1

בתי המשפט

פ"ח 777/04	בבית המשפט המחוזי בירושלים
19/01/2006		כבוד השופטים: צ' סגל, סגן נשיא - אב"ד, י' נועם, ר' כרמל	לפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	נורית בלושטיין מפרקליטות מחוז י-ם	ע"י ב"כ עו"ד
	נ ג ד
	הנרי (בן יצחק) מלול
הנאשם	גד זילברשלג	ע"י ב"כ עו"ד

ה כ ר ע ת – ד י ן

סגן הנשיא

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

תמצית עובדות כתב האישום

2. הנאשם ניהל מערכת יחסים רומנטית עם הגב' ילנה קוזמין ז"ל (להלן: "המנוחה") במשך כשנתיים. בחודשיים האחרונים לקשר חשד הנאשם במנוחה, כי קשרה קשר אינטימי עם גבר אחר, ועל רקע חשדו זה התהוו ביניהם חיכוכים ומתחים.

בערבו של יום 18.11.04 הגיע הנאשם לדירת המנוחה ברח' קיבוץ גלויות בירושלים, שם התעמת עמה וחקר אותה ביחס לחשדו כי היא מתרועעת עם גבר אחר. בשעה 04:00 לפנות בוקר גמל בליבו להמית את המנוחה. לשם כך, נטל סכין שאורך להבה כ-20 ס"מ, ודקר את המנוחה דקירות רבות ועמוקות בכל חלקי גופה חרף ניסיונותיה להתגונן מפניו. כתוצאה מהדקירות נגרמו למנוחה שנים-עשר פצעי דקירה והיא נפטרה מפצעיה (השתלשלות הדברים המתוארת לעיל תיקרא להלן: "האירוע").

תשובת הנאשם לכתב האישום

3. הנאשם אישר כי שהה בערב האירוע בדירת המנוחה. לטענתו, הביע באוזניה את רצונו לסיים את הקשר הרומנטי ביניהם, אך היא, בתגובה, תקפה אותו - תחילה שרטה אותו ולאחר מכן נופפה לעברו בסכין מטבח. הוא נאבק בה, ותוך כדי ניסיונו להתגונן מפגיעה דקר אותה. ההתרחשות שבאה לאחר המתואר לעיל פרחה מתודעתו של הנאשם, שכן לטענתו הוא היה באותה עת במצב של אובדן שליטה עצמית. בשל כך, סבור הוא כי יש להנותו מן הסייג לאחריות הפלילית הקבוע בסעיף 34ז לחוק, היינו, "היעדר שליטה". בד-בבד עם האמור לעיל טען הנאשם, כי אופן התנהלות המנוחה, לרבות הדרך שבה התייחסה אליו, באים בגדר "קנטור". בשלב הסיכומים הוסיף ב"כ הנאשם על האמור לעיל וטען כי לא הוכח כנדרש גם יסוד "ההחלטה להמית".

מבט-על על הראיות

4. מטעם המאשימה העידו חוקרי המשטרה, דוד מזרחי, יגאל יעקובוב ושמעון הללי, שחקרו את הנאשם בסמוך לאחר האירוע. הודעות הנאשם במשטרה הוגשו בהסכמה (ת/1-ת/3) בצירוף תמלולן (ת/5א-ת/6א) והסרטתן בוידאו (ת/5ב-ת/6ב). אודות מהות הקשר בין הנאשם והמנוחה למדנו משלושה עדים: חברהּ של המנוחה, מר דוד א'; אחותה, הגב' אולגה קוזמין (הודעותיה במשטרה הוגשו וסומנו ת/50-
ת/52); ושותפה לעסקים, מר מוריס פיטוסי (ת/48). בהסכמה אף הוגשו עדויות שכנותיה של המנוחה, הגב' ירדנה ועקנין (ת/7-ת/8), והגב' אביבה לוי (ת/9), שסיפרו על הדי האירוע שבקעו מדירת המנוחה. בנותיה של המנוחה, נ' ש' ו-א' ש' מסרו הודעות בפני חוקר הילדים, בגדרן סיפרו את שקלטו בליל האירוע (ת/10-ת/11). אודות מהות הפגיעות שהביאו למות המנוחה למדנו מחוות-הדעת הפתולוגית שהוגשה בנדון (ת/12). כן הוגשה לעיוננו חוות-דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שקבע ממצאים ביחס לכשירותו של הנאשם לעמוד לדין וביחס למצבו הנפשי בעת האירוע. מטעם הפסיכיאטר המחוזי העיד לפנינו ד"ר משה זר-ציון, אשר הרחיב פרטים ביחס לאמור בחוות הדעת.

מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו. כן הוגשה לעיוננו חוות-דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר מיכאל סוסונסקי (נ/7), שהוזמן למתן עדות לפנינו ואשר על קורותיה נעמוד בהמשך. כמו-כן, העיד לפנינו מר אפרים שלום, אלמן המנוחה, זאת ביחס למערך יחסיו עמה, עדות קצרה ובלתי רלוונטית לתיק זה, כפי שיבואר בקליפת אגוז בפרק המתאים.

ראיות המאשימה

5. מפקד יחידת הסיור במרחב מוריה, מפקח דוד מזרחי, נמנה עם השוטרים הראשונים שפקדו את זירת האירוע. לכשנכנס לדירת המנוחה, כך העיד לפנינו, הבחין בה כשהיא שרועה על רצפת המטבח. עם שובו לניידת המשטרה פגש בנאשם, שכבר עוכב קודם לכן על-ידי שוטר אחר. בשל האופי החריג של האירוע החליט לשוחח עמו ולתעד את שיחתם באמצעות מכשיר הטלפון הסלולרי שברשותו (ת/47א). על-פי התרשמותו, היה הנאשם "ממוקד" ו"רגוע" (עמ' 15 לפרוט'), ואף עמד על דעתו בנושאים שבהם ביקש להבהיר לו את עמדתו.

6. השוטר יגאל יעקובוב היה הראשון שפגש בנאשם בזירת האירוע. הוא הבחין בו בעודו יוצא מבניין המגורים שבו התגוררה המנוחה, ניגש אליו, שאל אותו לפשר השריטות על פניו, והנאשם השיב לו כי רב עם חברתו. משהבחין השוטר יעקובוב גם בכתמי הדם על מכנסיו, או-אז, מיהר הנאשם להתוודות בפניו כי רצח את חברתו. בתגובה, הזעיק השוטר כוחות משטרה ומד"א לזירת האירוע. בשלב זה, ניסה הנאשם לבצע שיחה מהטלפון הנייד שלו אך העד מנע זאת ממנו.

7. רס"ל שמעון הללי, חוקר בתחנת מוריה בירושלים, אשר גבה מהנאשם שתיים מבין הודעותיו, הבהיר כי במהלך החקירה היה הנאשם "מפוקס" והשיב על כל השאלות שנשאל בצורה "עניינית" (עמ' 57 לפרוט'). הוא הציע לנאשם לערוך שחזור על האופן שבו התרחש האירוע, אך הלה סירב בנימוק שהדבר עלול למוטטו רגשית.

8. מר דוד א' עובד לפרנסתו כנהג מונית, נשוי ואב לשניים. הוא תיאר לפנינו את מהות הקשר שנרקם בינו לבין המנוחה אותה הכיר באמצעות חבר משותף. השניים נהגו לשוחח טלפונית, ומשהחלו להיפגש "התחילו ההטרדות" (עמ' 88 לפרוט'). בשלב ראשון קיבל העד צלצולי טלפון תכופים בלתי מזוהים, וכשניסה להשיב להן נהג המתקשר לנתק את השיחה. בשלב מאוחר יותר החל לספוג איומים טלפוניים מהנאשם, אשר אמר לו בין השאר: "תזהר ימינה שמאלה יש לך ילדים" (עמ' 89 לפרוט'), לא בטרם הזדהה בפניו כבעלה של המנוחה. במקרים אחרים ניסה הנאשם להלך עליו אימים בכך שאמר לו כי יתלונן כנגדו במשטרה באשמה של הטרדת המנוחה.

