תבונה נגד זכויות אדם
סילביה צלר, רנה טאלבוט, פרנק ווילדא
פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני (07)
הערת תירגום: המילה vernunft על הטיותיה תורגמה פעם כ"תבונה" ופעם כ"הגיון"
בתקופת
ההשכלה ניתן להגיון/תבונה התפקיד הרם ביותר כמאפיין את מהות ה"אדם": להיות
הגיוני וראציונאלי, ובכך הודרו אלא המוגדרים כ"לא הגיוניים-חסרי תבונה"
ממעמד ה"אדם". בניגוד לחשיבה הכללית המוטעית ש"זכויות האדם" וערכי
ה"תבונה/הגיון" הם מושגים זהים אנו נעמוד על הסתירה המהותית בין קריאת
ההשכלה ש"לכל בני האדם יש זכויות שוות" מאחר והם יצורים ראציונאליים לבין
ההדרה ממשפחת האדם את ה"לא ראציונאליים".
 |
אנו מבקשים לבחון באיזה תחומים זכויות אדם והתבונה (Reason) מנוגדות זו
לזו, החל בביקורת תקופת ההשכלה והקונצפט המודרני של תבונה. זהו דבר המקובל
על רבים לראותן כשוות, אך אדורנו והורקהיימר התייחסו ל"אי האפשרות לספק
נימוק עקרוני כנגד רצח באמצעות תבונה". בלתי אפשרי בצורה דומה הוא גם
למצוא טיעון בסיסי כנגד עינויים הנעוץ כולו בהגיון, והרציונאליזם של
תקופת ההשכלה עצמו סיפק הצדקות חדשות, חילוניות, לעינויים.
פוקו, לפחות בנוגע לתפיסה הצרפתית של תבונה, טוען, "תבונה מולידה עינויים". המחלוקת הציבורית בגרמניה לאחרונה סביב
פרשת דאשנר* מדגימה באופן ברור שייתכן בסיס הגיוני לעינוי.
האם אם כן הטיעונים לחרם קטגורי על עינוי הם רק "הגיוניים יותר"? או, האם
זה נחוץ להגביל את ההגיון (על בסיס לא-דתי) במטרה להבטיח שזכויות האדם
יהיו בלתי ניתנות לחילול?
עימות זה הופך להיות מוחשי במיוחד בפרקטיקת היומיום של הטיפול
הפסיכיאטר הכפוי היכן ש, על בסיס ההגיון, מתעלמים לחלוטין מזכויות האדם.
מהי משמעותה של מילה?
ראשית, יהיה זה בוודאי מפתיע לחשוב על תבונה וזכויות אדם כצדדים מנוגדים. אך בחינה מקרוב מבהירה את הנושא.
ב"שגעון וציביליזציה - היסטוריה של אי שפיות בעידן התבונה" (1961),
הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו כבר רמז לסתירה שבין זכויות האדם וההגיון. בו
זמנית, חשף הפסיכיאטר האמריקני תומאס סאס חוסר התאמה דומה ביצירתו "המיתוס
של מחלת נפש". אף על פי כן, אצל שניהם עדיין חסר תיאור פרטני של
הסתירות וחוסר ההתאמה כשלעצמם.
"משמעותה של מילה מתגלם רק בשימוש בה" - טען לודוויג ויטגנשטיין - אך חשוב
יותר, השימוש במילה בהתנהלות ובהגדרות החברתיות עולה ממה שקרוי "צורות
חיים". דרכי התנהגות של אנשים, מעשיהם, ויחסיהם מושפעים ע"י השימוש בשפה
שבתורה קובעת משמעות, במיוחד אם השפה נועדה להצדקת המונופול על אמצעי
שימוש בכוח כדי לפעול כנגד רצון האדם.
כיצד אם כן ה"הגיון" מיושם בשפה ובפרקטיקה החברתית?
