בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8388/99
ע"א 8513/99
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
המערערות בע"א 8388/99
והמשיבות בע"א 8513/99: 1. הסנה, חברה לביטוח בע"מ
2. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נ ג ד
המשיבה בע"א 8388/99
והמערערת בע"א 8513/99: מימי בן-ארי
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 166/84 שניתן ביום
7.10.99 על ידי כבוד הנשיא מ' אילן
בשם המערערות: עו"ד א' ירון
בשם המשיבה: עו"ד י' יונגר
השופט ת' אור:
1. המערערת בע"א 8513/99 (היא המשיבה בע"א 8388/99), הגב' מימי בן-ארי
(להלן: בן-ארי), התאשפזה ביום 22.5.1982 בבית החולים איכילוב, כשהיא
סובלת מחבלות בירך שמאל ובצווארה. לטענתה, נפגעה באותו היום בתאונת דרכים קשה.
מאז אותו אשפוז, או סמוך לאחריו, משתמשת בן-ארי בכסא גלגלים, וכן היא טוענת
לבעיות פיסיולוגיות רבות אחרות. בגין אותה תאונה תבעה בן-ארי את המשיבות בע"א
8513/99 (הן המערערות בע"א 8388/99), הסנה חברה לביטוח בע"מ וקרנית - הקרן
לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: המבטחות או המשיבות), וזאת במסגרת
ת"א 166/84 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הוכחה
פגיעה אצל בן-ארי בתחום האורגני או הפסיכיאטרי כתוצאה מהתאונה, ועל כן לא הוכח
קשר סיבתי בין תאונת הדרכים (להלן: התאונה) לבין מצבה של בן-ארי
בריתוקה לכסא גלגלים. עם זאת, קבע שבן-ארי זכאית לפיצוי מן המבטחות. קביעה זו
נשענת על אמירת בית המשפט המחוזי, כי התרשם שלתובעת נכות כלשהי בעקבות התאונה,
גם אם לא קבע באיזו נכות מדובר ומה שיעורה. בית המשפט המחוזי קבע ששיעור נזקי
בן-ארי עקב התאונה הם בסכום כולל של 898,901 ש"ח. ניכוי גימלאות המוסד לביטוח
לאומי והתשלומים התכופים מסכום זה, הביאו לכך שתביעת בן-ארי "נבלעה". כנגד פסק
דין זה הוגשו הערעורים שלפנינו.
בן-ארי טוענת, שנזקיה עקב התאונה גבוהים בהרבה. המשיבות טוענות, שהן זכאיות
להחזר התשלומים התכופים ששלמו לבן-ארי. הן גם תוקפות את מסקנותיו של בית המשפט
בתחום הרפואי. אכן, לא יכול להיות ספק שאם כתוצאה מתאונה רתוקה בן-ארי לכסא
גלגלים והיא אינה יכולה להשתמש ברגליה, הנזק שנגרם לה גבוה בהרבה מהסכום של
898,901 ש"ח. לעומת זאת, אם לא נגרמה לה נכות עקב התאונה, סכום הנזק שנגרם לה
אינו יכול להגיע לסכום זה. כך או כך, סכום הנזק כפי שנגרם אינו עומד בפני
הביקורת, ועוד אתייחס לכך להלן.
ההליך בבית המשפט המחוזי
2. נדיר הוא, כי בית משפט זה פוסק בערעור בפרשה שאירעה לפני כעשרים שנה,
ושההליכים המשפטיים בגינה החלו לפני כשמונה עשרה שנה. נסיבותיו יוצאות הדופן
של התיק שלפנינו עשויות להסביר חלקית את התמשכות ההליכים בו. אכן, לא ניתן
להצדיק מצב בו מתברר עניינו של בעל דין בערכאות משפטיות משך כשני עשורים, וזאת
גם במקרה בו בעל הדין עצמו מביא להתמשכות ההליכים בעניינו. נחמה פורתא נוכל
למצוא בכך, שעם מתן פסק הדין בערעור זה תבוא הפרשה על סיומה.
3. תביעתה של בן-ארי כנגד המבטחות הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בינואר
1984. לאחר תחילת ההליכים בתיק, החליט בית המשפט המחוזי למחוק את התביעה,
מטעמים שיפורטו בהמשך. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 355/87
הסנה נ' בן-ארי (לא פורסם)), ובית משפט זה קבע, בשנת 1992, כי התיק
יוחזר לדיון בבית המשפט המחוזי, ומחיקתו תתבטל. הדיונים המקדמיים בתיק התנהלו
עד לשנת 1997, אז החלו דיוני ההוכחות. בפברואר 1999 סיכמו הצדדים את
טענותיהם, וביום 7.10.1999 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
מעל ל600- עמודים מונה פרוטוקול בית המשפט המחוזי, ובתיק קיימות מעל לארבעים
בקשות והמרצות, אשר הוגשו משך השנים על ידי בעל הדין. על אחדות מהחלטות בית
המשפט המחוזי הוגשו בקשות רשות ערעור לבית משפט זה, שכולן, בסופו של דבר,
נדחו. כעת, כאמור, הגיעה העת לסיים פרשה זו.
4. בן-ארי טענה להתרחשותה של תאונת דרכים בה נפגעה. המבטחות כפרו
"בהתרחשותה של תאונה כל שהיא, שהתובעת (בן-ארי - ת"א) היתה מעורבת
בה, או שנפגעה בה" (סעיף 6 בכתב ההגנה המתוקן). בן-ארי עמדה על טענתה כי
נכותה נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים, וכך הצהירה כבר מן היום בו התאשפזה לראשונה
בבית החולים איכילוב.
בבית המשפט המחוזי, בנוסף לחוות דעת מטעם בעלי הדין, מונו מומחים רפואיים מטעם
בית המשפט, שמומחיותם בתחום האורולוגיה, הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה והרפואה
הפיזיקלית והשיקום. מומחים אלה לא הצליחו להגיע למסקנות חד משמעיות באשר
לגורמים לנכותה של בן-ארי. המומחה הפסיכיאטרי, פרופ' אליצור, העלה אף אפשרות
של התחזות מצד בן-ארי. במסגרת חשדו זה, המליץ על אשפוזה של בן-ארי לשם הסתכלות
במחלקה הפסיכיאטרית בראשה עמד, וזאת על מנת לאבחן בבירור את הגורמים לנכותה.
אך בן-ארי סירבה להתאשפז. בעקבות זאת הגיש ב"כ המבטחות ביום 4.11.1986 בקשה
למחיקת התביעה בבית המשפט המחוזי (המרצה 14403/86).
יום 31.12.1986, הוא יום הדיון בבקשת המחיקה, תואר על ידי בית המשפט המחוזי
בהחלטתו מיום 11.1.87, כך:
"ב"כ המבקש (המבטחות - ת"א) חקר את המשיבה (בן-ארי - ת"א) נגדית בקשר עם
תצהירה, ובין היתר שאל אותה על יכולתה לקום מכסא הגלגלים, והשיבה לאחת השאלות
"אינני קמה מהכסא בעצמי אף פעם", וגם הסבירה שהיא עושה אותן עבודות משק בית
שניתן לעשותן בישיבה בכסא ולא אחרות.
בהמשך התברר ... שהמשיבה מתגוררת כרגע בבית קטן בר"ג ...
לשאלת עו"ד ירון (ב"כ המבטחות - ת"א) הכחישה המשיבה שהיא ריצפה את חצר הבית הזה
... לאחר כל השאלות האלו הגיש עו"ד ירון לעדה סדרה של 30 תמונות (מוצג ת1/)
אשר בהן רואים את המשיבה יושבת בחצר בכסא גלגלים, ובהמשך רואים אותה בכל תמונה
בתנוחה אחרת, עד שהיא נראית לבסוף באחת התמונות בתנוחה של מישהו הקם מהכסא
ובאחרת היא נראית (כ)שהיא כבר עומדת ... ולאחריה רואים אותה בתנוחה של הולכת
כפופה אל מאחורי הכסא, וגם שבה משם מחזיקה משהו בידיה, וחוזרת אל הכסא.
כשהתמונות האלו הוצגו לעדה היא נשאלה להסבר, והשיבה שכמובן היא קמה וזה במסגרת
טפול פסיכו-תראפי ובין מקבילים, ואמת ניתנת להיאמר שבצילומים רואים מתקן שהוא
נראה כמקבילים. אולם עו"ד ירון לא הסתפק בזאת, והסביר שהתמונות האלה הן חלק
מסרט וידאו, והציג קטעים מהסרט באולם ביהמ"ש (מוצג ת2/), והתמונה בסרט היא
הרבה יותר ברורה.
