|
הפוליטיקה של ההתאבדות
מה הנתונים המבדילים
התאבדות "מוצדקת" מהתאבדות המשלחת בך את פסיכיאטריית הכפייה
מיכל שרעבי
פורסם
ב''כפיה'' מס. 7, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר),
יולי 02''
ברוך פדה, מוטה גור, מיכל ניב ואיאת אלאח''רס לקחו לעצמם את
הזכות להפסיק את משך
איאת אלאחרס |
מיכל ניב |
נוער: היחיד שאין לו
גיבוי פוליטי |
ברוך פדה |
מיכאל ברקאי |
מוטה גור |
חייהם, והציבור בישראל מבין ו/או מצדיק זאת. לעומת זאת "נוער" שמנסה
להתאבד מוצא עצמו מועמד על הכוונת של פסיכיאטרית הכפייה. ננסה להבין
ברשימה זו מה הופך התאבדויות של קבוצות שונות באוכלוסיה ל"מוצדקות"
ו"פסולות"?.
ב-23.9.2001 התבשרנו כי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, בשיתוף פעולה
עם שירות בתי הסוהר ופסיכיאטרים ממשרד הביטחון, הוציא ערכת הדרכה למניעת
אובדנות בקרב בני נוער. חלק מהפסיכיאטרים האחראים לערכה, כגון תמר מוזס,
מנהלים מחלקות כליאה לילדים במתקני הכליאה הפסיכיאטרים. הערכה מיועדת
ל"עובדים עם קבוצות גיל אלה בכל מסגרות הנוער בישראל ומטרתה לפתח מודעות
לילדים ונוער בסיכון אובדני".
על פי ההסברים בערכה סימני מצוקה הדורשים "התערבות" כוללים ביטויי התנהגות
כגון "הופעה מוזנחת/מוזרה, דיבור מוזר ולא ענייני, השתייכות לקבוצות
קיצוניות", "בריחה מהבית או מהפנימיה, קיום יחסי מין, ניקוב מוגזם של הגוף
במקומות חריגים, ירידה בלימודים, בעיות משמעת", וכמובן "קנייה ואגירה של
חבלים וסכינים" ועוד באותו כיוון. הערכה גם מביאה מקרי דוגמאות בהם
מתוארות התנהגויות "חשודות וחריגות", בהתאמה לקריטריונים לעיל, של נוער.
לכל "מקרה" שכזה מצורף דף הנחיות כגון "האם ניתן לזהות סימני המצוקה אצל
הנער?" והתשובות:
"1. מתבודד,
2. מרושל ומוזנח,
3. מסרב לאכול,
4. מסתייג מקשר ותקשורת".
כל נער/ה נשפט ונמדד לפי הקריטריונים של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות
וכשהשורה התחתונה היא כמובן "מתי היית מתערב?". "התערבות" שפירושה הפנית
הנער/ה בכפיה למערכת הרווחה (עובדים סוציאליים) והמערכת הפסיכיאטרית.
המערכת הפסיכיאטרית עצמה מכריזה על כוונה בגלוי: "המטרה שלנו היא
שמורים, שוטרים ובכלל מי שעבודתו נוגעת לנוער ידע לזהות את הבעיות שלו"
אומר הפסיכיאטר אלכס גרינשפון, ראש היחידה לבריאות הנפש במשרד הבריאות,
"לאחר זיהוי הבעיה ניתן להפנות את הנוער לגורמים המטפלים המתאימים".
גישה מיתממת תטען כי מובן מאליו שיש חובה מוסרית לעזור לאדם במצוקה. יחד
עם זאת, לאור ההתמקדות הספציפית ב"נוער" והדרך הצפויה שבה מצעידים נוער
במצוקה לקראת כפיה פסיכיאטרית עולה השאלה למה "זוכה" נוער לתשומת לב
פסיכיאטרית זו? ואיזה נוער?.
ברשימה זו נעשה ניסיון לבדוק כיצד מגיבה ה"חברה הישראלית" (דרך כלי
התקשורת שלה) על מתאבדים והתאבדויות ומה ניתן להסיק מאופי התגובות לגבי
הפוליטיקה הכוחנית של הכפייה הפסיכיאטרית. נבדוק זאת באמצעות מיון
המתאבדים לקבוצות הכוח המוכרות לנו בחברה הישראלית.
אנשי צבא:
מפקד חיל הים לשעבר
מיכאל ברקאי התאבד ביום 29.5.99. לפי ''ידיעות אחרונות'' "סיים מיכאל
ביריה בודדת את סיפור חייו. מפקד חיל הים הנוכחי אלכס טל אמר לעיתון כי
ברקאי היה לוחם וגיבור, מהאנשים היותר יצירתיים שהכרתי וראש ממשלת ישראל
אהוד ברק אמר "הלך מאיתנו אחד מגיבורי מלחמות ישראל". ''ידיעות'' מגלה לנו
כי "בשנים האחרונות סבל ברקאי ממחלה ממארת". כמה אירוני שהחברה הישראלית
"מבינה" התאבדויות של חולי סרטן כרמט"ל לשעבר מוטה גור, בנימוק שמחלתם
מצדיקה התאבדות, אך בה בעת רודפת וכולאת, בנימוק של "סיכון ממשי מיידי
לעצמם" לעצמם, את אלו שבהם היא מטביעה את הדיבה הרפואית של "מחלה"
פסיכיאטרית, מסתבר שיש מחלות המצדיקות התאבדות ויש "מחלות" שאינן מצדיקות.