המילה "תבונה" היא יופמיזם המסווה קונצפט
אלים באופן מהותי. זהו מכשיר
של שליטה וכוח - הביקורת האידיאולוגית הקלאסית של כמה מחברי אסכולת
פרנקפורט. בתמיכתנו בתיזה זו נכון הדבר להניח שאנו מתכוונים לפרק לחלוטין
את המונח "תבונה", ולו רק משום שפוקו העיר בפיקחות ש"תבונה מולידה
עינויים". בשל ההיקף הרב של הנושא נוכל רק לתאר את הקווים הכלליים
ולגעת בכמה נושאים.
תבונה אלימה
למה אנו מתכוונים בדברנו על אופיים הסותר של תבונה וזכויות אדם?
זהו כלי רטורי, הגזמה, המסתכמת בדיכוטומיה כתוצאה סופית. אין משמעו
שתבונה וזכויות אדם מנוגדים אנטגוניסטית. אך, התמקדותנו בסתירה היא חשובה
ביותר מאחר שכשה"לא הגיוני" וה"אי רציונאלי" מתעקשים על זכויות אדם
ואי-חלוקתן (indivisibility) הרי שהקונפליקט הטבוע בהן מקודם לראש.
כפי שהוא קיים, הקונפליקט בין תבונה לזכויות אדם נפתר בקביעות לטובת
ההגיון בדרך של שלילת זכויות אדם מאנשים באמצעות כפייה פסיכיאטרית,
כלומר ע"י טיפול בפציינטים - ה"לא הגיוניים ולא שפויים" - בניגוד לרצונם,
ע"י הפעלת אמצעי כפיה פיזיים, החדרת מזרקים בניגוד לרצון, הזרקת חומרים
משני תודעה, ואף ע"י שימוש במכות חשמל.
מכאן, שלא ננסה
לתת הגדרה פולמוסית להגיון ומאפייניו, אלא להיפך, נבחר ב
גישה משלימה ונאפיין זאת ע"י התבוננות ב"אי ההגיון".
על פי הגדרתם, פעולות, רגשות ומחשבות המסווגות כמשוגעות או חולות נפש או
לא שפויות נחשבות כלא הגיוניות או לא רציונאליות. מאחר ופושע מפר את
זכויות האחרים, זכויותיו שלו יכולות להישלל. שעל כן כוח המדינה מטיל עונש
במידתיות ל, אך לא יותר מ, הפשע שבוצע. אך במקרה של אלו המוגדרים "לא
רציונאליים" אין כל קונצפט מקביל של מידתיות לעצור את כפיית המדינה.
הטאבו על עינויים, שבאופן רגיל מבוסס בחברות בנות תרבות, מאבד מתוקפו מייד
כשאין כל ערבון לאי החילול הפיזי של ה"לא רציונאלי" באמצעות כפייה
פסיכיאטרית וטיפולים לא אנושיים במתקני כליאה פסיכיאטריים.
סוג זה של יחס אכזרי אינו מתיישב עם הצהרת זכויות האדם הכללית כפי שנוסחה
בידי ארגון האו"ם ב-1948. ההבדל השיטתי בין הגיון ואי הגיון, הרציונאלי
והאי רציונאלי, מאפשר לשלול מקבוצה אנשים יחודית את זכויות האדם שלהם. דבר
זה מציב בפנינו את השאלה של כיצד ה"לא הגיוני/אי רציונאלי" יכול היה למעשה
להוות איום לתבונה?
תבונה בעקבות האינקוויזציה
תוכנית
העל של תקופת ההשכלה היא נסיון לייחס לתבונה כוחות אלוהיים. היא
יועדה לגלם את תפקיד השופט העליון והוסמכה לערוך החלטות אוניברסליות
ולענות תשובות סופיות. חברות אזרחיות השתמשו במושג התבונה כדי לתת
לגיטימציה לנטילת השלטון. כתוצאה מכך היצור האנושי נעשה מוצר של תבונה,
ולהיות הגיוני ורציונאלי הפך להיות קוו-המתאר הראשי של היות "אדם".
אנתרופולגיה חדשה נוסדה.
