פורסם
ב'כפיה' מס. 4, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר) נובמבר
98
באפריל 98' קיימה האוניברסיטה החופשית של ברלין, בתיאטרון הפולקסבינה
(-מימין), אירוע ראשון מסוגו, טריבונל על שם פוקו למצב זכויות האדם
בפסיכיאטריה. המשפט נערך בשיטה הכוללת חבר מושבעים שתפקידו לשמוע
עדויות ולהכריע בשאלת האשמה.
נציג העמותה, חגי אביאל, שהוזמן להשתתף בחבר המושבעים
הבינלאומי מדווח: מהותו של משפט פומבי הוא פרסום ברבים של עשיית דבר פשע. לכן
כשהוזמנתי ע"י האוניברסיטה החופשית של ברלין, כנציג ישראל, להיות חלק מחבר
מושבעים בינלאומי שכלל בנוסף נציגים מארה"ב קנדה וגרמניה, לא התלבטתי יותר
מדי בשאלה אם זהו משפט ראווה שתוצאותיו ידועות מראש, כפי שאמרו לי כל אלו
ששמעו על קיומו של האירוע, או משפט שמטרתו בירור העובדות ומציאת האשם.
אחרי הכל זוהי הפעם הראשונה שהפסיכיאטריה מועמדת על דוכן הנאשמים כשעצם
הדיון על הפסיכיאטריה לא מתנהל רק בין קורבנות ("חולי נפש" בלשון החוק)
למבצעים אלא הוא דיון פומבי בשאלת תפקידה של הפסיכיאטריה כמוסד ציבורי
המבצע עוולות. זו הפעם הראשונה שמתחם השתיקה בשטח זה נשבר והפסיכיאטריה
מועמדת בפני מאשימים שאינם מתביישים או חוששים לדבר בעד עצמם. הטריבונל
התקיים בסוף אפריל – ראשית מאי, עונת פריחת הלילך בברלין, בתיאטרון
ה'פולקסבינה' בכיכר רוזה לוקסמבורג במה שהיה החלק המזרחי של העיר, בנין
קלאסי – סטליניסטי עם דקור שלא עבר שינוי משנות ה-50. בשל מיקומו של
התיאטרון מצאנו עצמנו, במהלך היום השני לאירוע, כנקודת מוצא להפגנת
אחד-במאי אלימה במיוחד שלוותה בהשגחה מסיבית של כוחות משטרה ושהסתיימה
בקונצרט רוק מתחת לחלונות התיאטרון. מאפיין נוסף של רוח-ברלין היה החלק
האמנותי שליווה את כל ימי הטריבונל בהופעות קברט באולמות הלאונג' של
התיאטרון ושהורכב מקבוצות תיאטרון לסבי מרובע קרויצברג ולהקות פאנק (!)
שחורות.
בימת התיאטרון חולקה לשלוש, בשני צידיה ישבו ההגנה (-
הפסיכיאטר הגרמני פ. קרוקנברג, אחות פסיכיאטרית ופסיכולוג קליני, כולם
מברמן) התביעה (- הפסיכיאטר האמריקני ר. לייפר, תלמידו של סאס וקבוצה מסגל
האוניברסיטה החופשית) ואנחנו באמצע בתיבת עץ מוגבהת שזכתה בפינו לכינוי
box of nuts, העדים ה'מומחים' שהוזמנו ע"י מארגני הטריבונל נשאו את דבריהם
מדוכן בקדמת הבימה. קייט
מילט, הפמיניסטית האמריקנית הידועה שטבעה את המונח GENDER בשיח האקדמי
בשנות ה-70 והיא כיום הסלבריטי הידועה ביותר שעשתה לעצמה 'אאוטינג'
כמי שעברה תקיפה פסיכיאטרית היתה היו"ר הבלתי רשמי של חבר המושבעים. היא
אישה מבוגרת בעלת קול מלודי נמוך ונעים המדברת לאט, דבר המעניק למשפטיה
איכות של מכתם. בשיחה מקדימה לאירוע שניהלנו חבר המושבעים החלטנו כי נתעלם
מהוראות 'התפקיד' שיועד לנו, דהיינו לשתוק במשך 3 ימי הטריבונל, וכי נשתמש
באירוע כבימה לדעותינו. לכן כבר בתחילת הטריבונל הכריזה קייט מילט כי יש
בכוונתנו לפנות לאו"ם ולבקשו להכריז כי הכפייה הפסיכיאטרית עונה להגדרת
'פחד' בהצהרת זכויות האדם משנת 48'. בשלב נוסף ביקשנו להעלות אור באולם
החשוך כך שנוכל לראות את הקהל מולנו, מה שאיפשר לנו מיד לאחר שהעדה
הראשונה – מטעם ההגנה – מחתה על עמדתנו נגד הכפייה הפסיכיאטרית, לפנות
ישירות אל הצופים באולם בהצעה כי הם ישמיעו את דעותיהם ויספרו על
התנסויותיהם מאחר והם ה'מומחים' האמיתיים. כך שהטריבונל הפך לדיאלוג פתוח
בו תפקידי הסנגוריה והקטגוריה הועברו לידי הקהל וחבר המושבעים, הגבול בין
הקהל לבימה נעלם והקהל הפך לחלק מהמשפט. הנושא היה כה חם שגם הקהל לא נשאר
ניטראלי ונחלק בין מצדדי הפסיכיאטריה והניצולים.
עובדה מעניינת שהתבררה בשלב זה היא שחלק גדול מהמשתתפים בטריבונל הם
הומוסקסואלים ולסביות (כולל חלק מהקהל שנטל את זכות הדיבור) דבר המעיד
שהפסיכיאטריה עדיין רודפת אחרי חריגים מיניים.
מבין העדים ה'רשמיים' נחרתה בזיכרון אלווירה מאנטיי, אישה בשנות ה-70
לחייה, שהעידה כיצד ניצלה, בהיותה בת 5, מתא הגזים במוסד הכליאה
הפסיכיאטרי בברנדנבורג במהלך רציחות ה'אותנסיה' של הפסיכיאטרים,
לאחר שכל קבוצת הילדים שאיתה וביניהן אחותה בת ה-3, הושלכו לתוכו ע"י אחות
פסיכיאטרית.
בסיום הטריבונל, לאחר הקראת גזר הדין, העברנו בקרב הקהל סל עם ציפורנים
לבנות וכל מי שהזדהה עם פסק הדין התבקש להפגין זאת ע"י ענידתם.
למטה
עד ההגנה יואכים ובר, ברקע חבר המושבעים, למעלה
תמונה כללית של האירוע
רשמים
מטריבונל פוקו
מימין 
בטעינה...
