מה בין טפול וכליאה? אלון הראל, פרופסור לפילוסופיה של המשפט מהאוניברסיטה העברית היה, יחד עם דר' אסתר הרצוג, הנציג הישראלי בחבר המושבעים הבינלאומי של הטריבונל. עדותו פורסם ב'כפיה' מס. 6, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 02' המאה ה-20 תיזכר כמאה של המיעוטים. שחורים הומוסקסואלים יהודים והיספנים כולם יצאו מן הארון ותבעו את זכויותיהם. הכנס בברלין הוא כנס השחרור של מעוט אחר אשר נשאר מאחור - המיעוט שאפילו שם עדיין אין לא. הפסיכיאטרים  מכנים אותם חולים או חולי נפש ואילו הם עצמם מכנים עצמם כלואים או ניצולים.   אין מקום טוב מברלין לכנס מסוג זה. ברלין היא עיר של ניגודים. מן הצד האחד היא מסמלת את כל מה שאפל בהוויה האנושית ומן הצד השני היא מייצגת חופש ללא מצרים. ברלין של ויימאר היא ברלין של הטרוף הדקדנטי. ברלין של היטלר היא ברלין של סדר דכאני ואכזרי. אין כמו ברלין - עיר המתעמתת עם ההיסטוריה של הטרוף לארח את הכנס של החולים/כלואים. ההיסטוריה של הטרוף הדקדנטי היא ההיסטוריה של התקווה המתעמתת עם ההיסטוריה האחרת ההיסטוריה של הסדר הטהור הנקי הקונפורמי.  ואין כמו קייט מילט לייצג ולייצר את המיעוט החדש הזה המתעמת עם עברו ונאבק לעתיד טוב יותר. בשנות ה-60 הייתה קייט מילט אם הפמיניזם. ספריה נמכרו ברבבות והיא פתחה עתיד חדש בפני מיליוני נשים אמריקאיות. עבורי היא הייתה היסטוריה, אלא שלהיסטוריה זו יש גם הווה זוהר פחות אך מעניין אולי אפילו יותר. קייט מילט אושפזה ובילתה שנים רבות במוסדות פסיכיאטריים והיא יצאה משם להיאבק כדי לעצב את הזהות הקבוצתית של המיעוט החדש הזה - מיעוט המורד נגד המדע המתייג אותו כחולה.  יש משהוא פרדוקסאלי במלחמה זו שבה האויב הוא המטפל אשר מאיים לא רק על החרות של הקורבן אלא אפילו על זכותו להיאבק שהרי האויב במלחמה זו הפסיכיאטר והחברה המעניקה לפסיכיאטר את כל כלי הכפייה שברשותה עושים זאת על פי דבריהם למענו של הקורבן. אפילו הקרבניות ניטלת ממנו. אין הוא קורבן הוא רק מטופל. כל ניסיון להגדיר עצמו כקורבן הוא אינדיקציה נוספת למחלה. הקרבן החולה / כלוא / ניצול רוצה ליטול לעצמו מחדש את היכולת להגדיר את טובתו הוא. ועצם הניסיון להגדיר לעצמו מה טוב עבורו מתפרש מייד כאינדיקציה נוספת לצורך לקחת ממנו זכות זו שהרי הניסיון הזה עצמו הוא סממן של מחלה, של אי רציונאליות אשר לא ניתן להטיל בה ספק שכן הטלת הספק היא המחלה עצמה. שורת החולים / ניצולים / כלואים עוברת בזה אחר זה. ואני היחיד ללא הסטורה של אשפוז כפוי מרגיש מעט מוזר כמעט אשם. אינני קרבן של המלכוד של הכפייה הפסיכיאטרית כפי שמכנים אותה כאן. אין לי אליבי. אני לא חולה, לא ניצול לא כלוא. הפעם היחידה בה הייתי בתוך בית חולים/בית כלא פסיכיאטרי הייתה כאשר ליוויתי חבר. הכול נראה לי תקין אז. הפסיכיאטר המטפל היה רהוט ונראה מקצועי ואמפטי. לא חשדתי במאומה. אבל האם הוא ידע מה הוא עושה? מדוע הוא עושה זאת? האם לא הפקרתי חבר?  אינני יודע גם איך לכנות את הקרבנות המספרים את סיפורי הזוועה שלהם. האם הם חולים האם הם כלואים האם הם ניצולים ואולי הם אף אחד מאלה. ומדוע אני אינני אחד מהם? האם אולי בעתיד אהיה אחד מהם? אינני יודע. האם אפשר לדעת? בעוד שנתיים בכנס הבא בירושלים אולי אדע!  (פרופסור אלון הראל פירסם גם ב'הארץ' ב-8.8.2001 את רשמי השתתפותו בטריבונל ראסל)

אסתר הרצוג, אלון הראל