רופאים:
אתר האינטרנט של ''ידיעות אחרונות'' YNET מדווח מתאריך 18.6.01 על כך
שפרופסור ברוך פדה בן 93, שהיה ממקימי מערכת הבריאות בישראל וממייסדי חקר
הגנטיקה בארץ, נטל כמות גדולה של גלולות יחד עם רעייתו ונמצא מת. "מנהל
המרכז הרפואי שיבא תל השומר בולוסלב גולדמן אמר "הוא רצה לרדת מהבמה בקומה
זקופה ולא לאבד מכבודו בשל הזקנה"."
סלבריטיס:
כשמיכל ניב שדרנית הרדיו האזורי בת"א התאבדה ציטטה התקשורת בהרחבה את
הקולגות שלה (ארז טל, מרב מיכאלי) "המבינים את המעשה האמיץ אותו עשתה".
פלשתינים:
במשך כל השנים בהן פלסטינאים, ביניהם מספר רב של "נוער", מתאבדים בדרך של
פיצוץ עצמם בקרב ישראלים, האם מישהו שמע פסיכיאטר הטוען כי מדובר ב"חולי
נפש" וממליץ, בהתאמה להוראות ערכת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, על
הפניה לגורמים המטפלים המתאימים? כמובן שלא. יותר מכך, עיתון ''הארץ''
מתאריך 1.4.2002 מראיין את הפסיכיאטר העזתי איאד סראג'' המתאר כיצד "המאגר
הפוטנציאלי של אלו המוכנים להפוך לשהידים התעצם. בקרב הפלשתינים השהיד
נהפך למודל לחיקוי לבני נוער. השהיד המתאבד היא כיום הדמות שממלאת את
הילדים הפלשתינים בגאווה, בכבוד ובתחושה של כוח". ''ידיעות אחרונות''
מתאריך 22.2.02 מראיין את הפסיכיאטר אבי בלייך, ראש החוג לפסיכיאטריה של
בית הספר לרפואה באוניברסיטת ת"א ומנהל מתקן הכליאה הפסיכיאטרי
''פרדסיה'', האומר: "לא ידענו שתופעת המתאבדים תהפוך לכלי מרכזי במאבק של
הרבה תנועות, ושהנשק הזה אידיאולוגי וקטלני יחזק את החברה הפלשתינית
עד כדי כך, שאמהות מקדשות את ההתאבדות ומקדשות את המוות". שימו לב לתמימות
הדעים של הפסיכיאטרים ב"אבחון" הנוער הפלשתיני כולו כמונעאידיאלוגית,
בעוד שהנוער היהודי "מאובחן" בידי המערכת הפסיכיאטרית כמונע רק ע"י
דחפיםאנוכיים - שעליהם - אין - לו - שליטה!.
וכיצד הפסיכיאטרים מתייחסים לעצמם?
כרגיל, כשהדברים נוגעים בם עצמם, נשמר הסטנדרט הכפול המאפיין כל קבוצה
כוחנית מה ש"חולני" אצל החלש והחריג הוא בגדר "זכות" אצל החזק. בראשית
חודש יולי 2002 דיווחו לנו אמצעי התקשורת על ניסיון התאבדות של זוג. האשה,
פסיכיאטרית בת 68, ניצלה. בתאריך 16.7.02 ''ידיעות אחרונות'' מעדכן את
קוראיו בכך שהפסיכיאטרית המתאבדת שוחררה לביתה מבית חולים ''איכילוב''.
היא הגיבה בזעם כשגילתה כי מנעו ממנה להתאבד: "היתה לי הזכות להחליט על
חיי, ואף אחד, גם לא שופט או רופא, יכול לקחת אותה ממני. רופאים ושופטים
הם לא אלוהים. הם שללו ממני את זכות היסוד שלי למות מתי שאני רוצה. מה
שנעשה לי זה פשע. אני כועסת. אין לאף אחד זכות להתערב בבקשתו האחרונה של
החולה. אני עדיין רוצה למות" אמרה." המערכת הפסיכיאטרית אינה משקיעה
מאמץ נראה לעין באבחון, איתור ומניעת התאבדויות בקרב קבוצות אוכלוסייה
אלו.
מה מייחד התאבדות נוער (-יהודי בלבד!) משאר קבוצות האוכלוסייה המצדיק
תשומת לב כה פרטנית מצד כל מערכות הכפייה בישראל? התשובה בנאלית. כל
הקבוצות המתוארות לעיל הן קבוצות בעלות כוח משום שהן זוכות לגיבוי פוליטי,
כלומר לשיבוץ מעשיהם ופעולותיהם
בקונטקסט חברתי. אין זה ביכולתה של הפסיכיאטריה להתמודד עם קבוצות חזקות
ופעולות המקבלות אישור חברתי. פסיכיאטריית הכפייה היא כלי דיכוי של הממסד
לרדיפת החלש והחריג. נוער, ממהותו, עונה להגדרות אלו ולו רק בגלל מחסור
בכסף והיותו נתון חוקית במשמורת המדינה. שימו לב לאזכור בערכת משרד
הבריאות של "בריחה ממוסדות" כאחד מסימני המצוקה המעידים על התאבדות.
פסיכיאטריית הכפייה אמנם מציגה עצמה כמדע נטול פניות שאבחנותיו תקפות לגבי
כלל האוכלוסייה, אך בפועל שיטת הפעולה של פסיכיאטריית הכפייה דהיינו
דהלגיטימיזציה לחריג וחלש ע"י המודל הרפואי ההופך את פעולותיו ועצם קיומו
ל"חולה" ומכאן למשהו פסול הזקוק ל"תיקון" , יכולה לפעול רק באותם מגדרים
בהם מתאפשרת לה דריסת רגל.
|
|
בטעינה...