מר דוד א' מעולם לא פגש את הנאשם, אך ציין כי על-פי התרשמותו הוא טיפוס מאוד קנאי, אשר נהג להתקשר אל המנוחה ללא הפסק ולתחקרה אודות מעשיה, עד כי המנוחה ואחותה כינוהו בתואר המפוקפק "קרציה" (עמ' 94 לפרוט'). את המנוחה תיאר העד כ"מנומסת וביישנית" (עמ' 95 לפרוט'), וכמי שאינה נתקפת בהתקפי זעם ואלימות, וכדבריו: "אף פעם לא קיבלתי שום רמז ממנה שהיא מאיימת או מדברת לא יפה או משהו, כלום" (עמ' 97 לפרוט').

9. הודעותיה של הגב' אולגה קוזניר (ת-50-ת/52), אחות המנוחה, הוגשו בהסכמה כראיה לתוכנן, למעט אותן אמירות שהן בגדר עדות שמועה או שהן בלתי רלוונטיות. אולגה סיפרה, כי הנאשם היה מוכר לה היטב בזכות מערכת יחסיו עם המנוחה. על-פי התרשמותה, הנאשם היה "מטורף כלפיה" (ת/50) וקינא לה מאוד, בעוד שהמנוחה "לא אהבה אותו באותה מידה" (שם) ואף ביקשה להיפרד ממנו מספר פעמים. עוד ציינה, כי הנאשם נהג לעקוב אחר המנוחה, להתקשר אליה באינטנסיביות, לתחקר אותה באשר למקום המצאה, כל זאת בשל חשדוֹ שהיא אינה "נאמנה" לו. הנאשם מיהר להתמלא חימה כלפי המנוחה גם אם במהלך שיחת טלפון שניהלו השמיע המכשיר צליל שיחה ממתינה, נהג לבדוק את רשומות השיחות במכשיר הסלולרי שלה כדי לדעת מי התקשר אליה ואל מי היא התקשרה, ואף נהג להתעניין אצל אולגה באשר למקומות שבהם היא ביקרה בצוותא עם המנוחה. פעם אחת אף אמר לאולגה: "תדברי עם אחותך שתזהר אחרת אני אחזיר אותה 20 שנים אחורה" (ת/51). לדברי אולגה, הנאשם היה מודע לכך שהמנוחה התרועעה עם גבר אחר, הפציר בה לחדול מכך, והמנוחה אכן נענתה לבקשתו וחדלה להיפגש עם נהג המונית דודו, הגם שהלה המשיך להתקשר אליה.

הוסיפה אולגה וסיפרה בעדותה גם על מפגש שהיה לה עם המנוחה בפארק הירקון בקיץ 2004, במהלכו הבחינה בסימנים כחולים על גופה. לכששאלה אותה לפשר אותם סימנים השיבה לה המנוחה, כי הנאשם "השתולל והרים עליה ידיים"
(ת/51). ואכן, בתמונות שצולמו באותו מפגש (ת/30) ניתן להיווכח היטב באותם סימני חבלה על גופה. במקרה אחר שבו רבו הנאשם והמנוחה שבר הנאשם את המיטה בחדר השינה ואף הטיח כוס שתייה בתקרה.

10. הודעתו במשטרה של מר מוריס פיטוסי (ת/48), שותפה של המנוחה לעסק הניקיון (להלן: "פיטוסי"), הוגשה אף היא בהסכמה לבית המשפט. בהודעתו, גולל פיטוסי את הרקע להיכרותו עם המנוחה. לדבריו, הם ניהלו בצוותא עסק למתן שירותי ניקיון, אך בשלב מסוים דרש הנאשם לפגשו כדי לתהות על קנקנו. בהמשך, החל הנאשם להעמיד תנאים למפגשים המשותפים בינו לבין המנוחה, וגרם לכך שהשניים שינו את מהות השותפות ביניהם וחדלו להתראות בתכיפות. פיטוסי סיפר, כי בעיתות שבהן עבד בצוותא עם המנוחה נהג הנאשם להתקשר אליה "כל עשר דקות" (שם), לחוקרה ביחס למיקומה ולמעשיה, ולדרוש לשוחח עמו. הנאשם דרש ממנו שלא להיפגש עם המנוחה שלא בנוכחותו, וגם אז, לזמן קצר בלבד שלא יעלה על רבע שעה. על-פי התרשמותו, התנהגות הנאשם כלפי המנוחה "לא הייתה שפויה ורציונלית" (שם). כהמחשה לכך, סיפר אודות מקרה שבו שהה בדירת המנוחה לצרכי עבודה. בשלב מסוים התקשר הנאשם אל המנוחה ושאל אותה מי שוהה בחברתה. המנוחה, שחששה מאוד מתגובתו, השיבה לנאשם שהיא לבדה. בניסיונו להתחכם עמה, אמר לה הנאשם כי הוא אורב לה מתחת לבניין דירתה ויודע שפיטוסי שוהה עמה, שכן הבחין ברכבו חונה בקרבת מקום. הוא דרש שתעביר את שפופרת הטלפון לפיטוסי, ומשעשתה כן צעק עליו הנאשם ואיים בבוטות: "אני אזיין אותך" (שם). בחלוף כ-10 דקות הגיע הנאשם לדירה, קרב אליו בצורה מאיימת, והתרצה רק לאחר שהוא והמנוחה הבטיחו לו כי יקטעו את הקשר העסקי ביניהם.

במקרה אחר התקשר הנאשם אל המנוחה שעה שפיטוסי הסיע אותה לקופת חולים. המנוחה סיפרה לנאשם שהיא נוסעת ברכבו של פיטוסי. או-אז, מיהר הנאשם לנתק את השיחה, התקשר ישירות אליו והזהירו לבל ישהה זמן נוסף ביחידות עם המנוחה.

11. כמבואר בראשית הדברים, המאשימה הגישה לעיוננו חוות-דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי (ת/53), אשר התבססה על סדרת בדיקות פסיכיאטריות, לרבות שורת מבחנים פסיכודיאגנוסטיים שנערכו לנאשם במשך 25 יום על-ידי הצוות הרב-מקצועי שבמחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה במב"ן. על-פי התרשמותם, ניסה הנאשם באופן מופרז להציג עצמו באור חיובי. גישתו הכללית לאבחון הייתה עקבית אך שקרית. האבחון עצמו הצביע על אפשרות שהוא שרוי בדיכאון הנובע מן המצוקה אליה נקלע, אך אינו מתגבש לכדי הפרעה אפקטיבית מז'ורית. דפוס התנהגותו אובחן כפסיבי-אגרסיבי וניכר היה בו כי הוא מתקשה בהתבוננות עצמית. נראה היה כי הוא נוהג להפעיל מנגנוני הגנה מרובים, לרבות הכחשה, הדחקה והמרה, בצוותא עם רציונליזציה ואינטלקטואליזציה ברמה מאוד פרימיטיבית. סביר אף כי הוא לוקה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית.

ביחס לטענת הנאשם, לפיה אין הוא מסוגל לזכור פרטים מהאירוע שבו הוא מואשם, נקבע בחוות הדעת כי נוכח העובדה שלא אובחנה אצלו כל הפרעה קוגניטיבית, וכי הוא גם תיאר בסדר כרונולוגי בפני חוקריו פרטים רבים מן האירוע, הרי שהטענה לפיה החל משלב מסוים של האירוע הוא אינו זוכר דבר הנה פועל יוצא של מגמתיות ולא של התפתחות מצב אמנסטי השייך לתמונה קלינית מוכרת. לא-זו-אף-זו, האבחון שנעשה לנאשם שלל כל אפשרות לקיומה של פסיכוזה או פסיכופתולוגיה מז'ורית או הפרעת זיכרון אורגנית או פונקציונלית. הילכך, נחה דעתו של הפסיכיאטר המחוזי כי בעת ביצוע המעשים היה הנאשם אחראי למעשיו.

בחקירתו בבית המשפט הסביר אחד מעורכי חוות הדעת, ד"ר משה זר-ציון, כי המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים שנערכו לנאשם נועדו על-מנת לאושש או להפריך את ההשערות שאותן העלה צוות הבדיקה בהתאם לשיחות עמו. בהקשר זה העיר, כי כל השערות החוקרים חוזקו במבחנים שנערכו לנאשם. הוא ציין כי הנאשם לא אובחן כאדם אלים, אך יחד-עם-זאת הסביר כי הוא "כן מסוגל להתפרץ התפרצות אלימה" (עמ' 141 לפרוט'), במיוחד על רקע החוויות השליליות המרובות אותן חווה.

