בתי המשפט
|
|
|
|
ע.ש.
998/04 |
בבית
המשפט המחוזי בחיפה |
|
|
|
|
27/12/2004 |
תאריך: |
השופט ש.
ברלינר |
בפני: |
|
המערער |
בעניין: |
|
|
|
- נ ג ד - |
|
|
המשיב |
|
1. בשנת
1979, במהלך שירותו, נפגע המערער מהתפוצצות רימון ונכותו המוכרת היא בשעור של 52
אחוזים בגלל פגימות שונות ובהן חבלה אקוסטית, שבר באצבע, מיגבלה בכתף השמאלית,
ועיוורון בעין השמאלית. בשנת 2001 הוא הוצא (בעל כורחו) לגמלאות מעבודתו כפקיד
במועצה המקומית בהיקף של חצי משרה, מצבו הנפשי הוחמר, וביום 26.6.02 הגישה בעבורו
אשתו בקשה להכיר בנכות מוסבת (בתחום הנפשי) על פי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים
לקביעת דרגות נכות), תש"ל - 1969 (להלן - התקנות) מחמת ש"בתקופה האחרונה
סבל וסובל (המערער) מהפרעות נפשיות, מנדודי שינה, אי שקט, כאבי ראש חזקים, עצבנות
יתר, דכאון ועוד".
2. הועדה
החליטה להעמידו בבדיקה פסיכיאטרית, וד"ר מרטיק קבעה בהערכתה מיום 10.12.02 כי
יש חשש להתחזות מצידו, אך מחמת חוסר אפשרות לשלול זאת באופן וודאי, היא המליצה כי
יאובחן בתנאי אישפוז.
המלצה
זו התקבלה על ידי הועדה. המערער אושפז בבית החולים רמב"ם מיום 21.10.03 עד
ליום 13.11.03 ולפי סיכום המחלה של ד"ר עמיקם טל, על אף שעלה בתחילה חשש לגבי
התחזות והגזמה, נכחו הרופאים לדעת "כי מופיד אינו מתחזה או מגזים בהצגת סיבלו... והוא סובל מ - adjustment כרוני
על רקע השינויים הנפשיים הקשורים לפגיעותיו הגופניות. שינויים אלו מתבטאים בעיקר
מדכאון, חרדה, הסתגרות והתבודדות, בנוסף קיימים סימפטומים של PTSD, .. על רקע הטראומה של פיצוץ ברימון
בזמן שירותו הצבאי. תמונת PTSD זו, החריפה במהלך השנתיים האחרונות."
3. הועדה
עיינה בחוות הדעת האמורה והחליטה ביום 29.2.04 כי מדובר "בתגובת הסתגלות
כרונית על רקע הפגיעה הגופנית עם דכאון. ובנוסף בשנים האחרונות התפתחה תסמונת PTSD לא מלאה. יחד
עם זאת בבדיקה פסיכולוגית בעת אותו אישפוז (בבית החולים רמב"ם) כותב
הפסיכולוג בסיכום על התנהגות לא אמינה. לאור הבדיקה וכל האמור לעיל, הועדה קובעת
כי מדובר בתגובת הסתגלות דכאונית לנכות הגופנית הרב-פגיעות, גם אם נכלול את התגובה
הפוסט-טראומטית הלא מלאה - אין הנכות הנפשית חורגת מהנכות הכללית."
בסיכום
החלטתה קבעה הועדה כימדובר ב"הפרעה נפשית הכוללת תגובת הסתגלות לנכות הגופנית
הרב שטחית שאינה חורגת מהנכות ... המוכרת אצל אדם שסיכום בדיקה פסיכולוגית הינה
שהתנהגותו אינה אמינה".
4. על
כך ערער המערער בפני הועדה הרפואית העליונה. המערער התלונן על דכאון ועצבנות, חוסר
סבלנות והעדר שמחת חיים, ומסר כי "עבד בצורה סדירה כפקיד במועצה המקומית,
לפני כשנתיים שלוש יצא לגמלאות ומאז אינו מוצא את מקומו התחיל לסבול מכאבי ראש,
זמזומים באזניים, סחרחורות ..." ועוד. הועדה ציינה כי "לפי האנמנזה
מדובר על תופעה שהופיעה לאחר הפסקת עבודה" וכי המערער "שולל ליווי של
תופעה נפשית עקב סבלו הגופני. משתף פעולה, ער ובהכרה מלאה לא מגלה הפרעה
קוגניטיבית, הקשב והרכוז תקין, הזכרון שמור. חשיבה רגילה. התוכן לא מגלה ביטוי
חולני... הרגש ירוד, מותאם לתוכן דבריו עם תוכן עצוב ומציג את עצמו כממורמר ונמאס
לו מהחיים".
