בבית המשפט העליון

בש"פ 92/00

בפני: כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: פלוני

נגד

המשיבה מדינת ישראל

תאריך הישיבה: כ"ד באייר התש"ס (29.05.00)

בשם המערער: עו"ד אנדרה רוזנטל

בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד

בשם הסניגוריה הציבורית: עו"ד משה הכהן

ערר על החלטת בית-המשפט בירושלים

מיום 4.1.2000 בב"ש 2489/99 שניתנה

על-ידי כב' השופטת ד' וכסלר

החלטה

השופט מ' חשין:

פלוני נחשד בביצועה של עבירה ובית-משפט הורה על מעצרו. ההליכים המקובלים לאיסוף ראיות נסתיימו, אך המשטרה מבקשת להאריך את המעצר לבדיקת מצבו הנפשי של פלוני - אם היה שפוי בדעתו לעת ביצוע מעשה העבירה או אם כשיר הוא לעמוד לדין - וזאת בטרם יוחלט אם להגיש כתב-אישום נגדו. מערכת עובדות זו מעוררת כמה-וכמה שאלות, ואלו הן: (1) האם מוסמך הוא בית-המשפט - על-פי משפט המעצרים - להורות על הארכת המעצר אך לבדיקת מצבו הנפשי של פלוני? (2) אם מוסמך הוא בית-משפט - על-פי משפט המעצרים - להורות על הארכת המעצר כאמור, האם מוסמך הוא להורות כי במהלך המעצר ייבדק מצבו הנפשי של פלוני בכפיה ושלא בתנאי אישפוז? (3) האם מוסמך הוא בית-משפט להורות כי בדיקת מצבו הנפשי של פלוני במהלך המעצר תיעשה לא אך בכפיה אלא גם בתנאי אישפוז בכפיה? אלו הן שלוש השאלות העיקריות סביבן נסוב בחוות-דעתנו זו.

עיקרי העובדות שלעניין וההליכים שהיו עד כה

2. בעקבות תלונה על איומים ברצח ובהחזקת סכין, הורה בית-משפט על מעצרו של פלוני, העורר לפנינו. הליך איסוף הראיות נסתיים, והמשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של העורר בחמישה ימים נוספים לצורך הסתכלות פסיכיאטרית. נציג המשטרה הוסיף והצהיר בבית-המשפט, כי עד לבדיקת מצבו הנפשי של העורר הוחלט שלא להגיש כתב-אישום נגדו. בית-משפט השלום נעתר לבקשה להארכת מעצר, ואת החלטתו השתית על שני אלה: אחד, מסוכנותו של העורר, ושניים, חשש כי יתחמק מהליכי שפיטה. מסוכנות העורר נסמכה, בין השאר, לתלונה הנוכחית ועל-כך שבעבר כבר אושפז העורר מספר פעמים בשל מצבו הנפשי. אשר לבדיקה הפסיכיאטרית, בית-המשפט הוסיף והחליט כי "אם יהיה הפסיכיאטר המחוזי בדעה שיש לבצע את הבדיקה בתנאי אישפוז - יאושפז החשוד לצורך הבדיקה.".

בערר שהוגש אישר בית-המשפט המחוזי את החלטתו של בית-משפט השלום להוסיף ולעצור את העורר. עוד קבע בית-המשפט, כי העמדת אדם לבדיקה נפשית אפשר שתהא חלק מהליך החקירה - גם אם נסתיים הליך איסוף הראיות הרגיל - וכי כך הוא המקרה הנדון.

לימים הוסיף בית-משפט השלום והאריך את מעצרו של העורר לשם השלמת הבדיקה הנפשית בידי הפסיכיאטר המחוזי. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה, ועל החלטה זו האחרונה הערר שלפנינו.

3. ביני-לביני שוחרר העורר ממעצר, וממילא נתייתר הצורך לדון בנושא המעצר גופו. הכרעת-הדין בענייננו הינה, איפוא, הכרעה עקרונית, לאחר שנענינו לבקשת באי-כוח בעלי-הדין כך להכריע, ובמושב שלושה.

4. העורר תוקף את החלטת בית-המשפט המחוזי - בעיקר מטעמי סמכות - ואילו המדינה משיבה, לא בלי היסוס, כי ההחלטה ניתנה כדין ובסמכות. בהמשך דברינו נעמוד על פרטי הטענות והתשובות, מזה ומזה.

עיקרים

5. שתי חטיבות דין חלות על ענייננו בה-בעת: חטיבת-דין אחת עניינה משפט המעצרים וחטיבת-הדין האחרת עניינה סמכות בית-המשפט בעניינם של חולי נפש (או החשודים כי חולי נפש הם). פתרונן של הסוגיות העומדות לדיון יימצא, איפוא - ויוכל שיימצא - רק תוך שילובן של שתי חטיבות-דין אלו זו-בזו. נעבור, איפוא, ונדון בעיקריהן של כל אחת מחטיבות-הדין שלעניין, ובראשית נידרש לנושא המעצר.

חטיבת-הדין שעניינה מעצר;

בדיקה פסיכיאטרית: האם בגדר "חקירה" היא?

6. משפט המעצרים - ככל שעניינו מעצר קודם משפט - נשלט כיום, בעיקרו, בידי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן נכנה חוק זה - חוק המעצרים), ומדברים אנו עתה במעצר על-פי צו שופט כהוראת הסעיפים 12 עד 22 לאותו חוק. הוראת סעיף 13 לחוק המעצרים מונה אחת-לאחת עילות שבגינן ניתן לעצור אדם לפני הגשת כתב-אישום, והוראת סעיף 17 מדברת בתקופת המעצר ובהארכת תקופת המעצר מעת-לעת. אשר לסיום החקירה כך מורה אותנו סעיף 17(ד) לחוק המעצרים:

מעצר לפני הגשת כתב אישום

17.(א)... (ב)... (ג)... (ד) נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים...