בהמשך, משנדרש לַקביעה בחוות הדעת, השוללת את האפשרות כי הנאשם אכן שכח את שרשרת ההתרחשויות במהלך האירוע, השיב כלהלן:

"מנסיוננו הרבה אנשים טוענים לשכחה. במעשים חמורים כפי שאנו מדברים עכשיו, ברוב המקרים אנחנו מגיעים למסקנה שמדובר בתשובות מגמתיות ואני חייב להתבסס על הראיות שקיימות כדי להפריך את המגמתיות הזו כדי לתת לאדם את הצ'אנס להיות זכאי כי הוא לא היה אחראי באמת או באמת להגיע לאמת רפואית כמו שניתן. במקרה זה התבססתי על הראיות שהיו מולי. הראיות היו הודעות של מר מלול לשוטרים מיד אחרי האירוע, בשתיים עשרה השעות אחרי האירוע הוא נבדק על ידי שני חוקרים משטרתיים, הם לא תיעדו כזו שכחה כפי שהוא דיבר עליה במחלקה. במחלקה הוא אמר אני לא זוכר כלום."

(עמ' 143 לפרוט')

ובהמשך:

"מאוד התרשמנו מהעקביות שבה מר מלול סירב לדבר על הנושא של האירוע, סירב להוסיף פרטים מעבר לנקודה שבה הוא אומר שאיבד את הזיכרון. האמת שלא רואים הרבה שכחות כל כך חותכות, אירוע של שכחה ראשון אצל אדם בגילו בדרך כלל מצב כזה מופיע בגילאים קצת מוקדמים יותר. הפתולוגיה הזאת, זה לא שכיח לראות אמנזיה כל כך סלקטיבית אצל אדם לאירוע. לאורך כל הזמן אמרנו שזה מוגזם, זה באמת היה מוגזם... הוא אמר שהוא לא רוצה ולא מעוניין לדבר על זה... ראינו לא מעט פעמים מנסיוננו הרב, הרבה פעמים אנשים שמבצעים רצח שמעורבים באירועים קשים, ראינו לא מעט פעמים שבגלל העוררות הרגשית שקיימת ברגעים אלה אין תשומת לב לפרטים כמו מספר הדקירות, מספר היריות, תנוחה של מכות, יש התרשמות כללית אבל פרטים כאלה נשכחים. לא חשבנו באמת שמדובר באיזשהו אירוע שכחה כוללני אלא שהייתה עוררות רגשית רבה, האירוע היה מסוג הבעת רגש כלשהו באותו רגע ולכן לא זוכר את הפרט הזה. אבל חוץ ממנו הוא זוכר את רוב הפרטים, בשעות הראשונות אחר האירוע".

(שם)

ד"ר זר-ציון ציין, כי לא אובחנה אצל הנאשם תסמונת פוסט-טראומטית, אלא אך ורק קשיי הסתגלות לסיטואציה החדשה אליה נקלע. לדבריו, אדם המצוי בסיטואציה פוסט-טראומטית חווה כל העת זיכרונות מן האירוע הטראומטי, ואילו אצל הנאשם לא אובחנה כל מחשבה חוזרת וחודרנית אודות האירוע, אלא אך ורק הימנעות חוזרת ונשנית מהעלאת פרטים מן האירוע, שמקורה, כך נראה, בצורך לשמר את הדימוי העצמי שלו.

ד"ר זר-ציון שלל מכל וכל את האפשרות שהנאשם היה "מנותק" (עמ' 149 לפרוט') רגשית בעת האירוע. הוא הסביר, כי בספרות המקצועית ידועים מקרים שבהם אנשים הנכנסים למצב של ניתוק רגשי מתארים את הסיטואציה ככזו שבה "הסביבה נעלמת" (שם) אך האדם מודע למעשיו, זאת במובחן מן הנאשם שטען כי נוצר אצלו נתק קוגניטיבי, ואשר התבטא בשכחה כוללת של ההתרחשות. מכל מקום, כך הדגיש, אין המדובר במצב פסיכוטי.

12. טרם סיום פרק זה נעיר, כי בעדויותיהן של שכנות המנוחה, הגב' אביבה לוי והגב' ירדנה ועקנין, כמו גם בהודעות שנגבו באמצעות חוקר ילדים מבנותיה של המנוחה, נ' ש', ו–א' ש', לא נמצא מידע שבכוחו לשפוך אור נוסף ומהותי על הסוגיות שבלב המחלוקת בעניין דנן, היינו, מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה מחד-גיסא, והתנהלותה של המנוחה עובר לקטילתה מאידך-גיסא, ועל-כן אלו לא נסקרו ואף לא נותחו לעיל. יחד-עם-זאת, וכאן המקום לציין, כי באישון אותו הליל נחשפו בנותיה של המנוחה לשיאה של הדרמה שאת עולמן הרעידה, כעדות ראיה, שעה שהבחינו בנאשם מבצע אקט הדקירה דנן בעודן משוועות כי יחדל ממעשיו (ת/10א'-ב' וכן
ת/11 א'-ב').

13. עד כאן התשתית הראייתית שהציגה המאשימה. מכאן נעבור לתשתית הראייתית שהציגה ההגנה, ובראשיתה - גרסת הנאשם.

14. הנאשם, נשוי ואב ל-6 ילדים, איש צבא קבע לשעבר, עסק לפרנסתו בשנים האחרונות בתחום הבניין. לדבריו, התוודע למנוחה על רקע עבודתו המשותפת עם בעלה לשעבר, שעסק אף הוא בתחום הבניה והעסיק את רעייתו כפועלת. באחד הימים הציע הנאשם למנוחה ללגום עמו כוס משקה והיא נענתה לו. השניים ישבו לשוחח בבית קפה, ובמהלך שיחתם סיפרה לו המנוחה בהרחבה אודות הקשיים הרבים שבהם היא נתקלת במערכת יחסיה עם בעלה.

בחלוף זמן-מה ביקשה המנוחה מהנאשם לבקר ב"דירה לדוגמא" במיזם הקבלנות שבו עבדו, שם נפגשו לקשר אינטימי. עד מהרה החלו השניים להיפגש באופן תדיר – פעמיים שלוש בשבוע – עיתים ב"דירה לדוגמא", עיתים אחרות בדירה אותה החזיק הנאשם בתל-אביב. הנאשם התוודע למשפחת המנוחה, לבעלה, לילדיה, ואף החל לפקוד באופן קבוע את ביתם, שם אף העניק שיעורים פרטיים לבתם א'.

בשלב מסוים החל בעלה של המנוחה לחשוד בה שהיא איננה נאמנה לו והחל לעקוב אחריה. הוא אף הבחין במנוחה שעה שנכנסה לדירת הנאשם והתעמת עמה בשל כך. בעקבות אותו עימות בין השניים עברה המנוחה להתגורר במעון לנשים מוכות. הנאשם החל להעביר לה סכומי כסף, תוך שהבטיח לה שידאג לכל מחסורה. בחלוף כשלושה חודשי שהות במעון לנשים מוכות עברה המנוחה להתגורר בירושלים, כשהנאשם נושא במכלול העלויות הכרוכות בכך, לרבות אלו הקשורות לשליחתם של ילדיה לחוגי העשרה. בשלב מסוים פתחה המנוחה, בסיוע הנאשם, בקריירת ניהול עסק לניקיון, והחלה, לדבריו, להשתכר כסף רב. אף-על-פי-כן המשיך הנאשם להעביר לה סכומי כסף. בהקשר זה ציין, כי במובן מסוים חש "מנוצל" על-ידה (עמ' 218 לפרוט').

הנאשם טען כי כלל לא קינא למנוחה, הגם שאישר כי נהג לתחקרה ביחס למקום המצאה, לברר פרטים אודות האנשים עמם נהגה להיפגש, להתקשר אליה בתכיפות ולבדוק את רשומות השיחות במכשיר הסלולרי שלה.

