1

בתי המשפט

פ"ח 847/05	בבית המשפט המחוזי בירושלים
19/02/2006	כב' השופטים: צ' סגל – סגן נשיא, י' נועם ור' כרמל	לפני

המאשימה	מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים	בעניין:
	- נ ג ד -
הנאשם	ראאד אבו חאמד ע"י ב"כ עו"ד אדלבי (מטעם הסניגוריה הציבורית)

הכרעת-דין

השופט י' נועם:

מבוא

1. הנאשם, ראאד אבו חאמד (להלן – הנאשם), שהנו תושב עזרייה בן עשרים ושש, הואשם בתיק הנדון בעבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), וכן בעבירת שהייה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בכך שביום 26.6.05, בכניסה לתחנת משטרת "שלם" בירושלים, ניסה להרוג שוטר בדקירה באמצעות בסכין.

בכתב-האישום נטען, כי במועד האמור יצא הנאשם מביתו שבעזרייה לכיוון ירושלים במטרה לדקור חייל ולמות כ"שאהיד", וכי לתכלית זו הצטייד בדרכו בסכין באורך של כ-27 ס"מ אותה נטל מבית-מטבחיים הסמוך לביתו. בתחילה, עשה דרכו לאזור אבו-דיס בחפשו אחר חייל לביצוע זממו, ומשלא איתר חיילים במקום שם פעמיו לירושלים לשם מימוש תכניתו. בהגיעו בסמוך לשעה 13:00 לפתח תחנת משטרת "שלם" שברחוב צלאח א-דין, הבחין הנאשם בשוטר קובי קרודו (להלן – השוטר), שעמד בכניסה לתחנה יחד עם שוטרים נוספים. על-פי הנטען, ניסה הנאשם לגרום למותו של השוטר, בכך שרץ לעברו ודקרו באמצעות הסכין בצד שמאל של ראשו. כתוצאה מהדקירה, נחתך סחוס אוזנו השמאלית של השוטר.

עיקר יריעת המחלוקת

2. הנאשם לוקה מזה מספר שנים בסכיזופרניה פרנואידית. מעשה הדקירה שביצע אינו שנוי במחלוקת, ועל נסיבותיו נמצאנו למדים מאמרותיו של הנאשם במשטרה ומעדותו של שוטר שהיה עד ראייה לאירוע. הנאשם בחר שלא להעיד, למרות שהובהרה לו, פעם אחר פעם, משמעות הימנעותו ממתן עדות (עמ' 82-86).

3. הצדדים חלוקים ביניהם אך בשאלה, האם חלה על הנאשם הגנת אי-שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, הפוטרת אדם מאחריות פלילית, אם בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

4. הסנגוריה גורסת, כי עומדת לנאשם הגנת אי-שפיות הדעת, ועל-כן הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשיו הנדונים. לטענתה, בשל מצבו הפסיכוטי הנובע ממחלתו, היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את אשר עשה ואת הפסול שבמעשהו, וכן להימנע מעשיית המעשה. הסנגוריה נסמכת בטענותיה אלו על עדותו של ד"ר סרגי רסקין, אשר הכין ביום 4.7.05 חוות-דעת יחד עם ד"ר רמונה דורסט, לאחר הסתכלות פסיכיאטרית אחר הנאשם בתנאי אשפוז בבית-החולים "כפר-שאול" בירושלים, ועל עדותה של הפסיכיאטרית ד"ר אומימה פרחאת, אשר בדקה לאחרונה את הנאשם במסגרת מעצרו.

5. המאשימה סבורה, בהסתמך על חוות-דעתו ועדותו של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר משה קליאן, כי לא מתעורר בעניינו של הנאשם כל ספק סביר בשאלת יכולתו להבין את מעשיו והפסול שבהם, או להימנע מעשיית המעשים.

6. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, אפוא, בהערכה המקצועית של המומחים את מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע המעשה, ובמסקנה המשפטית בדבר תחולת הגנת אי-שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, על המקרה הנדון.

גרסאות הנאשם במהלך חקירותיו במשטרה

7. בטרם נפנה לדיון בחוות-הדעת של המומחים ועדויותיהם, נסקור את התשתית העובדתית בעניין מעשיו של הנאשם ביום האירוע ואמרותיו במהלך חקירתו במשטרה.

על נסיבות אירוע הדקירה, לרבות התבטאויותיו הראשונות של הנאשם בזירה, נשמעה עדותו של העד רס"ר אסקלה שניר, שהיה עד ראיה לתקיפתו של המתלונן על-ידי הנאשם. לדבריו, בסמוך לשעה 13:10 התקרב הנאשם בהליכה מהירה לעבר השוטר קובי קרודו, תקף אותו והפילו ארצה. כאשר ניסה הנאשם להימלט, תפס אותו העד בכוח, ורק בשלב זה נתחוור כי הנאשם היה מצויד בסכין, וכי במהלך התקיפה פצע את המתלונן בראשו. לאחר ההשתלטות שאל העד את הנאשם לפשר מעשיו, והלה השיב כי בא לרצוח שוטר יהודי או חייל (עמ' 76-78 לפרוטוקול).

8. עם הבאתו של הנאשם לתחנת שלם, נערך על גופו חיפוש על-ידי העד רס"ר ברק שגב. הנאשם אמר לעד, כי הוא "משוגע" (כלשונו) ואף דקר בעבר את אשתו ואת אביו. העד ציין, כי בשלב שבו הועלה הנאשם, בתכוף לאחר מעצרו, למשרדי חדר הסיור, רעד גופו ובידיו אובחנו חתכים מדממים (נ/3). לשאלה שהופנתה לעד במהלך עדותו, האם הבחין שהנאשם היה במצב פסיכוטי, השיב הלה בשלילה, והוסיף כי הנאשם נראה אמנם "קצת בהלם", אך לא באורח שונה וחריג מאחרים שנתפסים מיד לאחר ביצוע מעשה כאמור ונרתעים ממנו (עמ' 80-82 לפרוטוקול).

9. גרסה מפורטת על מעשיו הנדונים, מסר הנאשם לחוקריו שעה קלה לאחר האירוע, בהודעה שנגבתה ממנו בשעה 14:20 על-ידי שני חוקרים – חנה קופטי ונאהדי טאפש (ת/2א), מסר הנאשם את הגרסה, המפורטת יחסית, שתובא להלן בלשונו:

"היום אחרי שהתעוררתי בשעה 06:00 הלכתי לבית חולים דהישה בבית לחם והגעתי לשם בשעה 07:30 כדי לקבל טיפול רפואי ונתנו לי זריקה. אני עובר טיפולים מאז חודשיים בבית חולים דהישה לחולי נפש, אחרי שקיבלתי הזריקה בבית חולים חזרתי לבית שלי בעזריה. אבל לפני שחזרתי לבית נכנסתי למחנה עאידה לקרובי משפחה ביקרתי את בן דוד שלי, עמאר אבו חמאד, כי הוא פצוע בראש מכדור של חיילים. ראיתי אותו שהוא לא יכול לדבר, ואני כעסתי על כך וחשבתי שאני צריך לעשות משהו על-מנת לנקום מהחיילים. אחרי זה המשכתי לבית שלי בעזריה והגעתי בשעה 12:30. מול הבית יש אטליז לבן דוד שלי. נכנסתי אליו וביקשתי ממנו סכין על-מנת לשחוט כבש. לקחתי את הסכין, שמתי בכיס של המכנס מאחור והמשכתי לשער אבו דיס ורציתי לדקור חייל שם, אבל לא היה אף אחד שם. המשכתי בהליכה עד ראס אלעמוד, ומשם עליתי לאוטובוס וירדתי ליד בית ספר ראשדיה, והלכתי ישר לתחנת המשטרה בדואר. וכאשר הגעתי למדרגות של הכניסה של התחנה ברח' צלאח א-דין, ראיתי שוטר יושב בכניסה ליד החיילים. השוטר היה יושב [על] הבטון. אני עליתי במדרגות, וכאשר הגעתי סמוך לשוטר הוצאתי את הסכין מהכיס שלי, החזקתי אותה ביד ימין ודקרתי את השוטר כאשר הוא עדיין יושב. דקרתי אותו בצוואר והחיילים שהיו שם תפסו אותי והעלו אותי לתחנה. אני רוצה להגיד לך כי מלפני חודשיים, מאז שהתחלתי הטיפול שלי, החלטתי לעשות פיגוע על-מנת להיות שאהיד, או על-מנת להיעצר, כי נהיתי אדם חולה ועייף מאוד ולכן החלטתי ללכת בדרך זו, ואז החלטתי לדקור שוטר או חייל יהודי. והיום אחרי שראיתי בן דוד שלי החלטתי לעשות את זה היום ולנקום ביהודים.

ש. מה בדיוק היו ההכנות שלך על-מנת לבצע פיגוע?

ת. התייעצתי עם אמא שלי ואחרים, אמרו כי זה 'חראם', אבל אני אמרתי לי כי אני רוצה לנוח מהחיים שלי כי אני מאוד עייף.

ש. האם שיתפת מישהו אחר בהחלטה שלך?

