילו סבר שהמערער אכן חווה מיקרו אפיזודה פסיכוטית בעת שירה במנוחה, הרי מאחר שאין מקום להפעלה אוטומטית של סעיף ‎300א, אין נסיבות הענין מצדיקות הפחתה מעונשו של המערער. לפיכך חזר בית המשפט וגזר את עונשו של המערער למאסר עולם.

תמצית הטענות בערעור

‎5. הסניגור המלומד, עו"ד י' הלוי, טען לשאלת נטל ההוכחה לפי סעיף ‎300א לחוק, כשלטענתו רובץ נטל ההוכחה על התביעה. אשר למידת ההוכחה, טען הוא כי די בכך שקיים ספק סביר באשר למצבו הנפשי של המערער בעת הרצח, על מנת שיבוא בגדרו של הסעיף הנ"ל. עוד טען הוא כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שסטה מחוות דעת המומחים לענין מצבו הנפשי של המערער בעת הרצח וקבע קביעות שונות מאלה שבחוות הדעת בסוגייה שהיא ענין שבמומחיות. לטענתו, התעלם בית המשפט מראיות אשר הובאו בשלב הראשון של המשפט לגבי אירועים שקדמו לאירוע הרצח בהם ראו המומחים התנהגות פסיכוטית של המערער, המחזקים את מסקנתם; בית המשפט התעלם מהסבריהם של המומחים לפיהם מעשיו של המערער ביום הרצח, המעידים על הפעלת הגיון מצדו של המערער, עולים בקנה אחד עם הימצאותו של המערער בהתקף פסיכוטי; עוד טען כי העובדה שהמומחים בדקו את המערער שנים לאחר האירוע, אינה גורעת מתוקף אבחנתם וכי חלק ממומחיות המומחים היא הערכת אמינותו של המערער, ולפיכך דבריו שנמסרו להם לא נלקחו כמובנים מאליהם וכי המומחים הסבירו כי שקריו של המערער במהלך המשפט הינם פועל יוצא של מצבו הנפשי. כן טען כי בית המשפט טעה בכך שקבע כי הימנעותו של המערער מלהעיד בדיון השני, פועלת לחובתו וכי על כל פנים, הסמכות להפחית בעונש במסגרת סעיף ‎300א לחוק, אינה סמכות שבשיקול דעת ועל בית המשפט היה להפעילה.

דיון

סעיף ‎300א לחוק

‎6. סעיף ‎300א לחוק מעניק בידי בית המשפט סמכות לחרוג מעונש החובה הקבוע בחוק לצד עבירת הרצח, שהוא מאסר עולם (סעיף ‎300(א) לחוק). הדוקטרינה של עונש מופחת בעבירת רצח אומצה על ידי המחוקק בחוק העונשין (תיקון מס' ‎44), תשנ"ה‎1995-. התיקון מהווה הסדר משלים לסייגים לאחריות פלילית שנקבעו בחוק העונשין. הוא נועד לאפשר התייחסות מיוחדת ומקלה למורשעים בעבירת רצח, שביצעו את מעשה הרצח באחת הנסיבות המפורטות בסעיף ‎300א. ההקלה אינה מתבטאת בסיוג האחריות או הפחתתה, אלא בהסמכת בית המשפט לגזור עונש מופחת מן העונש המנדטורי לעבירת הרצח הקבוע בסעיף ‎300(א) לחוק, שהוא מאסר עולם (ע"פ ‎5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(‎5) 49). תכליתו של עונש החובה הקבוע לצדה של עבירת הרצח, היא, לתת ביטוי לקדושת חיי האדם כערך עליון בתפיסתה המוסרית ערכית משפטית של החברה האנושית בכלל ושל החברה בישראל בפרט. ענישה חמורה זו באה להרתיע ולהתריע מפני עבירה על האיסור עתיק היומין הקבוע בדִברה החרותה באבן "לא תרצח", המהווה עבירה חמורה אם לא החמורה ביותר בחוק העונשין, שהעובר עליה דינו אחד - שלילת חירותו לעד.

