חלי דון
ערר על הוראת טיפול מרפאתי פסיכיאטרי כפוי מ-1.7.05
הוועדה מתבקשת להורות על ביטולה לאלתר של הוראת טיפול מרפאתי כפוי בעניינה מנימוקים אלה: נימוקים שבפרוצדורה:
בתאריך 6.7.05 שוגרה בפקס ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ת"א בקשה לקבלת העתקים צילומיים של מסמכים מתיקה הפסיכיאטרי. גב' דון עשתה זאת משום שהחל מראשית חודש יוני נאמר לה ע"י הפסיכיאטר זוננס במרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח 'איכילוב' כי הוצאה נגדה הוראת טיפול פסיכיאטרי מרפאתי כפוי ובהתאם לצו זה מחויבת גב' דון לבוא לביה"ח 'איכילוב' כדי לקבל בכפיה זריקה פסיכיאטרית מסוג קלופיקסול וגב' דון בקשה לערור נגד כפיה זו שהחלה- כאמור לעיל- בראשית יוני.
גב' דון לא קבלה לידיה את ה"ראיות לכאורה" המעידות על מידת המסוכנות לפי סעיפים 6/7 לחוק טיפול בחולי נפש 1991 עליהן אמורה להתבסס הוראת הטיפול המרפאתי הכפוי בעניינה. מאחר ובקשתה של גב' דון כלל לא נענתה נפגעה זכות השימוע והטיעון שלה-זכותה לדעת מה הנימוקים להוראת הטיפול הפסיכיאטרי הכפוי ולטעון נגדם. גב' דון אינה יודעת מה היו הראיות לכאורה עליהן התבססה הוראת הטיפול המרפאתי הכפוי בעניינה ואינה יכולה לטעון כנגדן. פגיעה זו בזכויותיה של גב' דון לבדה מהווה סיבה לביטול הוראת הטיפול המרפאתי הכפוי בעניינה. נימוקים שבתוכן: 1.הנימוק של לשכת הפסיכיאטר המחוזי ת"א להוראת טיפול מרפאתי כפוי זה פוגע בזכותה של גב' דון לחירות ובזכותה למחלה. א) נימוקי ההוראה מתאריך 1.7.05 שנכתבה בידי סגן הפסיכיאטר המחוזי ת"א יעקב צ'רנס הן כדלהלן-אני מצטט- בת 36- מאובחנת כלוקה בהפרעה סכיזואפקטיבית-אשר חייבה בעבר מס' אשפוזים. אושפזה עקב החמרה פסיכוטית ומסוכנות בהוראה ע"פ פניית ד"ר חגי אורן מנהל המחלקה הנ"ל. שרויה כיום ברמיסיה חלקית-עם תובנה חלקית למצבה ולצורך בקבלת טיפול. מעברה ידוע על היענות ירודה לטיפול התרופתי שלווה בהחרפות פסיכוטיות עם דיווחים על מסוכנות לעצמה ולסביבתה. כתוצאה מהאמור תמשיך את הטיפול במסגרת טיפול מרפאתי כפוי.- סוף ציטוט. ב) סעיף 11ג לחוק טפול בחולי נפש-על פיו מבוססת הוראה זו אומר: "פסיכיאטר מחוזי רשאי לפי בקשה מנומקת בכתב מאת מנהל המרפאה להאריך מדי פעם את תקופת הטיפול המרפאתי לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חודשים". סעיף 11א מבסס את מתן ההוראה בכך ש"נוכח פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים האמורים בסעיף 9א או -ב סעיף 9 -א ו-ב לחוק קובע כי הקריטריונים להנמקת ההוראה הם התנאים שבסעיף 6/1 ו2 וסעיף •17/1 ו2 לחוק. סעיפים אלו מנמקים את העילה להתערבות המדינה בכפיה בחיי האזרח בשילוב בין קביעת האדם כי הוא "חולה" ובין הקביעה כי הוא "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". ב1) ראשית-מתיארוך ההוראה ל1.7.05 עולה כי ההוראה של הפסיכיאטר יעקב צ'רנס נתנה רק סמוך מאוד לזמן בו גב' דון הגישה בקשה לקבלת העתקים צילומיים של מסמכים מתיקה הפסיכיאטרי וזאת במטרה לערור כנגד ההוראה שנאמר לגב' דון -ע"י הפסיכיאטר זוננס¨ שהוצאה נגדה כבר לפני חודש. כלומר הצוות הפסיכיאטרי ב'איכילוב' שיקר לגב' דון ביודעין במהלך חודש יוני באומרו כי גב' דון כבר