ת. כל האנשים יודעים, כי אני חולה ואני זקוק לטיפול רפואי.

ש. אתה אמרת, כי אתה רוצה למות או שיעצרו אותך, אז למה החלטת לדקור יהודי ולא אחר, הרי העונש אותו עונש והמעצר אותו מעצר אם הייתה דוקר אחר?

ת. כדי למות שאהיד.

ש. כאשר דקרת השוטר האם הכוונה שלך הייתה לרצוח השוטר?

ת. כן, בכדי שירו בי ואמות.

ש. איך אתה יודע כי תחנת משטרה ברח' צלאח א-דין?

ת. אני הייתי עובד בישראל פועל בניין, ולפני שנה חיילים תפסו אותי כי אין לי אישור כניסה והביאו אותי לתחנה הזו.

ש. אם החלטת למות כי נמאס לך מהחיים, למה לא התאבדת בתלייה או בדרך אחרת למה החלטת דווקא לדקור ולרצוח שוטר או החייל?

ת. כי הוא יהודי ואני רציתי למות שהיד.

ש. האם לקחת בחשבון [כי] תיעצר לפני שתבצע הפיגוע?

ת. לא לקחתי בחשבון, אפילו אם תפסו אותי הייתי נעצר בכל מקרה.

ש. מי שלח אותך לדקור שוטר?

ת. אף אחד. אני החלטתי לבד אני רוצה להיכנס לכלא או למות שאהיד...".

החוקר נאדי טאפש העיד, כי בשלבים הראשונים של המעצר היה הנאשם נסער ואף רעד, אך לא ניתן לדעת אם תגובות אלו נבעו ממעצרו. ואולם, לדבריו, במהלך גביית הודעתו היה הנאשם רגוע, לא הפגין אותות מצוקה כלשהם, מסר גרסתו באורח ענייני והתנסח "באופן רגיל וברור" אם כי דיבר באיטיות-מה (עמ' 25-26).

10. למחרת, ביום 27.6.05, שוחח הנאשם עם החוקר רן שושני, בעת ההמתנה לדיון בעניין הארכת מעצרו בבית-משפט השלום בירושלים. במהלך השיחה אמר הנאשם לחוקר שושני, כי הוא חולה נפש, וכי הגיע לירושלים על-מנת "למות מות קדושים" משום ש"נמאס לו מהחיים וממצבו". לשאלת החוקר – כיצד התכוון למות – השיב הנאשם, כי רצה להרוג את השוטר, וציפה כי בתגובה יהרגו אותו (זיכרון הדברים ת/1). על-פי עדות החוקר, הנאשם השיב תשובות ענייניות לשאלותיו ודיבורו היה "רגיל לחלוטין" (עמ' 20 לפרוטוקול).

הרקע הפסיכיאטרי של הנאשם וחוות-הדעת השונות שניתנו אודותיו

11. נסקור להלן את הרקע הפסיכיאטרי של הנאשם, ואת חוות-הדעת השונות שהוגשו בעניינו.

הנאשם הנו בן עשרים ושש, גרוש בשנית ללא ילדים. הוא סיים שתים-עשרה שנות לימוד, ולאחר מכן החל לעסוק בעבודות בנייה יחד עם אחיו, אם כי לא באופן סדיר. הוא התחתן לראשונה בגיל עשרים ושלוש. כחצי שנה לאחר נישואיו חל שינוי במצבו הנפשי, והוא החל לחשוד, כתוצאה ממחשבות-שווא, כי אביו ואחיו מקיימים יחסים עם אשתו. הקנאה הפתולוגית-דלוזינרית הביאה להתפרצויות זעם כלפי האישה, ועל-פי דרישתה התגרשו בני הזוג לאחר כשנה. באותה תקופה פנה הנאשם לראשונה לפסיכיאטר פרטי בבית-לחם. בגיל עשרים וארבע נישא הנאשם בשנית, אך כעבור כשנה צפו ועלו מחדש מחשבות-השווא של קנאה פתולוגית, בדבר בגידת רעייתו השנייה עם אביו ואחיו, עת שמע, לטענתו, קולות, שדיווחו לו על יחסים אלו. על-רקע זה, ונוכח דיווחי בני המשפחה על ניסיונות אובדניים ועל ניסיונות לפגוע בהוריו, אושפז הנאשם בבית-החולים הפסיכיאטרי בדהיישה שבאזור בית-לחם מחודש ספטמבר 2004 ועד לחודש מארס 2005. במהלך אשפוזו אובחן הנאשם כסובל מסכיזופרניה פרנואידית עם דלוזיות, הלוצינציות-פוקדות והתנהגות אגרסיבית. הוא טופל בנזע חשמלי ובתרופות נוגדות פסיכוזה. לאחר שחרורו מהאשפוז המשיך הנאשם לקבל זריקות נוגדות פסיכוזה ארוכות טווח (מודיקייט), אחת לחודש, והיה זמן-מה במעקב רפואי של בית-החולים בבית-לחם. למרות שחל שיפור במצבו, התגרש הנאשם מאשתו השנייה, על-רקע המשך המחשבות הדלוזיונריות של בגידה בו עם הגברים במשפחתו, ולאחר הגירושין החמיר מצבו הנפשי. הוא לא התמיד במעקב הפסיכיאטרי, ישב בבית הוריו ללא מעש והתנהגותו לוותה בהתפרצויות זעם כלפי בני משפחתו. לטענתו, בתקופה זו סבל משמיעת קולות, הפסיק מיוזמתו את נטילת התרופות ואת הזריקה החודשית נטל לסירוגין.

על-פי רישומי המעקב הפסיכיאטרי מבית-החולים בבית-לחם (שאוזכרו בחוות-הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו מטעם הצדדים), ביקר הנאשם במרפאת בית-החולים ביום 18.5.05 (כחודש וחצי לפני האירוע), שם אובחנה החמרה במצבו הנפשי, בין היתר בשל אי-זמינות התרופה החודשית נוגדת הפסיכוזה. עקב ההחמרה במצבו קיבל הנאשם זריקה נוספת כשבועיים לפני המקרה הנדון. בבוקר יום האירוע התייצב הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית בבית-החולים, שבה נתחוור כי הלה אינו מתמיד בנטילת תרופותיו. הוא קיבל ממטפליו את הזריקה החודשית הנ"ל ושוחרר לביתו. כאמור, שעות ספורות לאחר-מכן הצטייד בסכין ביצע את המעשים הנדונים.

12. ביום 29.6.05 (קרי – כשלושה ימים לאחר האירוע), עם הפנייתו לבדיקה פסיכיאטרית על-פי החלטת בית-משפט השלום, הועבר הנאשם לבדיקה ראשונית בחדר המיון של בית-החולים "כפר-שאול". הוא נבדק על-ידי ד"ר ג' כץ, מומחה בפסיכיאטריה, שציין בבדיקתו: "בעבר ניסה להרוג את אביו עקב חשד שאביו מקיים יחסי מין עם אשתו. בטענה זו גירש הנבדק שתי נשים שהיה נשוי להן. לאחרונה, לדבריו, החליט למות עקב חשדות אלו וכדי למנוע את רצח אביו. על-פי טענתו, בחר בשיטה של דקירת חייל במחשבה למות מירי של חיילים". לאור ממצאי הבדיקה הקלינית והאבחון הפסיכיאטרי, לפיו סובל הנאשם ממצב פסיכוטי חריף עם הלוצינציות ומחשבות-שווא ומהווה סכנה לעצמו ולסביבתו, אושפז הלה באותו מועד, על-פי הוראת אשפוז מטעם סגן הפסיכיאטר המחוזי, אשר הוארכה ביום 6.7.05 בשבוע נוסף.

13. בחוות-דעת פסיכיאטרית מיום 4.7.04 (נ/1), שניתנה על-ידי רופאי בית-החולים הפסיכיאטרי "כפר-שאול", ד"ר רסקין וד"ר דורסט, לאחר הסתכלות מיום 29.6.05 ועד ליום 4.7.04, אוששה האבחנה לפיה לוקה הנאשם בסכיזופרניה פרנואידית. בחוות-הדעת נקבע, כי מצבו הנפשי של הנאשם הוטב לאחר קבלת טיפול תרופתי והוא כשיר לעמוד לדין, אך מחמת מחלתו אינו אחראי למעשים המיוחסים לו בכתב-האישום. בחוות-הדעת הומלץ על מתן טיפול פסיכיאטרי במסגרת אשפוז בבית-החולים לחולי נפש בבית-לחם.

14. לאחר הגשת כתב-האישום הורה בית-המשפט, במסגרת הבקשה למעצר עד לתום ההליכים ועל-פי המלצת לשכת הפסיכיאטר המחוזי, כי הנאשם ישהה במסגרת אשפוז ביחידה לביטחון מרבי בבית-החולים "שער מנשה".

בהחלטתנו מיום 19.7.05 הורנו לפסיכיאטר המחוזי, לבקשת המאשימה, להכין חוות-דעת בדבר מצבו העדכני של הנאשם ודרכי הטיפול בו. הפסיכיאטר המחוזי האציל את הבדיקה לגורמי בריאות הנפש בבית החולים "שער מנשה".