על דרך העיקרון, איפוא, משנסתיימה חקירה ("וחקירתו נסתיימה") יש לשחרר עצור לביתו (בכפוף לסמכות בית-המשפט להאריך את תקופת המעצר לשם הגשתו של כתב-אישום, סמכות שאינה לענייננו עתה).

7. השאלה שלענייננו עתה היא, האם בדיקה פסיכיאטרית הנסבה על בירור מצבו הנפשי של העצור לעת ביצועו של מעשה העבירה, או על מסוגלותו לעמוד לדין, נופלת במסגרת מושג החקירה ("וחקירתו נסתיימה") שבהוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים? אם התשובה לשאלה היא בחיוב, כי אז קנה בית-משפט סמכות - בהתקיים עילת מעצר ושאר תנאים הנדרשים בחוק המעצרים - להוסיף ולעצור אדם אך לעריכתה של אותה בדיקה; שכן בהיעדר בדיקה פסיכיאטרית טרם "נסתיימה" החקירה, וממילא טרם בא זמנה של הוראת סעיף 17(ד). ואילו אם אמרנו כי בדיקה פסיכיאטרית אין היא בכלל "חקירה", כי-אז עם תום איסוף הראיות - למעט הבדיקה הפסיכיאטרית - יש לשחרר עצור ממעצרו לאלתר, והכל כהוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים.

8. דעתנו היא, כי נכון וראוי לפרש את מושג ה"חקירה" שבחוק באורח פונקציונאלי, ופירוש ברוח זו יכלול כל פעילות שתכליתה איסוף מידע רלוונטי בעניינו של מעשה עבירה שבוצע; כך דין, בין אם מדובר בנסיבות ביצועה של העבירה (מהות המעשה, עדים, מועד ביצוע, מיקום וכו') ובין אם המדובר במבצע העבירה ובמאפייני אישיותו ככל שהם לעניין. מידע על מצבו הנפשי של אדם, אצילה לו במישרין על החלטה אם להעמיד לדין, אם לאו; וקביעה כי אדם לא היה שפוי בדעתו לעת עשיית המעשה - או כי אין הוא מסוגל לעמוד לדין - חשיבות ממעלה ראשונה נודעת לה להכרעה בשאלה אם יואשם בפלילים. בסוף-כל-הסופות, נזכור כי חקירת המשטרה מייעדת עצמה, מעיקרה, להשיב לשאלה אם יש להעמיד אדם לדין, ואם יש להעמיד לדין - את מי יש להעמיד לדין. מידע על מצבו הנפשי של אדם נופל במסגרת זו של מושג ה"חקירה". דעתנו היא איפוא זו, שבדיקה נפשית של חשוד הינה פעולת חקירה, ובהתקיים התנאים הנדרשים לבדיקה נפשית - טרם נסתיימה ה"חקירה". זו גם דעתו של ד"ר דן ביין, הקובע במאמרו "זכותו של חשוד הנתון במעצר לסניגור בהליכי החקירה - לקראת פתרונה של 'פשרה'" הפרקליט לט (תש"ן1989/1990-) 108, 109-108, כי בדיקה נפשית של החשודים באה בגדריה של "חקירה".

9. טוען העורר: בדיקת הנפש פעולה רפואית מובהקת היא, וממילא אין עולה היא ברישתו של מושג ה"חקירה". טענה זו אין בה ממש. אכן, בדיקת הנפש פעולה רפואית היא, ואולם לענייננו אין היא מכוונת עצמה לאיבחון לשם ריפוי אלא לאיבחון לעניינו של ההליך הפלילי, קרא, לבחינת אחריותו של החשוד למעשיו או למסוגלותו לעמוד לדין. בדיקה לתכלית זו בדיקת-חקירה היא.

10. משידענו כי בדיקת הנפש נופלת בגידרי המושג "חקירה", נוסיף ונדע כי עד אשר לא בוצעה הבדיקה, לא נסתיימה החקירה כהוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים, וממילא לא נֵעוֹרָה החובה לשחרר את העצור ממעצרו אך בשל סיום החקירה (שלא נסתיימה). ככל שחוק המעצרים נוגע, איפוא, בדבר - ובהתקיים התנאים האחרים הקבועים בחוק המעצרים - ניתן להאריך את המעצר לעריכתה של בדיקת הנפש להשלמת החקירה.

11. למותר לומר, הדברים ברורים מאליהם, כי הצורך לערוך בדיקת-נפש לעצור, אותו צורך עצמו אין הוא מהווה עילה למעצר או להמשך מעצר. עילת-מעצר לעצמה וחקירת העבירה לעצמה. בהתקיים אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים - בהן: חשש כי שיחרור החשוד יביא לשיבוש הליכי החקירה, כי החשוד יסכן בטחונו של אדם, ועוד - ניתן לעצור, או להוסיף ולעצור, אדם להשלמת החקירה; ואותה חקירה, כפי שאמרנו, כוללת גם בדיקת מצבו הנפשי של אדם. ואולם הצורך לבדוק את מצבו הנפשי של החשוד, כשהוא לעצמו, אין הוא מהווה עילת מעצר ואין לבנות עליו - מעיקרו של דין - לא מעצר ולא המשך מעצר.

12. עד כאן - דין המעצרים. ואולם במסקנה שהיגענו אליה לא סגי; שכן, כפי שאמרנו בראשית דברינו, שומה עלינו להוסיף ולבדוק אם בדיקה נפשית של חשוד ממלאת גם אחרי הדרישות הקבועות במשפט חולי הנפש. לנושא זה - ובו עיקר ענייננו - ניפָנה עתה.