נמצאת תחת הוראה לטיפול כפוי כשלמעשה הוראה מעין זו נכתבה רק בדיעבד והתאריך שנקבע לה הוא של חודש לאחר שנאמר לה שהוצאה נגדה-וסמוך מאוד לזמן בו גב' דון החלה בהליך הערעור כנגדה. ג) אני רואה כי מנימוקי ההוראה עולה בוודאות כי אין בידי יעקב צ'רנס סגן הפסיכיאטר המחוזי ת"א-והמרפאה הפסיכיאטרית ב'איכילוב' ולו שמץ ואף קמצוץ של ראיה כלשהי לקיומו של "סיכון פיזי מיידי" בתאריכים הרלוונטיים להוצאת ההוראה- כנדרש בחוק-המצדיקה טיפול כפוי. גם תאריך הוצאתה של הוראה זו-רק כחודש לאחר שנאמר לגב' דון כי הוצאה בעניינה ובסמוך מאוד לפתיחת הליך הערר כנגד הוראה זו מעידים כי אין בידי הפסיכיאטר יעקב צ'רנס כל ראיה לסיכון ממשי מיידי מצד גב' דון לזולת או לעצמה. ג1) הטענה של הפסיכיאטר יעקב צ'רנס בהוראה זו בדבר "דיווחים על מסוכנת ולסביבתה" היא שקרית בעליל וגב' דון מכחישה אותה-ולראיה לא הובאה כל הוכחה לטענה זו. הפסיקה כבר קבעה לפני יותר מעשור מהם הקריטריונים ל"מסוכנות" ואני מצטט מפסק הדין של השופט צ' טל בבית המשפט המחוזי ירושלים מתאריך 17.1.93 -ע"ש מס' 81/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה- עמ' 226 בפ"מ כרך תשנ"ג- חלק שלישי-תשנ"ג 1993-פסקה ו': כדי להיות משוכנע על פי בקשה מנומקת יש צורך שבקשה זו תפרט עובדות ספציפיות ונתונים מסוימים. כך- למשל-אם נטען שהחולה תוקפני ואלים יש להצביע בפירוט על אירועים אלימים שבהם היה מעורב-לרבות העובדות- שהיוו את האלימות- עוצמתם- טיב הפרובוקציה -אם הייתה כזו¨-הזמן והמקום בהם אירעו האירועים וכיו"ב.- סוף ציטוט. גם בפנייתו- ללא כל תאריך!!!-של הפסיכיאטר חגי אורן המצוטטת בהוראה כהנמקה לה-לא הובאו כל ראיות להוכחת טענה זו. אין בכל האמור בפנייתו של הנ"ל כדי להוכיח כל סיכון ממשי מיידי. ג2) ראוי להתייחס למשפט הבא של הפסיכיאטר יעקב צ'רנס "מעברה ידוע על היענות ירודה לטיפול התרופתי שלווה בהחרפות פסיכוטיות עם דיווחים על מסוכנות לעצמה ולסביבתה. כתוצאה מהאמור תמשיך את הטיפול במסגרת טיפול מרפאתי כפוי." אנו רואים בבירור לפי האמור במכתבו של הפסיכיאטר יעקב צ'רנס כי אין לו כל ראיה לכאורה לקיומה של מסוכנות ממשית מיידית מצד גב' דון לעצמה או לזולת בתאריכים הרלוונטיים להוצאת הוראה זו. הפסיכיאטר צ'רנס מבסס את קביעותיו הנ"ל על נבואה וניחוש. כידוע מאז חרב בית מקדשנו נתנה הנבואה לשוטים. נבואה וניחוש אינן יכולות להוות בסיס להנמקת הוצאת הוראת טיפול מרפאתי כפוי בעניינה של גב' דון. ד) בנוסף מצורף לערר זה עררו של מר משה דון-אביה של גב' דון. מר דון מכיר את גב' דון במהלך כל חייה ומכאן שהוא יכול להעיד על חייה והתנהגותה באופן מעמיק יותר- פרטני יותר- ואמין ומבוסס עובדתית מאשר עדות הפסיכיאטר צ'רנס. כפי שמר דון יכול להעיד בפני הוועדה גב' דון מתפקדת כהלכה-עובדת יום יום במסעדה חצי משמורת -4 שעות, כמלצרית, שומרת על דירתה, משלמת בזמן את תשלומיה, מכבסת, מבשלת ומנקה אותה. אך החשוב מכל עבור גב' דון הוא טיפולה המסור והאהוב בשני כלביה לואי ומאיה בני ה-4 ו-5 שנים בהתאם. גב' דון מוציאה אותם לטיול 3 פעמים ביום, דואגת למזונם, רוחצת אותם, דואגת לבריאותם. כך שהטיעון כי גב' דון "מסוכנת לעצמה ולסביבה" הוא שקר הפוגע בה קשות וקשה