15. מחוות-דעת שנערכה ביום 26.7.05, על-ידי ד"ר ג' צינובוי וד"ר ג' קנול מבית-החולים "שער מנשה", עולה כי במהלך שהותו של הנאשם בבית-החולים לא נצפו אצלו סימנים פסיכוטיים פעילים, אלא בעיקר סימנים של מחלה בהפוגה תחת טיפול תרופתי. בחוות-הדעת תוארו גרסאותיו של הנאשם בדבר נסיבות ביצוע המעשים המיוחסים לו, אך חסרה בה התייחסות לשאלת כושרו להבין את הפסול שבמעשיו. הבודקים העריכו, כי הנאשם כשיר לעמוד לדין ואינו זקוק עוד לאשפוז פסיכיאטרי.

16. על-רקע אי-הבהירות בשתי חוות-הדעת האמורות (הראשונה מבית-החולים "כפר שאול" והשנייה מבית-החולים "שער מנשה") – הן בשאלת אחריותו של הנאשם למעשים הנדונים והן בשאלת דרכי הטיפול בו (אם יימצא שלא היה אחראי למעשיו) – הורינו ביום 27.7.05 לפסיכיאטר המחוזי, לבקשת המאשימה, לבדוק את הנאשם ולחוות דעתו בשאלת אחריותו הפלילית למעשים המיוחסים לו, וככל שיימצא שלא היה אחראי למעשיו – מהן דרכי הטיפול להן הוא נזקק.

17. הפסיכיאטר המחוזי בדק את הנאשם ביום 25.8.05, ועיין בכל התיעוד הפסיכיאטרי הרלבנטי ובחומר הראיות מתיק החקירה המשטרתי. בחוות-דעתו, שניתנה באותו מועד (ת/3), הגיע הפסיכיאטר המחוזי למסקנה, כי הנאשם הבין בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו, שמדובר במעשים פסולים ואסורים על-פי החוק, וכי הלה אחראי למעשים שבהם הואשם' אף אם הנו חולה נפש. באשר לטיפול עתידי קבע הפסיכיאטר המחוזי, כי הנאשם אינו זקוק עוד לאשפוז פסיכיאטרי, אך כי עליו להתמיד בטיפול תרופתי, על-מנת למנוע התלקחות חוזרת של מחלתו, וזאת במסגרת הקהילה – אם ישוחרר ממעצרו, או במסגרת הכלא – אם יורשע בדין וייגזר דינו למאסר.

18. במהלך המחצית הראשונה של חודש אוקטובר 2005 אושפז הנאשם בבית-החולים "הדסה" עין-כרם, עקב סיבוכים גופניים קשים שנבעו מתופעות לוואי של התרופות הפסיכיאטריות אותן נטל, לרבות פגיעה בשתי הריאות שהצריכה הנשמה מלאכותית. בבדיקתו במהלך אשפוזו בבית-החולים "הדסה" טען הנאשם, כי ניסה לתקוף שוטר עקב קולות פוקדים, והעלה מחשבות-שווא פרנואידיות שכללו, בין-השאר, את הצוות הרפואי, שלדבריו רצה להזיק לו, וכן הלוצינציות-שמיעה. עקב המצב הפסיכוטי בו היה נתון במהלך אותו אשפוז, הומלץ על אשפוזו במחלקה סגורה, עם צורך בחידוש הטיפול התרופתי נוגד הפסיכוזה וניטור תופעות הלוואי. הוא שוחרר מבית-החולים ביום 16.10.05, והופנה להמשך אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה במב"ן בכלא מג"ן, שם חל שיפור במצבו. בסוף חודש אוקטובר נבדק הנאשם במב"ן על-ידי ד"ר נ' שליאפניקוב, מומחית בפסיכיאטריה בעלת מינוי מטעם הפסיכיאטר המחוזי. בבדיקתו על-ידה לא נצפו סימנים פסיכוטיים פעילים, זולת מחשבות קנאה כלפי נשותיו לשעבר, והנאשם חזר על גרסתו כי ביצע את המעשים המיוחסים לו כיוון שמאס בחייו ורצה שימיתו אותו. לאור נתונים אלו, דיווח הפסיכיאטר המחוזי לבית-המשפט, כי הנאשם כשיר במצבו הנוכחי לעמוד לדין (ת/4).

19. ביום 16.12.05 נבדק הנאשם, בעת שהייתו במב"ן, על-ידי מומחית מטעם הסנגוריה, ד"ר אומימה פרחאת, המשמשת כפסיכיאטרית בבית-החולים "הדסה" בירושלים. ד"ר פרחאת ציינה בחוות-דעתה ((נ/2), בין השאר, כי במהלך בדיקתה, דיווח לה הנאשם על שמיעת קולות, בחודש שקדם לאירוע, אשר פקדו עליו להרוג חייל ובדרך זו למות. על רקע עברו הרפואי, לפיו פעל כבר בעבר בהתאם לקולות שפקדו אותו, ונוכח הערכתה, כי בסמוך לפני האירוע ולאחריו היה הנאשם נתון במצב פסיכוטי חריף עם הלוצינציות ומחשבות-שווא, חיוותה המומחית דעתה כי קיים ספק רב בדבר אחריותו למעשה המיוחס לו, ולפיכך מצטרפת היא להערכתם של ד"ר דורסט וד"ר רסקין.

20. במחלוקת בסוגיה הפסיכיאטרית, בשאלת אחריותו של הנאשם למעשים הנדונים, העידו מטעם המאשימה הפסיכיאטר המחוזי ד"ר קליאן, ומטעם הסנגוריה – ד"ר רסקין וד"ר פרחאת. נסקור להלן את חוות-דעתם ועדויותיהם, תחילה – של השניים האחרונים, ולאחר-מכן – את זו החולקת של הפסיכיאטר המחוזי.

חוות-דעתו ועדותו של ד"ר רסקין

21. החל מיום 29.6.05, קרי – כארבעה ימים לאחר האירוע, ועד ליום 4.7.05, אושפז הנאשם להסתכלות פסיכיאטרית בבית-החולים "כפר-שאול". בחוות-הדעת הפסיכיאטרית (נ/1) שניתנה ביום 4.7.05, על-ידי הפסיכיאטרים ד"ר רסקין – פסיכיאטר בכיר במחלקה הסגורה, וד"ר דורסט – מנהלת המחלקה, צוינו התכנים שמסר הנאשם למטפליו, ובכללם טענותיו כי אביו ואחיו שכבו עם שתי נשותיו, כי בעקבות זאת רצה למות, וכי בחר לדקור חייל, בידעו שבתגובה ייהרג על-ידי כוחות הביטחון. הוא הסביר את מעשהו כרצון למות ולהגיע לגן-עדן כמו השאהידים. בעת קבלתו לאשפוז ובמהלך האשפוז, טען הנאשם כי הוא שומע קולות-פוקדים, ומדי-פעם חבט את ראשו בקיר בטענה שהוא חפץ למות ולהפסיק את שמיעת הקולות. באחת הפעמים, בה נראה כי עמד לגרום נזק לעצמו, הוגבל פיזית למיטה. עם קבלת טיפול תרופתי נוגד פסיכוזה, חל שיפור במצבו של הנאשם. הוא נרגע, הביע חרטה על הפגיעה בשוטר ודיווח שהקולות פחתו עד לכדי הפסקה מוחלטת.

בפרק המסקנות שבחוות-הדעת האמורה, נקבעה הערכה, כי הנאשם אינו אחראי למעשיו מבחינה פסיכיאטרית, אך זאת ללא כל התייחסות קונקרטית לשאלות בדבר יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או יכולתו להימנע מעשיית המעשה. וכך נאמר בחוות-הדעת:

"אנו בדעה שראאד אבו חאמד סובל ממחלת נפש, קרי סכיזופרניה פרנואידית, וזקוק לטיפול במסגרת אשפוזית, ובהמשך – במסגרת אמבולטורית. בעת ביצוע המעשה המיוחס לו, היה בהחמרה פסיכוטית במצבו הנפשי, כנראה על-רקע ההפסקה בטיפול הרפואי. לא ברור לנו חד-משמעית הקשר בין המעשה המיוחס לו והתכנים הפסיכוטיים. אולם אם נתייחס במכלול למצבו הנפשי, ולמחלה הסכיזופרנית ממנה הוא סובל וסבל עוד קודם לאירוע, הרי שכושר שיפוטו פגום, בוחן מציאותו מעורער ואין הוא מסוגל לתת את מלוא הדעת למעשים אותם מבצע. מבחינה זו אינו אחראי למעשיו מבחינה פסיכיאטרית".

22. הסנגוריה הגישה את חוות-הדעת האמורה באמצעות ד"ר רסקין, והלה נחקר אודותיה בחקירה נגדית על-ידי ב"כ המאשימה. בעדותו ציין הפסיכיאטר, כי מצא קשר בין מצבו הפסיכוטי של הנאשם למעשה הדקירה הנדון, שהתבטא בדיווח על הרצון להתאבד בשל מחשבות-השווא על בגידת רעיותיו עם אביו, ועל קולות שפקדו עליו למות. לדברי המומחה, מחשבות הקנאה והקולות שקראו לנאשם למות, היוו את המוטיבציה למעשיו הנדונים, לשם סיום חייו והשתחררות מהסבל הנפשי.