חטיבת-הדין שעניינה חולי נפש

13. הנושא של חולי נפש במשפט - והוא נושא סבוך ומורכב - מתרוצצים בקירבו אינטרסים כיבדי-משקל המתגוששים ביניהם ללא-הרף. שלושה הם האינטרסים השואפים - כל אחד מהם - לבכורה, ואלה הם: הגנה על שלום הציבור ועל בטחונו מפני מעשיו של חולה הנפש; הגנה על חירותו ועל כבודו של היחיד; הטיפול בחולה הנפש והגנה עליו מפני עצמו. אמר על כך הנשיא א' ברק ברע"פ 2060/97 כרמלה וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי - תל-אביב פ"ד נב(1) 697, 707:

חולה הנפש מעמיד את המשפט והחברה בפני דילמות קשות. מן העבר האחד ניצב חולה הנפש. זכותו היא כזכותו של כל האדם. כבודו שלו הוא ככבודו של כל אדם אחר. פגיעה בחירותו כמוה כפגיעה בחירותו של כל אדם אחר. אדם אינו מאבד את זכותו לכבוד ולחירות אם הוא חולה נפש ... מן העבר השני, קיים הרצון לטפל בחולה ובנזקק. חולה הנפש אינו יכול להגן על עצמו. לעתים קרובות הוא מתקשה להביע את עצמו. החברה צריכה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד שיקול שלישי, והוא השיקול של שלום הציבור. חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של החברה המאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי הנפש העלולים לסכנה.

ראו עוד: עדי פרוש, "העילות לאשפוז כפוי של חולה נפש - הדין הקיים והדין הרצוי", משפטים יג (תשמ"ד1984-) 377; אורי אבירם, צביה אדמון, מימי אייזנשטדט וארלין קנטר, "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש", משפטים לא (תש"ס2000-), 145; אורי אבירם ודן שניט, טיפול פסיכיאטרי וחירויות הפרט - אישפוז כפוי של חולי-נפש בישראל (תשמ"ב1981-); יעקב בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (מהדורה שלישית, 1985), 307.

החקיקה בעניינם של חולי נפש - כך במשפט ישראל וכך בכל שיטת משפט - אמורה ליצור איזון בין אינטרסים אלה המושכים לצדדים - כל אחד מהם לצידו-שלו - כך בכל חברה וכך בכל תקופה. אכן, בעקבות ביקורת שניתכה על חוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו1955- (ראו, למשל: ע"א 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ נ' משה חובב פ"ד לה(3) 766, 779-778; עדי פרוש, שם; אבירם ושניט, שם; ואבירם, אדמון, אייזנשטדט וקנטר, שם), הוחלף חוק זה בחוק חדש - הוא חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א1991-. וגם החוק החדש זכה לתיקונים אחדים. חוק זה האחרון, והוא החוק שלענייננו, נכנה אותו להלן - חוק טיפול בחולי נפש או החוק. ייאמר בהקשר זה, כי הביקורת על החוק הישן כוונה, בעיקרה, אל-עבר האישפוז הכפוי של חולה נפש על דרך הכלל, ואך מעט נאמר באשר לאישפוז של חולה נפש אשר נחשד בביצועה של עבירה.

14. עד שנידרש לבחינתן של הוראות החוק לגופן, מן הראוי שנאמר דברים אחדים לעניינן של בדיקות נפש על דרך הכלל, ומשנאמר דברים שנאמר, נידרש לענייננו-שלנו.

בדיקה פסיכיאטרית ואישפוז בכפיה - קלסיפיקציות

15. בדיקת מצבו הנפשי של אדם עלולה לפגוע בכבודו של הנבדק, וניתן למנות בה מספר דרגות חומרה. ואלו הן דרגות החומרה העיקריות: בדיקה פסיכיאטרית בהסכמה שלא בתנאי אישפוז; בדיקה פסיכיאטרית בכפיה שלא בתנאי אישפוז; בדיקה פסיכיאטרית בהסכמה בתנאי אישפוז; בדיקה פסיכיאטרית בכפיה בתנאי אישפוז. סוג אחרון זה של בדיקה - בדיקה באישפוז כפוי - הוא האמצעי החמור והקשה ביותר להתערבות המערכת המשפטית בטיפול בחולי-נפש או במי שנחשדים בחולִי-נפש. מעשה של אישפוז כפוי היטיב לתארו השופט אלון בב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל פ"ד לה(3) 332, באומרו (שם, 336):

אשפוזו של אדם בבית חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של אדם.

ראו עוד: בג"ץ 603/76 חיים רוט נ' מדינת ישראל פ"ד לא(2) 757, 760. אם אלה דברים ייאמרו על דרך הכלל, תגבר עוצמתם ותלך נוכח הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ההגבלה הקיצונית של חירות האדם, ועימה הפגיעה בכבוד הנלווית לאישפוז כפוי - לרבות בדיקת-נפש כפויה וטיפול מירפאה כפוי - כל אלה בהצטברם אלה-על-גבי-אלה, מן הפגיעות החמורות ביותר בזכויות-היסוד של האדם הם. חקיקה המתירה פעילויות אלו, או חלקן, חייבת לעמוד בדרישות פיסקת ההגבלה שבחוק-היסוד - אלו דרישות המנויות בסעיף 8 בו - ככל שמדברים אנו בחקיקה שלאחר חוק-היסוד; ואילו חקיקה שלפני חוק-היסוד, נְפָרְשָהּ ברוח חוק-היסוד וברוח עקרונות חירות הפרט וכבודו.

16. עשייה בגופו של אדם בניגוד לרצונו - ובענייננו: בדיקה ואישפוז הנכפים עליו - פוגעת באוטונומיה הקנויה לאדם מעצם היותו מה שהוא - באוטונומיה ובזכות הבחירה הקנויה לו באשר הוא אדם; והאוטונומיה של הרצון מעוגנת עמוק-עמוק בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אמר השופט אור בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה (טרם פורסם; בפיסקאות 15 עד 17 לחוות-הדעת):

...[]לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה...