לדבריו, הוא חשד במנוחה במשך קרוב לשנה כי איננה נאמנה לו. בשלב מסוים סיפרה לו חברתה של המנוחה כי האחרונה מקיימת קשר עם גבר אחר. הוא פנה בעניין זה אל המנוחה וזו אישרה בפניו כי בילתה בים המלח בצוותא עם נהג מונית בשם דודו. הוא ביקש ממנה לחדול מכך, אולם דודו המשיך להתקשר אליה ולהטרידה. בשל כך הוא התקשר אל דודו וביקשו לחדול מלהתקשר אליה, תוך שהבהיר לו כי הוא עושה זאת בשם המנוחה. בעקבות שיחה זו התקשרה המנוחה לדודו, ולאחר מכן "נגמר הסיפור" ביניהם (עמ' 172 לפרוט'). הנאשם טען לפנינו, כי העובדה שלמנוחה היה מאהב נוסף כלל לא הכעיסה אותו: "אני רציתי רק לדעת. אמרתי לה אם יש צד שלישי אז תגידי לי. זה לא צורה שיש צד שלישי ואתה תומך ונותן לה ועושה לה ונותן לילדים שלה והכול... אמרתי לה כמה פעמים שאם יש לך צד שלישי תגידי לי אני לא אשאר בתמונה" (עמ' 221-222 לפרוט').

בערב האירוע נשוא תיק זה התקשר הנאשם אל המנוחה. המנוחה - כך אליבא דגרסתו - ביקשה שיגיע אליה בשעה מאוחרת מכיוון שהיה עליה להתלוות לאחת מבנותיה לביקור אצל רופא שיניים. המנוחה נשמעה לו מעט מבולבלת ולכן התקשר אליה בשנית ושאלה למקום הימצאה. המנוחה השיבה לו שהיא נוסעת במונית. כשביקש ממנה לשוחח עם נהג המונית נותקה השיחה והמכשיר הסלולרי כבה. הנאשם פנה לקניון "מלחה" בירושלים ובילה שם מספר שעות. סמוך לשעה שמונה ורבע בערב הגיע לדירת המנוחה וזו תירצה את הנתק ביניהם במהלך אותו יום בכך שמכשיר הטלפון הסלולרי שלה נפל למים. הנאשם התעמת עמה מכיוון שחשד באי-נכונות גרסתה וביקש לדעת היכן שהתה מוקדם יותר באותו יום, כשהוא מכוון לאפשרות שבילתה עם דודו. השניים התווכחו כשהמנוחה מנסה לשכנעו שלא שהתה עם דודו, אך הוא דחה את דבריה והטיח כלפיה: "את כל הזמן עם השקרים שלך מה אני יכול לעשות" (עמ' 175 לפרוט').

אליבא דגרסתו, בסמוך לאחר מכן ביקשה המנוחה לקיים עמו יחסי-מין אך הוא דחה אותה מספר פעמים ופנה לישון בשעה אחת עשרה וחצי לערך. בסמוך לשעה שלוש וחצי לפנות בוקר העירה אותו המנוחה משנתו והפצירה בו פעם נוספת לקיים יחסי-מין. הנאשם שב ודחה את הפצרותיה, ומשאלו לא פסקו, קם מרבצו, התלבש, אסף את צרור מפתחותיו ופנה לעבר היציאה מן הבית. או-אז, הודיעה לו המנוחה כי לא תאפשר לו ללכת, נעלה את דלת הכניסה לדירה ונטלה את המפתח. הנאשם אמר לה כי הוא מעוניין לעזוב ולשוב לרעייתו ולחיק משפחתו. בתגובה, התפרצה כלפיו המנוחה והכריזה שוב כי לא תאפשר לו לשוב לביתו. הוא הפציר בה להתיר לו לעזוב את הדירה, אך המנוחה לא שעתה לתחינותיו, זינקה עליו, שרטה אותו בפניו, בעטה בו, פנתה למטבח, נטלה סכין והתייצבה למולו כשהיא זועקת: "אני ארצח אותך" (עמ' 177 לפרוט'). את השתלשלות האירועים בסמוך לאחר מכן תיאר הנאשם באופן הבא:

"אומרת לי 'אני ארצח אותך, אני אהרוג אותך'. אמרתי לה 'ילנה יש לך ילדים לי יש ילדים אל תשתגעי תעזבי אותי'. ואז תפסתי לה את היד. תפסתי לה את היד. עיקמתי לה את היד. ככה. לקחתי את הסכין מהיד שלה. ...לקחתי אותה השכבתי אותה ככה על הרצפה ובאותו זמן כיפפתי לה את היד ככה, ככה, כן ככה. לקחתי לא את היד, את הסכין ואז דקרתי אותה ככה, דקרתי אותה פעם אחת, לא זוכר, פעם או פעמיים, לא זוכר. ואז לא יודע מה היה לי, לא יודע או שהיה לי חושך, היה לי איזה פלש בעיניים לא זוכר. קמתי פתאום אני רואה איזה שלולית ככה של דם ככה ממולי. התחלתי ככה לרעוד. כולי הייתי רועד ככה. כאילו נכנס בי איזה ויברציה. וחיפשתי מה לעשות, לא ידעתי מה אני עושה. הלכתי לכיוון הדלת. לא יודע אפילו איך אני יצאתי פתחתי את הדלת וכולי רועד. לא ידעתי איפה שמתי את האוטו. הייתי מבולבל לגמרי."

(עמ' 178 לפרוט';

ההדגשה הוספה – צ' ס')

לכשנדרש להסביר כיצד זה נמצאו בגופת המנוחה שתים-עשרה דקירות סכין, בעוד שלטענתו הוא דְקרה אך פעם או פעמיים, השיב הנאשם:

" אני בחיים שלי לא פגעתי בזבוב. בזבוב אני לא פגעתי, לא פגעתי באף בן אדם. אין לי שום עבירה. אני לא פושע, לא רוצח. אני פחדתי ממנה. בחיים, אף פעם בחיים שלי לא עמדתי בסיטואציה כזאת... אף פעם בחיים אני לא יכול להאמין אני לא מפלצת. אני לא אעשה דבר כזה... אני לא זוכר.

(עמ' 180 לפרוט')

לאחר דקירתו את המנוחה ויציאתו מביתה חצה הנאשם את הכביש למקום בו הבחין בניידת משטרה. הוא ביקש להסגיר עצמו ופנה לשוחח עם השוטר בניידת. השוטר שאל אותו מספר שאלות והנאשם השיב לו עליהן בבירור תוך שציין לפניו: "אני חושב שהרגתי את החברה שלי" (עמ' 179 לפרוט').

טרם חתימת גרסת הנאשם יוער, כי פרט נוסף אך מהותי לעניינו, אודותיו הצהיר הלה הן בהודעתו במשטרה והן במהלך עדותו בבית המשפט, נתון שאף אושרר בשלב שנצרך לצלוח חקירה נגדית, ומשכך, לעובדה נתגבש, מסתכם באמירה מסוימת שהפטיר לעבר שתי בנותיה של המנוחה, שכאמור, מצאו עצמן מקיצות לתוך אימת הפרשה, זאת ממש בעת ביצוע מעשי הדקירה. כך חילץ הנאשם ממעמקי זכרונו את העובדה כי באותן הנסיבות ובאותה השעה, ויודגש - בעודו אוחז בסכין השותתת דם, אמר לבנותיה של המנוחה "תיכנסו חמודות לחדר" (עמ' 243 לפרוט'; וכן ר' ת/1, עמ' 6 ש' 80-81).

עד כאן גרסת הנאשם.

15. מטעם ההגנה הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית מאת ד"ר מיכאל סוסנוסקי (נ/7), בגדרה צירף דעתו לזו של הפסיכיאטר המחוזי, בקובעו כי הנאשם לא סבל בעת האירוע מהפרעה דיסוציאטיבית אורגנית או פונקציונלית. יחד-עם-זאת קבע, כי הנאשם פיתח במהלך האירוע "תגובת דחק נפשי חריפה" (ACUTE STRESS DISORDER), הכוללת כחלק מן התגובה הנפשית המיידית וכחלק מהתופעה בכללותה גם תופעה של דיסוציאציה כמנגנון הגנה מפני הצפה רגשית. הריאקציה הזו נבעה מכך שהנאשם, המאופיין כבעל אופי היסטוריוני ולוקה בארגון אישיות נמוך, היה מצוי בעת האירוע ב"סטרס" ופירש באופן שלילי את איומיה של המנוחה. כיום, אליבא דאמור בחוות הדעת, מצוי הנאשם במצב של הפרעה פוסט-טראומטית, העיסוק באירוע מציף אותו, והוא מגיב בחרדה לניסיונות לדובבו באשר לשברירי השניות שבהן התפתחו הדקירות.

