השופטת א' חיות:

 

 

כללי

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ג' גלעדי, ב' אזולאי, ח' עמר), אשר הרשיע את מאיר וענונו (להלן: המערער) בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו 12 שנות מאסר בפועל.

 

עיקרי העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

 

2.        נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה. על- פי האמור בכתב האישום, ביום 13.10.97 התגלע ויכוח בין המערער לבין שלמה אפטיקר (להלן: שלמה), שבדירתו התגורר המערער. במהלך הויכוח הכה המערער את שלמה מספר מכות בראשו, תחילה באמצעות פטיש ולאחר מכן באמצעות ידית הפטיש, מוט עץ וקב. כתוצאה ממכות אלה נפטר שלמה.

 

3.        המערער הודה בעובדות המפורטות בכתב האישום, אך טען לתחולתם של שני סייגים לאחריותו הפלילית: אי שפיות והגנה עצמית. במהלך המשפט טען המערער כי הוא סובל ממחלת נפש, כי היה מאושפז תקופות שונות במסגרות אשפוז פסיכיאטריות, וכי בשל מחלת הנפש שממנה הוא סובל, לא היה אחראי למעשיו. לחלופין טען המערער כי לא הייתה לו ברירה אלא להתגונן מפני שלמה שאיים עליו בסכין, וכי אפשרות הבריחה לא עמדה בפניו משום שהדלת הייתה נעולה.

 

4.        לעניין אי השפיות, היו בפני בית המשפט שלוש חוות דעת של מומחים, שהתייחסו למצבו הנפשי של המערער: חוות דעתו של ד"ר פ' לוקשן מהמרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי ד"ר מ' פוקס וחוות דעתו של ד"ר א' הלמוש מן השירות הפסיכיאטרי של בית החולים סורוקה, מטעם ההגנה. שני המומחים, ד"ר לוקשן וד"ר פוקס, סברו כי המערער אינו סובל ממחלת נפש כלשהי, וכי אבחנות אחרות שניתנו לגביו בעבר, זיהו בטעות סימפטומים הנובעים מהתמכרות לסמים ככאלה המצביעים על קיומה של מחלת נפש. לעומתם סבר ד"ר הלמוש, אשר טיפל במערער מאז שנת 1985, כי המערער סובל מסכיזופרניה, וכי לאור מצבו הנפשי הירוד בתקופה שקדמה לאירוע, נראה שלא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונאליים, ולפיכך הוא אינו אחראי למעשיו.

 

           בית המשפט סקר באריכות את ההיסטוריה הפסיכיאטרית של המערער, וכן את חוות דעת המומחים שהוצגו בפניו, ומצא כי חוות דעתו של ד"ר הלמוש, כרופא המטפל, מעוררת ספק סביר שמא אכן סובל המערער ממחלת נפש. יחד עם זאת, כך הוסיף בית המשפט וקבע, אין בחוות הדעת של ד"ר הלמוש כדי לעורר ספק סביר באשר למידת אחריותו של המערער למעשיו בעת האירוע. בית המשפט הדגיש בהקשר זה את העובדה שד"ר לוקשן וד"ר פוקס בדקו את המערער לאחר האירוע, בעוד שד"ר הלמוש הסתמך על היכרותו הקודמת עם המערער ועל פגישתו האחרונה עמו, שהתרחשה כחודשיים לפני האירוע. בית המשפט הוסיף וקבע כי מתוך חומר הראיות עולה שהמערער היה מודע היטב לטיב מעשיו במהלך האירוע וכן לפסול שבהם. לצורך קביעתו זו, נסמך בית משפט קמא, בין היתר, על הודעותיו של המערער ועל ההתפתחות שחלה בהן, לרבות השחזור שערך. בשלוש מתוך חמש הודעות שמסר, טען המערער כי הוא אינו קשור לאירוע, וכי הוא חושד בשני אנשים שהגיעו לביתו של שלמה יום קודם לכן ותקפו אותו ואת שלמה בטענה שהאחרון גנב מהם סכום כסף. גם בהודעה הרביעית שניתנה ביום שלמחרת האירוע טען המערער כי יתכן ששריטה באצבעו נגרמה מכך שאחד מאותם אנשים תפס את ידו. רק בחלוף שישה ימים מיום האירוע, בהודעתו החמישית ובסמוך לאחר בדיקה פסיכיאטרית שערך לו ד"ר פוקס, הודה המערער לראשונה כי הוא זה שגרם למותו של שלמה. ניסיונו של המערער להתנער מהקשר שלו לאירוע מלמד, כך קבע בית המשפט המחוזי, כי בסמוך לאחריו הוא הבין את משמעותו השלילית. אותה מסקנה עצמה נובעת, כך קבע בית המשפט מטענת המערער עצמו כי מיד לאחר שהכה בשלמה הוא ניסה להחיותו ואף שפך עליו מים, טענה שנתמכה בהימצאותה של שלולית דם מהול במים בסמוך לגופה. בית המשפט הוסיף וקבע כי יכולתו של המערער לשחזר את השתלשלות האירועים, הן בהודעתו החמישית והן בשחזור, והעובדה שבממצאי החקירה נמצאו תימוכין לפרטים שמסר, מעידה אף היא כי המערער היה מודע היטב לפעולותיו. מטעמים אלה נדחו גם הטענות הנוספות שהעלה המערער בנוגע לקיומם של סייגים לאחריות הפלילית, בגין אי שליטה ובגין שכרות.