הזכות לאוטונומיה של הפרט... כוללת גם רובד נוסף - פיזי - של הזכות לאוטונומיה, הנוגע לזכותו של אדם כי יעזבוהו לנפשו... מזכות זו משתמע, בין השאר, כי לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו...

ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט שלנו, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית... היא מהווה את אחד הביטויים המרכזיים לזכותו החוקתית של כל אדם בישראל לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ראו עוד שם, בפסקאות 28 ו29- לחוות-דעתה של השופטת שטרסברג-כהן. כן ראו דברים שאמרתי בע"פ 115/00, 161/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, בפיסקאות 19 ו20- לחוות דעתי). ואלה דברים נאמרו בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית פ"ד נ(1) 48, 96-95:

... "אינטרסים" אינם קיימים לעצמם. בעיקרם נדע עליהם מקום שאדם יביע את רצונו לממשם. יכולת מימושו של הרצון היא האינטרס שאדם מבקש כי יוגן במשפט. רצון יכול אדם שיביע במפורש, יכול שרצון ישתמע מנסיבותיו של העניין, ויש אף שנייחס לאדם רצון. בהגנת הרצון-האינטרס המפורש והמשתמע אין, דרך כלל, משמעות ל"טובתו" של אדם. המשפט מכיר באוטונומיה של הפרט לגבש את רצונו כנראה לו על-פי "טובתו": הפרט הוא המחליט על "טובתו" שלו: "טובתו" היא רצונו ורצונו הוא "טובתו". "רצון" מפורש או משתמע כולל בחובו את טובתו של אדם, "טובתו" של אדם נחבאת בין קפליו של רצונו. במקום שאדם אינו יכול להביע את רצונו, ורצונו (האמיתי) אף אינו משתמע מנסיבות העניין, נייחס לו לאדם רצון (imputed will), ורצון זה נבנה על-פי האינטרסים המשוערים שלו.

יתר-על-כן: אישפוזו הכפוי של אדם אין בו אך שלילת חירות וחופש - זכות-יסוד שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הכיר בה בסעיף 5 בו; יש בו פגיעה בנימים העדינים ביותר בנפשו ובכבודו של אדם, הרחק אל-מעבר להגבלת החירות כשהיא לעצמה. כך אף הסטיגמה העלולה לדבוק באדם שאושפז בבית חולי-נפש. היטיב לבטא זאת עדי פרוש, בכותבו במאמרו דברים אלה (שם, 378):

אין חולק על כך, שכאשר מאשפזים אדם נגד רצונו בבית חולים לחולי נפש, מגבילים באורח חמור ביותר את חירותו, ושוללים ממנו שורה ארוכה של זכויות: הזכות לנוע באורח חופשי ממקום למקום, הזכות לחיות בקרב בני משפחתו, הזכות לקשור קשרים חברתיים עם אנשים כרצונו, הזכות לשמור על ד' אמות של פרטיות ועוד. ברור, כמו כן, שלא בכל בתי החולים לחולי נפש המאושפז נהנה מטיפול נאות או יעיל וגם בבית החולים הוא עלול להיתקל, לעתים, ביחס משפיל ומבזה. עובדה ידועה אחרת היא העובדה שהסטיגמה של חולה נפש הדבקה במאושפז עלולה לפגוע בו קשות גם אחרי שישוחרר מבית החולים, ואין צורך לומר כי סטיגמה זו חמורה לעתים בתוצאותיה מן הסטיגמה הדבקה בעבריין הנכלא בבית סוהר.

ראו עוד פרשת רוט, שם, 761-759 (אותה עת היה בתוקף החוק הקודם לטיפול בחולי-נפש).

ואחרי כל זאת ייאמר - לעניינם של חולי נפש או מי שחשודים בחולִי-נפש - כי אינטרסים כלליים שעמדנו עליהם - לרבות אינטרס של המועמד לבדיקה ולאישפוז הוא-עצמו - מחייבים לעיתים כי תינתן סמכות לרשויות לבודקם ולטפל בהם אף בניגוד לרצונם. אמרו על-כך רמונה דורסט ואירית מרטיק במאמרן "רפואה ושררה - טיפול כפוי בחולה נפש מנקודת הראות של המטפל", משפט וממשל ג (תשנ"ה1995-) 119, 122:

הכלל "רצונו של אדם כבודו" חל על כל אדם, אך במקרה של חולי נפש, רצונו אינו תמיד "רצון". חולה נפש שאינו יכול בשל מחלתו לגבש החלטה מודעת בדבר הסכמתו לטיפול איננו יכול להיחשב כמתנגד לטיפול. בחולה כזה יש לטפל גם בלא הסכמתו. כאשר הטיפול בחולה כזה מצריך את אשפוזו, יהיה ראוי לאשפזו על-פי הכללים והתנאים המוגדרים בחוק.

יחד-עם-זאת, בשל הפגיעה החמורה בזכויותיו של האדם המועמד לבדיקה, יוטל עלינו לפרש את הוראות החוק בצימצום, הגם שלא בצימצום יתר.

בדיקה שלא בתנאי אשפוז ובדיקה בתנאי-אישפוז

17. בדברינו למעלה עמדנו על דרגות חומרה בבדיקה פסיכיאטרית ובאישפוז, ולענייננו עתה חשוב שנבחין בין בדיקה כפויה שלא בתנאי אישפוז לבין בדיקה בתנאי אישפוז בכפיה. בדיקה מן הסוג השני, למותר לומר, פגיעתה קשה מפגיעתה של בדיקה מן הסוג הראשון, הן מבחינת אורכה של הבדיקה - בדיקה שלא בתנאי אישפוז, ככלל, קצרה מבדיקה בתנאי אישפוז - ובעיקר מבחינת הפגיעה בחירות הפרט שהיא קשה וחמורה בבדיקה הנערכת בעוד האיש מאושפז בכפיה. הבדל זה בין הבדיקות בא לידי ביטוי ברור בחוק - בהקשרים שונים - לעניין הליך בדיקה מדורג; שרק אם בדיקה שלא בתנאי אישפוז אינה עולה יפה, יצווה בית-המשפט על בדיקה בתנאי אישפוז. ראו: סעיפים 15(ג) ו16-(ב) לחוק.