בסרט רואים שהמשיבה לא נמצאת בין המקבילים. בשלב מסוים היא מסתכלת מסביבה ימינה
ושמאלה, ואחר-כך קמה בכיפוף כמתגנבת אל מאחורי הכסא, וחוזרת כאשר בכל אחת
מידיה חפץ הדומה למחצית מרצפה של מדרכה, והיא מתיישבת שוב על הכסא ועובדת על
המרצפות האלו, כאשר היא מחזיקה ביד אחת כלי, וביד אחרת מרצפה ומניחה אותן על
הרצפה, וכל זה כשהיא יושבת על קצה הכסא.
לאחר מכן נתבקשה המשיבה להגיב וטענה שבזמן שעשתה זאת עם המרצפות היתה לובשת על
הרגליים מכשירים ממתכת, ומסוגלת לעשות בעזרתם 3-2 צעדים. ועוד טענה שהחזיקה
רק מרצפת אחת ולא שתיים, וכי לא עסקה בריצוף ... ורק הניחה אותם במקום שצולמה
על-מנת שאחיה ישתמש בהם אחר-כך לריצוף.
עלי לציין שהתשובה בדבר המכשירים לא היתה ספונטאנית אלא קודם הסבירה שקמה
לעיתים קרובות כשעושה אמונים או פיסיותרפיה, ואחר-כך הוסיפה את ההסבר בדבר
המכשירים. עד כמה שאפשר לשפוט מהרושם שעושות תנועותיה בסרט היא נראית כמתנועעת
באופן חופשי לגמרי".
בסיכומה של אותה החלטה קבע בית המשפט המחוזי, כי אם בן-ארי לא תתאשפז כהצעת
פרופ' אליצור, תמחק התביעה. וכך היה. כאמור, על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט
זה, ובהסכמת הצדדים נקבע כי:
"פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יתבטל, והדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי מהמקום
בו נפסק. אין בכך כדי למנוע מהצדדים מלטעון בפני בית-המשפט באשר לחוות הדעת
שכבר ניתנו, וכן בקשות לחוות דעת ובדיקות חדשות על פי התקנות" (ר' ע"א 355/87
האמור).
5. גם לאחר חידוש הדיון בבית המשפט המחוזי עמדה בן-ארי בסירובה להתאשפז
להסתכלות, וזאת אף-על-פי שגם בדיקה חוזרת מצדו של פרופ' אליצור בשנת 1998
העלתה, שללא אשפוז לא ניתן לאבחן כנדרש את מצבה. אך הפעם, חרף סירובה של
בן-ארי להתאשפז, נמנע בית המשפט המחוזי ממחיקת התביעה, ודיוני ההוכחות החלו.
יצוין, כי במהלך השנים נפגעה בן-ארי פעמיים נוספות בתאונות דרכים, בגינן נוהלו
הליכים נפרדים בבית המשפט המחוזי.
הכרעת בית המשפט המחוזי
6. א. בית המשפט המחוזי קבע, כי בן-ארי עברה תאונת דרכים. את מסקנתו זו ביסס
על עדותה של בן-ארי, על אף שלדבריו, "בעדות זו נתגלו לא מעט סתירות".
בית המשפט הסיק שהתרחשה תאונה גם מכך שבעת אשפוזה סבלה בן-ארי מחבלות שונות,
וכן מפאת העובדה שהמבטחות העבירו תשלומים תכופים לבן-ארי, והן לא היו עושות
זאת אם סברו "באמת ובתמים" שלא היתה תאונה.
ב. בית המשפט המחוזי בחן את חוות הדעת של המומחים השונים, וקבע, כי "התובעת
לא הצליחה להוכיח נזק רפואי שהוא בעל קשר סיבתי לתאונה, כפי שהיא טוענת
לו". כל המומחים, כך נקבע, סברו שחוות דעת פסיכיאטרית תפצח את חידת נכותה
של בן-ארי. אך המומחה הפסיכיאטר לא הצליח להצביע בבירור על פגיעה בתחום
הפסיכיאטרי, שכן בן-ארי סירבה להתאשפז לצורך אבחון.
ג. בית המשפט המחוזי קבע, כי "יש ואף בהיעדר נכות רפואית יפסק פיצוי
לנפגע". מסקנה זו הוא ביסס על הלכות אחדות של בית משפט זה, ובהן ע"א
146/87 כץ נ' רוזנברג, פ"ד מג(3) 421. על בסיס קביעה זו פסק בית
המשפט המחוזי פיצויים לבן-ארי בראשי נזק שונים, ובהם הפסד השתכרות בעבר
ובעתיד, כאב וסבל, סיעוד ועזרת צד ג', ועוד. סך כל הנזקים שנפסקו לבן-ארי עמדו
על סך של 898,901 ש"ח. כיוון שצירוף סכומי התשלומים התכופים וגימלאות הביטוח
הלאומי שקיבלה בן-ארי עלה על סכום הפיצוי שפסק בית המשפט לבן-ארי, נדחתה
התביעה.
עיקרי טענות הצדדים
7. המבטחות טוענות כי לא ארעה כל תאונת דרכים לבן-ארי, וכי שגה בית המשפט
בהסתמכו על עדותה היחידה של בן-ארי בדבר קרות התאונה, מבלי שהובא לה כל חיזוק
ראייתי אחר. לחילופין טוענות המבטחות, כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין
תאונת-דרכים לבין נכותה של בן-ארי, וכן כי ממילא לא הוכחו כל נזקים שסבלה
בן-ארי. לטענתן, סרט הווידאו, בו נראית בן-ארי מהלכת ביום 30.10.86, למעלה
מארבע שנים לאחר התאונה, ואשר הוצג אף בפני בית משפט זה, הינו הוכחה ניצחת לכך
שבן-ארי הינה מתחזה. הן אף מבקשות להורות לבית המשפט המחוזי לשמוע עדים
נוספים, שיוכיחו כי בן-ארי הינה מתחזה, לאחר שבית המשפט סרב לאפשר להם להעיד
במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי.
המבטחות מוסיפות וטוענות, כי שגה בית המשפט בפירוש ההלכות המאפשרות פיצוי גם
בהעדר נזק רפואי. לחילופי חילופין הן מבקשות להפחית משמעותית את סכומי
הפיצויים שקבע בית המשפט המחוזי. לסיום, הן טוענות, שבית המשפט היה צריך
להפחית תחילה מסכום הפיצויים שפסק לבן-ארי, את סך הגימלאות שקיבלה ותקבל
בן-ארי מן המוסד לביטוח לאומי, ורק לאחר מכן לקזז את התשלומים התכופים. באופן
זה, החישוב יורה שעל בן-ארי להשיב למבטחות את כל התשלומים התכופים שקיבלה, כי
גימלאות המוסד לביטוח לאומי לבדן "בולעות" את סכום הנזק שנפסק לבן-ארי.
המבטחות אף דורשות לפסוק לטובתן הוצאות ושכ"ט, וזאת בשים לב לאמצעים שהשקיעו
בתיק זה ולמשך הזמן בו נידון.
8. בן-ארי טוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהסתמך על חוות דעת של מומחים
מטעם המבטחות, ועל חוות דעת פסולה של אחד המומחים. לטענתה, קריאה מדוקדקת של
חוות דעתם של המומחים השונים שמונו על ידי בית המשפט תראה, כי למעשה הוכח נזק
אורגני ופסיכיאטרי שנגרם לה עקב התאונה. גם אם נותר ספק, הרי שבן-ארי מבקשת
לקיים עתה התייעצות בין כל המומחים שמונו בתיק, על מנת שייקבעו באופן ברור מהם
הגורמים לנזקיה. לגישתה, אם נותרו ספקות אצל בית המשפט המחוזי - והדבר מסתבר
מכך שסבר שסבלה נזקים, גם אם לא הוכחה כל נכות - הרי שהיה על בית המשפט למנות
עוד ועוד מומחים, שיגיעו למסקנות נחרצות.
לגישתה של בן-ארי, סרט הווידאו בו היא נראית מהלכת זכה ליתר "דרמטיזציה", כאשר
למעשה היא הבהירה מה אירע ביום בו צולמה על ידי המבטחות: היא השתמשה במכשירים
להליכה, כפי שלטענתה אמרה כל העת.