 

5.        אשר לטענה בדבר קיומו של סייג לאחריות בשל הגנה עצמית, קבע בית המשפט כי הוא אינו נותן אמון בגרסתו של המערער בעניין זה, וזאת לאור העובדה כי הוא כבש את עדותו והעלה את טענת ההגנה העצמית רק בהודעתו החמישית, שישה ימים לאחר האירוע. כמו כן, עמד בית משפט קמא בהקשר זה על סתירות שונות בגרסתו של המערער, במיוחד בכל הנוגע לשאלה מדוע לא הסתלק מן המקום כדי להימנע מהעימות האלים: בהודעתו במשטרה מסר המערער כי הסיבה לכך הייתה הימצאותו של מפתח הדירה בידי שלמה, ואילו בחקירתו הנגדית השיב שלא חשב ששלמה "יעשה את זה". המערער גם טען כי לא הסתגר בחדר אחר בדירה משום שחדרים אלה היו נטולי דלתות, אך מצילומי זירת האירוע עולה כי כל החדרים היו בעלי דלתות. בית המשפט הוסיף וקבע לעניין זה עוד כי טענת ההגנה העצמית אינה מתיישבת עם הממצא הפתולוגי לפיו הוכה שלמה בראשו כעשרים ואחת מכות בכוח רב. ממצא זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, מוציא את מעשיו של המערער מגדר ההגנה הפרושה על "מעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין..." כדרישת סעיף 34י לחוק העונשין. תמיכה נוספת למסקנתו, מצא בית משפט קמא בכך שלפי גרסת המערער עצמו, בעת שהחל להכות את שלמה היה זה האחרון ישוב על כיסא, וספג את המכה בלא שהבחין כלל במערער הבא להכותו.

 

6.        בית משפט קמא דחה, איפוא, את טענותיו של המערער בדבר קיומם של סייגים לאחריותו הפלילית, בשל אי שפיות ובשל הגנה עצמית. יחד עם זאת, זיכה בית המשפט את המערער מעבירת הרצח בה הואשם, ותחתיה הרשיע אותו בעבירה של הריגה, בקובעו כי העובדה שנמצאה סכין משוננת בסמוך לגופתו של שלמה, כמו גם פציעותיו של המערער, מעידות על מאבק כלשהו שהתנהל בין השניים, ומאבק זה מעורר ספק סביר לכך שהיה קנטור מצדו של שלמה כלפי המערער.

 

טענותיו של המערער

 

7.          המערער מלין בערעור שבפנינו הן על דבר הרשעתו בעבירת ההריגה, והן על חומרת העונש. לטענת המערער טעה בית המשפט בכך שלא העניק משקל רב יותר לחוות דעתו של ד"ר הלמוש, אשר טיפל במערער במשך שנים ארוכות, ובכך שלא העדיף אותה על פני חוות הדעת האחרות שניתנו לאחר שמצבו של המערער התייצב. עוד הוסיף המערער וטען כי בחקירתו הנגדית הודה ד"ר לוקשן כי מדובר במקרה "מאד מסובך מבחינת ההבחנות" וכי ייתכן שאילו המערער היה נבדק על ידו במועד מוקדם יותר מסקנתו הייתה שונה. לטענת המערער די בעמדתו זו של ד"ר לוקשן, על מנת לעורר ספק סביר באשר לשפיותו. המערער הוסיף וטען כי טעה בית המשפט בכך שלא נתן אמון בגרסתו באשר להשתלשלות האירועים ובנוגע לסכנת החיים הממשית שבפניה עמד, לתפיסתו. לטענת המערער, גם אם טעה בהבנת מצב הדברים ולאמיתו של דבר הוא לא עמד בפני תקיפה שלא כדין, הרי שטעותו הייתה כנה וסבירה ודי בכך כדי שלא יהיה אחראי בפלילים. עוד טוען המערער כי לאור עדותו של פרופ' היס קיים ספק בכל הנוגע לסיבת המוות, משום שבגופתו של שלמה נמצאה כמות סם שדי היה בה כדי לגרום את מותו.

