בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' קדמי
נגד
ערעור על גזר דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 30.10.96 בת.פ.ח. 14/96
שניתן על ידי כבוד השופטים: א. סטרשנוב, ז.
המר, ש. טימן
תאריך הישיבה: ט"ז בשבט התשנ"ט (2.2.99)
פסק-דין
המערער הורשע בעבירות של נסיון לרצח, נשיאת נשק והחזקת נשק; ובית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו השית עליו בשל כך ארבע עשרה שנות מאסר. הערעור שבפנינו סב על חומרת העונש.
מעשה שהיה כך היה: ביום 4.2.96 הגיע המערער לחנות שבה עבדה אשתו, ממנה הוא חי בנפרד כמה חדשים. המערער שלף אקדח וירה לעברה של אשתו שישה כדורים וזאת בכוונה לגרום למותה. אשת המערער נפגעה מחמישה כדורים, שחדרו לחלקי גופה השונים. אחד הכדורים חדר לראשה וגרם לה נזקים קשים וחמורים. הפגיעה באשת המערער הוגדרה כ"פציעה קריטית", והיה צורך לכרות חלק מהאונה הפרונטלית השמאלית שנפגעה מהירי.
כתוצאה מן הפגיעה ניזוקה אשת המערער באופן קשה מאד: היא התעוורה בעינה השמאלית וקיימים קשיים בפקיחת עינה הימנית. נתגלו אצלה ליקויים בהתמצאות, קשיים ברצף החשיבה ופגיעה קוגניטבית ניכרת. בעבר עבדה אשת המערער כמורה לריתמיקה, ניגנה בפסנתר ועסקה בקוסמטיקה; וכיום אין היא מסוגלת לתפקד כלל ועיקר. היא סובלת משיתוק חלקי; היא הפכה - לדבריה, שאותם קיבל בית המשפט - ל"שבר כלי".
לפנינו טען מר מקרין, פרקליט המערער, כל שניתן היה לטעון כדי לנסות ולהקל בעונשו של מרשהו. הוא הצביע על מצבו הנפשי של המערער, כפי שהוא עולה מתיקו הרפואי; וכן על חוות הדעת הפסיכיאטרית, שהוגשה כראיה ושהרופאה שנתנה אותה נחקרה עליה. הוא הצביע על מצבו הדיכאוני של המערער, שנטל במשך זמן רב תרופות מתרופות שונות; ולפי טענתו, יש לתת משקל להשפעה שהשפיעו על מרשו התרופות שנטל עובר לביצוע העבירות.
נתנו דעתנו לטענותיו של הסניגור המלומד; וכן שמענו דברים מפי המערער עצמו, בהם הביע חרטה על המעשה שבוצע על ידו.
נחה דעתנו, שלא קיימת עילה מספקת להתערב בעונש: כפי שעולה מחומר הראיות, שאינו שנוי במחלוקת, מדובר במעשה מתוכנן שבוצע בקור רוח ובכוונה לגרום למות אשתו; והתוצאות שנגרמו לאשה קשות ביותר ואך כפסע היה בין פציעתה לבין מותה. למעשה, מצבה של האשה הוא ללא נשוא ועולמה חרב עליה.
נראה לנו, לאחר ששקלנו את כל הנסיבות ובהן את הנסיבות האישיות שעליהן הצביע גם הסניגור המלומד, שהעונש שהושת על המערער אינו חמור עד כדי הצדקת כדי התערבותנו.
לפיכך אנו דוחים את הערעור.
ניתנה היום, טז בשבט תשנ"ט (2.2.1999).
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96088180.H02