בן-ארי מבקשת לקבוע, כי הפיצוי לו היא זכאית עולה על זה שקבע לה בית המשפט
המחוזי. לטענתה, בכל ראשי הנזק היא זכאית לתוספות משמעותיות.
בן-ארי אף מעלה טענה לפיה קיימת הסכמה דיונית בין הצדדים, לפיה יחייבו קביעות
הביטוח הלאומי את הצדדים, על אף שבתיק זה אין תחולה לסעיף 6ב לחוק פיצויים
לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: החוק). בן-ארי הגישה לידינו
בקשה שנקבע כי הסכמה דיונית זו מחייבת את הצדדים, וכי מכוחה יש לפצות אותה לפי
100% נכות, שכן זו הנכות הצמיתה שנקבעה לה על ידי הביטוח הלאומי.
הסכמה דיונית להכיר בקביעות הביטוח הלאומי
9. בטענתה כי הושגה הסכמה דיונית, כאמור בכותרת, מסתמכת בן-ארי על בקשה שהגישו
המבטחות בהמ' 1271/93, בה ציינו המבטחות, בין היתר, כי החלטות ועדות לעררים
של הביטוח הלאומי מחייבות בתיק הנוכחי מכוח סעיף 6ב לחוק. באותה עת, נקבעו
למערערת 0% נכות על ידי הביטוח הלאומי. עתה, משהתהפך הגלגל וועדות הביטוח
הלאומי קבעו לבן-ארי 100% נכות, היא מבקשת שאמירתן של המבטחות תכבול אותן,
ותהפוך ל"הסכמה דיונית".
דין הטענה להדחות. ראשית, לא מצאנו בפרוטוקול הדיון כל אישור לקיומה של
"הסכמה דיונית", כטענת בן-ארי. גם בקשתן של המבטחות בהמ' 1271/93 אינה יכולה
לכבול אותן ולהפוך ל"הסכמה דיונית" מאליה, תוך ניתוק הבקשה בהמ' 1271/93 מן
ההקשר בו הוגשה, ותוך התעלמות מכך שבן-ארי עצמה התנגדה לבקשה. שנית,
מבקשתה הנוכחית של בן-ארי הושמטו עובדות מהותיות, ובהן העובדה שבית המשפט
המחוזי עסק בשאלת משמעותן של קביעות הביטוח הלאומי פעמים מספר, ובכולן קבע
שאין בענייננו משמעות לקביעות אלה. כן יש לזכור, שקביעות המוסד לביטוח לאומי
נעשו במסגרת הפרק הדן בנכות כללית. בית משפט זה קבע ברע"א 1328/93 הסנה נ'
בן-ארי, תק-על 93(2), 852, כי:
"הטענה, על פיה קביעות המוסד לביטוח לאומי לפי הפרק הדן בגימלת נכות כללית
צריכות לחייב את בית המשפט, אינה מבוססת. כפי שנתבאר הדבר בפסיקה, אין קביעת
נכות על פי פרק זה באה בגדר קביעת נכות שסעיף 6ב' לחוק ..., דן בה".
10. חזית המחלוקת בתיק זה, כפי שהוזכרה בעיקריה לעיל, הינה רחבה ביותר. מהלך
הדברים יהיה כזה, שתחילה אדון בשאלה אם הוכחה התרחשותה של תאונת דרכים. לאחר
מכן אבחן אם הוכיחה בן-ארי שנגרמו לה הנזקים להם היא טוענת כתוצאה מתאונה זו.
כבר עתה ייאמר, כי, לדעתי, אין להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי, על פיהן הוכח
שבן-ארי נפגעה בתאונת דרכים, אך לא הוכח כי הנזקים להם היא טוענת נגרמו
בעקבותיה. מסקנה נוספת מתבקשת היא, כפי שנפרט להלן, שהנזק שנגרם לבן-ארי עקב
התאונה הינו נמוך לאין שיעור מזה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, על אף שגם
הוא נקבע על ידי בית המשפט המחוזי מתוך הנחה שלא הוכחו הנזקים להם טוענת
בן-ארי. בין כך ובין כך, הניכויים שיש לנכות מסכום הנזק לא מותירים פיצויים
לתשלום לבן-ארי. כפי שעוד יוברר, ניכויי גימלאות המוסד לביטוח לאומי לבדם
"בולעים" את תביעת בן-ארי.
התרחשותה של תאונת הדרכים
11. בית המשפט המחוזי מתייחס לעדותה היחידה של בן-ארי ביחס לתאונה, וקובע כי
נתגלו בה "לא מעט סתירות":
"בתחילה היא מספרת, ש'...לא יכולתי לזוז ביום התאונה' (עמ' 309
לפרוטוקול). אחר-כך היא אומרת שהצליחה, בסופו של דבר, לעלות מן התהום (עמ'
173 לפרוטוקול), ו'... זחלתי לאמצע הכביש כי לא עצרו לי...' (עמ' 346
לפרוטוקול). היא מתארת כי 'ירד לי דם בראש, ברגל ובאצבע' (עמ' 175
לפרוטוקול), אך בסיכום המחלה של האשפוז בסמוך לאירוע הנטען, שהוגש על ידי
הנתבעת, ולא על ידי התובעת, מצוין רק 'ראש - נפיחות באזור פרונטלי
משמאל. צוואר - רגישות מעל L2" (מוצג נ14/). היא מספרת ש'...אני
זוכרת שמאד רעדתי, הייתי במצב לא נעים עשיתי כפי הנראה את הצרכים...[ו-]
באיכילוב הגעתי למיון...ובאיזה שלב התחילו להוריד את התכשיטים ולנקות את
הלאק...חשבתי ששודדים אותי. אמרו לי שאני הולכת לחדר ניתוח, התנגדתי
...פרצתי בבכי..." (עמ' 175-174 לפרוטוקול), אך בסיכום המחלה (מוצג
נ18/) היא מתוארת באופן שונה לגמרי, וכך נאמר: 'בבדיקה בקבלתה: במצב כללי
טוב, בהכרה מלאה, משתפת פעולה' ...
אין לפני, אלא דבריה (של בן-ארי - ת"א). לא הובאה שום ראיה חיצונית לאירוע של
תאונת דרכים אף על פי שבדרך כלל כאשר מתרחשת תאונה כזאת יש ראיה כלשהי. לטענתו
(של ב"כ המבטחות - ת"א) אין אפילו שמץ של ראיה לנזק למכונית של התובעת, ולא
מתקבל על הדעת שתאונה, כפי שהתובעת מתארת אותה, אינה מותירה סימן כלשהו על
המכונית.
למרות כל זאת, אני לא יכול להאמין שהתובעת בדתה את כל אירוע התאונה מליבה. אני
מאמין שאירעה לה תאונה, אך זו היתה קלה בהרבה מכפי שהיא תיארה אותה. אני מגיע
למסקנה שהיתה תאונה כי, במוצג נ18/, שהוא המסמך הסמוך ביותר למועד האירוע,
מצוין שהיא 'נחבלה בפרק ירך שמאל וצוואר', וגם נאמר במסמך אחר
ש'החולה נתקבלה להשגחה בחשד לשבר בפרק הירך השמאלי' (מוצג נ14/).
ומעבר לאלו, אני לא מאמין שהנתבעת היתה מעבירה לתובעת איזה שהם תשלומים תכופים
... אילו באמת ובתמים היא סברה כי לחלוטין לא ארע לתובעת דבר" (כל ההדגשות
במקור - ת"א).