בחקירתו הנגדית ציין ד"ר רסקין, כי בעת שחיווה דעתו על-כך שהנאשם אינו אחראי למעשים המיוחסים לו בכתב-האישום מחמת אי-שפיות הדעת, לא הייתה לפניו הודאתו של הנאשם במשטרה שנמסרה שעה קלה לאחר האירוע. הוא אישר, כי בחינת ההודאה אכן רלבנטית וחיונית לצורך ההכרעה בשאלה הנדונה; אך יחד-עם-זאת טען, כי עיקר מסקנתו, השרירה וקיימת אף כיום לאחר שעיין בהודאות, נסמכת על אבחון מצבו הפסיכוטי החריף של הנאשם בעת בדיקותיו הפסיכיאטריות כשלושה ימים לאחר המקרה. לדבריו, מצב פסיכוטי חריף אינו מתפתח בן-רגע, וניתן להניח כי כך גם היה מצבו של הנאשם ביום האירוע – כשלושה ימים לפני בדיקתו; אך מאידך, לא שלל כי גם מעצר יכול להוות "טריגר" להחרפת מצב שכזו. עוד אישר, כי ככלל, הימצאות במצב פסיכוטי חריף אינה מחייבת פגיעה ביכולת הבחירה של החולה ובכושרו להבין את הפסול שבמעשיו (עמ' 41, 62). עם זאת, הוא גרס, כי המצב הפסיכוטי שבו היה נתון הנאשם פגע בכושר השיפוט שלו, וכי הלה הונע במעשיו מהתכנים הפסיכוטיים ועל-כן אינו אחראי למעשיו.

כאשר נשאל ד"ר רסקין, האם הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשיו, טען, בתחילה – כי הנאשם כלל לא שקל בעת האירוע אם מעשיו אסורים אם לאו, או אם יש בהם פסול, ובהמשך – כי הלה אף לא היה מסוגל לחשוב על כך (עמ' 43). כאשר נדרש המומחה, פעם אחר פעם, הן על-ידי ב"כ המאשימה והן על-ידי בית-המשפט, להסביר כיצד מתיישבת הערכתו זו עם הודאתו המפורטת של הנאשם, שניתנה שעה קלה לאחר האירוע, שממנה עולה כי הלה היה מודע לכל מהלכיו ואף לפסול שבהם – שכן הבין כי בתגובה לדקירה יירו בו או יעצרו אותו, הגיב: "כי הוא רצה את זה, רצה שיהרגו אותו" (עמ' 47). למותר לציין, כי בתשובה זו – בדבר המוטיבציה של הנאשם, לא היה מענה לשאלה האמורה – בעניין מודעותו של הלה לפסול שבמעשיו; ולד"ר רסקין לא היה מענה ענייני לשאלות החוזרות ונשנות, מדוע הוא משתית את מסקנתו אך על אבחון מצבו הפסיכוטי של הנאשם כשלושה ימים לאחר מעצרו, ובוחר להתעלם גם כיום מהגרסה האותנטית שמסר הלה על מעשיו בתכוף למעצרו.

בהידרשו בחקירתו הנגדית לשאלת יכולתו של הנאשם להימנע מעשיית המעשה, אישר ד"ר רסקין כי לנאשם אכן היה מגוון של אפשרויות להוציא לפועל את משאלתו להתאבד (כמו קפיצה מרום מבנה, הרעלה עצמית או פגיעה בחמוש פלסטיני). עם זאת, הוא העריך כי המשאלה להתאבד לא נבעה מהדיכאון והסבל אלא מהשפעת התכנים הפסיכוטיים של המחלה, אשר פגעו, לשיטתו, בכושר השיפוט של הנאשם ובביקורת המציאות שלו. המומחה ציין, כי הגיע למסקנה האמורה, על-סמך המצב הפסיכוטי החריף שבו אובחן הנאשם עם הבאתו לבדיקה פסיכיאטרית כשלושה ימים לאחר האירוע והסברי הנאשם למעשיו, ולא הבהיר מדוע הוא מתעלם מהגרסאות שהשמיע הנאשם בעניין זה הן בחקירה המשטרתית והן בבדיקה שנערכה על-ידי הפסיכיאטר המחוזי. באשר לתכנים הפסיכוטיים שנחשפו בעת בדיקתו של הנאשם בבית-החולים "כפר שאול", ציין המומחה בחקירתו הנגדית כי אלו התייחסו למחשבות השווא בדבר בגידת נשותיו של הנאשם עם אביו ואחיו; ובאשר לתכנים של הקולות הפוקדים, ציין כי הנאשם דיווח על שמיעת קול הקורא לו להתאבד, ולא על קול שפקד עליו להרוג חייל. לא היה למומחה מענה ענייני לשאלות חוזרות ונשנות כיצד תכנים ספציפיים אלו פגעו ביכולתו של הנאשם להימנע מתכנית הפעולה שרקם וניסה להוציא לפועל – של דקירת חייל מתוך כוונה שבתגובה יירו בו ויהפוך ל"שאהיד".

חוות-דעתה ועדותה של ד"ר פרחאת

23. ד"ר פרחאת, שהנה כאמור פסיכיאטרית העובדת בבית החולים "הדסה", בדקה את הנאשם ביום 16.12.05 במחלקה הסגורה במב"ן שבכלא רמלה. היא עיינה בתיעוד הרפואי בעניינו של הנאשם, כמו גם בחומר החקירה הרלוונטי. כן שוחחה עם הוריו של הנאשם, אשר דיווחו על החמרה ניכרת במצבו הנפשי בשבועיים שקדמו לאירוע, אשר התבטאה בהתנהגות תוקפנית, אי-שקט, חבטת הראש בקיר ודיווח שהשטן שבתוכו מכתיב לו את מעשיו.

במהלך שיחתו עם ד"ר פרחאת, דיווח הנאשם על מחשבות קנאה כלפי שתי גרושותיו בשל החשד שבגדו בו עם אביו ואחיו, ועל הלוצינציות-שמיעה אשר ליוו אותו מאז פרוץ המחלה. הוא ציין, כי בחודש שקדם לאירוע שמע קולות שפקדו עליו "תהרוג את עצמך, תמות", ו"תהרוג חייל ותמות". עוד ציין, כי בליל האירוע העיר את אביו לפנות בוקר ואמר לו שהוא חייב למות. האב ניסה להרגיעו וישב לצדו עד לתפילת הבוקר. לאחר התפילה התעקש הנאשם לנסוע לבדו (שלא כהרגלו) לבית-החולים הפסיכיאטרי, על-מנת לקבל זריקה, נוכח ההרגשה כי חלה החמרה במצבו, זאת לאחר כשבועיים בלבד ממועד קבלת הזריקה האחרונה. לדבריו, לאחר קבלת הזריקה שב לביתו והתפלל. לאחר מכן נסע לבן דודו וביקש סכין על-מנת לשחוט כבשה. בהמשך בחר מקום שבו מצא מספר שוטרים או חיילים, התקרב לעברם ותקף אחד מהם בסכין. הוא ציין, כי היה משוכנע שייהרג מיידית לאחר דקירת החייל, והביע חרטה על מעשיו.

מבדיקתה את הנאשם ומעיון בתיעוד הרפואי, העריכה ד"ר פרחאת בחוות דעתה, כי מצבו הנפשי של הנאשם לא היה מאוזן טרם האירוע, בעת האירוע ולאחריו; וכי באותה תקופה היה הלה נתון במצב פסיכוטי חריף עם הלוצינציות ומחשבות-שווא. עוד ציינה, כי טענתו של הנאשם לפניה, בדבר שמיעת הקולות אשר פקדו עליו להרוג חייל ובדרך זו למות, מתיישבת עם דיווחים שמסר במהלך אשפוזו בבית-החולים "הדסה" כחודש לפני בדיקתו על-ידה (עת התלונן על הלוצינציות-שמיעה ודיווח שניסה לתקוף שוטר עקב קולות פוקדים), וכן הולמת את עברו הרפואי, לפיו פעל בהתאם לקולות פוקדים וביצע מספר ניסיונות אובדניים. על-כן, סברה המומחית, כי קיים ספק רב אם הנאשם היה אחראי למעשים המיוחסים לו, והצטרפה להערכת עמיתיה, ד"ר דורסט וד"ר רסקין, כי הלה אינו אחראי למעשיו.

24. בעדותה בבית-המשפט ציינה ד"ר פרחאת כי בחוות-דעתה נסמכה, בין-השאר, על נתונים שקיבלה בשיחותיה עם הנאשם ועם הוריו, מהם עולה כי בשבועיים שקדמו לאירוע החמיר מצבו הרפואי, והוא נזקק לקבלת שתי זריקות באותו חודש, למרות שההמלצה המקורית הייתה לזריקה חודשית אחת.