 

דיון

 

8.          סעיף 34ח לחוק העונשין קובע את הסייג לאחריות הפלילית בשל אי שפיות הדעת, וזו לשונו:

 

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה.

 

             על מנת שיקום הסייג לאחריות פלילית בגין אי שפיות הדעת, דרוש כי יתקיימו שלושה תנאים:

א. "מחלה שפגעה ברוחו" או "ליקוי בכושרו השכלי" של הנאשם.

ב. חוסר יכולת של ממש מצד הנאשם להבין את מעשהו, או להבין את הפסול שבו, או להימנע מעשיית המעשה.

ג. קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו.

            

             (ראו את דברי השופט מצא בע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(5) 49, 68).

 

             כדי לפטור מאחריות פלילית לא די, אם כן, בקיומה של מחלת נפש או ליקוי בכושר השכלי, אלא נדרש כי בשל אותם מחלה או ליקוי, יהא הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או לשלוט בהם, וזאת בשל פגם במישור הקוגניטיבי, שאינו מאפשר לו להבין את טיב המעשה והפסול שבו, או בשל פגם במישור האמוציונאלי-רצוני, שאינו מאפשר לו להימנע מעשיית המעשה (ראו ע' פרוש "אי שפיות העדר שליטה וסעיף 34ח של חוק העונשין" עיוני משפט כא(1) (תשנ"ח) 139).

 

9.          בהתאם להוראת סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, נטל השכנוע בעניין שפיותו של הנאשם רובץ על התביעה, ועל כן די כי הנאשם יעורר ספק סביר בכל הנוגע להתקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 34ח, כדי שיחול לגביו הסייג הקבוע בו. התנאי הראשון הוא, כאמור, קיומה של מחלת נפש ("מחלה שפגעה ברוחו") או ליקוי בכושר השכלי. בעניין זה העניק בית המשפט במקרה שלפנינו, משקל רב לחוות דעתו של ד"ר הלמוש, הרופא המטפל, ולמרות חוות דעת נוגדת של שני הרופאים אחרים קבע כי אכן קיים ספק סביר בכל הנוגע לקיומה של מחלת נפש. יחד עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי לא התקיים במקרה זה התנאי השני הנדרש להקמת הסייג בגין אי שפיות, והוא-  חוסר יכולת של ממש מצידו של העושה להבין את מעשהו או את הפסול שבו, או להימנע מעשייתו. בעניין זה דחה, כאמור, בית המשפט את חוות דעתו של ד"ר הלמוש, הן לנוכח חוות הדעת הנוגדות, אותן העדיף לעניין זה, הן בשל העובדה שבניגוד לרופאים האחרים, לא בדק ד"ר הלמוש את המערער בשלב כלשהו לאחר האירוע, והן לנוכח הודעותיו ועדותו של המערער, העולים בקנה אחד עם המסקנה לפיה היה אחראי למעשיו.

 

10.        אכן, יכולתו של המערער לפרט את השתלשלות העניינים באירוע ולשחזרם, מעידים על מודעותו של המערער למעשיו. זאת להבדיל ממקרה אופייני של מעשה הנעשה מתוך אי שפיות הדעת, בו פועל העושה בתוך מציאות מדומה לגמרי, שהיא תוצאה של מחלתו, או בתוך מציאות מדומה שיש בה רסיסי מציאות אמיתית, אך בעיקרו של דבר הוא מצוי, בשל מחלתו או בשל הליקוי השכלי ממנו הוא סובל, במצב של חוסר יכולת להבין את טיב המעשה או את הפסול שבו. במקרה שלפנינו, תיאר המערער, דבר דבור על אופניו, את השתלשלות העניינים, ואת מציאות הדברים כהווייתה. תיאור ברור וקוהרנטי כזה של העובדות, כפי שהוא עולה מגרסת המערער, שולל כל ספק סביר בדבר חוסר יכולת של ממש מצדו להבין את המעשים שתיאר. באשר להבנת הפסול שבמעשים, כבר צוין כי העובדה שהמערער ניסה מיד בתום האירוע להחיות את שלמה, כמו גם ניסיונו להתנער ממעשיו בדברים שאמר לשכנים ובהתכחשותו לביצוע המעשה בהודעות שמסר במשך השבוע הראשון, כל אלה מלמדים שהבין את הפסול שבמעשה. עמד על כך ד"ר לוקשן בעדותו, באומרו כי יכולתו של המערער להתגונן וליתן גרסה מכחישה, במרחק של שבוע או שבועיים מן האירוע, סותרת את ההנחה שמדובר בביצוע המעשה מתוך מצב פסיכוטי הנובע ממחלת נפש.