12. ב"כ המבטחות טוען, כי היה מקום לייחס משקל רב לעובדה שבן-ארי נמנעה מהבאת
עדויות חיצוניות לאירוע, וכן כי היה על בית המשפט לפרט באופן מיוחד את נימוקי
החלטתו, שלטענתו ניתנה על בסיס עדותה היחידה של בן-ארי, כמצוות סעיף 54
לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971- (להלן: הפקודה). דא עקא, בית
המשפט נימק את החלטתו ביחס להתרחשות התאונה לא רק בעדותה של בן-ארי, אלא גם
ברישומי בית החולים איכילוב, שהגישו לו המבטחות. אמנם, המוצג נ14/ והמוצג
נ18/, עליהם מסתמך בית המשפט, הם למעשה אותו מסמך, כאשר הראשון הינו נוסח
מודפס של האמור באחרון. אך גם מסמך יחיד זה מהווה חיזוק מספיק לעדותה של
בן-ארי, שכן הוא מתעד חבלות גוף שנגרמו לבן-ארי, ואף מביא מפיה את הטענה, כי
"לדבריה נפגעה בתאונת דרכים", וזאת במועד סמוך לאחר התאונה. אין כל
חשיבות לכך שבית-המשפט המחוזי אינו מציין את דבר היותו של המסמך חיזוק ואינו
מזכיר את סעיף 54 לפקודה (השוו ע"א 192/86 ציון סולימנפור נ' יעקב אבן
ואח', פ"ד מב(3) 303, 306-305). די בכך שקיים חיזוק מספיק לעדותה של
בן-ארי לעניין תאונת הדרכים. אכן, בעדותה של בן-ארי נתגלו סתירות, והיא אף
מעוררת מספר תמיהות. אך לאור האמון של בית המשפט המחוזי לחלק עדותה בדבר קרות
התאונה, והואיל והיא ייחסה את פגיעותיה לתאונת דרכים כבר באישפוזה הראשון, לא
נתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו.
הוכחת הנזקים וחוות הדעת של המומחים השונים
13. עניינם המרכזי של שני הערעורים סובב סביב חוות הדעת של המומחים השונים. על
פי המומחים, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא הוכחה פגיעה אורגנית בכל תחומי
מומחיותם, והמומחה הפסיכיאטרי אף הוא סבר, לאור מכלול העובדות שהיו בפניו, כי
לא הוכח נזק פסיכיאטרי כתוצאה מן התאונה. בן-ארי טוענת לפנינו, כי המסקנות
שהוציא בית המשפט המחוזי מחוות הדעת שגויות, וכי פגמים נוספים נפלו בקבלת חלק
מחוות הדעת.
טענתה הראשונה של בן-ארי, אשר נטענה על-פה רק במהלך הדיון שנערך לפנינו, היא
שבית המשפט המחוזי הסתמך על מספר רב של חוות דעת שלא כדין, וזאת כיוון שהן
ניתנו טרם חידוש ההליך בשנת 1992, ואלה חוות דעת שמטעם בעלי הדין ולא של
מומחים אשר מונו על ידי בית המשפט.
יש לדחות טענה זו. ההליך המשפטי בעניינה של בן-ארי נפתח, כאמור, בינואר 1984.
באותו מועד הגשתן של חוות דעת מטעם בעלי הדין נעשתה על פי תקנות סדר הדין
האזרחי, תשכ"ג1963-. רק בינואר 1985 התקבל בכנסת סעיף 6א לחוק, אשר קבע כי
הוכחת עניינים שברפואה בתביעות בגין תאונות דרכים תעשה בדרך של מינוי מומחה
מטעם בית המשפט (ר' חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 5),
התשמ"ה1985-, ס"ח תשמ"ה 16). מאוחר יותר הותקנו תקנות פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים (מומחים), התשמ"ה1985-, אשר הוחלפו מאוחר יותר בתקנות פיצויים לנפגעי
תאונות הדרכים (מומחים), תשמ"ז1986-. על רקע זה התקבלו בעניינה של בן-ארי
מ1985- ואילך רק חוות דעת מטעם מומחי בית המשפט, אך קודם לכן הוגשו גם חוות
דעת מטעם הצדדים, שבית המשפט היה רשאי להתייחס אליהן. לשם השלמת התמונה, יש
לחזור ולהידרש להחלטתו של בית משפט זה בע"א 355/87 האמור, לפיה אין
בהשבת הדיון לבית המשפט המחוזי "כדי למנוע מהצדדים מלטעון בפני בית-המשפט
באשר לחוות הדעת שכבר ניתנו, וכן בקשות לחוות דעת ובדיקות חדשות על פי
התקנות". יוער, כי בא-כוחה של בן-ארי לא העלה בפני בית המשפט המחוזי לאחר
ההחלטה בע"א 355/87 כל טענה ביחס לחוות הדעת שכבר ניתנו עד למועד ההחלטה (מאי
1992).
צירוף כל הנתונים שלעיל מורה, כי גם חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, שהוגשו
לבית המשפט, מהוות חלק מהראיות הכשרות בתיק זה. מכאן, שכל טענות בא-כוחה של
בן-ארי בעניין זה דינן להדחות.
14. שאר טענותיה של בן-ארי מופנות נגד מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן לא
הוכחו נזקיה במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי. להלן נדון בכל תחומי הרפואה בהם
טענה בן-ארי לנזקים.
א. פגיעה בשמיעה - בכתב התביעה, שהוגש לבית המשפט המחוזי, טענה
בן-ארי לבעיות שמיעה כתוצאה מן התאונה. בית המשפט המחוזי קבע, שלא ניתנה כל
חוות דעת של מומחה בעניין זה, וכי לא הובאו ראיות משמעותיות מטעם בן-ארי
להוכחת נזקים בתחום השמיעה. בערעור לפנינו לא טענה בן-ארי טענות חדשות כלשהן
בעניין זה. בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי אין להתערב בהחלטתו
שלא לקבוע כל נכות לבן-ארי בתחום השמיעה.
ב. פגיעה נוירולוגית - הבדיקה הנוירולוגית של בן-ארי נועדה
להסביר את המגבלה התפקודית הקשה לה טענה בן-ארי, שבעטיה היא משתמשת בכסא
גלגלים ממועד סמוך לתאונת הדרכים. בשנת 1984 מונה ד"ר ארלוזורוב כמומחה מטעם
בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. ד"ר ארלוזורוב בדק את בן-ארי שלוש פעמים, בשנים
1984, 1993 ו1996-. לאחר בדיקות אלה הוגשו שתי חוות דעת מטעם המומחה, בשנת
1984 ו1996-. נוסף לכך, נחקר ד"ר ארלוזורוב על חוות דעתו בבית המשפט בשנת
1997. בית המשפט המחוזי בחן את חוות הדעת השונות ואת עדותו של ד"ר ארלוזורוב,
והגיע למסקנה כי לא הוכחה כל פגיעה בתחום הנוירולוגי. בן-ארי טענה בסיכומיה
לפנינו, כי בית המשפט המחוזי התעלם מממצאים שקבע ד"ר ארלוזורוב בתחום
הנוירולוגי, וכי היה מקום לאשר הגשת נתונים של בדיקה פרטית שביצעה בן-ארי
במעבדה לשינה, ממנה עולים ממצאים רלוונטיים לתחום הנוירולוגי. דין הטענות
להידחות.
ראשית, לעניין הטענה האחרונה בדבר נתוני המעבדה לשינה: בדיון מיום
9.12.1996 ביקש ב"כ המבטחות למנוע מד"ר ארלוזורוב להתייחס בחוות-דעתו
לנתוני הבדיקה הפרטית שביצעה בן-ארי במעבדת השינה, וזאת לאחר שנתונים אלה
הועברו לידי המומחה על ידי בא-כוחה של בן-ארי. בית המשפט קבע, כי משהועברו
הנתונים למומחה, אין עוד דרך לדרוש ממנו להתעלם מהם. כלומר, חוות דעתו של
המומחה נכתבה גם על סמך נתוני מעבדת השינה. יוצא, שהבדיקה במעבדה לשינה היתה
בין הנתונים על פיהם ניתנה חוות דעתו של ד"ר ארלוזורוב, ולא נגרמו לבן-ארי כל
עוול או קיפוח בנושא זה.
שנית, עיון בשתי חוות הדעת של ד"ר ארלוזורוב ובפרוטוקול החקירה של
המומחה בבית המשפט מעלה, כי מסקנות בית המשפט המחוזי תואמות לחלוטין את דעתו
של המומחה. אמנם, המומחה מציין ממצאים רפואיים של בדיקתו, אותם מפרטת בן-ארי
בסיכומיה ארוכות. אך מסקנתו מן הממצאים היא החשובה לענייננו, ומסקנה זו עקבית
לאורך השנים. בחוות דעתו בשנת 1984 מציין ד"ר ארלוזורוב:
"לא מצאתי פגיעה אורגנית במערכת העצבים כסיבה למגבלה התפקודית הקשה אשר קיימת
בגב' בן-ארי".
בחוות דעתו בשנת 1996, לאחר הבדיקות שנערכו בבן-ארי בשנת 1993 ו1996-,
מסקנתו דומה.