ב'על המהפכה' טוענת חנה ארנדט:
"לטעון שדחפים ותשוקות 'אי רציונאליות' ולא צפויות יכולות להיות מבוקרות בידי ה'רציונאלי' היה כמובן חיוני להשכלה".
מצד שני, ע"י קידום הרעיון של/ודרישה לחירות, שוויון ואחווה, ההשכלה אכן
הניחה את הבסיס לשוויון זכויות לכל ובכך לזכויות אדם. דבר זה הוביל לסתירה
שבין תוקפן של זכויות אוניברסליות לכל ויצירת העצמי כישות רציונאלית,
ובהמשך לכך להגבלת כמה יחידים והדרת ה"אי רציונאלי" ו"הלא הגיוני". סתירה
זו עצמה היא התחלת הטרור של התבונה ההולך בעקבות האינקוויזיציה.
בהליך זה, הירארכיה של מומחים ואנשים שהגיעו להישגים החליפה
הירארכיה המבוססת על גיניאולוגיה. האוניברסיטה נהפכה לאוטוריטה שלטת ומוסד
של כוח. תארי דוקטוראטים ופרופסורות החליפו תארי אצולה. הבנת העולם נשלטת
בהדרגה ע"י מדעי הטבע. הגישה האובייקטיבית כביכול והשימוש של היקשים
סיבתיים ומודלים מתמטיים איפשרו למדעי הטבע ליצור תחזיות, כמו
גם לפרש מחדש את העבר. הצלחת מדעי הטבע המודרניים, למשל גילוי החשמל
ותיעולו, הובילו ליצרנות מוגברת מחד גיסא,
אך מאידך הצלחתם הובילה לרעיון מופרך מעיקרו: מדעי הטבע קבעו הנחות בנוגע
להליכים חברתיים, היסטוריים, ואישיים המבוססים בלעדית על חוקים סיבתיים,
בעוד שבמישור המציאות אותן ארצות מובטחות של האוטופיה החברתית, שכה היטב
הוכחו מדעית, יתגלו ברוב המקרים כסיוטי התבונה.
מעניין לציין שנקרא תגר על טענת מדעי הטבע לאובייקטיביות מוחלטת ומתן הסבר
לכל, במהלך ראשית המאה ה-20, במיוחד בשטח הפיזיקה. חשבו למשל על
מעמדו הרעוע של החוקר בפיזיקת
הקוואנטים, עקרון אי הוודאות של הייזנברג, תורת היחסיות של איינשטיין או
במדע היוקרתי מכולם -המתמטיקה - תיאורמת האי מושלמות של גודל. פעולת
פירוק זו, מתוך מדעי הטבע עצמם - בייחוד גרעין הדיסצפלינה של מתמטיקה
ופיזיקה - קוראת תגר ומערערת מבסיסה כל אפשרות לאובייקטיביות,
התפתחות המתנהלת במקביל לחשיבה הפילוסופית. לודוויג וויטגנשטיין טען
שסדר הירארכי של "משחקי-שפה"
הוא בלתי אפשרי, ובכך דחה את התפיסה של רעיון אוניברסלי או "תיאוריה
רבתי". אך עדיין, אנו בעצמנו שומרים על המשכיות קבועה של ראיית עולם
מכניסטית. ברפואה, ביוטכנולוגיה ומדעי המוח נושאים אלו זוכים להתעלמות
מכוונת.
בלי כלכלה רציונאלית, בבקשה!
"אזרח מחוקק! לאור העובדה שעד כה העניים סייעו לך במהפיכה ובניסוח החוקה הגיע הזמן לאפשר להם לקצור את פירות עבודתם.
הוסף לסדר היום חלוקת סדנאות עבודה היכן שאלו המוכנים לעבוד יוכלו למצוא
את העבודה החסרה להם, מתי והיכן שיחפצו בכך. ספק בתים לקשישים ולחולים,
היכן שאחיהם יוכלו לדאוג לצרכיהם. היכן שהטפילים והבטלנים יתרגלו לעמל
וילמדו לחוש בושה לחיות על מאמצי ופירות עבודת האחרים" (מתוך מניפסטו משנת
1793 של שוכני איזור מעמד הפועלים פובורג סיין-אנטואן, כפי שמצוטט בספרו
של אולריך אנצנסברגר 'Parasiten' עמ' 127).