‎7. הענישה המנדטורית הקשה, חייבה לתור אחר מענה למקרים חריגים בהם הטלתו של מאסר עולם על אדם שנטל חיי אדם אחר בכוונה תחילה והורשע ברצח, מעוררת תחושה של אי-צדק. על כן נמצא למחוקק פתרון שיאפשר, בנסיבות חריגות המצדיקות זאת, לגזור עונש קל מעונש החובה. אפשרות זו גלומה בסעיף ‎300א לחוק (ע"פ ‎5413/97 דימיטרי זורבליוב נ' מדינת ישראל פ"ד נה(‎2) 541; ע"פ ‎8198/96 עטייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הסעיף מונה בסעיפיו המשניים, מספר מצבים בהם ניתן להטיל עונש מופחת בעבירת רצח. סעיף המשנה הרלוונטי לעניינו, הוא סעיף ‎300א(א) הקובע לאמור:

על אף האמור בסעיף ‎300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) מצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף ‎34ח - (‎1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (‎2) להימנע מעשיית המעשה. ...

‎300א.

עונש מופחת

‎8. עניינה של החלופה המצויה בסעיף ‎300א(א), הרלוונטית לענייננו, היא בהגבלת יכולתו של הנאשם להבין את מעשהו או את הפסול בו או להימנע מעשייתו, משום אחת משתי סיבות: הפרעה נפשית חמורה, או ליקוי בכושרו השכלי. בענייננו הטענה היא להפרעה נפשית חמורה בעת ביצוע הרצח ולא לליקוי בכושר השכלי. לענין זה נפסק על ידי בית משפט זה, כי סעיף ‎300א(א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי שפיות הדעת כהגדרתו בסעיף ‎34ח לחוק, הפוטר אדם מאחריות פלילית למעשיו. אלה ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" עוד קבע בית המשפט כי נראה שקירבה בין מי שעונשו מופחת לבין מי שנמצא בלתי אחראי למעשיו מחמת מצבו הנפשי, היא העומדת בבסיס ההוראה המעניקה לבית המשפט שיקול דעת של הפחתת עונש. (ע"פ ‎5951/98 הנ"ל, בעמ' ‎59, 67). יש איפוא לפרש את הוראותיו של סעיף זה על רקע תכליתו ולייחד את החלתו למקרים חריגים.

‎9. טוען הסניגור כי נטל ההוכחה על מנת לבוא בגדרו של סעיף ‎300א לחוק, רובץ על התביעה וכי מידת ההוכחה הדרושה, היא, ספק סביר באשר למצבו הנפשי של הנאשם. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי נטל ההוכחה רובץ על הנאשם וכי מידת ההוכחה שעליו לעמוד בה כדי להרים את הנטל, היא ברמה של מאזן ההסתברויות, לאמור: לא די בכך שהנאשם מעלה ספק סביר באשר למצבו הנפשי, אלא עליו להוכיח ברמה של מאזן ההסתברויות (למעלה מ- ‎50%) כי הוא ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף ‎300א לענין מצבו הנפשי. עמדתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. כך נקבע בפסק דין שיצא מלפני בית משפט זה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו, לפיו על נאשם הטוען כי עניינו מצדיק הטלת עונש מופחת מכוח סעיף ‎300א, רובץ הנטל להוכיח כי נתקיימו התנאים הקבועים בו, וכי רמת הוכחה היא של מאזן ההסתברויות (ע"פ ‎3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(‎1) 796). הטעם לכך הוא שהשלב בו נדונה שאלת הפחתת העונש הוא שלב שלאחר הרשעתו של הנאשם ברצח שהעונש הקבוע בצדו הוא מאסר עולם. לנאשם המבקש מבית המשפט לחרוג מעונש החובה לקולא, לא עומדת עוד חזקת החפות ולפיכך לא חלים בשלב זה הכללים של נטל ההוכחה ומידת ההוכחה של הדין הפלילי המהותי.

בית המשפט הוסיף וקבע, שגם אילו יצא מנקודת הנחה כי די בקיומו של ספק סביר באשר לכושרו הנפשי של המערער כדי להפעיל את סעיף ‎300א, הרי שלאור כל החומר שלפניו, לא מתעורר בלבו ספק כזה.