בחקירתו בבית המשפט ביום 25.6.1997 השיב המומחה לבא-כוחה של בן-ארי, כי
"כתבתי שאינני רואה כיצד לקשור את זה (את נכותה - ת"א) עם תאונת
הדרכים", ובהמשך - "מבחינת הממצאים שמצאתי לא השתנה דבר מחוות-הדעת
הראשונה לשניה. לא מצאתי את הסיבה לשיתוק או לחולשה של גפיה התחתונות בשטח
הרפואה הנוירולוגית" (עמ' 106-105 לפרוטוקול). המומחה מציין בהמשך דבריו,
כי הפתרון למצבה של בן-ארי מצוי, ככל הנראה, בתחום הפסיכיאטרי. מכל מקום, וזה
החשוב לענייננו, ברור מגירסתו שאין הוא מוצא גורמים מתחום הנוירולוגיה שגרמו
למצבה של בן-ארי.
ג. פגיעה אורולוגית - החל מיולי 1982 בן-ארי טענה לבעיות שונות
בתחום האורולוגי. תחילה טענה להפרעות שליטה בשתן, ובהמשך טענה לעצירת השתן,
שדרשה ממנה לבצע צינתורים. ד"ר ארלוזורוב, המומחה לתחום הנוירולוגיה, הציע
בשנת 1984 לערוך לבן-ארי בדיקה על ידי אורולוג מומחה. על כן, בית המשפט מינה
בשנת 1985 את פרופ' בראף כמומחה בתחום האורולוגיה. ביום 10.11.1985, לאחר
בקשתו של ב"כ המבטחות בהמ' 9096/85, קבע רשם בית המשפט המחוזי, כי מינויו של
פרופ' בראף כמומחה מטעם בית המשפט יבוטל, מטעמים המפורטים בהחלטתו. באותו מעמד
מינה בית המשפט את ד"ר אידלמן כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אידלמן בדק את
בן-ארי פעמיים בשנת 1986, ופעמיים בשנת 1993.
בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו בנושא הפגיעה האורולוגית על מספר אדנים.
ראשית, בית המשפט מצטט מתוך חוות דעתו של פרופ' בראף. כאמור, חוות דעת
זו, כמו גם מינויו בכלל של פרופ' בראף, בוטלו על ידי רשם בית המשפט המחוזי.
משכך נקבע, לא היה מקום שבית המשפט המחוזי יסתמך על חוות הדעת בהכרעתו. על כן,
יש לבחון האם מסקנתו של בית המשפט המחוזי עומדת בתוקפה גם לאחר השמטת חוות
דעתו של פרופ' בראף.
שנית, בית המשפט מסתמך על עדותו של ד"ר עורי, מומחה לרפואה פיזיקלית
ושיקום, אשר ביקר בביתה של בן-ארי ואף בדק אותה בשנת 1984. ד"ר עורי הגיש
בשנת 1984 חוות דעת מטעם המבטחות, וכן נחקר על ידי ב"כ הצדדים בשנת 1998.
עדותו של ד"ר עורי לא התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי כעדות מומחה, אלא כעדות
ראיה של עד, שניסיונו הרב בתחום הרפואי מעניק משקל רב לעדותו. ד"ר עורי ציין
בחוות דעתו משנת 1984, שכאמור שימשה עבור בית המשפט כתיעוד בכתב של התרשמותו,
ולא כחוות דעת מומחה, כי:
"בביתו של אדם שסובל מאי שליטה על סוגרים (כמו שהיא ציינה בפני) רואים בדרך כלל
הרבה לבנים תלויים וציוד אורולוגי [ובביתה של בן-ארי לא נמצאו דברים אלה -
ת"א] ...
בדרך כלל נשים שסובלות משלפוחית נאורוגנית מסתובבות עם 'פדים' או חיתולים לספוג
את טפטוף השתן, לא ראיתי אצלה שום סימן לכך".
בחקירתו על ידי בא-כוחה של בן-ארי שב ד"ר עורי ועמד על כך, שלא ראה ציוד המתאים
לפגיעה אורולוגית בביתה של בן-ארי.
בן-ארי טענה בסיכומיה לפנינו, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הינו פגום, בשל
הסתמכותו על חוות דעתו של ד"ר עורי. אך בית המשפט המחוזי שב והבהיר, כי
התרשמותו של ד"ר עורי שימשה אותו רק כעדות ראיה של עד, שניתן לייחס לו אמינות
רבה. באופן דומה, רשאי כל רופא, אשר טיפל בנפגע תאונת דרכים, להעיד ולתאר את
הבדיקות שערך לנפגע ואת הטיפולים שנתן לו, וזאת גם במקרה בו מונו מומחים מטעם
בית המשפט לפי סעיף 6א לחוק (ר' ע"א 185/88 אבו ג'עפר נ' אבו ג'עפר
ואח', פ"ד מה(3) 117, 122-121). כך, רשאי גם רופא להעיד על מראה עיניו עת
העניק טיפול לתובע, או בדק אותו בתחום מומחיותו. עדותו של פרופ' עורי, לפיה
נעדרו מביתה של בן-ארי ממצאים אשר צפוי היה למצאם במקרה של פגיעה אורולוגית,
הינה לפיכך עדות-ראיה קבילה.
שלישית, בית המשפט ציטט מדבריו של פרופ' שאקו, מומחה בעל שם, אשר מונה
כמומחה מטעם בית המשפט לנושאי רפואה פיזיקלית ושיקום. פרופ' שאקו התייחס גם
לנושא הפגיעה האורולוגית של בן-ארי. בית המשפט המחוזי מצטט את דבריו בעדותו
ביום 25.5.1998, לפיהם "איני מבין איך זה שני צינטורים ביום... אני לא
נתקלתי בזה. צריך כ5- צינטורים" (עמ' 423 לפרוטוקול). בחוות דעתו משנת
1984, המתייחסת כאמור לתחום הרפואה הפיזיקלית והשיקום, מציין פרופ' שאקו,
כי:
"אני סבור שאפשר לומר בבטחון שאין כאן פגיעה אורגנית והתופעות הנוירולוגיות
כולל חוסר שליטה על מתן שתן והשתוקים בגפיים הן על רקע נפשי".
ב1996-, בחוות דעתו השניה, הוא מוסיף ואומר: "אין שינוי במסקנתי שהבעיה
אינה אורגנית וכי התמונה קשורה לתחום הנפשי". יצוין, כי בית המשפט מינה
מומחה לנושא הספציפי של הפגיעה האורולוגית (ד"ר אידלמן, שחוות דעתו תידון
להלן), ופרופ' שאקו מונה כמומחה לתחום אחר. אך אין כל סיבה להתעלם מממצאים
שקובע פרופ' שאקו, והנמצאים בגדר מומחיותו, גם אם הם לכאורה "פולשים" לתחומו
הספציפי של מומחה אחר. כל עוד הממצאים האורולוגים שקבע פרופ' שאקו הינם חלק
מממצאים המצויים בתחום מומחיותו - ואיש לא טען לפנינו אחרת - רשאי בית המשפט
להסתמך עליהם.
בן-ארי לא טענה בפנינו דבר ביחס לחוות דעתו של פרופ' שאקו, ואכן, הסתמכותו של
בית המשפט המחוזי עליה נעשתה כדין.
רביעית, בית המשפט הסתמך על חוות דעתו של פרופ' סרוודיו. חוות דעת זו
היתה חוות דעת מטעם המבטחות, אשר צורפה לכתב ההגנה עוד בשנת 1986, וזאת לאחר
שהמבטחות התנגדו למינויו של המומחה מטעם בית המשפט. ההחלטה לצירופה של חוות
הדעת לכתב ההגנה ניתנה לפי הדין שקדם לסעיף 6א לחוק. דנו בטענה זו לעיל (ר'
בפיסקה 9), ומהטעמים הנזכרים שם דין טענת בן-ארי, כי אין להסתמך על חוות דעתו
של פרופ' סרוודיו, להידחות.
פרופ' סרוודיו קבע, כי בן-ארי הינה מתחזה. אמנם, איש ממומחי בית המשפט, אשר
בדקו את בן-ארי מספר פעמים, לא קבעו קביעה החלטית דומה, אך על רקע שלילת קיומה
של נכות בתחומים אשר יבהירו את סיבת היות בן-ארי רתוקה לכסא גלגלים, לא הייתי
מזלזל בחוות דעת זו. מכל מקום, אני סבור שמסקנתו של בית המשפט המחוזי ביחס
לפגיעה האורולוגית בעינה עומדת, גם אם היינו משמיטים ממסכת הראיות עליה הסתמך
את חוות דעתו של פרופ' סרוודיו.