ברור הדבר שכבר בזמן המהפיכה הצרפתית אידיאולוגיית ההשכלה כוונה להדרת
והחרמת הכפי-שהם-נקראים "טפילים". הדגש על הסברים ביולוגיים -
"ביולוגיזציה" - ביחס למצבים חברתיים הוביל לחינוך מחדש למטרת
ה"סטנדרטיזציה" של כל האזרחים. אחיינו של מרקס, פול לפארג הסתייג בתקיפות
מרעיון זה של חברה מובנית ומתפקדת רציונאלית לחלוטין, מושבת נמלים
מטפורית.
ב'זכות לעצלות' שלו (1884) הוא טוען כנגד התפיסות הרציונאליות של יצרנות ומוסר עבודה. בעקבות
דעותיו אלו של לפארג
הגיע הזמן לזנוח תפיסות של הגיון ביחס לכלכלה, כלכלה שחייבת להיות מובנת
כייצור מוצרי צריכה, מותרות, שירותים ושאר מוצרי שער חליפין כדי לספק
מגוון של צרכים שונים.
כאן אנו נתקלים בשתי תפיסות שונות ומוגדות באופן יסודי.
א.) המסורת המרקסיסטית דורשת שיטת יצור רציונאלית/הגיונית, שהוגשמה ע"י הבולשביקים בצורה של כלכלה מתוכננת.
ב.) כלכלת שוק המעונינת למקסם רווחים היכן שסוכנים יחידים מסכימים על התנאים וחותמים על
חוזה חילופין (כמו סחורות או זכויות בעבור כסף). סיפוק צרכים אישי, ולא הגיון, הוא הכוח המניע היחד במהלך החילופין.
אך כלכלות מתוכננות המודרכות ע"י הגיון יכולות למיטב
יכולתן לנסות למזער את הטון המצווה של קובעי ההחלטות. הפטרנליזם נשאר
כהיבט מהותי של שיטה כלכלית זו ויש לכך הסבר פשוט:
אנשים יכולים
לפעול בצורות שונות, אפילו סותרות, אך בשל אותן סיבות. באופן דומה, הם
יכולים להפגין את אותה התנהגות אך בשל סיבות שונות. זוהי מהות ההוויה של
החופש האנושי. מכיוון שאין תוכנית מדריכה או מתארת לפעולות והתנהגות האדם חיוני הדבר להכיר ב
בלתי צפוי כעקרון הבסיסי ביותר בהתנהגות האדם
ובהתפתחות של סיפוק הצרכים. בהתאם לכך, השיטה המיטיבה עם ספקולציות
ומתגמלת את הספקולאנטים, שתוצאות חיזוייהם מתאמתות שגרתית, משרתת במהירות
ובדייקנות צרכים בלתי צפויים אלו. טיפוח הספקולציה, של "תחושות בטן"
אנושיות לא רציונאליות, הופכת להיות הנורמה, ולא ההגיון.
בניוגוד לכך - ולא בלי גוונים נוצריים - יש לנו מה שניתן להגדרה
כ"הטפות התבונה", היכן שהשלכות (-projections), סימפטיה, ולמעשה באופן
נלעג במיוחד, אמפטיה מיועדות לפצות על החסרונות הלוגיים של שלטון הההגיון,
במובן של "אל תעשה לאחרים מה שאינך מאחל לעצמך". לא רק שזה מגביל את
פעולות האדם - ובהתאמה לכך קחו לדוגמא את השבועה ההיפוקרטית שאינה דורשת
שתעשה טוב, אלא רק דורשת מרופאים לא לגרום רע - אלא גם מה
שמהווה עקרון עבור היחיד אמור להפוך להיות עקרון עבור הכלל.