‎10. הסניגור העלה טענה לפיה הסמכות הקבועה בסעיף ‎300א היא סמכות חובה ואינה סמכות שבשיקול דעת. בית המשפט דחה טענה זו. לאור התוצאה אליה הגיע בית המשפט בעניינו של המערער - אליה אני מצטרפת - לפיה אין המערער בא בגדרו של סעיף ‎300א, אין אני נדרשת לדון בשאלה הנ"ל. יחד עם זאת, מאחר והצדדים ובית המשפט התייחסו לשאלה זו, אייחד לה דברים קצרים.

עמדתי היא, כי הסמכות המוענקת בסעיף ‎300א היא סמכות שבשיקול דעת, הן משום שמטעמים רבים וטובים שלא כאן המקום לפרטם, ענישה נתונה בדרך כלל לשיקול דעתו של בית המשפט, אלא אם כן נקבע אחרת ואינני סבורה שנקבע אחרת בסעיף ‎300א. על פי אותו סעיף, משתרע שיקול הדעת הן על עצם האפשרות להפחית בעונש והן על מידת ההפחתה ההולמת את המקרה שבא בפני בית המשפט. משמע, גם בהתקיים אחת העילות המפורטות בסעיף, רשאי בית המשפט שלא לעשות שימוש בסמכות ההפחתה בעונש ולגזור על מי שהורשע ברצח, עונש של מאסר עולם. הדבר עולה הן מלשונו של הסעיף והן מתכליתו. סעיף ‎300א נוקט לשון של "על אף האמור בסעיף ‎300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו". הביטוי "ניתן" מצביע על רשות ולא חובה. לאמור: בית המשפט מוסמך אך לא רובצת עליו חובה להקל בעונשו של מי שבא בגדר הוראותיו של סעיף ‎300א לחוק. מסקנה זו אינה מתבקשת רק מהפרשנות הלשונית של הסעיף אלא היא עולה אף מתכליתו החקיקתית. כאמור, ההסדר החקיקתי המגולם בסעיף ‎300א לחוק מהווה חריג לעונש החובה הקבוע בעבירת הרצח, ונועד לתת מענה למקרים בהם תחושת הצדק מצדיקה הטלת עונש מופחת. תכלית זו מחייבת מתן מרווח של שיקול דעת לבית המשפט בפניו בא המקרה. יש לזכור, כי האפשרות להטיל עונש מופחת אינה משנה את מהותה של עבירת הרצח בביצועה הורשע המבקש ליהנות מהוראותיו של סעיף ‎300א. לפיכך, ראוי כי תוסיף ותתקיים לצד אפשרות ההפחתה גם האפשרות להימנע מלהפחית בעונשו של מי שמתקיימים בו תנאיו של סעיף ‎300א, ולגזור עליו עונש של מאסר עולם (ע"פ ‎3112/94 אבו חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(‎1) 422, 429). עמידה בתנאיו של סעיף ‎300א מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, על מנת להטיל עונש קל ממאסר עולם על מי שקיפח חיי אדם והורשע ברצח. בנוסף לתנאי זה נדרש כי בית המשפט ישתכנע שכלל נסיבות המקרה אכן הולמות הפחתה בעונש. (ראה ע"פ ‎3112/94 אבו חסן נ' מדינת ישראל ,פ"ד נג(‎1) 422, 429; ע"פ ‎5951/98 הנ"ל בעמ' ‎60 ;כן השווה לע"פ ‎530/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(‎3) 648).

‎11. האם עמד המערער בתנאים הקבועים בסעיף ‎300א(א) לחוק?

בית המשפט המחוזי ענה על שאלה זו בשלילה, לאחר שלא היה מוכן לאמץ חוות הדעת של המומחים שהובאו בפניו. המומחים השתמשו בחוות דעתם במינוח רפואי בדברם על התקף או אפיזודה פסיכוטית. על בית המשפט היה לבחון את המצב הנפשי הנטען באספקלריה משפטית של הוראות סעיף ‎300א(א), בו התנאי הרלוונטי לענייננו דורש "הפרעה נפשית חמורה" שהגבילה במידה ניכרת את היכולת להבין את אשר הוא עושה, את הפסול במעשיו, או להימנע מעשייתם. בית המשפט מצא כי הוראות אלה לא התקיימו. אכן, קביעתו זו אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעת המומחים, עם זאת סבורתני כי היא לגיטימית ומעוגנת בדין ובנסיבות הענין. ומדוע?