ד"ר פרחאת הסבירה, כי העריכה שהנאשם אינו אחראי למעשיו מחמת שיפוט לקוי של המציאות (עמ' 66). כאשר הופנתה המומחית לסעיף 34ח לחוק העונשין, לא חלקה על-כך כי בעת האירוע היה הנאשם מודע למעשיו ולפסול שבהם, אך הוסיפה כי הנאשם אינו אחראי בפלילים משום ש"המניע שלו היה מחלת הנפש" (עמ' 68). כאשר הוסבה תשומת לבה לכך שהסעיף האמור אינו מתייחס כלל ל"מניע", ציינה כי תשובתה לא מתייחסת להיבט המשפטי ("טוב, זה התחום שלכם" – לעיל), ובהמשך אף אישרה במפורש שהנאשם היה מודע לטיב מעשיו ולפסול שבהם (עמ' 69).

כן ציינה, בעניין התכנים הפסיכוטיים, כי הנאשם אמר לה שבמהלך החודש שקדם לאירוע "שמע קולות שאומרים לו שצריך להרוג חייל ולמות", וזה הדבר שהניע אותו לבצע את המעשה (עמ' 65), ואף הוסיף ואמר, כי אלמלא ההכוונה באמצעות הקול ששמע, לא היה מבצע את המעשה (עמ' 71). כאשר נשאלה ד"ר פרחאת בחקירתה הנגדית, האם חוות-דעתה הייתה משתנה בהנחה שהנאשם לא שמע קול שפקד עליו להרוג חייל, השיבה כי אינה יכולה לענות על-כך אלא רק לציין מה הייתה גרסתו של הנאשם בעת בדיקתו על-ידה (עמ' 73). בהקשר זה יצוין ויודגש, כי הנאשם לא הזכיר תוכן דומה, של קולות פוקדים מכוונים וספציפיים בזיקה לדקירת חייל, בבדיקותיו במהלך אשפוזו בבית-החולים "כפר-שאול" ובבדיקתו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי; ולא רק שכבש את הגרסה במשך כארבעה חודשים, עד לבדיקתו בחודש אוקטובר בבית-החולים "הדסה", אלא שנמנע מלהשמיעה בבית-המשפט מעל דוכן העדים, עת בחר שלא להעיד.

חוות-דעתו ועדותו של הפסיכיאטר המחוזי ד"ר קליאן

25. בעקבות החלטתנו מיום 27.7.05 נבדק הנאשם על-ידי הפסיכיאטר המחוזי ביום 25.8.05. הפסיכיאטר המחוזי קיבל לעיונו את כל החומר הפסיכיאטרי בעניינו של הנאשם, לרבות חוות-הדעת שניתנו אודותיו. כן קיבל לעיונו את חומר החקירה המשטרתי, ובכלל זה את אמרותיו של הנאשם בחקירה ואת הודעות הוריו. בדיקתו הפסיכיאטרית כללה תצפית על התנהגותו במהלך הבדיקה, וראיון קליני בסיועו של ד"ר מוסא סעיד, רופא המתמחה בפסיכיאטריה.

26. בבדיקתו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי זכר הנאשם לפרט את נסיבות האירוע שבעקבותיו נעצר, ומסר את גרסתו לאירועים. הוא דיווח לפסיכיאטר המחוזי, כי דקר שוטר משום שהוא סובל ממחלה נפשית. כאשר ביקש להבהיר זאת, ציין הנאשם "מרוב הסבל כתוצאה מהמחלה החלטתי ללכת ולדקור שוטר...". לשאלה מדוע דווקא שוטר – השיב "כדי שיעצרו אותי או שאני אמות". הוא ציין כי לא מצא שוטר בעזרייה, ועל-כן הגיע לירושלים. כאשר נשאל על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, בשאלות מפורשות, חוזרות ונשנות, אם הוא יודע ומבין כי מדובר במעשה אסור, השיב הנאשם כי ידע והבין שמדובר במעשה שאסור לעשותו, ואף טען כי הוא מתחרט על שעשה. כאשר נשאל למניעיו, ענה: "בכדי להתפרק ולנוח מהחיים, למות", והוסיף כי ציפה שירו בו וימות. לא היה לו מענה לשאלה מדוע לא דקר שוטר פלסטיני, או חמוש פלסטיני, שגם הם היו אמורים להגיב בירי כלפיו (חוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי – ת/3, והתרשומת בדבר ראיון הנאשם במהלך הבדיקה – ת/3א).

בפרק הסיכום והמסקנות שבחוות-דעתו ציין הפסיכיאטר המחוזי, כי הנאשם הנו חולה נפש המאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, כי מחלתו נמצאת בנסיגה (רמיסיה) תחת טיפול תרופתי, כי השיפור במצבו הופיע במהירות יחסית וכי במצבו הנוכחי מסוגל לעמוד לדין.

בשאלה שבמחלוקת, בדבר אחריותו הפלילית של הנאשם למעשים המיוחסים לו, גרס הפסיכיאטר המחוזי בחוות-דעתו, כאמור, כי הנאשם אחראי למעשים המיוחסים לו, אף אם הנו חולה נפש. הוא הגיע למסקנה זו, בין השאר, בהסתמך על תיעוד גרסאותיו של הנאשם הן בסמיכות לביצוע מעשים המיוחסים לו (באמרותיו במשטרה) והן בבדיקות הפסיכיאטריות בהמשך. מגרסאות אלה הגיע הפסיכיאטר המחוזי לכלל מסקנה, כי הנאשם הבין את הפסול שבמעשהו. בחלק מהגרסאות ציין הנאשם, כי פעל מתוך רצון לנקמה, ובחלק טען כי קיווה שיהרגוהו ויגאלו אותו מיסורי מחלתו. הפסיכיאטר המחוזי קבע, כי תהא גרסתו של הנאשם אשר תהא, הסבריו מצביעים על כך, כי ידע והבין שמדובר בביצוע מעשה חמור האסור על-פי החוק, ואשר מימושו אף עלול לעלות לו בחייו. עוד ציין הפסיכיאטר המחוזי בחוות דעתו, כי בשום שלב לא נטען, ואף לא נצפה, כי הנאשם פעל מתוך מחשבות-שווא או הזיות הנובעות ממחלתו, אשר פקדו עליו, או כיוונו אותו, לעשיית המעשה המיוחס לו. מסקנותיו האמורות של הפסיכיאטר המחוזי, קיבלו גם תימוכין וחיזוק בעקבות ממצאי בדיקתו הפסיכיאטרית את הנאשם.

בהתייחסו לחוות-דעתם של הרופאים מבית-החולים "כפר-שאול", ד"ר רסקין וד"ר דורסט, ציין הפסיכיאטר המחוזי, כי הדרך שבה הגיעו השניים למסקנה לפיה הנאשם "אינו אחראי למעשיו מבחינה פסיכיאטרית", כנוסח חוות-דעתם, מעלה השגות ואף תהיות: ראשית, הבודקים עצמם ציינו כי לא ברור להם הקשר שבין מחלת הנאשם לבין ביצוע מעשים המיוחסים לו. שנית, אין הם נותנים את המשקל הראוי לכך שהנאשם מסר גרסאות ברורות (אף אם שינה אותן) המעידות על הבנתו את הפסול שבמעשהו. שלישית, מסקנתם לפיה עובר לביצוע מעשים חדל הנאשם לקבל את הטיפול התרופתי – לא הייתה מדויקת. ורביעית, היותו של האדם חולה נפש אינה הופכת אותו אוטומטית ל"נטול כושר שיפוט" בצורה גורפת, ויש לשקול כל מעשה לגופו. במקרה שלפנינו, סבר הפסיכיאטר המחוזי, כי קרוב לוודאי שהיה לנאשם שיפוט פגום בכל הקשור למחשבותיו כלפי נשותיו וכלפי בני משפחה אחרים, אך אין כל מידע המצביע על שיפוט פגום בזיקה למניע לביצוע המעשים המיוחסים לו. על-יסוד האמור לעיל, הגיע הפסיכיאטר המחוזי למסקנה כי הנאשם הבין, בעת שבוצעו המעשים המיוחסים לו כי מדובר במעשים פסולים והאסורים לפי החוק, וכי אין כל אינדיקציה לכך שפעל מתוך מחשבות-שווא, שפקדו עליו או כיוונו אותו לעשיית המעשה הנדון, ועל כן יש לראותו כאחראי למעשים הנדונים, אף אם הנו חולה נפש.

27. עדותו של הפסיכיאטר המחוזי נשמעה פעמיים, עקב תקלה בהקלטת העדות. בפעם הראשונה נמסרה העדות ביום 27.12.05 בפרשת התביעה. ואולם, משנתחוור כי חלקים ניכרים מהעדות (כל החקירה הראשית וחלק מהחקירה הנגדית) לא הונצחו בהקלטה מחמת תקלה, מסר הפסיכיאטר המחוזי את עדותו מחדש ביום 15.1.06 לאחר תום פרשת ההגנה, זאת בהסכמת הצדדים.