לדעת על מה מבסס הפסיכיאטר צ'רנס את טענתו זו. ה) בנוסף הטיפול התרופתי שגב' דון מקבלת: זריקת קלופיקסול-גורמת לה לנזקים וודאיים וסבל בל ישוער. כתוצאה מיידית לאחר הזריקה יש ימים שגב' דון טוענת כי היא ממש לא יכולה לזוז מהמיטה למשך כמה שעות- ובכוחות אחרונים מכריחה עצמה לקום מהמיטה- על אף כאביה הרבים-וזאת כדי לטפל בדירה ובשני כלביה. כתוצאה מהזריקה יש לגב' דון כאבי שרירים והרגשה פיזית ונפשית ביחד של אי יכולת לתפקד בצורה נורמאלית. יש לגב' דון כאבי ראש מתמשכים ורעידות לא רצוניות ברגלים וגב' דון עצבנית. העיוותים הגופניים הנגרמים לגב' דון כתוצאה מהזריקה קלופיקסול המתוארים לעיל פוגעים קשות בקשרים החברתיים של גב' דון. כמו כן כתוצאה מהזריקה קלופיקסול גב' דון לא יכולה להתחיל ישר לעבוד כי השרירים נתפסו לה והראש כאב לה. גב' דון מדווחת כי היא מתביישת בתנועות הלא רצוניות שהתרופה הפסיכיאטרית קלופיקסול גורמת לה לעשות וכתוצאה ישירה מכך גב' דון ממעטת לצאת מהבית. ראייתה של גב' דון ניזוקה והיא רואה באופן מטושטש במשך שבוע שלאחר קבלתה. הזריקה פגעה בה קשות בכך שגרמה להשמנה רבה ביותר של 10 קילו ובכך היא מאמללת אותה ופוגעת בנשיותה ובאיכות חייה.
כזכור- המשפט הראשון ב'שבועת היפוקראטס' אומר: primum non nocera-דהיינו "ראשית אל תרע". מוראות הסימום הפסיכיאטרי הכפוי המתואר לעיל אינם נופלים בגדר 'טיפול'-שהרי ראשית כל טיפול היא בציווי "אל תרע"- אלא בגדר 'עינויים'.
מכאן יוצא שבסיס ההתערבות הכפויה של המדינה בחיי גב' דון אינו נובע מטענה כי היא מסכנת את עצמה או זולתה "סיכון ממשי מיידי" ושהתערבות פסיכיאטרית כפויה- המוגדרת כ"טיפול"-יכולה למנוע סיכון זה- אלא אך ורק מעובדת היותה של גב' דון מוגדרת בלשון הפסיכיאטרים כ"חולה". חוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע את הזכות לחירות. זכות זו יכולה להיות מוגבלת רק בידי חוק.
הטיפול המרפאתי הפסיכיאטרי הכפוי הוא חוק שכזה. אך במידה והתנאי היחיד לטיפול מרפאתי כפוי -המוצא ע"י בית המשפט¨ הוא הצורך בטיפול הרי שהוא ישלול מגב' דון את "הזכות למחלה". "הזכות למחלה" היא תוצאה של הסכמה מודעת הנחוצה לכל טיפול רפואי שהרי אחרת הוא יחשב כתקיפה גופנית. "מחלה" אינה מוגדרת בחוק כ"עבירה" שדינה התערבות המדינה בחיי האזרח ושלילת חירותו וזכותו לשלמות הגוף. בהציגי כאן את טענתי "לזכות למחלה" ובבקשי כי טענה זו תתקבל ואין ספק שהיא מתקבלת בנוגע למחלות מחוץ לפיקציה של "מחלות נפש" זה פותח פתח עבור גב' דון להימלט ולחמוק מהתקיפה הפסיכיאטרית ובכך מגביל את הפסיכיאטרים מלהשמיצה ע"י ה"אבחנה" של "חולה נפש". כך שמה שנטען כאן הוא שמכיוון שגב' דון פשוט אינה רוצה להיות "חולת נפש" לכן גם אינה יכולה להיות "חולת נפש". הקריטריון של אובייקטיביות הרופאים המדברים על מחלה נשלל-מאחר ואי ההסכמה לעצם הרעיון של "מחלת נפש" מספיק כדי לא "לחלות" במחלה כזו. לאור כל הנטען לעיל על הוועדה לבטל את הוראת הטיפול המרפאתי הכפוי בעניינה של גב' דון.
חגי אביאל-יו"ר תמליל החקירה הפסיכיאטרית בלשכת הפסיכיאטר המחוזי ת"א מתאריך 2.8.2005
נוכחים: יו"ר דינה להמן- עו"ד, פאינה בר ופנינה אברמוביץ שנייד- פסיכיאטריות, חלי דון, משה דון, חגי אביאל.