אין חולק כי על בית המשפט לתת לחוות דעת מומחים ובכללן חוות דעת מומחים בתחום הרפואי, משקל ראוי. חוות דעת כאלה, הן ראיות המשמשות כלי עזר בעל חשיבות רבה בהתחקות אחר האמת, בפסיקת הדין ובעשיית צדק. עם זאת, לעולם נתונה מלאכת השיפוט וההכרעה השיפוטית בידי בית המשפט ולא בידי המומחים. בית המשפט הוא הפוסק האחרון הן בשאלות עובדתיות והן בשאלות הרפואיות-משפטיות שעומדות בפניו להכרעה. הוא עושה כן לפי חומר הראיות שבא לפניו, כשחוות הדעת המוגשות לו הן חלק ממנו. בפני בית המשפט עומד מכלול של חומר ראיות שבדרך כלל אינו עומד בפני המומחים. אלה קובעים את מסקנותיהם על בסיס צר יותר ומוגבל לתחום מומחיותם - בענייננו התחום הרפואי. אין להמעיט בערכו של חומר ראייתי זה אלא שבבוא בית המשפט להכריע בדין אין זה החומר היחיד העומד בפניו ואין זווית הראייה של המומחים היחידה שעל בית המשפט לתת דעתו עליה. בית המשפט רואה ושומע עדים, ביניהם העדים המומחים, מתרשם מעדויותיהם באופן בלתי אמצעי, ומצליב אותן זו עם זו ועם ראיות אחרות, ישירות ונסיבתיות. תוכן כל עדות נשקל במסגרת כלל הנתונים ההוכחתיים שלפני בית המשפט (ראה, למשל, דנ"פ ‎3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(‎4) 621). מתפקידו של בית המשפט להעריך את משקל העדויות הבאות בפניו על פי "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף ‎53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א‎1971-). במובן זה, משקיף בית המשפט על עדות המומחה ממבט-על, וביכולתו לקבוע כיצד משתלבת היא בפסיפס שיוצר החומר הראייתי בכללותו. כפי שנקבע לא אחת על ידי בית משפט זה, חוות דעת רפואית, כמו כל חוות דעת של מומחה, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט. בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול דעתו (ע"א ‎1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם); ע"א ‎409/84 מדינת ישראל נ' שגב, פ"ד מ(‎3) 706; ע"א ‎16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(‎2) 164, 168).

‎12. שיקול מכריע לדחייתה של חוות דעת היא היות התשתית העובדתית עליה היא מבוססת רעועה ובלתי מהימנה.

"הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי... ואמנם, אם אין בחוות הדעת מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות הענין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, עליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת" (השופט ת' אור בע"א ‎2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(‎5) 170).

כך בענייננו. בית המשפט בחן את התשתית העובדתית ששימשה את המומחים לשם ביצוע האבחון במערער, ודחה אותה באשר היא לא עלתה בקנה אחד עם זו שנקבעה על ידו. שלא כמו בפני המומחים, הרי שבפני בית המשפט עמדה המסכת העובדתית המלאה. בהיות תשתית זו שונה מהתשתית שעמדה בפני המומחים מצא בית המשפט כי נשמטה הקרקע מתחת לחוות דעתם. ראוי איפוא להביא את בתמצית את התשתית העובדתית הרלוונטית לענייננו, כפי שנקבעה על ידי בית משפט קמא בשני הדיונים.