הפסיכיאטר המחוזי ציין בעדותו, כי אין חולק בדבר אבחנתו של הנאשם כחולה נפש הלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, ושמחלתו נמצאת ברמיסיה תחת הטיפול התרופתי. עם זאת הוא הבהיר, כי בעניינו של הנאשם לא חלה אף לא אחת מן החלופות של סייג אי-שפיות הדעת, שנקבעו בסעיף 34ח לחוק העונשין.

בהתייחסו לחלופה הראשונה – בדבר הבנת המעשים או הפסול שבהם – ציין ד"ר קליאן בעדותו, כי הנאשם הבין היטב את מעשיו ואת הפסול שבהם, וביאר שמסקנה זו נלמדת באופן ברור מהגרסאות שהעלה הלה בעניין זה הן בהודעתו במשטרה והן בבדיקות הפסיכיאטריות השונות שעבר, עת אמר באופן מפורש כי ידע מה הוא עושה ומה תהייה התגובה הצפויה למעשיו, קרי – באמרו כי מאס בחייו, וכי בחר בדרך של דקירת חייל או שוטר יהודי על-מנת שיירו בו ויהרגוהו. הבנת הנאשם את טיב מעשהו ואת תוצאותיו, כפי שעלו באמרותיו ובבדיקותיו, מצביעות, לדידו של הפסיכיאטר המחוזי, על-כך ששיפוטו את המציאות לא נפגם בעת האירועים.

באשר לחלופה השנייה – בשאלת היכולת להימנע מהמעשה – הבהיר ד"ר קליאן כי לנאשם הייתה יכולת שכזו, שכן הלה הבין מה מצפה לו בתגובה לאקט הדקירה, ולמעשה בחר בעשייה זו בשל הצפוי לו בעקבותיה. בהתייחסו לדברים שהשמיע הנאשם באוזני ד"ר פרחאת, לפיהם שמע קולות שאמרו לו להרוג חייל על-מנת שיהרגו אותו, או להמית את עצמו, ציין הפסיכיאטר המחוזי כי טענות אלו של הנאשם, על תוכן הקולות, לא אוזכרו כלל בחוות-הדעת הקודמות, והועלו על-ידי הנאשם לראשונה אך מספר חודשים לאחר בדיקותיו הפסיכיאטריות על-פי צווי בית-המשפט. הפסיכיאטר המחוזי הדגיש בעדותו, כי במהלך בדיקתו את הנאשם כלל לא הזכיר הלה קולות פוקדים שהניעוהו לעשיית המעשה, אלא הסביר כי יצא לביצוע הדקירה על-מנת להשתחרר מהסבל שמסבה לו מחלתו (עמ' 33-34), ויתרה מכך: כי לשאלה: "מי אמר לך לעשות את זה?", השיב: "החלטתי בעצמי לעשות את זה" (עמ' 110 לפרוטוקול; ת/3א); זאת למרות שבעת בדיקתו היה הנאשם במצב רמיסיה של המחלה ויכול היה לדווח על שמיעת קולות. ד"ר קליאן העריך, על-יסוד בדיקתו את הנאשם ועיון במכלול אמרותיו של הלה במהלך בדיקותיו בעבר, כי דקירת השוטר בוצעה מתוך רצון למות בכדי להשתחרר מסבל, ולא כתוצאה מציות לקול פוקד בעניין זה (עמ' 35). הוא הוסיף וציין, כי אף אם שמע הנאשם קולות פוקדים, הדבר לא פגם ביכולת הבחירה שלו בביצוע המעשה. הוא הבהיר, כי שמיעת קולות אופיינית וטיפוסית בסכיזופרניה, כוללת בדרך-כלל הברות או מילים בודדות, ואף אם מדובר במילים פוקדות כמו: "קפוץ" או "תמות", אין מדובר בהכתבת תכנית פעולה שלמה, כמו זו שתוארה על-ידי הנאשם בהודעתו במשטרה, שכללה הצטיידות בסכין בבית-לחם, נסיעה לעזרייה לחיפוש יעד לדקירה ונסיעה בהמשך לירושלים לאיתור קרבן פוטנציאלי לדקירה. עוד הבהיר ד"ר קליאן בעדותו, כי גם על-פי גרסת הנאשם, הקול שפקד עליו למות הותיר לו לבחור בין כמה אפשרויות, ועל-כן אף מטעם זה לא ניתן לראותו כמי שהיה חסר יכולת להימנע מהמעשה שבחר בו, שכן היו לו מספר אופציות (כמו – דקירה עצמית, הצתה עצמית, קפיצה מגג, הריגת אביו שתוביל לכליאתו, או דקירת שוטר פלסטיני או חמוש פלסטיני), והוא בחר את זו שנראתה לו – לדקור חייל או שוטר יהודי בשל רצונו למות כ"שאהיד".

בהתייחסו לשאלה, מהם סימנים למצב פסיכוטי חריף שיכול להבחין בהם אדם מן היישוב (זאת בזיקה להתנהגותו של הנאשם עם מעצרו ובמהלך חקירתו במשטרה), מנה ד"ר קליאן בעדותו סימפטומים כמו: מבט בוהה, בלבול ואי-שקט, וכן מתן תשובות מוזרות שאינן לעניין. הוא לא חלק על כך, שבהגיעו לבית החולים "כפר שאול" שלושה ימים לאחר האירוע היה הנאשם במצב פסיכוטי פעיל חריף, אך העריך – לאור גרסתו של הנאשם בהודעתו (על נסיעתו לבית-החולים בבית-לחם לקבלת זריקה, על תכנון ניסיון הפיגוע ועל הנסיעה לירושלים למימוש התכנית) – כי המצב הפסיכוטי החריף, שבו נחזה הנאשם בעת הגעתו לבית- החולים "כפר שאול", התלקח בעקבות המעצר בן שלושת הימים, ואין ללמוד כי כזה היה מצבו בעת האירוע. מכל מקום, הוא הבהיר כי הימצאות במצב פסיכוטי חריף, אינה מובילה למסקנה הכרחית לפיה החולה אינו מבין את הפסול שבמעשיו או שניטלה ממנו יכולת הבחירה בהתנהגותו, וכי צריך לבחון כל מקרה לגופו. כן הבהיר, כי את מסקנתו, לפיה הבין הנאשם את הפסול שבמעשיו ויכול היה להימנע מהם, ביסס על הבדיקות הפסיכיאטריות שנעשו לו בבית-החולים "כפר-שאול" ובבית-החולים "שער-מנשה", על הבדיקה הפסיכיאטרית שבוצעה על-ידו ועל הגרסאות שמסר הנאשם בחקירה המשטרתית בתכוף לאחר האירוע. עוד הדגיש הפסיכיאטר המחוזי בעדותו, כי אינו חולק על ממצאי הבדיקות שבוצעו על-ידי ד"ר רסקין וד"ר דורסט בית-החולים "כפר-שאול", אלא אך על מסקנותיהם של המומחים, אשר למרות שלא היה ברור להם הקשר הישיר בין מחלתו של הנאשם למעשיו (כפי שציינו בחוות-דעתם), ומבלי שעיינו בכל חומר החקירה המשטרתי הרלבנטי, הזדרזו להעריך, ב"פזיזות" לטעמו (כלשונו), ומבלי לערוך בדיקה מעמיקה יותר, כי הלה לא היה אחראי למעשיו ביום האירוע.

טיעוני הצדדים

28. ב"כ המאשימה טוענת, כי הנאשם לא הניח תשתית ראייתית להוכחת טענתו, כי עומדת לו הגנת אי-השפיות, וכי ממילא לא מתעורר ספק סביר בעניין תחולת הגנה זו. לדבריה, מהתנהלות הנאשם במהלך יום האירוע ובעת התקיפה, כמו גם מגרסתו שנמסרה בהודאתו במשטרה, לא עולה כלל ועיקר, כי בשעת ביצוע הדקירה היה הלה במצב פסיכוטי חריף – כפי שנמצא בו כשלושה ימים לאחר מכן בעת שאושפז לבדיקתו הפסיכיאטרית. היא מוסיפה וגורסת – על-יסוד הערכת הפסיכיאטר המחוזי – כי ההחרפה במצבו הפסיכוטי של הנאשם נבעה מהליך המעצר. באשר לשתי החלופות המקימות את הגנת אי-השפיות – חוסר היכולת של ממש להבין את המעשה ואת הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה – גורסת ב"כ המאשימה כי לא מתעורר ספק סביר בעניין תחולתן. היא סמכה את טיעוניה על חוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, שהתייחס, כאמור, לגרסאות שהעלה הנאשם הן בבדיקותיו הפסיכיאטריות, והן, ובעיקר, בהודאתו המפורטת במשטרה שנמסרה שעה קלה לאחר האירוע. באשר לעדותו של ד"ר רסקין טענה ב"כ המאשימה, כי זו לא התייחסה לחלופות שנקבעו בסעיף 34ח לחוק העונשין, וכי הערכתו של ד"ר רסקין, לפיה שיפוט המציאות של הנאשם היה פגום, התעלמה מגרסתו של הנאשם בהודאתו במשטרה שממנה ניכר בעליל כי הנאשם היה מודע למעשיו ולפסול שבהם. בהתייחסה לעדותה של ד"ר פרחאת, אשר העריכה כי לנאשם לא הייתה יכולת להימנע ממעשיו נוכח קולות פוקדים שהורו לו לדקור שוטר, טענה ב"כ המאשימה כי הערכה זו אינה נסמכת על תשתית ראייתית כלשהי, שכן מדובר בעדות כבושה של הנאשם, אשר הועלתה לראשונה כארבעה חודשים לאחר האירוע, לא אוזכרה בכל הגרסאות הראשונות שמסר במשטרה ולמומחים הפסיכיאטריים ולא נתמכה בעדות, שכן, כאמור, הנאשם בחר שלא למסור עדות במשפטו.