כל זאת, כאמור, על-פי הכתוב בחוות הדעת. דא-עקא, שבעדותו בבית המשפט חזר בו ד"ר סוסונסקי מסדרת מסקנותיו המלומדות, ביקש לשקול מחדש את האמור בחוות-דעתו ולהעריך בשנית את ממצאיה, זאת יצוין – לאחר שהאזין לעדות שמסר הנאשם בבית המשפט, ומצא כי יש בה כדי לסתור עובדות שנודעו לו עצמו מפי הנאשם, עליהן הסתמך בעבודתו המקצועית הנ"ל. עיקר הסתירה שנתגלעה בעיני ד"ר סוסונסקי בהקשר זה גולמה בעובדה הבסיסית כי הנאשם לא נשא ברשותו מפתחות הדירה נשוא כתב האישום, ולפיכך יציאתו הימנה בתום מהלך דקירתו את המנוחה בעודה נעולה, כך לסברתו, ללא כל קושי, אינה עומדת במבחן ההיגיון. גרעין ובסיס גרסת הנאשם, כי היה למעשה נתון לאיומי המנוחה על חייו, כאילו לכוד בדירתה, מוזערו אפוא, אפילו לדידו של המומחה מטעמו, עד לכלל איונם. משגרסת הנאשם, שאמורה לכאורה להצדיק דקירתו את המנוחה אך מתוך הגנה עצמית, למצער ברגע שדקרה לראשונה, קרסה, בא המומחה לכלל מבוכה. והנה, העיד ד"ר סוסונסקי לפנינו כי לא עיין במכלול חומר הראיות עובר לעריכת חוות דעתו, ולכן נבצר הימנו לעמת הנאשם עם אותה עובדה שצוינה לעיל, ושהולידה תחושת מבוכתו המאוחרת. לא-זו-אף-זו, הוסיף והעיד המומחה כי לא האמין לנאשם עוד מלכתחילה, וכי הנו סבור כי הלה "שקרן" (עמ' 302 לפרוט') ששטח בפניו אך "סיפורים" (עמ' 283 לפרוט'). בסופו של יום הצהיר הסניגור המלומד לפרוטוקול כי לא יבקש מבית המשפט להסתמך על עדותו או חוות-דעתו של מומחה זה (עמ' 294 ו-298 לפרוט').

16. באשר לעדותו של מר אפרים שלום, אלמן המנוחה, יודגש, זאת אף לאחר עיון בתיק החקירה במשטרה, בגדרו הואשם הלה בעבירת איומים כלפיה (פ"א 45513/03 של תחנת משטרת "מוריה"), כי לא גובשה כל אסמכתא או ראיה תקפה שיש בה כדי לבסס טענת ההגנה, כי למנוחה נטייה למעשי אלימות בכלל, לא-כל-שכן כאלה מן הסוג המיוחס לה בגדר גרסת הנאשם בפרט. ועוד, ממילא אין עסקינן בעדות או בתיק חקירה הרלוונטיים לעבירה נשוא כתב האישום, ומשכך הדיון בהם נושא אופי תיאורטי גרידא.

17. עד כאן התשתית הראייתית שהציגה ההגנה. מכאן נעבור לדיון בטענות הצדדים.

דיון

18. כיוון שהנאשם הודה בדקירת המנוחה למוות, הרי צומצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים לכדי שלוש נקודות עיקריות: הראשונה, האם הייתה לנאשם שליטה על תנועותיו הגופניות, או דילמא, כטענתו, סבל מדיסוציאציה נפשית, שמנעה ממנו שליטה זו; הסוגיה השניה כרוכה בנימיה לזו הראשונה, ועניינה בשאלה האם מצבו הנפשי הקיצוני שלל הימנו את היכולת לגבש "כוונה מיוחדת" לקטילת המנוחה; השלישית – האם התנהלות המנוחה עובר לקטילתה באה בגדר "קנטור". נדון להלן בשאלות אלו על-פי סדרן.

"היעדר שליטה" - המסגרת הנורמטיבית

19. סעיף 34ה לחוק קובע כלהלן:

"מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית."

עם זאת, סעיף 34כב לחוק קובע כלהלן:

"(א)לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.

(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

צירוף הסעיפים דלעיל משכילנו, כי המחוקק קבע חזקה של שפיות, היינו, כי המעשה נעשה במצב שאין בו סייג לאחריות פלילית. ברם, חזקה זו ניתנת לסתירה ועל שכם הנאשם מונח הנטל לעשות כן. בהקשר זה יצוין, כי לשם סתירת החזקה די לנאשם לעורר ספק סביר שמא התקיים בו הסייג (ראו:ע"פ 2788/96 בוריס אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183).

בעניין שלפנינו אין הנאשם חולק על כך שבמעשיו הביא לקטילת המנוחה. טענתו הראשונה הנה, כי בשעת מעשה היה מנותק רגשית ולא היה בידו לשלוט על פעולתו. הוראת החוק שבצלה מבקש הוא לחסות הנה, אפוא, סעיף 34ז, אשר נוסחו כלהלן:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה."

הדיבור "שליטה" בסעיף זה מבטא את מושג הרצייה, קרי, היכולת לבחור בין קווי התנהגות שונים, כאשר הגורמים להיעדרה של שליטה יכולים להיות פיזיים ונפשיים כאחד, והמצב עצמו יכול שיהיה קבוע או זמני וחולף (עיינו: י' קדמי, על הדין בפלילים, תשס"ה-2004, חלק ראשון, עמ' 473). יצוין, כי במובחן מתנאי יישומם של סייגי אי-שפיות הדעת (סעיף 34ח לחוק) מדברת הוראת החוק קא עסקינן בהיעדר שליטה מוחלט, בעוד שאת הסייגים האחרים שעניינם אי-שפיות הדעת מאפיין היעדר שליטה ברמה של "חוסר יכולת של ממש".

20. האמנם היה הנאשם שלפנינו במצב של היעדר שליטה מוחלט, שנבע מהפרעה דיסוציאטיבית, אשר פקדה אותו בעת אירוע הקטילה? לאחר שהפכתי בדבר נחה דעתי כי התשובה לשאלה זו – בשלילה. להלן יובהרו נימוקי לכך.

21. ראש לכל יצוין, כי גרסת הנאשם ביחס לשרשרת ההתרחשויות במהלך האירוע נראית לנו בלתי-סבירה ובלתי אמינה. כזכור, הנאשם טען כי המנוחה ביקשה לקיים עמו יחסי-מין בשעת בוקר מוקדמת, הוא סירב ופנה לעבר דלת הדירה תוך שהוא מבטא את רצונו לסיים את מערכת יחסיו עמה. דומה, כי גרסתו זו מעלה סדרת תמיהות, בשל אי התאמתן לחומר הראיות הכולל שהוצג לפנינו מחד-גיסא, ולשכל הישר וניסיון החיים מאידך-גיסא.

ממקורבי בני הזוג ניתן ללמוד, כי בעוד שהמנוחה מאסה ביחסו של הנאשם כלפיה, ביקשה מספר פעמים לסיים הקשר ביניהם, ואף קיימה קשרים אינטימיים עם גברים נוספים, הרי שהנאשם היה כרוך אחריה ונהג כלפיה בקנאות קיצונית – על סף האובססיה. אחות המנוחה הגב' אולגה קוזמין, שותפה לעסקים מר מוריס פיטוסי, וחברה מר דוד א', העידו כולם על כך שהנאשם נהג להתקשר אל המנוחה תכופות, לתחקרה בדבר מקום המצאה והאנשים עמם היא מתרועעת, עד שכונה בפי המנוחה וחברותיה הקרובות כ"קרציה". עדים אלה אף לימדונו, כי הנאשם השקיע מאמצים מרובים על-מנת למנוע מהמנוחה כל קשר נוסף, בין אם על רקע עסקי ובין אם על רקע חברתי, עם בני המין הגברי. לצורך כך עקב אחריה באמצעים שונים, נבר ברשומות הטלפון הסלולרי שלה, יזם התקשרויות לאנשים המקורבים לה, במהלכן אף טרח להבהיר להם כי אינו רואה בעין יפה יחסים חברתיים בינם לבין המנוחה, ואף נקט במניפולציות שונות על-מנת לבחון את מידת נאמנותה של המנוחה כלפיו.