‎13. בשעות שלפני האירוע הגיע המערער לשער קיבוץ שער הגולן בו התגוררה המנוחה, שם ראה את המנוחה, אולם זו ברחה מפניו. לאחר מפגש עם ידיד שלו בקיבוץ, ביודעו שהמנוחה אינה בחדרה, נכנס המערער לחדרה ועיין ביומנה האישי. לאחר שגילה כי יצאה עם ידיד, החליט המערער לחפשה במסעדה בטבריה בה נהגו הוא והמנוחה לבלות, מתוך מחשבה שהיא יצאה לאותה מסעדה. לאחר שלא מצאה שם, חזר המערער לקיבוצה של המנוחה. משלא התאפשר לו על ידי השומר להיכנס לקיבוץ דרך השער הראשי, נכנס הוא דרך הכניסה האחורית. משלא מצא המערער את המנוחה בחדרה, נטל את דרכונה ביודעו שהיא מתעתדת לנסוע לטיול לסיני. מכאן פנה המערער ונסע למוצב ליד כפר רופין, בנסותו לאתר את ידידה של המנוחה. משכשל במשימתו זו, חזר לכפר רופין, בו התגורר עם שותף לחדר. לאחר שהתקשר טלפונית ווידא כי המנוחה נמצאת בחדרה שבקיבוץ, הצטייד באקדח של חברו לחדר אותו הוציא ממקום מחבואו, ונסע לקיבוץ שער הגולן. הוא נכנס לקיבוץ דרך הכניסה האחורית מחשש שהשומר בכניסה הראשית לא ייתן לו להיכנס, פנה לעבר חדרה של המנוחה, נכנס לחדר דרך החלון כשהיא ישנה וירה בה למוות בשנתה, בהצמידו את האקדח לרקתה. קביעות אלה נקבעו על ידי בית המשפט על פי ממצאים בדבר תנוחת הגופה, חוות דעת פתולוגית וחוות דעת בליסטית. לאחר הירי, פנה המערער לעבר מכוניתו שחנתה סמוך לשער האחורי של הקיבוץ, נוכח לדעת כי אין בה די דלק ונסע לקיבוצו כפר רופין, על מנת למלא דלק ללא צורך לשלם עבורו. משם נסע לבית חברו בירושלים שם סיפר לו על דבר מותה של המנוחה. החבר הציע למערער לגשת לתחנת המשטרה. בדרך לתחנת המשטרה החליט המערער כי ברצונו לשוחח עם עורך-דין. השניים עצרו בבית הוריו של החבר, שם השאירו הודעה לעורך-הדין שייצג את המערער בהליכים בבית הדין הצבאי. לאחר המתנה של למעלה ממחצית השעה, ומשלא התקבלה תשובה מעורך-הדין, המשיכו המערער וחברו לתחנת המשטרה. במשטרה הופנה המערער לבדיקה פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש "טלביה", שם נבדק על ידי הפסיכיאטרית ד"ר קורולה, אשר מצאה כי המערער אינו נמצא במצב של התקף פסיכוטי.

‎14. מסכת העובדות כפי שנקבעה על ידי בית משפט קמא, לא היוותה את הבסיס העובדתי עליו הושתתו חוות דעת המומחים. ההבדל החשוב והמרכזי בין המסכת העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט וזו שנקבעה על ידי המומחים הוא בהקשר לאירוע הרצח עצמו בחדרה של המנוחה. הגרסה העובדתית שהיתה לנגד עיניהם של המומחים מבוססת על עובדות שנמסרו על ידי המערער, אותן לא העלה מעולם בפני בית המשפט המחוזי, לא במהלך הדיון הראשון בו העלה מספר גרסאות שונות זו מזו, ולא בדיון השני שבו לא העיד כלל. כבר מטעם זה נשמטת התשתית העובדתית שעמדה בבסיס מסקנות המומחים. לפי גרסה זו, העיר המערער את המנוחה משנתה, וניסה להשיב אותה אליו בתחנונים ובאיום להתאבד. המנוחה לא היתה מוכנה לשמוע את המערער, התחילה להשתולל ורצתה שהמערער יעזוב. המערער חש שאם המנוחה לא תשוב אליו הוא מעדיף למות, וניסה להמחיש זאת למנוחה, שבינתיים חזרה לשכב במיטתה, באמצעות האקדח. המערער דרך את האקדח פעמיים, אך המנוחה לא הביטה בו. המערער פחד לירות בעצמו וירה במנוחה. גרסה זו העלה המערער בפני פסיכיאטר אחר - שאינו נמנה על אלו שמסרו חוות דעת לבית המשפט - במכתבים שכתב לו מהכלא, ושנמסרו למומחים. גרסותיו בבית המשפט שונות בתכלית מגרסה זו. תחילה טען כי נפלט כדור, משהתברר כי הדבר אינו אפשרי לאור הממצאים האובייקטיבים, טען, כי המנוחה ירתה בעצמה לאחר שנטלה את האקדח אותו הניח על גבי המיטה. בשתי גרסאות אלה הכניס הוא במהלך עדותו בבית המשפט, שינויים מעת לעת, אולם באף אחת לא העלה את הגרסה שהובאה בפני המומחים. בית המשפט התרשם ממנו כמי שאינו דובר אמת. הוא ראה בו אדם מניפולטיבי המתאים את גרסאותיו לעובדות המתגלות במהלך המשפט, ודחה אותן כבלתי אמינות.