להשלמה נזכיר, כי אישפוז כפוי - על דרך הכלל - נועד לשרת כמה-וכמה מטרות, וביניהן: אישפוז לבדיקה ולאיבחון מצבו הנפשי של המאושפז; טיפול במאושפז, השגחה והגנה עליו מפני עצמו, לרבות דאגה לצרכיו; והגנה על הציבור מפני חולה הנפש. אנו, למותר לומר, ענייננו הוא באישפוז לשם בדיקה ואיבחון.

אי-שפיות לעת ביצוע העבירה

והיעדר כשירות לעמוד לדין

18. שומה עלינו להבחין בין היעדר שפיות דעת לעת ביצוע העבירה לבין היעדר מסוגלות לעמוד לדין, שלא הרי זה כהרי זה. שאלת אי-שפיות לעת ביצוע העבירה עניינה בשאלת האחריות הפלילית המהותית. המיבחן לאי-שפיות זו מצוי בהוראת סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ולפיה "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת מעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה."

שלא כמותה של אי-שפיות לעת ביצוע עבירה היא שאלת כשירותו של אדם לעמוד לדין. שעתה של זו האחרונה היא שעת הדיון ולא שעת העבירה, ונסבה היא על יכולתו של אדם ליטול חלק כנאשם בהליך הפלילי. אכן, גם כאן מדברים אנו באי-שפיות הדעת (ראו הוראות סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש וסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-), ואולם המיבחנים הספציפיים לכשירות לעמוד לדין נדרשים מן הנושא כמו-מעצמם: האם מסוגל הוא הנאשם להבין את מהות הליכי המשפט ויכול הוא לעקוב אחריהם באורח מושכל; האם מסוגל הוא הנאשם להעריך כראוי את מהות האשמה ואת מצבו כנאשם; האם מסוגל הוא ליפות כוחו של עורך-דין לסייע לו בהגנתו; האם מסוגל הוא להבין את תוכנן, את משמעותן ואת השלכותיהן של הראיות המובאות נגדו. בקצרה: אי-המסוגלות של נאשם לעמוד לדין, פירושה הוא: נאשם אשר מחמת מחלת נפש שהוא לוקה בה אינו מסוגל לעקוב באורח מושכל ויעיל אחר ההליך הפלילי וליטול בו חלק. ראו: ע"פ 237/67 שפיר כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(1) 182, 193-192; ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה יוסף פ"ד טז 2710, 2716; י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, (חלק שני [ספר שני] תשנ"ח1998-), 1181, והאסמכתאות שם; י' בזק, 216.

הוראות חוק טיפול בחולי נפש

19. על רקע דברי-הקדמה אלה, הבה ניפנה עתה לענייננו-שלנו. השאלה הנשאלת היא: האם מוסמך היה בית-משפט השלום - ובעקבותיו בית-המשפט המחוזי - להורות על בדיקתו של העורר, אשר היה במעצר, בתנאי אישפוז כפוי? אם קנה בית-המשפט סמכות לדבר, כי-אז ניתן היה להאריך את המעצר לצרכיה של אותה בדיקה, דהיינו: להמשך ה"חקירה"; ואילו אם לא היה בית-המשפט מוסמך לדבר, אך פשוט הוא שבית-המשפט לא היה מוסמך להאריך את המעצר (שכהוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים החקירה בעניין נסתיימה). תשובה לשאלה זו תימצא לנו בחוק טיפול בחולי נפש, ולהוראותיו של חוק זה נידרש עתה.

20. חוק טיפול בחולי נפש מבדיל ומבחין במפורש ובמפורט בין בדיקתם ואישפוזם - אישפוז מרצון או אישפוז בכפיה - של אנשים המהלכים חופשי ואשר אינם מעורבים במעשה פלילי, לבין בדיקתם ואישפוזם - אישפוז מרצון או אישפוז בכפיה - של אנשים המעורבים בדרך זו או אחרת בפעילות פלילית. אנו, ענייננו הוא בסוג האנשים האחרון. הוראות החוק המרכזיות בנושא זה תימצאנה בסעיפים 15, 16 ו17- לחוק, הקובעים וזה לשונם:

אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט	15. (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי. (ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי. (ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו. .........................
אשפוז עצור	16. (א) ציווה בית משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן - תובע), ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שאם העצור נמצא בחקירה, יבטיח בית החולים את התנאים הדרושים לביצוע החקירה. (ב) לא יתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך זה יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית משפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של העצור לשם עריכת בדיקה והסתכלות בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שמשך האשפוז לא יעלה על תקופת תקפו של צו המעצר. (ג) ...
בדיקת חשוד	17. התעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית, שלא בתנאי אשפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין.

עינינו הן הרואות, שהחוק מבדיל, לכאורה, בין בדיקות נפש של שלושה אלה: נאשם - ועניינו נדון בסעיף 15 לחוק; עצור - בין אם נאשם הוא בין אם חשוד - ועניינו נדון בסעיף 16 לחוק; וחשוד, שעניינו נדון בסעיף 17 לחוק. בהמשך דרכנו נראה שקלסיפיקציה זו אינה מדוייקת כל-צורכה.

21. הוראת סעיף 15 לחוק בוודאי אינה לענייננו; מדברת היא במי שהוגש נגדו כתב אישום לבית-המשפט, ואילו העורר לא הועמד עדיין לדין. נותר לנו, איפוא, לברר אם הוראות הסעיפים 16 ו17- נותנות סמכות בידי בית-המשפט להורות על בדיקתו של העורר בכפיה או בתנאי אישפוז (בכפיה). נדון בהוראות אלו, אחת לאחת, כסידרן.