 

11.        האם היה המערער חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה, או, למצער, האם מתעורר ספק סביר שמא זה היה מצבו?

 

           אינני סבורה כך.

 

           בע"פ 224/88 גיתית איזראלוב נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2), 661, 671, קובע הנשיא שמגר כי:

 

לו היתה מחלוקת חכמים מונעת מסקנה בתחום הרפואי, או לו נדרשה בכל סוגיה חוות דעת מקצועית אחידה הניתנת פה אחד, קשה היה להגיע לממצא רפואי. הפתרון הוא, כמבואר, בכוח המשכנע של כל תיזה מקצועית, ובין היתר, במידת השענותה על כל שורת הממצאים. הווי אומר, אין תמיד תיזות מקצועיות המקובלות על כולי עלמא. בית המשפט בונה, על כן, את מסקנתו על מידת השיכנוע של העדות, ובין היתר, על מהות הבדיקות שנערכו, התאמת המסקנות לכל מיכלול הממצאים ונתונים כיוצא באלה. על בית המשפט להיות ער לכך שאיננו מצויים בתחום מדעי בו ניתן לקבוע לעולם מסקנה חד-משמעית ולזנוח הערכות והשערות. דיאגנוזה בתחום הרפואה היא הערכת מצב לפי מיטב הכשירות המקצועית, ויכולות להיות לגביה השקפות שונות. ספק אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה, אינם מותירים בהכרח ספק.

 

             במקרה שלפנינו חלוקים המומחים בדעותיהם, באשר ליכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה שעשה. ד"ר לוקשן וד"ר פוקס, שללו בחוות דעתם ובעדותם את האפשרות שהמערער היה חסר יכולת להימנע מעשיית המעשה, בשל פגם אמוציונאלי- רצוני באישיותו, הנובע ממחלת נפש. ד"ר הלמוש, מצדו, מתאר בחוות דעתו אירועים שבהם התרגז המערער והתפרע במרפאה, בתקופה שקדמה לאירוע נשוא האישום, ובשל אירועים אלה העריך ד"ר הלמוש כי "[המערער] היה בתקופה שקדמה לרצח במצב נפשי ירוד ובלתי יציב מאד. כמו-כן בגלל סף התסכול הנמוך שלו וההרס [ה]אישיותי לא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונאליים". הערכה זו, גם אם נכונה היא, אין בה כדי להעלות ולו ספק סביר באשר ליכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה נשוא האישום.

 

             יתירה מכך, כל האירועים שתיאר ד"ר הלמוש קשורים באופן ישיר להתמכרותו של המערער לסמים ולדרישותיו, שלא נענו, לקבל מירשמים לתחליפי סם. בחקירה הנגדית ציין אמנם ד"ר הלמוש כי במצבים של צורך בסם בשילוב עם הסכיזופרניה, שאבחן אצל המערער- "האישיות היא כל כך מדוללת והוא כל כך לא מסוגל להתגבר או לסבול שהוא עלול לעשות כל מיני דברים בלי באמת לשקול באופן רציונאלי את המעשים שלו", אך אישר כי הגורם העיקרי לאי יכולתו של המערער להפעיל מנגנוני ריסון רציונאליים, היה הצורך בסם. לא זה המבחן הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. על מנת שיחול הסייג בדבר אי שפיות, יש להראות כי בשל מחלת הנפש, ולא בשל הצורך בסם, מחוסר הנאשם "יכולת של ממש" להימנע מעשיית המעשה. אשר לפירושו של המונח "חסר יכולת של ממש", הנזכר בסעיף 34ח הנ"ל, נפסק מפי השופט קדמי בע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 183, כי אין המדובר בשלילה מוחלטת של היכולת, וכי אף אם קיימת יכולת כלשהי להימנע מעשיית המעשה, אך היא אינה "יכולת של ממש", יקום הסייג הפלילי. קביעה זו לא אומצה בפסיקה מאוחרת יותר ובע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3), 97 נותרה השאלה בצריך עיון. כך או כך, במקרה שלפנינו לא הוכח כי המערער היה חסר יכולת, ולו ברמה הנמוכה יותר, להימנע מן המעשה שעשה. כפי שכבר צוין, קביעתו של ד"ר הלמוש כי המערער לא היה מסוגל להפעיל מנגנוני ריסון רציונאליים, קשורה קשר בל יינתק להתמכרותו לסם, התמכרות המהווה, גם להערכת ד"ר הלמוש, גורם עיקרי להתנהגות הבלתי המרוסנת שנצפתה אצלו בעבר. ממצא זה אין בו כדי להועיל למערער מפני שאין הוא מקים את הקשר הסיבתי הנדרש בין מחלת הנפש הנטענת ובין חוסר היכולת להפעיל מנגנוני ריסון, גם לשיטתו של ד"ר הלמוש.

