השופט א' מצא:

 

           המערער ביקש לקנות עוף בגריל בפיצריה מסוימת בבאר-שבע. התפתח ויכוח בינו לבין עובד הפיצריה, ככל הנראה לגבי מחיר העוף. הוויכוח הפך לתגרת ידיים בין השניים ואנשים שהיו במקום הפרידו בין המערער לבין העובד. כעבור דקות מספר חזר המערער למקום כשהוא מצויד במקל של מטאטא. בכיסו הסתיר סכין. כשנוכח עובד הפיצריה כי המערער עומד לתקוף אותו בעזרת המקל, יצא לעבר המערער, כשהוא מחזיק סכין יפנית סגורה, שבעזרתה איים על המערער. בין השניים התחדשה הקטטה שבמהלכה הצליח העובד לחלץ את המקל מידי המערער והיכה בו את המערער. בתגובה על כך שלף המערער את הסכין שהייתה טמונה בכיסו ודקר את יריבו במותן, בגב ובבית החזה. כתוצאה מכך מת העובד.

 

           בשל מעשה זה הואשם המערער בפני בית-המשפט המחוזי בעבירת רצח בכוונה תחילה. מפני אישום זה התגונן המערער בשורה של טענות, בכללן טענה של אי שפיות הדעת, ולחלופין ליקוי שכלי, שלאורן נתבקש בית-המשפט לקבוע כי המערער איננו אחראי בפלילים למעשה ההמתה. בית-המשפט המחוזי, בהעדיפו חוות-דעת של הפסיכיאטר ד"ר דוברוסין על-פני חוות-דעתו של הפסיכיאטר ד"ר שיבר, קבע, כי המערער שפוי בדעתו. גם את הטענה בדבר ליקוי שכלי, שהתבססה על חוות-דעתו של הפסיכולוג מר נדב, דחה בית-המשפט המחוזי כנעדרת תשתית ראייתית מספקת. משבחן את שאלת התקיימותם של יסודות עבירת הרצח במעשהו של המערער מצא בית-המשפט המחוזי ספק בשאלה אם רכיב העדר הקינטור הוכח על-ידי התביעה. מחמת ספק זה פסק בית-המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירת הריגה, תחת עבירת הרצח שבה הואשם. בשלב הטיעון לעונש נשלח המערער לוועדת אבחון במטרה לבדוק את רמתו השכלית. הערכת בית-המשפט המחוזי בסופו של דבר הייתה, כי המערער - אף שהוא נושא באחריות משפטית מלאה למעשיו - לוקה בהפרעה נפשית במידה לא קטנה, המתבטאת בין היתר בהיותו בעל אישיות אימפולסיווית ובלתי יציבה, וכי אף למצבו זה הייתה ככל הנראה השפעה על התנהגותו בנסיבות האירוע שבגללו הובא לדין. מתוך התחשבות במצבו של המערער מחד כנגד תוצאותיה הקשות של התנהגותו מאידך, גזר בית-המשפט המחוזי על המערער שלוש-עשרה שנות מאסר בפועל.

 

           בערעורה על הכרעת הדין השיגה סניגוריתו המלומדת של המערער לפנינו על צדקת הכרעתו של בית-המשפט המחוזי בדבר היותו של המערער שפוי בדעתו ובדבר אי היותו לוקה בשכלו. חזרנו ועיינו בחומר הרפואי שעליו סמכה הסניגורית המלומדת את טענתה כי מן הדין היה לקבוע כי עומדת למערער הגנת אי שפיות הדעת. העיון בחומר זה הניח את דעתנו כי בית-המשפט המחוזי רשאי היה להעדיף את חוות-דעתו של הפסיכיאטר ד"ר דוברוסין, שהתבססה על הסתכלות פסיכיאטרית במערער במשך עשרים ימים, על-פני חוות-דעתו של ד"ר שיבר שהתבססה על חומר אנמנסטי ועל בדיקה חד פעמית של המערער. הסניגורית השליכה את יהבה על מסמך רפואי שערך ד"ר גילר, אשר בדק את המערער עם קבלתו לאשפוז לצורך הסתכלות שעות ספורות לאחר האירוע. בעזרת מסמך זה, שגם ד"ר שיבר ייחס לו משקל רב בגיבוש חוות-דעתו, קיוותה הסניגורית לשכנענו כי בית-המשפט המחוזי שגה בהעדיפו את חוות-דעתו של ד"ר דוברוסין על-פני חוות-דעתו של ד"ר שיבר. דא-עקא שהמסמך שערך ד"ר גילר התבסס על התרשמות ראשונית ממצבו של המערער בעת קבלתו לאשפוז למטרת הסתכלות ואין כל יסוד לראות בו משום חוות-דעת רפואית מגובשת אודות מצבו הנפשי של המערער. יצוין שגם ד"ר דוברוסין הסכים כי המערער לוקה בהפרעה נפשית. הוא אף הציע לבדוק קיומו של ליקוי מוחי אורגני, כסיבה אפשרית להפרעה הנפשית האמורה. בפועל לא הופנה המערער לבדיקה נוירולוגית לבירור החשד האפשרי האמור; אך משהורשע המערער בעבירת הריגה, ולא בעבירת רצח, איננו סבורים שיש לייחס משקל לאי קיומה של הבדיקה הנוירולוגית.

 

           גם בטענה שראוי היה לפטור את המערער מאחריות פלילית בשל ליקוי שכלי איננו מוצאים יסוד. הפסיכולוג מר נדב ייסד את חוות-דעתו בנושא זה על ההנחה שהמערער לוקה בפגם מוחי אורגני; ובצדק קבע בית-המשפט המחוזי כי להנחתו האמורה לא הניח המערער תשתית ראייתית. יתר-על-כן, בית-המשפט המחוזי עמד בהכרעת-דינו על התרשמותו הבלתי אמצעית מיכולתו של המערער להתמודד במהלך חקירתו הנגדית עם שאלות קשות שהוצגו לו על-ידי התביעה. אף מכך הסיק בית-המשפט המחוזי כי המערער ניחן בדרגת הבנה מספקת לשלילת החשד בדבר קיומו של ליקוי שכלי.

 

           התוצאה היא שדין הערעור על ההרשעה להידחות. שקלנו את טענות הסניגורית לעניין מידת העונש, ואף אותן אין בידינו לקבל. המערער קיפח חיי אדם בדקירות סכין בשל ויכוח על עניין פעוט. הוברר לגביו שהוא אימפולסיווי נוטה לתגובות קשות ועלול לסכן בהתנהגותו את הזולת. במדרג החומרה של עבירות ההריגה מצוי מעשהו של המערער במעלה הסולם. כפי שכבר צוין, המערער לא הורשע ברצח אך בשל ספק שמצא בית-המשפט המחוזי בדבר התקיימותו של יסוד העדר הקינטור. ברי שאלמלא זקף בית-המשפט המחוזי, כשיקול להקלת העונש, את ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער, כי אז היה מטיל עליו עונש חמור במידה ניכרת מן העונש שגזר עליו. בצדק, לדעתנו, טענה באת-כוח המדינה, כי העונש שנגזר על המערער מאזן כראוי בין שיקולי החומרה לשיקולי הקולא ועל-כן אין עילה מוצדקת להתערב בו.

 

           אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו.

 

           ניתן היום, ו' באייר תשס"ג (8.5.03).

 

ש ו פ ט                                              ש ו פ ט                                         ש ו פ ט

 

 

 

 

_______________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   01099010_F06.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.