29. הסנגור אינו חולק על עובדות האירוע, אלא טוען, כאמור, כי עלה בידי הנאשם להוכיח את תחולת הגנת אי-שפיות הדעת ולעורר את הספק הסביר להתקיימותה. לדבריו, ספק זה עולה מחוות-דעתם ומעדויותיהם של ד"ר רסקין וד"ר פרחאת, אשר העידו כי נוכח המצב הפסיכוטי שבו היה שרוי הנאשם, שיפוטו את המציאות היה פגום; ומהערכתה של ד"ר פרחאת, לפיה פעל הלה, כפי שפעל, מתוך קול פוקד שהורה לו להרוג חייל.

סייג אי-שפיות הדעת – המסגרת הנורמטיבית

30. הסייג לאחריות בפלילים מחמת אי-שפיות הדעת, אשר נקבע בסעיף 34ח לחוק העונשין, מורה כדלהלן:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה, אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –

(1) להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה".

סעיף 34ה לחוק העונשין קובע, בעניין נטל ההוכחה של הסייגים לאחריות פלילית:

"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית".

באשר לנפקותו של ספק בהקשר להגנה הנדונה, כמו בעניינם של יתר הסייגים לאחריות פלילית, מורה סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין:

"התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

מהוראות החיקוק הנ"ל עולה, כי חזקת השפיות ניתנת לסתירה על-ידי הנאשם, וכי לצורך החלת הסייג מאחריות פלילית של אי-שפיות הדעת, רובץ על שכמו הנטל להפרכת החזקה האמורה, ואולם, לשם סתירת החזקה די לו להניח תשתית ראייתית שתעורר ספק סביר בדבר התקיימות הסייג (ראו והשוו: ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 190; ע"פ 4675/97 רוזוב נ' נדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 370).

31. חולה נפש, או מי שלוקה בכושרו השכלי, אחראי למעשיו ככל אדם, והוא לא יישא באחריות לביצוע עבירה רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש, או הליקוי בכושרו השכלי, שללו את פליליות המעשה, כמפורט בסעיף 34ח לחוק העונשין. קיומה של מחלת נפש (או ליקוי בכושר השכלי), מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, להקמת הסייג האמור (ע"פ 7761/95 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250). הסייג, שבא לידי ביטוי בסימפטומים מסוימים של מחלת הנפש או הליקוי בכושר השכלי, חל בשתי חלופות: האחת שמבחנה קוגניטיבי – של אי-יכולת של ממש להבין את המעשה או הפסול שבו; והשנייה שמבחנה רצוני – של חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. תכליתו של סייג זה לאחריות בפלילים, היא להימנע מהענשת אדם חסר תובנה למעשיו או נעדר יכולת בחירה לגביהם (ע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 103-102).

32. המונח "חוסר יכולת של ממש", פורש לראשונה בפסיקה בע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל (לעיל). באותו עניין הביע כב' השופט קדמי את הדעה, כי אין מדובר בשלילה טוטאלית-מוחלטת, אלא בשלילה ברמה מעט נמוכה יותר של "חוסר יכולת של ממש", ולדעתו הצטרפו כב' השופטים זמיר וטירקל. אמנם, בע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לעיל) השאיר כב' הנשיא ברק בצריך עיון את ההכרעה בשאלה האם בהגנת אי-השפיות נדרשת שלילה מוחלטת של היכולת או שמא ההגנה האמורה מסתפקת בחוסר שליטה ברמה נמוכה יותר. ואולם, בפסיקה מאוחרת אומצה בפסיקה פרשנותו האמורה של כב' השופט קדמי (ע"פ 8562/99 וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 759; ע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 673, 680; ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל פ"ד נח(5) 724). יודגש, כי ההגנה מתייחסת בראש ובראשונה לסימפטומים חד-משמעיים המצביעים על חוסר יכולת של ממש – קוגניטיבית או רצונית (ראו פסק-דינו של כב' השופט י' עמית בת"פ (חיפה) 126/03 מדינת ישראל נ' סקורצ'רו, תק-מח 2004(1), 7265).

33. ההכרעה בשאלה האם עומדת לנאשם הגנת אי-שפיות הדעת, הנה משפטית. חוות-הדעת של המומחים בתחום בריאות הנפש מהוות רק חלק ממכלול הראיות הנוגעות להתנהגותו של הנאשם ולמצבו הרפואי, ובית-המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות, הרפואיות והמשפטיות (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133)..

האם היה הנאשם במצב פסיכוטי חריף בעת האירוע?

34. אין חולק, והדבר היה מוסכם על כל הפסיכיאטרים, כי הנאשם חולה במחלת הסכיזופרניה הפרנואידית. אין גם מחלוקת, כי בעת העברתו לבדיקה פסיכיאטרית, כשלושה ימים לאחר האירוע, היה הנאשם במצב פסיכוטי חריף. המחלוקת הראשונה בין הצדדים, הנה בשאלה האם היה הנאשם במצב פסיכוטי חריף גם בעת האירוע.

ממכלול הראיות עולה, כי הנאשם לא היה במצב פסיכוטי חריף בעת האירוע. ראשית לכל, יש להניח כי אם היה הנאשם במצב פסיכוטי חריף היו רופאיו בבית-החולים בבית-לחם מציינים זאת ברישומיהם ואף מטפלים בו בהתאם ולא משחררים אותו לדרכו לאחר מתן הזריקה בבוקרו של יום האירוע. זאת ועוד: התנהלותו של הנאשם בהוצאה לפועל של תוכניתו להרוג חייל או שוטר יהודי, לרבות הצטיידותו בסכין באמתלת כזב, חיפושיו אחר קרבנות באזור אבו-דיס והמשך הליכתו לתכלית האמורה לירושלים – מצביעים על פעילות יזומה ומתוכננת עם מודעות מלאה למציאות. יכולתו של הנאשם לשחזר לפרטים באוזני חוקריו את תוכניותיו ואת כל מעלליו ביום האירוע, מחזקת אף היא את המסקנה כי לא פעל במצב פסיכוטי חריף. לכך יש להוסיף, כי בשיחותיו עם חוקריו ובמהלך מסירת הודאתו, שעה קלה לאחר האירוע, לא התרשמו החוקרים מסממני התנהגות חריגים האופייניים למצב פסיכוטי חריף, שכן הנאשם דיבר עמם באופן ענייני ככל נחקר, מסר גרסה סדורה ומפורטת, והשיב על כל שאלותיהם. דומה, כי מצבו של הנאשם התדרדר לפסיכוזה חריפה בעקבות "טריגר" המעצר של שלושה ימים, כפי שהעריך הפסיכיאטר המחוזי.

מכל מקום, לצורך ההכרעה בשאלת אחריותו הפלילית של הנאשם, ניתן לצאת אף מן ההנחה כי הלה היה נתון בעת האירוע במצב פסיכוטי, שכן אליבא דכל הפסיכיאטרים שהעידו לפנינו, הימצאות במצב פסיכוטי, כשלעצמה, אינה מעידה על חוסר יכולת של ממש מצד הנאשם להבין את המעשים או הפסול שבהם או להימנע מביצועם. על כן, נפנה לבחינת השאלה האם הניח הנאשם תשתית ראייתית המעוררת ספק סביר בדבר אי-יכולת של ממש להבין את המעשים והפסול שבהם או להימנע מביצועם.

כאן המקום להקדים ולומר, כי המחלוקת בין המומחים שהשמיעה הסנגוריה, ד"ר רסקין וד"ר פרחאת, לבין הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר קליאן, נבעה בעיקר מכך ששני הראשונים הסיקו כי הנאשם אינו אחראי למעשיו על סמך מצבו הרפואי בעת בדיקתו כשלושה ימים לאחר האירוע, והערכתם כי שיפוטו הפגום את המציאות בעת הבדיקה היה גם בעת האירוע, זאת מבלי שהתייחסו למבחני שתי החלופות – הקוגניטיבית והרצונית – שנקבעו בסעיף 34ח לחוק העונשין, ומבלי שנתנו את המשקל הראוי לגרסה המפורטת שמסר הנאשם במשטרה בתכוף למעשים.

האם הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו והפסול שבהם?