להוראת סעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש

22. האם מקנה הוראת סעיף 16 לחוק סמכות לבית-משפט להורות על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית לחשוד-עצור בתנאי אישפוז בכפיה? בית-המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב, ולכאורה יש בו בחוק אחיזה לדבר. אכן, כותרת השוליים להוראת סעיף 16 היא "אשפוז עצור", קרא: אישפוזו של עצור גם אם טרם הוגש נגדו כתב-אישום. יתר-על-כן: סעיף 16(ב) נותן סמכות לבית-המשפט - לאחר שהפסיכיאטר המחוזי הודיע "כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז" - לצוות על אישפוזו של עצור לצורך בדיקה. הנה-כי-כן, סמכותו של בית-המשפט להורות על אישפוז בכפיה - לעריכתה של בדיקה פסיכיאטרית - נקבעה במפורש ובמפורט. ואולם כל זאת רק לכאורה. אנו, דעתנו היא - שלא כדעתו של בית-המשפט המחוזי - כי אין בו בסעיף 16 לחוק אחיזה לסמכות זו שהתביעה טוענת לה. לכאורה, מעניק החוק סמכות להורות על אישפוזו בכפיה של העורר - כטענת התביעה - ואולם רק לכאורה כך.

23. עיון מקרוב בסעיף 16 לחוק ילמדנו לדעת, כי מעיקרו של דין נועד הוא לתכלית שונה לחלוטין מענייננו-שלנו עתה. הסמכות שהוראת סעיף 16 מקנה לבית-משפט נסבָּה על מצבים בהם שהיית עצור בבית-מעצר רגיל אינה הולמת את מצבו הנפשי-הרפואי, וכלשון סעיף 16(א): בית-המשפט סבור "כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז"; אם כך סבור הוא, כי-אז מוסמך בית-המשפט לקבוע "שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר ...". האישפוז נועד, כעולה מן החוק, לטיפול בעצור, להגנתו ולהגנת עצורים אחרים אף-הם. שהרי מקומו של הסובל מחולִי-נפש אין הוא בבית-מעצר מן-המנין אלא במקום שיועד לשהותם של הסובלים מחולִי-נפש. משיאושפז כהוראת בית-המשפט, למותר לומר, ניתן יהיה לטפל בעצור-החולה בהתאם למצבו הנפשי. אכן, סמכותו של בית-המשפט עומדת לו להורות על אישפוז בכפיה לצורך בדיקה, אך בדיקה זו לא נועדה אלא לבחינה אם מצבו של העצור מחייב שהייה בבית חולים (או באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר) להבדילה משהייה במיתקן מעצר רגיל; לתכלית זו ולא לכל תכלית אחרת, לרבות לא לבירור מצבו הנפשי של העצור לעניין כשירותו לעמוד לדין או לעניין שפיות דעתו לעת ביצוע העבירה.

כי זו תכליתו של סעיף 16, ניתן ללמוד גם מתוך עיון בתולדותיו. הסמכות שמישכנה כיום בסעיף 16 לחוק הוכנסה לחוק טיפול בחולי נפש הקודם - כסעיף 6א(א) - בתיקון שמשנת תשל"ה1975-, (חוק לטיפול בחולי נפש (תיקון מס' 2), תשל"ה1975-). ואלה היו, בין השאר, דברי ההסבר לתיקון (ה"ח לשנת תשל"ב, 436):

הצעת חוק זו היא פרי המלצת הועדה לסדר הדין הפלילי, בראשותו של שופט בית המשפט העליון מ' לנדוי. מטרתה להסדיר את הטיפול הקדם משפטי בעצור שהוא חולה נפש. החוק לטיפול בחולי נפש עוסק בסמכויות בית המשפט לגבי חולה נפש רק משעת העמדתו לדין. למרות שהשלטונות מתאמצים לתת יחס הולם לחשודים ועצורים שיש חשש שהם חולי נפש, לא ניתן הדבר לביצוע, ובמקרים רבים אין אפשרות אף להחזיק בנפרד חולה שהוא עצור. החוק המוצע בא להשלים את ההוראות הקיימות על ידי קביעת הסדרים מתאימים למעצרם ולבדיקתם של חולי נפש החשודים בעבירה, גם אם טרם הוגש נגדם כתב אישום. ההסדרים המוצעים באים להרחיב את ההגנה על צרכי האסיר בלי לפגוע בצרכי החקירה של המשטרה.

הוראת סעיף 6א(א) בחוק הקודם נתגלגלה - בעיקרה - בהוראת סעיף 16 לחוק כיום, ומכאן ידענו כי נועדה היא - מעיקרה - לספק תנאים נאותים המתאימים לחולה נפש עצור. נוסיף בהקשר זה, כי בשנת 1984 פירסם נשיא בית-המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, הודעה באשר להפעלתו של סעיף 6א(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו1955-, ומהודעה זו ברור כי הוראת-חוק זו (כיום, כאמור, הוראת-החוק שבסעיף 16 לחוק טיפול בחולי נפש) נועדה למקום החזקתו של עצור ולא לכל מטרה אחרת שהיא.

24. מסקנתנו היא איפוא זו, שהוראת סעיף 16 אין בה כדי להסמיך בית-משפט להורות על אישפוזו בכפיה של עצור - לבדיקת מצבו הנפשי - למטרות אלו: אחת, לשם הכרעה בשאלה אם חב הוא בפלילים, ושתיים, לשם הכרעה בשאלה אם מסוגל הוא לעמוד לדין.