 

           מכל הטעמים שפורטו, אני סבורה כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין אי תחולת הסייג לאחריות פלילית, בשל אי שפיות הדעת, במקרה הנידון.

 

12.      אף במסקנת בית המשפט בנוגע לשאלת קיומו של סייג ההגנה העצמית, לא מצאתי מקום להתערב. הלכה היא בידוע כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט שלדיון, אשר ראה ושמע את העדים, ובידו הכלים להעריך את משקלה של כל עדות. התערבות כזו תיעשה במקרים חריגים בלבד, והמקרה שלפנינו אינו אחד מהם. בית המשפט קבע קביעות עובדתיות ברורות בכל הנוגע למהימנות גרסתו של המערער בעניין זה, וקביעות אלה מבוססות היטב ומעוגנות בחומר הראיות. יתר על כן, צדק בית המשפט בקבעו כי המכות הרבות שספג שלמה מידי המערער, אינן מתיישבות עם הטענה בדבר "הגנה עצמית", ואף לא המכה הראשונה, שלדברי המערער עצמו הייתה ביוזמתו, בעוד שלמה ישוב על כיסא ואינו מבחין במערער הבא להכותו. כמו כן, לא היה בפי המערער הסבר הולם לשאלה מדוע, במידה שאכן הותקף, לא נסוג מן המקום אלא בחר להמשיך ולהכות את שלמה למוות. מנימוקים אלה, אין לקבל גם את הטענה של "טעות במצב הדברים", שהעלה המערער.

 

13.      טענתו האחרונה של המערער, לגבי היעדרו של קשר סיבתי עובדתי בין המכות שספג שלמה לבין מותו אינה יכולה לעמוד. אמנם, בדמו של שלמה נמצאה כמות קטלנית של סם, אך אליבא דפרופ' היס, החבלות הן שהיוו את הגורם המיידי למותו של שלמה. פרופ' היס מוסיף וקובע כי מקום שדי בחבלות כדי לגרום למוות, אין להתחשב בהימצאות הסם, משום שאנשים שונים הם בעלי סיבולת שונה לכמויות סם בגופם. במילים אחרות, די לעניין הקשר הסיבתי בכך, שהמכות עצמן היו הגורם המיידי למותו של שלמה, והעובדה כי נמצאה בדמו כמות סם שהייתה מספיקה, אולי, כדי לגרום למותו, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.

 

14.      אשר לעונש, טוען המערער כי עונש המאסר שהוטל עליו לתקופה של 12 שנים, הוא חמור, ואינו מביא בחשבון את נסיבותיו האישיות הקשות ואת מצבו הנפשי. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו מן הקלים, אך גם העבירה שבה מדובר הינה מהחמורות שבספר החוקים. המערער הכה את שלמה באופן ברוטאלי, שוב ושוב עד מותו, וגם כאשר הודה במעשהו לא נטל עליו אחריות ולא הביע חרטה. העונש הקבוע בחוק לעבירת ההריגה הוא עשרים שנות מאסר, בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים לקולא שהעלה בפניו המערער, ולדבריו אף התחשב בהם בגוזרו את דינו. בהתחשב במכלול הנסיבות, נראה לי כי אין מקום להקל עוד בעונשו של המערער, מה גם שהוא אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

 

           אשר על כן, הייתי מציעה לדחות את הערעור על שני חלקיו.

 

 

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

השופטת ד' ביניש:

 

           אני מסכימה.

 

          

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופטת א' פרוקצ'יה:

 

           אני מסכימה.

 

          

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

           ניתן היום, כ"ג סיוון, תשס"ג (23.06.03).

 

 

           ש ו פ ט ת                        ש ו פ ט ת                         ש ו פ ט ת

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   99085620_V04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il