המחשה לאופן שבו התנהלה מערכת היחסים בין הנאשם למנוחה ניתן לראות בהשתלשלות העניינים עובר לאירוע: כמתואר לעיל, בבוקרו של אותו יום התקשר הנאשם למנוחה וחְקרה ביחס למקום הִמצאה. משלא קיבל את גרסתה וחשד בה כי היא מכזבת לו דרש לשוחח עם נהג המונית שבה נסעה. בהמשך אותו יום התעמת עמה, הטיח בה כי היא משקרת לו, והביע פקפוק אף בניסיונותיה להוכיח לו את אמיתות גרסתה באמצעות קבלה שנטלה מנהג המונית שבה נסעה.

יוער, כי אף הנאשם עצמו הודה בכך שנהג לפקח על מעשי המנוחה, תוך שהסביר כי "זה דבר לגיטימי בטח. הייתי חוקר אותה הייתי שואל אותה מה את עושה, איפה את הולכת" (עמ' 218 לפרוט'). הנאשם אף אישר, כי היה לו יחס רגשי חם כלפי המנוחה, ובלשונו: "אני היה לי משהו אליה. היה לי הרבה אליה" (עמ' 215 לפרוט'). כראיה ליחס האוהב שהפגין כלפי המנוחה הצביע הנאשם על כך שהעביר לה סכומי כסף נכבדים וסייע בידה רבות. בתמורה ליחסו זה ציפה הנאשם כי המנוחה תפגין כלפיו נאמנות, וכדבריו: "אמרתי לה: מה עוד פעם עם הדודו הזה? תעזבי את הדודו הזה זה לא מתאים לכל העסק שאני בא עוזר לך ופה ושמה ואת עושה שטויות מהצד" (עמ' 168 לפרוט'). משנוכח לגלות כי ציפייתו זו אינה מתממשת חש "מנוצל" (עמ' 218 לפרוט'). יוזכר, כי אליבא דגרסתו בבית המשפט, הנאשם לא חש כל כעס כלפי המנוחה גם שעה שנודע לו שהיא איננה נאמנה לו, אך הצהרה זו מטעמו אינה מתיישבת לא עם התנהלותו הכללית ויחסו כלפיה, ולא עם דבריו במשטרה לפיהם הרומן שניהלה המנוחה עם נהג המונית "העלה לי את הפיוזים" (ת/5א, עמ' 8).

מתיאורי הנאשם עולה כי נהג להתרפס בפני המנוחה. כך, למשל, בעקבות אירוע שבו התווכחו על רקע הערות שהשמיע בפניה באשר לאופן שבו היא מחנכת את ילדיה, פנה לאחותה ואמר לה כי הוא מוכן להתנצל בפני המנוחה על דבריו אף שלא עלה בידו להסביר על שום מה הוא חש צורך להתנצל (עמ' 212-213 לפרוט'). במקום אחר ציין הנאשם כי למעשה היה "שפוט" של המנוחה (ת/6א, עמ' 17 לפרוט').

22. הנה-כי-כן, עניין לנו בנאשם שהמנוחה מילאה את כל עולמו. חלק ניכר ממרצו וזמנו הקדיש הוא לריצוי רצונותיה וצרכיה מחד-גיסא, ולפיקוח צמוד על תנועותיה ומעשיה מאידך-גיסא. יודגש, כי אף אם במעשיו אלה של הנאשם לא היה כל פסול מן ההיבט הפלילי, הרי לענייננו, דיינו בכך שיש בהם כדי לפעור סדק רחב באמינות גרסתו לפיה הוא היה זה שביקש לקטוע את מערכת היחסים ביניהם, בעוד שהמנוחה (לגביה הובאו עדויות כי התבססה כלכלית, חשה כי הנאשם מעיק עליה ואף ביקשה מספר פעמים לסיים עמו את הקשר), היא זו שלדבריו הפצירה בו לבל יעשה כן. אמנם, נחלת הכלל היא כי ביחסי אהבים רב הנסתר על הגלוי וחוקיות כלשהי בנדון איין, אולם אין אף להתעלם ממצב בו גרסת הנאשם נוגדת את הרציונל וניסיון החיים ואינה מתיישבת עם חומר הראיות.

23. סוגיה פרובלמטית נוספת בגרסת הנאשם נוגעת לדרך שבה עזב את הדירה בתום האירוע. מעדות הנאשם למדנו, כי המנוחה נהגה לנעול דרך קבע את דלת הדירה בלילה (עמ' 184 לפרוט'). מדבריו אף השכלנו, כי בעת האירוע הוא הבחין במנוחה כשהיא נועלת את הדלת "בוודאות במאה אחוז" (עמ' 176 לפרוט'), ואף נוטלת לעצמה את מפתח הדלת. מוסק מן האמור לעיל, כי דלת הדירה הייתה נעולה בעת האירוע. דא-עקא, שבעת שתיאר את סדרת ההתרחשויות בדירה בליל האירוע לאחר שדקר המנוחה, שח הנאשם לפי תומו כלהלן: "הלכתי לכיוון הדלת. לא יודע אפילו איך אני יצאתי פתחתי את הדלת וכולי רועד" (עמ' 178-179 לפרוט'). דומה, כי אין הדברים יכולים לדור בכפיפה אחת, שכן אם הייתה דלת הדירה נעולה בעת האירוע, כיצד זה הצליח לצאת הימנה ללא כל קושי; ואם הדלת לא היתה נעולה, או-אז, מדוע אמר הנאשם בהחלטיות כה רבה כי הבחין במנוחה כשהיא נועלת אותה על-מנת למנוע ממנו את היציאה? לשאלות אלו לא נמצא מענה מפי הנאשם, שהמשיך לסתור עצמו בקובעו במקום אחד: "אני חושב שאם היא ניגשה לדלת והוציאה משם את המפתח זאת אומרת שהיא נעלה את הדלת" (עמ' 184 לפרוט'), בעוד שבמקום אחר אמר: "אני יודע בוודאות שהיא נעלה את הדלת הזו, אבל היא הייתה פתוחה" (עמ' 204 לפרוט'). עינינו הרואות, באמתחתו של הנאשם אין כל הסבר מתקבל על הדעת כיצד נפתחה הדלת באורח פלא בעת שיצא מן הדירה, ומשאלה הם פני הדברים, הרי שיש בכך כדי להשליך על עצם מהימנות גרסתו בכללותה ולהפחית מהותית ממשקלה.

24. כסיכום ביניים ייאמר, כי מגרסת הנאשם ביחס להתרחשות האירועים בליל האירוע מזדקרות להן תמיהות ואי-בהירויות, והיא איננה מתיישבת לא עם העדויות האחרות שהובאו לפנינו ולא עם השכל הישר וניסיון החיים. מחד-גיסא נראית הדרך שבה תיאר את השתלשלות האירוע מנותקת מנרטיב היחסים כפי שצויר על-ידי מקורבי המנוחה, ומאידך-גיסא נדמה כי אקט הדקירה עצמו נראה דווקא כְּשִֹיאה של התנהגות אובססיבית וקנאית מצד נאשם, המפנים באחת כי חרף הסיכון שהוא נוטל על עצמו במערכת היחסים, ועל-אף המשאבים הרבים שהוא משקיע בה (נפשיים וחומריים כאחד), ממשיכה אהובתו לגלות כלפיו אי-נאמנות.

25. בד-בבד עם האמור לעיל יצוין, אף למעלה מן הנדרש, כי אף אם הייתי מקבל את גרסת הנאשם במלואה, הרי שאין בדבריו כדי להצביע על-כך שבעת האירוע סבל מהפרעה דיסוציאטיבית שבגדרה נעדר שליטה מוחלטת על מעשיו. להלן אבהיר מסקנתי זו.