להוראת סעיף 17 לחוק טיפול בחולי נפש

25. הוראת סעיף 17 לחוק טיפול בחולי נפש: הֲמסמיכה היא בית-משפט להורות על אישפוזו בכפיה של עצור במטרה לבדוק את מצבו הנפשי לשם קביעת אחריותו למעשה שעשה או לקביעת מסוגלותו לעמוד לדין? סעיף 17 לחוק מורה אותנו, כי פלוני שנחשד בביצוע עבירה - על-פי ראיות לכאורה - ונתעורר לגביו חשש כי נושא הוא מחלת-נפש, רשאי בית-משפט לצוות כי "ייבדק בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אישפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין." לשונו של החוק ברורה ונקיה: ברורה ונקיה היא באשר לְמַה שמשמיע הוא אותנו, ובעיקר - באשר לְמַה שאין הוא משמיע אותנו. משמיע הוא אותנו כי בית-משפט מוסמך להורות שחשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אישפוז, כדי לקבוע אם חולה הוא ואם מסוגל הוא לעמוד לדין. אין הוא מסמיך בית-משפט להורות על בדיקתו של חשוד בתנאי אישפוז, ואין הוא מסמיך בית-משפט להורות על בדיקתו של חשוד אף שלא בתנאי אישפוז, לבירור אחריותו למעשה שעשה.

26. ארבעה הם מִשְתַּנִּים שלעניין: בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אישפוז ובדיקה פסיכיאטרית בתנאי אישפוז; בדיקה פסיכיאטרית לקביעת אחריות פלילית ובדיקה פסיכיאטרית לקביעת מסוגלותו של חשוד לעמוד לדין. ארבעה משתנים אלה יוצרים ארבעה צירופים, ומבין ארבעת הצירופים מסמיכה הוראת סעיף 17 בית-משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית בצירוף אחד בלבד, דהיינו: להורות על בדיקה פסיכיאטרית כדי לקבוע אם חשוד הוא חולה במחלת נפש ואם מסוגל לעמוד לדין. הוראת סעיף 17 אינה מסמיכה בית-משפט בשלושה הצירופים האחרים: אין היא מסמיכה בית-משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית בתנאי אישפוז, לא לקביעת אחריות פלילית מהותית ולא לקביעת מסוגלותו של העצור לעמוד לדין (שני צירופים); ואין היא מסמיכה בית-משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית לבדיקת אחריותו הפלילית המהותית של העצור אף שלא בתנאי אישפוז. הבה נאמר מלים אחדים על שלושה צירופים אלה.

27. אשר לבדיקה בתנאי אישפוז (לבדיקת אחריות פלילית מהותית או לבדיקת מסוגלות לעמוד לדין): החוק אינו מסמיך בית-משפט להורות על בדיקה זו, ומשאין הסמכה מפורשת לדבר, ממילא אין בית-המשפט מוסמך להורות על אישפוז. אם כך ככלל, לא-כל-שכן בתיתנו דעתנו לפגיעה החמורה בזכויות היסוד הכרוכה באישפוזו של אדם. וגם היקש לא יהא ראוי ונכון כי נידרש לו. אמר על-כך השופט חיים כהן בפרשת רוט (לעיל, שם):

...הכלל הוא שאין כופין על אדם שייבדק בדיקה רפואית - נפשית או גופנית - בעל-כרחו. חירות היא מחירויותיו היסודיות: ואין החוק גורע מן החירות הזאת אלא על פי עילות מוגדרות יפה אשר לדעת המחוקק שקולות הן כנגדה...

ובלשונה של השופטת ש' נתניהו בבש"פ 5659/90 מדינת ישראל נ' פלונית פ"ד מה(1) 329, 333:

מקום שהמחוקק לא הורה על אשפוז או בדיקה בכפייה אל לו לבית המשפט להורות כן על דרך שמוש באנלוגיה.

אפשר כי במקרה פלוני תהא התביעה מעוניינת - עד שתגיש כתב-אישום לבית-המשפט, ומטעמים ראויים - לברר את מצבו הנפשי של חשוד, והפסיכיאטר המחוזי יסבור כי לא יוכל לחוות דעתו אלא לאחר בדיקה שתיערך בתנאי אישפוז. בנסיבות אלו אין בידי בית-המשפט סמכות להורות על אישפוז כיוון שהחוק אינו מסמיכו לכך. ואין ענייננו בלאקונה; ההסדר הסדר שלילי הוא. ניתן ללמוד זאת בנקל בהשוואת ההוראה שבסעיף 17 לחוק להוראה שבסעיף 15(ג) בו. הוראת-חוק זו האחרונה עניינה בנאשם העומד לדין, ולפיה מוסמך בית-משפט להורות על עריכת בדיקה פסיכיאטרית בתנאי אישפוז כפוי, לקביעה אם הנאשם הוא בר-עונשין או אם מסוגל הוא לעמוד לדין. הנה-כי-כן, משביקש המחוקק להקנות סמכות ספציפית לבית-משפט, ידע הוא לעשות כן באורח ברור ומפורש. כך עשה לעניינו של נאשם העומד לדין; לא כן עשה בענייננו.

הוא הדין בצירוף הרביעי - לעניין בדיקה פסיכיאטרית של חשוד לשם קביעה אם היה חולה-נפש בשעת המעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין - שגם במקרה זה אין בית-המשפט מחזיק בסמכות להורות על בדיקה ולו שלא בתנאי אישפוז.

28. טוענת המדינה: שלילת סמכות מבית-משפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית של חשוד בתנאי אישפוז, פוגמת ביכולתה של התביעה להחליט החלטה מושכלת אם להגיש כתב-אישום, אם לאו, ושלילה זו עלולה להביא בעקביה להגשת כתב-אישום שאפשר ראוי היה להימנע מהגשתו. טענה זו נתקשה לקבל.

