|
דיון ציבורי על עינויים?
פסיכיאטריית הכפייה והדיון הציבורי על
עינויים בעולם המערבי
רנה טאלבוט
פורסם
ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר),
פברואר 06'
הדגש בגיליון זה של 'כפיה', "פסיכיאטרית הכפייה היא
עינויים", מוכיח כי הסעיפים הבאים מתקנון ה'עמותה הבינלאומית למאבק בתקיפה
פסיכיאטרית' (IAAPA) לא רק משקפים את נקודת המבט הסובייקטיבית של שורדי
הפסיכיאטריה אלא גם מתארים סיטואציה "אובייקטיבית" בעלת תוקף:
"אנו מכריזים כצורות של עינויי כל רדיפה פסיכיאטרית, כליאה פסיכיאטרית
ופעולות גופניות כפויות, ופעולות חודרניות פסיכיאטריות, כגון טיפול ע"י
סמים, מכות חשמל, פסיכוכירורגיה, כבילה בארבע גפיים ואחרות. מאז קיומה של
פסיכיאטריית הכפייה, אנשים בכל מקום בעולם הגדירו שוב ושוב אמצעיםאלו
כעינויים, בלא קשר לשאלה האם הצוות הרפואי הגדיר את האדם הנידון כ"חסר
כשירות" ואת מקום האמצעים האלו כ"מוסד רפואי" הנקרא "בית חולים".
(את התקנון ראו:iaapa.ch/statutes.htm)
עם הוכחה זו מפלצתיות פסיכיאטריית הכפיה יכולה להיתפס קונצפטואלית,
כשמשמעה לא פחות ולא יותר הוא שביישום הניתוח של המושג "עינויים", כל
רשת התעסוקה של פסיכיאטריית הכפייה מופללת: הן הפסיכיאטרים הכותבים חוות
דעת מומחה, הן הצוות הכפוף להם המסייע בפרקטיקה של העינויים, ואף השופטים,
אשר למעשה משתמשים בנימוק החוקי של הזכות למחלה כנגד האדם הנידון.
דיוני העינויים הנוכחיים בארה"ב ובגרמניה מועילים ביותר במטרה להבהיר את
ממדי הזוועה של פסיכיאטריית הכפייה: מצד אחד הכלא העירקי אבוגארייב כסמל
למה שמתברר כעשרות מרכזי עינויים של השירותים החשאיים האמריקניים בעולם
כולו, ומצד שני הפתיחה בהליכים פליליים כנגד סגן נשיא המשטרה בפרנקפורט,
מר. דאשנר. בשני המקרים הפראזיולוגיה הרשמית נראית כתומכת ברעיון שעינויים
(בז'רגון המומחים הבינלאומי ההגדרה היא: "טיפול אכזרי, לא אנושי ומבזה")
היו ונשארו פשע.
בשנת 2002 בארה"ב השיגו הנשיא ושר ההגנה חוות דעת מומחה משפטית המנסה לחלק
עינויים לצורה "מותרת", ו"בלתי מותרת" של "הפחדה". מעניין לציין כאן
שהשימוש הכפוי ב"סמים משני תודעה", גם אם בניסיון להצדיק צורות מסוימות של
עינויים, נחשב באופן קבוע כצורה קיצונית של עינויים. ראו את הדיווח של
ה'ניו יורק טיימס' מ27.4.04 "מילה במילה" מאת קייט
זרניקה:www.nytimes.com/2004/06/27/weekinreview/27word.html
בגרמניה היתה לנו "פרשת דאשנר", על שמו של סגן מפקד משטרת
פרנקפורט: סטודנט למשפטים חטף ילד של הורים עשירים מאוד. במזל הצליחה
המשטרה ללכוד אותו במהלך הסחיטה של המשפחה אך המשטרה לא השיגה מידע היכן
הילד. כך שהמשטרה קיוותה למצוא את הילד בחיים ועל סמך הוראה כתובה של סגן
המפקד שידע שמעשהו זה הוא בלתי חוקי הוחלט שמצב החירום הזה מצדיק זאת
והמשטרה איימה על הסטודנט בהפעלת עינויים (יתכן שהמדובר היה בעיקום לאחור
של ידו, או משהו דומה). הסטודנט הודה ומסר היכן נמצא הילד והמשטרה גילתה
שהילד כבר נרצח לפני שהיא תפסה את הסטודנט. בהתחשב באיומי דאשנר בשימוש
בכוח פיזי על רוצח וחוטף, הזרקור נסב בעיקר על הנסיבות של העינויים, כלומר
התקווה הנכזבת בזמן הנתון להציל את חיי ילד. חשוב יותר להקשרנו היא ההסכמה
המשפטית הנפוצה מאוד בנוגע לנבזיות של המעשה והעובדה החשובה: עינויים הם
עינויים, גם אם האדם רק מאוים בשימוש בהם, עצם האיום בהפעלת עינויים הוא
כשלעצמו עינויי. ומכאן שהאופציה של כליאה במחלקה פסיכיאטרית סגורה והטיפול
הכפוי הרגיל בה הם כבר כפיה, דבר שהופך את כל המערכת הפסיכיאטרית לגולאג,
"מערכת צינוקות עם משטר עינויים" (פוקו).
בצורה זו כפיה, האיום בשימוש בכוח, והכוח המיושם, ממוקמים במרכז המונח
"עינויים". זוהי הכפייה לחילוץהודאה ההופכת את פסיכיאטריית הכפייה
לעינויים, הכפייה לחילוץ הודאה שקרית בהכרה ב"מחלה" לא קיימת (בלשון
הפסיכיאטריה "תובנה למחלה").
השוואת פסיכיאטריית הכפייה עם צורות גופניות קיצוניות, לעיתים קטלניות, של
עינויים, מגלה לנו שבעוד שמצד אחד העינויים נעשים בצורות מתוחכמות יותר
ויותר כדי שלא להשאיר סימנים פיזיים לאחר שחרור הקורבן כך שהפשעים יוכלו
להמשך, הרי שמצד שני בדיוק תשומת לב זו לצורות העינויים ה"לא
ספקטקולאריות", הכמעט "לא מזיקות" מחייבת את הצורך בהתנגדות קבועה
לעינויים, ולא רק לצורה הדרסטית שלהם, משום שבדרך זו תשומת הלב לפעולות
הדה הומניזציה בכללותן מתחדדות.
למרות שבעיית הגמשת המונח "עינויים" נדונה בציבור בגרמניה ובארה"ב, היא
נדחתה לבסוף ע"י הבית הלבן. דבר זה משליך אור על הנקודה העיוורת העצומה
הקיימת בתפיסת שיטות הפעולה של פסיכיאטריית הכפייה. גם מבלי התקווה כמו
במקרה דאשנר לעיל של הצלת ילד חטוף ממוות, הרי אנשים ימשיכו להיכלא,
להיות מאוימים, להיות מושפלים, להיות קשורים למיטה באופן אכזרי ולא אנושי,
לקבל בכוח סמים משני תודעה, לקבל בכוח זריקות וגם לקבל בכוח מכות חשמל, כל
אלו מוכרים כפשעים של גופי המדינה רק אם הם אינם מופעלים על אנשים
המוכרזים שרירותית כ"חולי נפש", אנשים אשר 60 שנה לאחר תום המשטר הנאצי
עדיין נמצאים בסטאטוס משפטי של תת אנוש ("untermenschen").
|
|
בטעינה...