ב'תיאולוגיה של הרפואה' (עמ' 164) מציע תום סאס ניתוח של
התוצאות של שלטון הרציונאליות:
"כפי שראינו קודם לכן, הצדק יכול, במובנו הבסיסי ביותר, להיות מוגדר מחדש כהגשמת חוזים או ציפיות. חוזים, יותר מכך, מבוססים על
עשיה ועשיה נגדית כמו תשלום - כלומר,
עשיה הגלויה לכל.
בכך הם שונים מכוונות, רגשות או מצבי תודעה - שהם חוויות פרטיות. בהתאם
לכך, צדק פתוח לבחינה, ביקורת ומשפט הציבור, בעוד שאהבה סגורה לבחינה
והערכה שכזו. מכאן, הטענה שאדם פועל בצורה צודקת היא בקשה לתמיכת
דעתם הטובה של האחרים, בעוד שהטענה שאדם פועל בצורה אוהבת אינה מאפשרת
מקום לשיפוט של האחרים, וקנאותה אינה סובלת התנגדות. בקצרה, למרות שאהבה
קוסמת לאידיאל של התחשבות בצרכי האחרים,בפרקטיקה הממשית מעשים צודקים
מאפשרים יותר הגנה לאינטרסים המוגדרים-עצמית של האחרים מאשר פעולות
אוהבות".
אך כיצד דבר זה מיושם ביחס לזכויות אדם? כלכלת השוק השיגה אחוזי שביעות
רצון גבוהים יותר אצל היחידים המחליפים סחורות. כסוכנים וכיחידים
הניתנים לאימות היקף עשיית-ההחלטות שלהם הוא שונה
בצורה איכותית משום שהוא במהותו נקבע-עצמית. לא רק שיצרנות גבוהה יותר
מושגת בתוך פרק זמן קצר יותר אלא גם היקף השירותים ויכולות החילופין
לאלו שאינם מוכנים או אינם מסוגלים להיכנס לחוזה חילופין מוגדל, וזה נעשה בהתאמה לזכויות האדם שלהם.
כך, הבטלן מרוויח מבלי מאמץ רב. זכויות אדם יכולות להתממש רק כשעבודת
כפייה תבוטל. הזכות לעצלות תשנה את מיקומה ממישור האוטופיה
ותהפוך לתופעה יומיומית והישג חברתי. ולא רק עבור העשירים.
לכן, זכויות אדם אינן יכולות להיות מוסברות באמצעים של הגיון. הן התוצאה של טיפוח הערכים אותם אנו מביאים לתוכן.
כפי שמתיאס בלץ ניסח זאת בתמציתיות "חופש הוא מתי והיכן שלא נדרש הסבר".
טקסט זה שודר בגרמנית ב-11.5.06 ב-Dissidentenfunk (רדיו הדיסידנטים).
* "פרשת דאשנר",
על שמו של סגן מפקד משטרת פרנקפורט: סטודנט למשפטים חטף ילד של הורים
עשירים מאוד. במזל הצליחה המשטרה ללכוד אותו במהלך הסחיטה של המשפחה אך
המשטרה לא השיגה מידע היכן הילד. כך שהמשטרה קיוותה למצוא את הילד בחיים
ועל סמך הוראה כתובה של סגן המפקד שידע שמעשהו זה הוא בלתי חוקי הוחלט
שמצב החירום הזה מצדיק זאת והמשטרה איימה על הסטודנט בהפעלת עינויים (יתכן
שהמדובר היה בעיקום לאחור של ידו, או משהו דומה). הסטודנט הודה ומסר היכן
נמצא הילד והמשטרה גילתה שהילד כבר נרצח לפני שהיא תפסה את הסטודנט.
בהתחשב באיומי דאשנר בשימוש בכוח פיזי על רוצח וחוטף, הזרקור נסב בעיקר על
הנסיבות של העינויים, כלומר התקווה הנכזבת בזמן הנתון להציל את חיי ילד
פורסם ב'כפיה' מס. 11, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יוני (07)
בטעינה...