חמישית, בית המשפט המחוזי הסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט,
ד"ר אידלמן. חוות דעתו משנת 1986 מסוכמת במילים: "מבחינה אורולוגית זה
יכול להתאים למחלה או פגיעה אורגנית, אם כי אי אפשר לשלול גורם נפשי בלתי
רצוני". בתשובה לשאלות הבהרה מטעם המבטחות, שנשלחו למומחה לאחר הבדיקות
שביצע בבן-ארי בשנת 1993, מציין ד"ר אידלמן: "סיבת השיתוק עדיין אינה
ידועה, וקשה להגדיר גורם אורגני מסויים ומהותו, ועדין לא נשללה האפשרות של
גורם נפשי ומידת השפעתו על המצב". לסיום, בחקירתו ביום 15.7.1998 על ידי
בא-כוחה של בן-ארי, קבע המומחה כך (עמ' 464 לפרוטוקול):
"ש. גם היום אינך שולל את הגורם הנפשי.
ת. איני משנה את חוות דעתי הראשונה".
בן-ארי סבורה, כי מסקנותיו של ד"ר אידלמן מובילות למסקנה, כי הוכחה פגיעה
אורגנית בתחום האורולוגי. היא מציינת כי ד"ר אידלמן קבע לבן-ארי נכות של 70%
בעת קביעת נכותה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], וכי יש להסיק מכך
מסקנות. ביחס לטענה זו אין לי אלא להפנות להחלטתי ברע"א 1328/93, שצוטטה
לעיל, ולפיה אין כל משמעות לקביעות הביטוח הלאומי בתיק זה. בן-ארי אף מצטטת
ממצאים מתוך חוות הדעת, שאמורים לשכנע כאילו קבע המומחה, שהפגיעה הינה
אורגנית. אך ציטוט הממצאים אינו יכול לעמעם את העובדה, שמסקנתו של ד"ר אידלמן
עצמו, לאחר ציון אותם ממצאים, היא שלא ניתן להכריע בין גורם נפשי לבין גורם
אורגני לפגיעה האורולוגית.
צירוף כל הנתונים שלעיל, קרי - עדות הראיה של פרופ' עורי, חוות דעתו של פרופ'
שאקו, וחוות דעתו של ד"ר אידלמן, מוביל למסקנה אותה הסיק בית המשפט המחוזי
ביחס לפגיעה האורולוגית - "גם בתחום זה, הפנו המומחים את בית המשפט אל
הכוון הפסיכיאטרי". מכל מקום, לא הוכח פגם בתחום האורולוגי כתוצאה
מהתאונה. הפגיעה הקלה בה נפגעה בן-ארי, כפי שקבע בית המשפט, אין בה להסביר את
מגבלותיה בתחום האורולוגי.
ד. רפואה פיזיקלית ושיקום - בתחום זה מונה פרופ' שאקו כמומחה
מטעם בית המשפט. פרופ' שאקו בדק את בן-ארי בשנת 1984, וקבע בחוות דעתו, כי
"יש צורך בחוות דעת של רופא פסיכיאטר" על מנת להגיע לאבחון מדויק של
בעיותיה של בן-ארי. בעדותו בפני בית המשפט המחוזי ביום 25.5.1998 הוא שב
וקבע, כי לדעתו "כל העניין הוא בתחום הנפשי" (עמ' 413 לפרוטוקול).
באותו מועד הוצג לו סרט הווידאו, בו נראית בן-ארי נושאת מרצפות תוך כדי הליכה,
ואז קבע, שאינו עומד עוד מאחורי קביעתו הקודמת, לפיה סובלת בן-ארי ממגבלות
דומות לאלה של נכה הסובל מפגיעה אורגנית.
עולה מן האמור, כי פרופ' שאקו הפנה אף הוא את בית המשפט לכוון הפסיכיאטרי כמקור
אפשרי למגבלותיה של בן-ארי, לאחר ששלל מקור אורגני להן. יוער, כי הצדדים לא
ערערו על המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי בתחום הרפואה הפיזיקלית והשיקום.
ה. הפגיעה הפסיכיאטרית - בית המשפט מינה את פרופ' אליצור כמומחה
לתחום הפסיכיאטרי. פרופ' אליצור בדק את בן-ארי וחיווה דעתו בשנים 1985
ו1998-, ובנוסף נחקר על ידי הצדדים בבית המשפט. בחוות דעתו הראשונה, משנת
1985, מסביר פרופ' אליצור כי אינו יכול להכריע בין "הפרעה קונוורסיבית
(נוירוזה היסטרית) לבין התחזות". לפיכך, הוא מסכם שם:
"מול דילמה זו, כשאין הוכחה חיובית בכוון היסטריה, כאשר קיימים רמזים סותרים
בין 'היסטריה לא טיפוסית' לבין חשד להתחזות, וכאשר לא נמצאו ממצאים חד-משמעיים
בכוון התחזות, הצעתי לה (לבן-ארי - ת"א) לעבור בדיקה תוך הסתכלות באשפוז
ושימוש בנרקו-אנליזה כאמצעי הבחנתי. להפתעתי היא סירבה להצעה זו. דבר זה מחשיד
לסיבת אי רצונה להיחשף בהיפנוזה, אך עדיין אינו פותר בצורה סופית את הדילמה
האבחנתית".
פרופ' אליצור קבע, כאמור, כי אבחון סופי של בן-ארי אפשרי רק באשפוז במחלקה
פסיכיאטרית, בה ניתן לפקח אחר התנהגותה משך 24 שעות ביממה. בן-ארי סירבה
להתאשפז, וכאמור לעיל, בשל כך נמחקה תביעתה בשנת 1987. בהסכמת הצדדים קבע בית
משפט זה, שהתיק יחזור להידון בפני בית המשפט המחוזי. אך גם לאחר שחזר התיק
לבית המשפט המחוזי, הוסיפה בן-ארי לעמוד בסירובה להתאשפז לצורך הסתכלות. הפעם,
סרב בית המשפט המחוזי למחוק את התביעה, והבהיר לתובעת פעמים מספר שסירובה
יתפרש לחובתה בסיכומו של הדיון.
בשנת 1998 שב פרופ' אליצור ובדק את בן-ארי. מסקנתו הפעם לא היתה שונה ממסקנתו
בשנת 1984. אלה דבריו:
"לא מצאתי עדויות חד משמעיות להפרעה קונוורסיבית. כמו כן לא ניתן בבדיקה קלינית
אמבולטורית להכריע באשר לאפשרות של התחזות. על כן אני חוזר על המלצתי הקודמת
לבצע הסתכלות פסיכיאטרית בתנאי אשפוז. מאחר והיא מסרבת בכל תוקף לאשפוז בבית
חולים פסיכיאטרי במחלקה ייעודית להערכות כאלו, אני מציע לאשפזה במחלקה
פסיכיאטרית בבית חולים כללי להסתכלות".
למותר לציין, כי גם להצעה זו של המומחה לא נענתה בן-ארי. אומנם, היא טוענת
בסיכומיה לפנינו, כי היא מוכנה להתאשפז בכל בית חולים רגיל, וכך אף הצהירה
במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי. אך בין הצהרותיה לבין מעשיה קיים פער משמעותי,
המתבטא בכך שעד לסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי לא הסכימה בן-ארי להתאשפז, אף
לא בהתאם להצעתו האחרונה של פרופ' אליצור.
בעדותו בבית המשפט המחוזי ביום 13.5.1998 התייחס המומחה לסרט הוידאו שהוצג לו
באותה ישיבה, ובו מתועדת בן-ארי כשהיא קמה מכסא הגלגלים. כשנשאל האם הערכתו
משתנה לאור הסרט, השיב: "אנחנו מתקרבים מאד להתחזות ... או שזו התחזות ממש
או ... מחלת מינכהאוזן" (עמ' 405 לפרוטוקול).