חלי: "ב'אברבנאל' אמרו לי בחודש יוני שיבקשו הוראה לטיפול כפוי. ב'איכילוב' בקשתי לראות את ההוראה ולא נתנו לי והסתבר שהוציאו הוראה רק ב1 ביולי."
עו"ד להמן מקריאה לחברי הועדה את מכתבה המנומק של חלי.
ש: "למה את לא מתחילה בטיפול?"
ת: "בגלל השפעות הלוואי של התרופות."
ש: "מה עשית בחצי השנה האחרונה?"
ת: "עבדתי במסעדה אצל אמא שלי- זה נוח לי. אני גרה ברח' ז'בוטינסקי בדירה שלי."
ש: "את מתחזקת את הדירה?"
ת: "כן."
ש: "למה אושפזת?"
ת: "אמרו שאני מסוכנת לעצמי ולסביבה- כן- השמעתי איומים- כי ידיד של אמי בא אתי לרופא ואני כעסתי שרוצים לאשפז אותי- אמרתי שאני שונאת את אמא שלי-״קללתי וצעקתי עליה."
ש: "בכל זאת למה רצו לאשפזך?"
ת: "הייתי בחוסר שקט- יכול להיות כי לא לקחתי טיפול. כן- זה קרה גם בעבר."
ש: "למה את לוקחת ליתיום וסמאפ?"
ת: "יכול להיות שיש לי מחלה."
ש: "את תוקפנית- אלימה?"
ת: "רק כלפי אמי- צעקות ומריבות כי אני לא מסתדרת אתה. אני לא אלימה כלפי אחרים."
ש: "אז כולם טעו שאשפזו אותך?"
ת: "אני לא מסוכנת."
אביה: "התפתחות המחלה והאשפוזים- הם סמנים של היחסים עם האימא שלה-שמנסה להחזיק אותה במסלול עינויים. אין הצדקה לכך. היא תלויה כלכלית באמא שלה-שמתנה תנאים על כל מה שנותנת לה. חלי אלי אף פעם לא פנתה לא בגסות ולא באיומים. אם היא תתקוף- היא תהייה אחראית למעשה."
מלכה: "לפני האשפוז האחרון בפירוש לא תקפתי אותה- יש בינינו שנאה עזה- אני רוצה שתמות-כי אני שונאת אותה שנאה עזה-אני יודעת שאני צריכה לעזוב את המסעדה ולעבור למקום אחר. אני לוקחת סמאפ וליתיום- התרופות עוזרות לי ומגיעות אותי."
חגי אביאל: "עצם העובדה שהאמא מעסיקה אותה מעידה על אי מסוכנות. מצטט את פסה"ד של השופטת רוטלוי בקשר לאי מסוכנות (ע"ש 420/00), ותגובה תוך כדי אשפוז כלפי המטפלים." ממצאי בדיקת הפסיכיאטריות "נראית כפי גילה, נאה ומטופחת. במהלך הבדיקה נכנסת לפרקים לאי-שקט. מנענעת את הרגל וכאשר נושא השיחה נסוב על אמה עולה הטון עד כדי עוינות. בבדיקה מסמן בלבול מסוים של הנבדקת במיוחד בנושא תאריכים, או חשד לדיסולטיביות (במיוחד בשאלות האם לקחה טיפול). שוללת קיומן של מחשבות שווא, שיפוט המציאות בגדר הסביר, מחוסרת תובנה למחלתה. אפקט מתגוון תואם לתוכן השיחה. אבחנה F25 ." נימוקי יו"ר הוועדה "מתוך עיון במסמכים עולה כי נפלו כפי הנראה פגמים פרוצדוראליים בהליך ההוראה לטיפול כפוי.
(1) היא לא קבלה חלק מהמסמכים הנוגעים לטיפול המרפאתי הכפוי.
(2) ההוראה הוצאה ב- 1.7.2005 ואילו לה נאמר בע"פ שההוראה קיימת עוד לפני כן. כעת הוועדה אינה מתרשמת שקיימת מסוכנות לסביבתה. האם שכלפיה נטען קיום מסוכנות מעסיקה אותה בבית קפה השייך לה. היא מצהירה שמבינה הצורך בטיפול תרופתי וכי תמשיך בטיפול."
החלטת הוועדה
"לקבל הערר".
חלי דון
דינה להמן
הפסיכיאטר חגי אורן, שעל דיווחו -להלן- התבססה הכליאה: "שרויה כיום ברמיסיה חלקית-עם תובנה חלקית למצבה ולצורך בקבלת טיפול. מעברה ידוע על היענות ירודה לטיפול התרופתי שלווה בהחרפות פסיכוטיות עם דיווחים על מסוכנות לעצמה ולסביבתה. כתוצאה מהאמור תמשיך את הטיפול במסגרת טיפול מרפאתי כפוי". ראו כאן את חוות דעתו בכליאה אחרת
בטעינה...