הועדה סברה
כי "במקרה הנדון התופעה הנפשית אינה נובעת מהסבל הגופני וגם כן אינה עולה מעל
המקובל במצבים של איבוד ראיה בעין
אחת והגבלה בתנועות בגפה עליונה שמאלית. מדובר בהפרעת הסתגלות הנובעת מהפסקת עבודתו
והתפתחות תגובות דכאוניות... הועדה מאמצת את קביעת הועדה מדרג ראשון ודוחה את
הערעור, ההפרעה הנפשית הנוכחית אינה קשורה לבעיה הגופנית והתופעות הנפשיות המלוות
את הסבל הגופני אינה מעל המקובל וכלולה באחוזי הנכות שנקבעו לו עקב הפגיעות
הגופניות".
5. המערער
טוען כי מצבו הנפשי קשור ישירות לנכות הגופנית בה לקה בארוע הרימון בעת השירות;
התגובה היא, לפחות בחלקה, פוסטטראומטית; יש להכיר בה ולהעניק נכות בגינה משום שהיא
נובעת מן הפגימה הגופנית הקשה.
לדעת
המשיב, אין סיבה להתערב בהערכת הועדה. ההחלטה סבירה; ההפרעה הנפשית במערער אינה
עולה על התגובה הרגילה לנכות הגופנית, ואינה קשורה אליה. עוד ציין כי עלה חשש לגבי
המערער כי הוא מתחזה.
6. הועדה
מדרג ראשון טעתה, כך נראה לי, ביחסה למערער חוסר אמינות. היא מאזכרת בקשר לכך את
ההערה שנרשמה בחוות הדעת המסכמת של ד"ר מרטיק מיום 10.12.02, אולם הערכה זו נשללה בסיכום המחלה של בית
החולים רמב"ם מיום 13.11.03 שם נרשם
במפורש כי המערער "אינו מתחזה או מגזים בהצגת סבלו".
7. תקנה
4 לתקנות קובעת כי "דרגת הנכות הקבועה לצד כל פגימה גופנית כוללת גם את
התגובה הנפשית הנובעת ממנה; אולם הועדה הרפואית רשאית לקבוע דרגת נכות נוספת עבור
התגובה הנפשית, כמפורט בסעיף 34 לתוספת, אם מצאה כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה
מזו ההולמת את אותה פגימה." ס' 34 לתוספת מציין שוב כי "דרגת נכות
הקבועה לצד פגימה גופנית כוללת גם את הנכות הנפשית הנובעת ממנה; אולם אם מצאה הועדה
הרפואית כי התגובה הנפשית חורגת בעוצמתה מזו ההולמת את אותה פגימה, רשאית היא
לקבוע דרגת נכות נוספת עבור התגובה הנפשית, ...". בהמשך נקבע כי נדרשת
"תגובה נפשית שנובעת ישירות מהנכות" וכן כי התגובה תהא "חורגת
מהרגיל מזו ההולמת את אותה פגימה".
בעניננו,
נראה לי כי מסקנת הועדה סבירה. מצבו הנפשי של המערער משלב, כך נראה, שני גורמים.
האחד הוא תגובה פוסטטראומטית חלקית לפגיעתו הגופנית, והשניה תגובה דכאונית
לפיטוריו מעבודה ולחוסר יכולתו להשתלב מחדש בעבודה. לא ניתן לומר, כך נראה לי, כי
התגובה לפיטורים וההחמרה במצב הנפשי עקב זה, הם בגדר "תגובה נפשית שנובעת
ישירות מהנכות הגופנית". היא נולדה שנים לאחר הפגיעה הגופנית ונובעת מפעולת
הפיטורים ולא מן הנכות.
לעומת זאת,
התגובה הפוסטטראומטית, קשורה ככל הנראה לנכות הפיזית ונובעת ישירות, מן הפגימה
הגופנית, אך לגביה סבירה המסקנה במקרה הנוכחי, כי היא "אינה חורגת בעוצמתה
מזו ההולמת את אותה פגימה".
8. לאור
כל האמור, הגעתי לכלל דעה כי מוצדק לדחות את הערעור.
המזכירות
תמציא העתק הפסק לצדדים, בדואר.
ניתן
היום ט"ו בטבת, תשס"ה (27 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.
|
ש. ברלינר - שופט |
קלדנית: סיגל. ה.