בן-ארי השתיתה את התייחסותה לחוות הדעת ולעדות פרופ' אליצור, על ניסיון לתקוף
את אמינותו. לטענתה, נרקמה מעין קנוניה בין המבטחות לבין פרופ' אליצור,
שבעקבותיה ניתנו חוות הדעת שלו ואף עדותו. בסיכומיה היא אף טוענת, כי "זהו
המוקד של המשפט כולו". אין בראיות שבאו בפני בית המשפט כל בסיס עובדתי לטענות
אלה או להטלת ספק ביושרו המקצועי של פרופ' אליצור. בנסיבות אלה, לא היתה הצדקה
להעלאת טענות בלתי מבוססות נגדו. בסופו של דבר, מסקנותיו הבלתי מעורערות של
פרופ' אליצור הן שלא ניתן לקבוע, ולא הוכח שבן-ארי סובלת מפגיעה פסיכיאטרית
כלשהי בעקבות תאונת הדרכים.
15. בית המשפט המחוזי בחן בפסק הדין עדויות נוספות של קרובים וחברים של
בן-ארי, שחלקם העידו כי חזו בה מתנהגת ברציפות כנכה לכל דבר, וחלקם העידו כי
חזו בה עומדת או מהלכת. העדים מטעם המבטחות העידו, כי חזו בבן-ארי מתקלחת
בעמידה; כי ראו אותה נעה בחופשיות מתוך שינה; כי ראו אותה עומדת ליד כסא
הגלגלים; וכי חזו בה נכנסת למכוניתה בצורה שאינה מאפיינת משותק בשתי רגליו.
בית המשפט המחוזי לא ראה להכריע את הדיון על יסוד עדויות אלה או חלקן. לדידי,
ראיות אלה, על פיהן בן-ארי נראתה מהלכת, יש בהן לחזק את דחיית טענות בן-ארי.
היה בהן, כמובן, לסייע לאפשרות שהעלו פרופ' סרוודיו ופרופ' אליצור להתחזות מצד
בן-ארי, התחזות למשך פרק זמן ארוך אשר יתכן וגררה תוצאות משלה. הן גם היו
מתיישבות עם הצילומים וסרט הוידיאו בו חזיתי במהלך הדיון בתיק, בהם נראית
בן-ארי יורדת מכסא הגלגלים, מהלכת, תוך שהיא מסתכלת ימינה ושמאלה לברר אם
רואים אותה עושה כן. מכל מקום, גם ללא עדויות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה שלא
הוכחה נכות בתחומי השמיעה, הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה או האורולוגיה כתוצאה
מהתאונה.
16. התביעה שבפנינו הינה מיוחדת בנסיבותיה. בן-ארי רתוקה לכסא גלגלים משק
תקופה ארוכה, מבלי שהוכחה הסיבה לכך. לא הוכח שהדבר נובע מנימוקים אורגניים.
המומחים עליהם ראה בית המשפט המחוזי לסמוך שללו קשר כזה. העדר קשר כזה עולה גם
בקנה אחד עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, שהתאונה היתה קלה ולא כפי שנסתה
בן-ארי לתאר. אם גורמים פסיכיאטרים עומדים ביסוד מצבה של בן-ארי - והדבר נשאר
בגדר השערה שלא הוכחה - אין הוכחה שגורמים אלה קשורים בתאונת הדרכים. עומדים
אנו במצב של העדר יכולת לקבוע עובדות בודאות. האם מקור מגבלותיה של בן-ארי
בהתחזות? האם הסיבה לכך היא פסיכיאטרית? יהיו הדברים כפי שיהיו, לעניין תביעתה
של בן-ארי, המסקנה המתבקשת היא שלא הוכח שמצבה נובע מתאונת הדרכים הקלה בה
היתה מעורבת. כך גם קבע בית המשפט המחוזי בנתחו את העדויות השונות, כולל
עדויות המומחים. בית המשפט קובע שלא הוכחה נכות כתוצאה מהתאונה באף אחד
מהתחומים הנטענים, ובמקום אחד אומר בית המשפט מפורשות "וכידוע, נטל ההוכחה
הוא על התובעת, ולא נראה לי שהיא הצליחה להרימו במידה הדרושה לצורך תובענה
אזרחית" (בעמ' 16).
17. בהמשך פסק דינו, אומר בית המשפט:
"כשלעצמי אני סבור כי לתובעת נכות כלשהי. כפי שכל המומחים הפנו את בית המשפט
לתחום הנפשי, כך גם אני סבור שנכותה בתחום זה. עם זאת, אין בידי נתונים לפיהם
אוכל לקבוע אם אכן קיימת נכות כזאת. אין אני יכול לקבוע, אם היא קיימת, אם היא
תולדה של התאונה או של גורמים אחרים שאינם קשורים בה. איני יכול לקצוב את
שיעורה בכלל ומה חלקה של התאונה, אם היה כזה, בנכות זאת. במילים אחרות, לא
הוכחה הנכות הרפואית, באף אחד מן התחומים שנטענו בכתב התביעה, למרות שאני
משוכנע שלתובעת נכות כלשהי בעקבות התאונה".
קביעותיו של בית המשפט בקטע זה אינן עומדות בפני הביקורת. משקבע בית המשפט
ברורות, תוך הנמקה מפורטת המתייחסת לכל אחד מתחומי הרפואה בהם נטען לנכות, כי
לא הוכחה נכות כתוצאה מהתאונה, לא ניתן, באותה נשימה, לקבוע כי נותרה נכות
כלשהי עקב התאונה. בכל מקרה, גם בקטע המצוטט לעיל ברור שבית המשפט אינו יכול
לקבוע מה שיעור הנכות עקב התאונה, כשם שאינו יכול לקבוע על איזו נכות, ובאיזה
תחום רפואי, מדובר. אכן, אם לא הוכח קשר בין התאונה למצב נוירולוגי, פסיכיאטרי
או אורולוגי של בן-ארי, איזו נכות יש לה הקשורה בתאונה? סתם בית המשפט המחוזי
ולא פירש. יתר על כן, בהמשך פסק דינו, כשהוא דן בפרט הנזק של הפסד כושר
השתכרות, הוא אומר מפורשות:
"התובעת לא הוכיחה את נכותה הרפואית, ובמבט ראשון נראה כי אין לה אף הפסד כושר
השתכרות. כלומר, משנכותה הרפואית עומדת על אפס אחוזים, היא אינה מתבטאת בהפסד
כושר השתכרות" (בעמ' 18 לפסק הדין. דברים דומים אומר בית המשפט בעמ' 20 של
פסק הדין).
18. בקטע האחרון המצוטט חוזר בית המשפט על כך שלא הוכחה כל נכות שנגרמה עקב
תאונת הדרכים, אך מוסיף בית המשפט וקובע:
"עם זאת, יש ואף בהיעדר נכות רפואית ייפסק פיצוי לנפגע. זאת כאשר נראה לבית
המשפט כי הנפגע עלול להיתקל בקשיים בביצוע עבודתו בעתיד. אלא שדבר זה מתאפשר
רק במקרים חריגים במיוחד, בהם תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות,
על אף שלא נותרה לתובע כל נכות" (בעמ' 18).
בנושא זה הזכיר בית המשפט המחוזי והסתמך על פסקי הדין בע"א 146/87 כץ נ'
רוזנברג, פ"ד מג(3) 421 וע"א 473/88 צנעני נ' רותם (תק-על 90(3)
642).
כאמור לעיל, הנני סבור שטעה בית המשפט המחוזי כשקבע שנותרה לבן-ארי נכות כלשהי
מבלי לקבוע באיזו נכות מדובר, וכשהדבר סותר את קביעותיו העובדתיות באשר לאי
הוכחת נכות רפואית בכל אחד מהתחומים בהם נטען כי נותרה נכות רפואית עקב
התאונה. לכך ברצוני להוסיף, שקביעת הפסד כושר השתכרות לבן-ארי כפי שעשה בית
המשפט המחוזי, בהסתמכו על שתי ההלכות הנ"ל, אינה יכול לעמוד.
19. בדרך כלל, לא ייפסק לנפגע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, אלא אם הוכיח
קיומה של נכות רפואית. הנכות הרפואית הינה המדד באמצעותו יכול בית המשפט
לקבוע, מהי הנכות התפקודית ממנה סובל הנפגע, ומהי השלכתה על כושר השתכרותו
לעתיד. לכלל זה קיים חריג, והוא מצומצם ביותר בהקפו. על פיו, גם בהעדר נכות
רפואית ניתן לפסוק פיצוי, אם השתכנע בית המשפט שהנפגע עלול להתקל בקשיים
בביצוע עבודתו בעתיד, למרות העדר נכות רפואית צמיתה (ר' ד' קציר פיצויים
בשל נזק גוף (מה' 4, תשנ"ח) 196). בע"א 146/87 הנ"ל דובר בנפגע, שסבל
פגיעות גוף בשל תאונת דרכים, אשר לא הובילו לנכות צמיתה. בפרשה זו קבענו,
כי:
"המדובר בנפגע צעיר, אשר שנות עבודה רבות לפניו, וקיימת אפשרות סבירה, שעקב
התאונה נפגע כושר השתכרותו, אפילו לא נותרה לו נכות צמיתה שניתן לכמתה על פי
המבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי..." (שם, בעמ' 423).