די בכל אלה על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למסקנות המומחים, שניזונו מתשתית בלתי אמינה ובלתי רלוונטית. משנקבע כי תיאוריו של המערער אינם אמינים, הרי שאין להערכתם של המומחים על מה שתתבסס והיא מתרוקנת מערכה ובצדק נדחתה על ידי בית המשפט (ע"פ ‎382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(‎2) 729).

‎15. העובדה שחוות דעת המומחים עלו בקנה אחד זו עם זו אין בה כדי לחזק האחת את רעותה, הן משום שחוות הדעת של ד"ר גאוני אומצה בעצם על ידי האחרים והן משום שחוות הדעת בנויות על אדנים רעועים של תשתית עובדתית בלתי מהימנה. ד"ר גאוני, ובעקבותיה הפסיכיאטרים מטעם התביעה, התייחסו גם לכך שהמערער סבל מרצף של "מכות פסיכולוגיות" שניחתו על המערער כחודשיים קודם לכן, ובהן עזיבתה של המנוחה אותו, מותו של חברו הטוב, והידיעה שהמנוחה מתראה עם אחר ואינה מוכנה לחזור אליו. כן התבססו על מידע שנמסר מאנשים הקרובים למערער באשר לתופעות קודמות שהיה בהן כדי להצביע על מצבו הנפשי. על כך ניתן להעיר כי אין באותם אירועים כדי לשנות מהתמונה הכוללת והפרטנית של אירועי ליל הרצח ושל התנהלותו של המערער לפניו, במהלכו ולאחריו.

‎16. לכך יש להוסיף כי גם לדעת המומחים, על אף שיתכן שאדם הנמצא במצב פסיכוטי יבצע פעולות רציונליות, הרי שאדם המצוי בהתקף פסיכוטי אינו מסוגל לפעול בקור רוח, אלא הוא מצוי בסערת רגשות עצומה הפוגעת בבוחן המציאות שלו. לא כך היה מצבו של המערער על פי העובדות שנקבעו על ידי בית המשפט. בית המשפט ציין שפעולותיו של המערער לפני הרצח בעת ביצועו, ולאחריו, מעידים על תכנון הצעדים במחשבה הגיונית והפעלת יכולת חשיבה רציונלית וקור רוח המאפיין את כל התנהלותו. התנהלות כזו אינה עולה בקנה אחד עם מצב בו נמצא אדם בסערת רגשות עצומה ונפגע בוחן המציאות שלו. עוד יש להוסיף, כי בהשיבה לשאלת בית המשפט, הסכימה ד"ר גאוני כי אם המערער ירה במנוחה בשנתה כפי שנקבע על ידי בית המשפט, אזי מתערערת השערתה שהמערער היה נתון בעת הירי בגלישה למיקרו אפיזודה פסיכוטית (עמ' ‎153 לפרוטוקול).

לסיום אעיר, כי אין לבוא בטרוניה כלפי המומחים שעשו עבודתם נאמנה וביקשו ככל יכולתם להביא בפני בית המשפט חווות דעת מושכלות כדי לסייע בידו בענין שעמד לפניו. אלא, כפי שקורה לא אחת, מאחר והמומחים בכל תחום ובמיוחד בתחום הפסיכיאטרי, ניזונים מתשתית עובדתית הבאה בפניהם, די בכך שהתשתית איננה נכונה על מנת להכשילם. כזה הוא המקרה בענייננו .

‎17. סוף דבר, אין למערער כל עילה להפחתה בעונש מאסר העולם שהושת עליו. הרצח הנפשע שביצע מצטרף לכל אותם מקרים אומללים וטראגיים בהם גבר שאינו מוכן להשלים עם ניתוק הקשרים עמו על ידי בת זוגו, בוחר, בקור רוח, לקפד את פתיל חייה.

אשר על כן, דין הערעור להידחות.

ש ו פ ט ת

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.

ניתן היום, ט"ז בשבט תשס"ב (‎29.1.02).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור ‎98024570.J03

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' ‎02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: ‎pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט: ‎www.court.gov.il