אכן, ראוי כי עד שתחליט על העמדתו של פלוני לדין יהיה בידי התביעה כל המידע שלעניין, לרבות מידע אודות מצבו הנפשי של החשוד. ואולם מנגד מתייצבים זכויות-יסוד ואינטרסים כיבדי-מישקל של החשוד: זכותו לכבוד, זכותו לשם טוב, זכותו העקרונית שלא יעשו בגופו - ובנפשו - אלא בהסכמתו. זכויות ואינטרסים אלה מכריעים - להשקפת חוק - את הכף, ומכאן ההסדר שקבע. נזכור כי יכול הוא החשוד להסכים מרצונו לבדיקה פסיכיאטרית - ולכל מטרה שהיא - גם בתנאי אישפוז, ואם הסכים, אפשר כי בעצם הסכמתו - ובעקבות הבדיקה - לא יוגש כתב-אישום. ואילו אם לא הסכים, יכריע אינטרס הכבוד את הכף.

הוא הדין בטענת המדינה כי בירור מצבו הנפשי של חשוד עובר להגשת כתב-אישום לבית-המשפט - ולו בתנאי אישפוז - יכול שיחסוך לחשוד מעצר ממושך; סטיגמה של משפט; הוצאות ועוד. ואולם, מן הצד האחר לא נוכל להתעלם מן הסטיגמה אשר עלולה לדבוק בחשוד אם יאושפז לבדיקה פסיכיאטרית. שיווי-המשקל בין האינטרסים המושכים לצדדים נקבע בחוק ולא נוכל לומר כי שיווי-מישקל זה בלתי-ראוי הוא. למותר לומר כי אם ייראה לו אחרת, יוכל המחוקק לומר את דברו.

נכונה טענת המדינה, כי ראוי שהבדיקה הפסיכיאטרית תיעשה בסמוך ככל-הניתן לביצוע מעשה העבירה, וכי שיקול זה מורה שראוי כי בדיקה זו תיעשה בשלב איסוף הראיות וקודם הגשת כתב-האישום. ואולם אין בכוחו של שיקול זה כדי להכריע את הכף, ומכל מקום סותר הוא את הוראות החוק המפורשות.

בין נאשם לבין חשוד

29. דיברנו בסמכותו המוגבלת של בית-המשפט להורות על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית לחשוד בביצועה של עבירה פלילית (בין אם עצור הוא בין אם לאו). להשלמה נוסיף ונאמר, כי חוק טיפול בחולי נפש מבחין במפורש ובמפורט בין חשוד לבין נאשם, ולעניין כפיית בדיקה בתנאי אישפוז (בין השאר) לא הרי דינו של נאשם כהרי דינו של חשוד. לעניינו של נאשם - וכהוראת סעיף 15 לחוק - עומדת לו לבית-המשפט סמכותו להורות על עריכת בדיקה פסיכיאטרית לנאשם גם בשלושה הצירופים שבהם אין סמכות להורות על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית לחשוד, ולענייננו נזכיר במיוחד את הבדיקה הפסיכיאטרית הנערכת בתנאי אישפוז כפוי. נמצא לו, למחוקק, כי בשלב מתקדם זה שלאחר הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט - קרא: לאחר שנמצא לה לתביעה כי יש בידה חומר ראיות דיו להגשתו של כתב-אישום וכתב אישום אכן מוגש לבית-המשפט - ראוי לכפות בדיקתו הנפשית של נאשם גם בתנאי אישפוז, ומכאן ההסדר כפי שנקבע. ואמנם, כפי שאנו קובעים בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל (החלטה שאנו משמיעים בצוותא-חדא עם החלטתנו זו), במקרים מתאימים וראויים ניתן לעיתים להגיש כתב-אישום לבית-משפט - בהתמלא התנאים האחרים הנדרשים להגשתו של כתב-אישום ובהיאסף חומר ראיות המצדיק הגשתו של כתב אישום - ואו-אז ניתן יהיה לנקוט באחת מדרכי הפעולה הקבועות בסעיף 15 לחוק.

סוף דבר

30. כללם של דברים: ניתן להאריך מעצרו של חשוד רק - ואך ורק - אם מוכחת עילת מעצר מאלו עילות מעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים. כל עוד פלוני הוא בחזקת חשוד וטרם הוגש נגדו כתב-אישום לבית-משפט, אין בית-משפט קונה סמכות להורות על בדיקתו הפסיכיאטרית בתנאי אישפוז, לא לבירור אחריותו המהותית ולא לבירור מסוגלותו לעמוד לדין. כן אין בית-משפט מחזיק בסמכות להורות על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית לחשוד - ולו שלא בתנאי אישפוז - לבדיקת אחריותו המהותית למעשה שהוא נחשד בעשייתו. סמכותו של בית-המשפט מצמצמת עצמה אך להורייה על בדיקה פסיכיאטרית - שלא בתנאי אשפוז - למטרת בירור מסוגלותו של חשוד לעמוד לדין. סמכות זו - להורות על בדיקה פסיכיאטרית - אינה מהווה עילת מעצר. למעצרו של חשוד חייבת שתתקיים אחת מעילות המעצר המנויות בסעיף 13 לחוק המעצרים, ומשייעצר ניתן להורות על הבדיקה. בדיקה זו באה בגדרי "חקירה", וכמסקנה נדרשת מכאן ייאמר, כי כל עוד לא נעשתה הבדיקה, לא נסתיימה החקירה כהוראת סעיף 17(ד) לחוק המעצרים.

בשולי הדברים - ולמעלה מן הצורך - נזכיר, כי בית-משפט מחזיק בסמכות - כאמור בסעיף 16 לחוק - להורות על שני אלה: אחד, על אישפוזו של עצור, ושניים, על בדיקתו הפסיכיאטרית - בתנאי אישפוז או שלא בתנאי אישפוז - לשם בירור אם יש צורך להעבירו מבית מעצר רגיל לבית חולים או לאגף פסיכיאטרי של בית סוהר. ואולם סמכויות אלו נתונות לו לבית-משפט אך לעניין מקום שהותו הראוי של העצור.

ש ו פ ט

השופט ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ו פ ט

ניתנת היום, כ"ז באב התש"ס (28.8.2000)

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00000920.G12