גרסת הנאשם ביחס לאירוע הייתה ברוּבה סדורה ומפורטת. הוא היטיב לתאר את הדרך שבה תיפקד בסיטואציה שנוצרה בדירת המנוחה, והציג עצמו כמי שהגיב לפעולותיה הבלתי צפויות, שלט בהן, ועל אף שנשרט על-ידי המנוחה, שלאחר מכן אף נטלה – כך לדבריו – סכין בנסיון לתוקפו, הצליח לשלוף מידיה את הסכין, לא בטרם עיקם את ידה, דחף אותה על הרצפה, רכן מעליה ודקר אותה "פעם אחת או פעמיים" (עמ' 178 לפרוט'). מאידך טען, כי השתלשלות העניינים מרגע הדקירות הראשונות ועד לשלב שבו הבחין כי המנוחה מתבוססת בדמה אינו זכור לו, ובלשונו: "לא יודע מה היה לי, לא יודע או שהיה לי חושך, היה לי איזה פלש בעיניים לא זוכר. קמתי פתאום אני רואה איזה שלולית ככה של דם ככה ממולי" (עמ' 178 לפרוט').

משאוחז נאשם בפלילים בבית המשפט בטענה, לפיה בעת ביצוע עבירה סבל מליקוי נפשי שעיקֵר לחלוטין את שיקול דעתו ושליטתו במעשיו, הרי שנודעת חשיבות של ממש לחוות הדעת של גורמי המקצוע בתחום הפסיכיאטריה, שחקר הנפש וההתנהגות האנושית הנו תחום עיסוקם השוטף ולרשותם אף עומדים ניסיונם, השכלתם והכשרתם בנושאים אלה. בעניין דנן, כשל הנאשם מלגבות את טענותיו בדבר הפרעה נפשית כלשהי ממנה סבל בעת האירוע בחוות-דעת מאת גורם מקצועי כלשהו. אמנם, במהלך ההליך המשפטי הוגשה לעיוננו, כאמור, חוות-דעת מאת המומחה מטעמו (נ/7), בגדרה נקבע כי הנאשם חווה "תגובת דחק נפשי חריפה", אך יחד-עם-זאת, משביקש המומחה הנ"ל, ברוב הגינותו, לסגת כליל מחוות-דעתו זו, זאת, בין השאר, לאור עדותו של הנאשם בבית המשפט לה חדל מלהאמין, הרי שהדבר אומר דרשני ומאיר את האצטלה הפתולוגית שביקש הנאשם לעטות על טיעוניו בגוון חיוור ביותר. גם שובו של המומחה לדוכן העדים בשלב מאוחר יותר לא האיר פרט נוסף לזכות הנאשם הראוי להתייחסות זו אלא ההיפך מכך. די אם נזכיר, כי אף הסנגור המלומד ביקש בסופו של יום "לשלוף" מהתיק את חוות הדעת שהגיש, אלא שמטעמים שבסדרי דין לא אופשר לו הדבר.

לא למותר לציין, כי למול אי העקביות והספקנות הרבה שאפיינו את חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה, שללה חוות הדעת של צוות הבדיקה מטעם הפסיכיאטר המחוזי (ת/53) בפסקנות את האפשרות לפיה סבל הנאשם מליקוי נפשי כלשהו בעת האירוע. מסקנות הצוות, המעוגנות בבחינה דקדקנית של התנהלות הנאשם במשך 25 יום, ומנומקות כדבעי, מתארות באופן מוקפד כיצד מפעיל הנאשם שורת מנגנוני הגנה על-מנת להתמודד עם הקשיים בחייו, בכלל, ועם הקושי הכרוך בעימות עם מעשה הקטילה שביצע, בפרט. על-פי האמור, השימוש שעשה הנאשם בביטויים "אי-שפיות" ו"שד" אינם קשורים לחוויה פסיכופתולוגית במשמעות קלינית או משפטית, אלא מבטאים דווקא את הקושי שלו לקבל את ביצוע המעשה המיוחס לו. היטיב להסביר זאת ד"ר זר-ציון בעת שמסר את עדותו לפנינו:

"העניין הוא שאחרי אירוע כזה האדם צריך להמשיך לחיות עם עצמו ועל מנת לחיות עם עצמו הוא צריך לשמר את הדימוי העצמי שלו, כשאתה אומר לאדם רצחת, היתה לך מערכת יחסים מחוץ לנישואים, התנהגת בצורה זו או אחרת, לא כל כך תואמת את הדימוי הזה, מבלי לשפוט, איך אתה משמר את הדימוי העצמי שלך. אחד הדרכים היא הימנעות מלהתמודד".

(עמ' 146 לפרוט')

בהמשך, מבאר הדו"ח מאת הפסיכיאטר המחוזי בהרחבה מדוע אין כל תוחלת בדיבור כאילו סבל הנאשם בעת האירוע מהפרעה דיסוציאטיבית: ראשית, מצביע הדו"ח על-כך שהנאשם פיתח אמנזיה מאוחרת, שאינה סבירה, משטען בעת שנבדק כי אינו זוכר כל פרט מהאירוע, במובחן מהדברים המפורטים והסדורים שמסר בהודעותיו במשטרה; שנית, אין כל עדות שהנאשם סבל אי-פעם מהפרעה קוגניטיבית או שהיה שרוי במצב דיסוציאטיבי. בהקשר זה הוסיף והסביר ד"ר זר-ציון, כי אף אם הנאשם אינו זוכר באמת ובתמים כמה פעמים דקר את המנוחה, הרי שאין בכך כדי להצביע על ליקוי נפשי כלשהו ממנו סבל, שכן התופעה לפיה אנשים המעורבים באירועים קשים, דוגמת מעשה רצח, אינם נותנים את ליבם לפרטים ודקויות, הנה שכיחה בשל מצב של "עוררות רגשית" (עמ' 144 לפרוט'), אליו הם נקלעים במהלך האירוע. עוד הוסיף, כי לו אכן היה הנאשם "מנותק", כטענתו, הרי שהיה מתאר בצורה אחרת לחלוטין את הסיטואציה וזו לא הייתה פורחת מזיכרונו.

הנה-כי-כן, חוות הדעת המקצועית מטעם המאשימה שומטת לחלוטין את הבסיס מתחת לטענת הנאשם בדבר הליקוי הנפשי שפקד אותו בעת האירוע. כאמור, לחוות-דעת שכזו נועד משקל משמעותי עת נדרש בית המשפט לקבוע ממצאים בדבר מצבו הנפשי של נאשם פלוני. יחד-עם-זאת יודגש, כי להתרשמותו של גורם מקצועי נודעת בעולם המשפט אך משמעות יחסית, שאיננה קונקלוסיבית. זהו טבעו וטיבו של ההליך המשפטי, ולעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון (כב' השופט י' טירקל) בע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל (פ"ד נז(6), 625):

"קביעת מצבו הגופני או הנפשי של אדם על ידי בית המשפט, לצורך הליך שלפניו, איננה סומכת, בדרך כלל, רק על חוות-דעת רפואיות, אלא גם - ולעתים, בעיקר - על מכלול של עובדות, לרבות מעשיו של הנוגע בדבר והתנהגותו. דברים אלה כוחם יפה במיוחד לגבי קביעת מצבו הנפשי של אדם, שכאן ענייננו בדברים שאין להם שיעור, שאינם ניתנים למשקל ולמדידה במאזניים ובסרגל".

(עמ' 649)

בעניין דנן, די לנו אם נשקיף על התנהלותו של הנאשם בעת האירוע, בדקות שלאחריו, ובעת חקירתו במשטרה, כדי שנשכיל אף אנו כשופטים כי הניצב לפנינו לא רק שלא סבל מכל הפרעה נפשית שהביאה אותו למצב של היעדר שליטה, שבגינה אף פרחו מזיכרונו דקירות הסכין הרבות אותן נעץ בגוף המנוחה, אלא שלט שליטה מלאה בכל מעשיו.