בפרשה מאוחרת יותר, בע"א 473/88 הנ"ל, הבהיר בית משפט זה מהו תחום תחולתה של
ההלכה שנקבעה בע"א 146/87 הנ"ל:
"ממה שנקבע בע"א 146/87, אין בשום פנים להבין ... שגם כשלא נותרה נכות, סביר
להניח שנגרמה פגיעה בכושר השתכרותו של התובע. בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך
כלשהי בכשר עבודתו, מוצא הדבר ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות
כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה
הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות. כזה היה המקרה
בע"א 146/87. בית המשפט המחוזי קבע שם את ההפרעות שנותרו לתובע, ואף ציין
שאלה גרמו להורדת הפרופיל הצבאי שלו. לאור ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט
המחוזי שם, בדבר ההפרעות שנותרו לתובע, לא ראינו כערכאת ערעור להתערב בסכום
פיצוי על אבדן כושר השתכרות שנקבע שם בדרך אמדן גלובלי. אך אין ללמוד מהיוצא
מן הכלל שם על הכלל".
בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77,
87, הוספנו את הדברים הבאים:
"המקרים הנדירים עליהם נרמז בע"א 473/88 הנ"ל הם מקרים בהם מומחה רפואי קובע
שאין הוא יכול לקבוע את שעור הנכות על ידי כימותה באחוז נכות מסוים, אך הוא
קובע שנותרה הגבלה שיש בה להפריע לתיפקוד. כזה היה המקרה בע"א 634/88
חג'ג' עטיה ואח' נגד עליזה זגורי ([פ"ד מה(1) 99]), שם היה ממצאו של
המומחה שנותרה למשיבה מגבלה בשורש היד המתבטאת בהפרעה תיפקודית קלה, אשר תישאר
לצמיתות ויהיה בה להגבילה בעבודת כפיים, אם כי גם הוא התקשה, ועל כן נמנע,
מלהעריך הגבלה זו באחוזים. כזה היה המקרה בע"א 146/87 [כץ] נגד
רוזנברג (פ"ד מג(3) 421). במקרה זה, על אף שלא נקבעה נכות צמיתה, תאר בית
המשפט המחוזי את הגבלות התובע שם, אשר גם הפרופיל הצבאי שלו הורד בעקבות
התאונה, ובנסיבות המיוחדות של המקרה שם, לא ראה בית משפט זה להתערב בסכום צנוע
אשר נפסק לתובע בגין הפסד כושר השתכרות...
אך כל אלה מקרים חריגים ונדירים. בדרך כלל, כשאין נכות רפואית, אין מגבלות
תפקודיות" (אזכורי פסקי הדין תוקנו וסומנו - ת"א).
עולה מן המקובץ, כי פסיקתו של פיצוי לנפגע, שלא נקבעה לו כל נכות רפואית, הינה
מהלך נדיר ביותר. מהלך זה הוגבל לפסיקת פיצויים בשל אובדן כושר השתכרות לעתיד,
בסכומים גלובליים צנועים. אך בראש ובראשונה, פיצויים אלה נפסקו במקרים בהם לא
היה ספק, כי ההגבלה התפקודית של הנפגע (שאין לה ביטוי בנכות רפואית) נגרמה
כתוצאה ישירה של תאונת הדרכים. במקרים אלה, כאשר קיימת הפרעה תפקודית קלה, שלא
ניתן לבטאה באחוזי נכות רפואית, ואשר אליה מצטרפות נסיבות מיוחדות, ניתן לפסוק
פיצוי גלובלי צנוע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי חרג מגבולותיה הצרים של ההלכה הפסוקה. בייחוד
אמורים הדברים על רקע הצורך בהוכחת קשר סיבתי ישיר בין הבעיות התפקודיות של
הנפגע לבין תאונת הדרכים. במקרה שלפנינו, כל המומחים לא רק שלא יכלו לקבוע
קיומה של נכות רפואית - אורגנית או פסיכיאטרית - אלא שכלל לא נקבע קשר סיבתי
בין התאונה לבין המגבלות התפקודיות, שקיימות אצל בן-ארי. במצב דברים זה, קביעת
הפיצויים בגין הפסד כושר ההשתכרות והפסד השתכרות בעבר, בסכום כולל של 225,000
ש"ח, אינה יכולה לעמוד.
20. מטעמים דומים הקשורים באי הוכחת קשר סיבתי כלשהו בין מצבה הרפואי של
בן-ארי לבין התאונה, לא היה מקום לפסוק לה פיצויים גם בפרטי נזק נוספים. לא
היה מקום לפסוק לה פיצויים בגין נזק לא ממוני בסכום של 67,649 ש"ח בגין ימי
אישפוז, כשלא הוכח שהאישפוז היה עקב התאונה (בית המשפט לא קבע פיצוי בפרט זה
בגין אחוזי נכות, מן הטעם הנזכר בפסק הדין ש"לא קבעתי לנתבעת כל אחוזי
נכות" (בעמ' 22)). מטעם זה גם לא היה מקום לחייב את המשיבים לשלם את חוב
דמי האישפוז לבית החולים. כך, לא היה מקום לחייב את המשיבות בתשלום בגין דיור
הדרוש לבן-ארי בסכומים של 20,000 דולר ו15,000- ש"ח; בגין עזרת צד ג' בסך
100,000 ש"ח; בגין ציוד הנדרש לנכה הצמוד לכסא גלגלים 50,000 ש"ח; תשלום
לפיזיוטרפיסט בסך 5,900 ש"ח ועבור נסיעות 350,000 ש"ח. פרטי נזק אלה כולם
מפרטים עלויות בהן נשאה או תשא בן-ארי כמי שרתוקה לכסא גלגלים ומוגבלת
בתנועותיה. נוכח הקביעה שלא הוכח שמצב זה נגרם עקב התאונה, לא היה מקום לפצות
בגינו.
21. על פי פסק הדין, נקבע נזקה של בן-ארי לסכום כולל של 898,901 ש"ח. ניכויי
הביטוח הלאומי לבדם מסתכמים בסכום של 588,765 בגין נכות כללית וסכום של
323,210 ש"ח בגין ניידות. בנוסף, יש לנכות תשלומים מסויימים ששולמו בעבר, אשר
גובהם לא היה בידיעת בית המשפט. ברור, על כן, שגם אם היה מגיע לבן-ארי הפיצוי
כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, "נבלע" פיצוי זה על ידי גימלאות המוסד
לביטוח לאומי. בודאי שכך, נוכח האמור לעיל בפסק דין זה, על פיו לא היה מקום
לפסוק לבן-ארי את הפיצוי שנפסק לה.
מאחר ולא היתה נכות שנגרמה לה עקב התאונה, כל שהיה מקום לפסוק לבן-ארי הוא נזק
לא ממוני בשיעור שלא יעלה על זה המגיע בגין 10% נכות, וזאת לפי תקנה 2(ב)
לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון),
התשל"ז1976-.
מסקנה מתבקשת מהאמור לעיל היא, שלא הגיע לבן-ארי כל תשלום מהמשיבות בגין תאונת
הדרכים לה טענה, וכל התשלומים התכופים ששולמו לה על ידי מי מהמשיבות יש
להחזירם להן, כפי שטענו המשיבות בערעור שהוגש על ידן בע"א 8388/99 (ראו סעיף
5ז(א)(1) לחוק).
22. על סמך כל האמור לעיל, ערעור בן-ארי בתיק 8513/99 נדחה. ערעור המשיבות
בתיק 8388/99 מתקבל, ובן-ארי מחוייבת בזה להחזיר למשיבות את סכום התשלומים
התכופים שקיבלה מהן, דהיינו הסכום של 323,593 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט
המחוזי. כן תשא בן-ארי בהוצאות המשיבות בשתי הערכאות וכן בשכר טרחת עורך דין
בסכום של 25,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה. ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כד' בסיון תשס"ב (4.6.2002).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 99083880.E07 /עכב
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il