35. הנאשם לא הציג תשתית ראייתית, המעוררת ספק סביר שמא היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או הפסול שבהם. נהפוך הוא: מהודעתו של הנאשם במשטרה, שנמסרה בתכוף לאירוע, ומהגרסה שמסר לפסיכיאטר המחוזי, נמצאנו למדים – מפי הנאשם עצמו – כי מעשה הדקירה נעשה במודע תוך תכנון מוקדם, כי התכוון לרצוח שוטר או חייל וכי הבין שכתוצאה ממעשהו יירו בו או יעצרו אותו. יתר-על-כן: הנאשם הציג בהודעתו שיקולים רציונאליים שהנחו אותו במעשיו, כמו – "נקמה" ביהודים וכריכת התאבדותו בפיגוע בחיילים על-מנת להפוך ל"שאהיד". בכך, אישר הלה כי הבין את מעשיו, וכן את הפסול שבהם נוכח התגובה שצפה – מעצרו או ירי לעברו. על-כן, מבוססת כדבעי הייתה הערכתו של הפסיכיאטר המחוזי, שבוארה בהרחבה לעיל, לפיה הנאשם הבין הן את מעשיו והן את הפסול שבהם, ובסופו של יום אף הפסיכיאטרית מטעם הסנגוריה, ד"ר פרחאת, לא חלקה על מסקנה זו בחקירתה הנגדית.

חוות-דעתו של ד"ר רסקין אינה יכולה להועיל לנאשם, שכן היא כלל לא התייחסה לשתי החלופות שנקבעו בסעיף 34ח לחוק העונשין, ורק הסתכמה בהערכה כללית לפיה השיפוט של הנאשם את המציאות בעת האירוע היה פגום. אין בהערכה האמורה כדי לעורר ספק סביר בעניין החלופה הקוגניטיבית האמורה, של חוסר יכולת של ממש להבין את המעשים או את הפסול שבהם, שכן ד"ר רסקין כלל לא התייחס בחוות-דעתו לשאלת הבנת המעשים והפסול שבהם. כאמור, חוות-דעתו של ד"ר רסקין לא התייחסה לאמרותיו של הנאשם במשטרה, שכן אלו לא היו בפניו אותה עת. ואולם, כאשר הוצגו לו בעת עדותו האמרות, נותרו השאלות שהופנו אליו – בעניין הבנת הנאשם את מעשיו והפסול שבהם – ללא מענה ענייני.

לכך יש להוסיף, כי הנאשם בחר שלא להעיד במשפטו. הוא נמנע, אפוא, מלמסור גרסתו על האירועים ולהיחקר על מעשיו, מודעותו להם ומצבו הנפשי; זאת למרות שבעבר מסר גרסאות לחוקרי המשטרה ולכל הפסיכיאטרים שבדקו אותו. ההימנעות מלהעיד, מחזקת את משקל ראיות התביעה בסוגיה שבמחלוקת – בשאלת מודעותו למעשיו ולפסול שבהם – כאמור בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והדבר הובהר לנאשם פעם אחר פעם. על-כן, נזקפות לחובתו אמרותיו, שנמסרו בחקירתו במשטרה ובעת בדיקתו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, שמהן ניכר בעליל כי הלה היה מודע גם מודע למעשיו ולפסול שבהם.

סיכומם של דברים: הנאשם לא הרים את הנטל להוכחת הספק הסביר בשאלה האם היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם.

האם הנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע המעשים?

36. הסנגוריה גורסת, כי הנאשם הונע במעשה הדקירה על-ידי קול-פוקד שנבע ממצבו הפסיכוטי, ועל-כן הוא היה נעדר יכולת להימנע מביצוע הדקירה. את טענתה זו היא סומכת על חוות-דעתה ועדותה של המומחית מטעמה, ד"ר פרחאת, שהתייחסה לקולות פוקדים ששמע הנאשם.

כפי שיובהר להלן, הטענה האמורה, בדבר העדר יכולת רצונית, לא הוכחה כלל ועיקר, ואף לא מתעורר ספק שמא הנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע תוכניתו לדקור חייל או שוטר יהודי למוות ובכך להיות ל"שאהיד".

ראשית לכל, הנאשם לא הזכיר בהודעתו המפורטת במשטרה ובמהלך בדיקתו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, כי שמע קולות פוקדים ביום האירוע, וממילא לא טען כי פעל בעקבות קולות שכאלו. מעדותו של הפסיכיאטר המחוזי, הנסמכת על אמרותיו של הנאשם, עולה כי הנאשם בחר לפעול כפי שפעל משום שמאס בחייו בשל הסבל ממחלתו, וכי רצונו למות לא נבע מקול פוקד.

זאת ועוד: אף אם נצא מן ההנחה שהנאשם שמע קול פוקד שהורה לו למות, כפי שציין במהלך ההסתכלות הפסיכיאטרית בבית-החולים "כפר שאול", עדיין הייתה נתונה לו יכולת הבחירה במגוון של אפשרויות התאבדות, כמו: קפיצה מגובה, נטילת גלולות, דקירה עצמית או תקיפת חמוש פלסטיני (כפי שציין הפסיכיאטר המחוזי בעדותו). בנסיבות אלו, כפי שהבהיר הפסיכיאטר המחוזי, אין כל בסיס לטענה כי הנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע תוכניתו, קרי – להשיג תכלית כפולה: הן איתרו של איש מדים לשם דקירתו למוות כנקמה ביהודים, והן מימוש שאיפתו להתאבד.

יתר-על-כן: רצף המעשים שביצע הנאשם עד לדקירה, מצביע על התנהגות מתוכננת ונשלטת, ולא על פעולה נכפית מתוך קול-פוקד, זאת החל מהליכתו לבן דודו, שהנו קצב בעיסוקו, והצטיידותו בסכין באמתלה שהוא מבקש לשחוט כבש, המשך בניסיונותיו לאתר חיילים ושוטרים באזור אבו-דיס, והמשך במסעו לתחנת משטרת "שלם" שבפתחה דקר את השוטר. כפי שציין הפסיכיאטר המחוזי, קול-פוקד במצב פסיכוטי מסתכם בדרך-כלל במילה או שתיים, ואין קול-פוקד שמתווה תוכנית, שולט בה ומנווט אותה; מה גם, שהנאשם לא דיווח למי מהפסיכיאטרים על קולות שליוו אותו בתכניתו ובמסעו לאבו-דיס ולירושלים והנחו אותו במעשיו.

לא זו אף זו: הטיעון, לפיו שמע הנאשם קול פוקד שהורה לו להרוג חייל, הנו בגדר גרסה כבושה שהועלתה לראשונה כארבעה חודשים לאחר האירוע, שלא בא זכרה הן בבדיקותיו הממושכות בבית-החולים "כפר שאול" במהלך ההסתכלות הפסיכיאטרית, והן בבדיקתו על-ידי הפסיכיאטר המחוזי עת מסר כי פעל על דעת עצמו ולא הזכיר קולות פוקדים בעניין זה. על רקע זה, בחירתו של הנאשם שלא להעיד במשפטו נזקפת לחובתו, ומקימה חזקה כי הגרסה על הקול שקרא לו להרוג חייל נולדה רק במהלך ניהול ההליכים המשפטיים, וכי מעשיו הנדונים לא בוצעו תחת השפעת קול-פוקד, אלא מתוך רצונו להתאבד אגב ביצוע פיגוע ולהיות ל"שאהיד".

לפיכך, לא הוכח כלל ועיקר כי הנאשם שמע קולות שפקדו עליו להרוג חייל, ועל-כן נשמט ממילא הבסיס העובדתי שעמד ביסוד הערכתה של ד"ר פרחאת, כי הלה פעל בדקירת השוטר מתוך קול-פוקד.

אשר-על-כן, לא הרים הנאשם את הנטל להוכחת הספק הסביר אף בשאלה האם היה חסר יכולת של ממש להימנע מדקירת השוטר.

התוצאה

37. ממכלול הטעמים האמורים, לא עלה בידי הסנגוריה לעורר ספק שמא היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה, ולפיכך לא חל בעניינו הסייג של אי-שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

על-יסוד האמור לעיל, אחראי הנאשם למעשה הדקירה. מעשה זה, על-פי אמרותיו בחקירה, בוצע מתוך רצון להרוג חייל או שוטר, ועל הכוונה אף מעידה הנפת הסכין לעבר ראשו של השוטר. הימנעותו של הנאשם מלהעיד, מחזקת אף היא את המסקנה האמורה, לפיה הדקירה בוצעה במטרה להרוג את השוטר. על-כן הוכחה, מעבר לספק סביר, אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: ניסיון לרצח – לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושהייה בישראל שלא כדין – לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

שופט

סגן הנשיא צ' סגל:

אני מסכים.

סגן נשיא

השופט כרמל:

אני מסכים.

שופט

הוחלט להרשיע את הנאשם, כאמור בפסק-דינו של השופט נועם, בעבירה של ניסיון לרצח – לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן בעבירה של שהייה בישראל שלא כדין – לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

ניתנה היום, כ"א בשבט התשס"ו, 19.2.06, במעמד ב"כ המאשימה, הסנגור והנאשם.

סגן נשיא שופט שופט