יוזכר שוב, כי הגרסה שבחר הנאשם להעלות בדבר השתלשלות העניינים הוצגה על-ידו באופן סדור ומפורט: העימות המילולי בינו לבין המנוחה, כיצד שרטה אותו, כיצד פנתה בסמוך לאחר מכן למטבח ושלפה משם הסכין, כיצד נעמדה מולו והוא הצליח לעקם את ידה ולחלץ מידיה את הסכין, כיצד הפילה לרצפה, כיצד דקר אותה ("פעם אחת או פעמיים") בעודה שרועה על הרצפה, כיצד הורה לבנותיה של המנוחה שהתעוררו מצעקות המנוחה וראו אותו דוקר את אמן לשוב חזרה לחדרן, וכיצד מצא עצמו רוכן מעל גופת המנוחה שותתת הדם. אליבא דגרסתו, משתרע במוחו "חלל תודעתי" על-פני השניות שחוצצות בין שתי הדקירות הראשונות עד לרגע שבו "התעשת", החופף לאלו שבהן פעל בחוסר שליטה. דא-עקא, שברגעים הראשונים הסמוכים מאוד לתום האירוע, עת נחקר הנאשם על-ידי המפקח דודי מזרחי, הוא תיאר באופן מדויק את אירוע הדקירה:

"הנאשם: ... בסוף לקחתי את הסכין, טאק.

ש: דקרת אותה?

הנאשם: דקרתי אותה.

ש: כמה פעמים?

הנאשם: לא זוכר. פעמיים.

ש: פעמיים לפחות? כן?

הנאשם: לפחות פעמיים. אז היא אמרה לי תהרוג את עצמך, אמרתי לה אני לא אהרוג את עצמי...

ש: איפה הסכין?

הנאשם: הסכין ננעצה בגוף שלה.

ש: דקרת אותה פנים מול פנים או בגב?

הנאשם: אני חושב בצד או...".

(ת/47)

בחקירתו במשטרה ידע הנאשם לתאר בפרוטרוט את האירוע בכללותו, ואת אקט הדקירה בפרט, עת ציין כלהלן: "היא המשיכה לבעוט בי ודקרתי אותה. הגנתי על עצמי, מה לעשות? ..." (ת/6א, עמ' 21). ובהמשך: "ניסיתי לדקור אותה ככה מקדימה... שדקרתי אותה מהצד, משהו כזה... הגנה על עצמה...אתה לא חושב מה קורה אפילו. כשאתה עושה את זה אחר כך אתה מצטער" (ת/6א, עמ' 26). במקום אחר בחקירתו במשטרה אמר הנאשם: "התחלתי לדקור אותה. אחרי שהתחלתי לדקור אותה, ואז הילדים התערבו..." (שם, עמ' 56).

26. מן העובדה, כי זמן קצר ביותר לאחר האירוע היה הנאשם מסוגל לתאר את גרסתו לאירועים בצורה סדורה ומפורטת, מתחייבת המסקנה הכפולה: ראשית, כי פרטי ההתרחשויות זכורים לו היטב; שנית – כי לא סבל מכל הפרעה נפשית, שהרי אין לצפות ממי שפקד אותו ליקוי מנטאלי לתפקד באופן מלא, שכלית וגופנית, זמן קצר לאחר שנפשו נזדעזעה באורח קיצוני. אמנם, הנאשם לא זכר בשום שלב כמה פעמים בדיוק נעץ את הסכין בגוף המנוחה, אך הדבר מתיישב הרבה יותר עם העובדה שהיה ב"עוררות רגשית" בעת האירוע, כדברי הפסיכיאטר ד"ר זר-ציון, מאשר עם האפשרות כי לקה באמנזיה חלקית, שהושפעה מפגיעה נפשית קלינית. העובדה כי הפער בזיכרונו של הנאשם מהאירוע נמתח באופן אלסטי, מעלה את החשד כי הלה מתאים במגמתיות את זכרונו על-מנת לשרת את האינטרסים האישיים שלו (אפשרות שיש לה תימוכין של ממש בחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי).

27. סיכומו של פרק זה - הן על-פי התרשמות בית המשפט ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפניו והן על-פי התרשמות גורמי המקצוע הפסיכיאטריים, אין לקבל את טענת הנאשם לפיה בעת האירוע פעל בהיעדר שליטה מחמת ליקוי נפשי חולף שפקד אותו. הילכך, אין הנאשם זכאי לחסות בצלה של ההגנה הקבועה בסעיף
34ז לחוק ואין כל סייג לאחריותו הפלילית.

עבירת הרצח: יסודות העבירה

28. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע:

"הגורם בכוונה תחילה למות אדם, יואשם ברצח ודינו מאסר עולם..."

משעמדנו על כך כי היסוד העובדתי לעבירה (ACTUS REUS), היינו, המעשה הפיזי שהביא לקטילת המנוחה, הוכח מדברי הנאשם עצמו, הרי שהיסוד שמצריך עדיין דיון הנו יסוד ה"כוונה תחילה", עת השאלה אותה יש להעלות הנה, האם אכן הוכחה כוונה כאמור בענייננו.

סעיף 301(א) לחוק קובע כלהלן:

"לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו".

בדונו במונח "כוונה תחילה" ביאר בית המשפט העליון (למשל: בע"פ 6167/99 יעקב בן שלוש נ' מדינת ישראל (תק-על 2001(2), 1368, מאת כב' השופטת א' פרוקצ'יה) את משמעות המונח כלהלן:

"על התביעה להוכיח במסגרת עבירת הרצח בכוונה תחילה קיומה של החלטה להמית, הכנה, והעדר קנטור. לא נתקיים אחד מאלה, ממילא לא נתגבש יסוד 'הכוונה תחילה' הנדרש לצורך עבירת הרצח, והאישום עשוי להיות מוחלף מרצח לעבירת הריגה".

(עמ' 965)

עינינו הרואות, מושג "הכוונה תחילה" מחולק לשלושה חלקים: החלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור.

יסוד "ההחלטה להמית"

29. ההחלטה להמית מחייבת קיום כוונה במישור השכלי, קרי, חזות או ציפייה של התוצאה הקטלנית, ובמישור הרגשי - רצון או שאיפה להשיג את התוצאה הקטלנית. החזקה שבהגיון הנה, כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו. אם לא נסתרה החזקה, ולו על דרך הטלת ספק סביר בדבר תחולתה, די בכך כדי להוכיח את כוונת הנאשם להמית את קורבנו (השוו: ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל (פ"ד נה(3) 459; ע"פ 299/81 טטרואשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1),141, 149). על-פי הפסיקה, יסוד ההחלטה להמית יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו, כאשר המבחן היחיד להתקיימותו נעוץ בשאלה, האם גם בפרק זמן קצר ביותר אכן חזה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו (ראו: ע"פ 7520/02 - ראיד חמאתי נ' מדינת ישראל תק-על 2004(1), 924, עמ' 927).

אודות כוונת התוקף וחפצו ניתן להסיק מתוך התנהלותו הסובייקטיבית בנסיבות המקרה. כך, אם אדם תוקף בכלי קטלני את חברו ופוגע בו במקומות רגישים בגופו, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף (ראו: ע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, עמ' 375-377; ע"פ 6066/94 - אבי חסן נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4), 326 עמ' 334). מסקנה דומה יכולה להיות מוסקת מקום בו דוקר התוקף את קורבנו בעוצמה עם סכין באיבר רגיש, ולעניין זה כבר נקבע לא אחת, שאפילו דקירה אחת באיבר חיוני אשר גרמה למוות יכולה, בנסיבות מתאימות, ללמד על החלטה להמית (ראו: ע"פ 889/78 ,68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל פ"ד לד, 576; ע"פ 652/90 יחזקאל נימני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3), 705).

בעניין דנן לא הובאו אמנם ראיות לכך שהנאשם גמל בליבו מבעוד מועד לרצוח את המנוחה, אולם בכך אין נפקא מינא, שכן לעיל נוכחנו כי אין כל צורך מבחינת יסודות עבירת הרצח שההחלטה להמית תהא מוקדמת, ודי בכך שבעת מעשה הקטילה עצמו חזה את תוצאות פעולותיו וחפץ בהגשמתן. הנאשם שלפנינו נטל סכין ארוכת להב (כ-20 ס"מ) ודקר בה בעוצמה את קורבנו שתים-עשרה פעמים, תוך שכיוון לאיבריה החיוניים; מהדו"ח הפתולוגי (ת/12) למדנו, כי המנוחה נדקרה בליבה, בצווארה, בבית החזה, בבטנה, ובגבה. לא-זו-אף-זו, בעת שנתגלתה גופת המנוחה היתה הסכין נעוצה בגופה בעומק של 12 ס"מ. לאור מכלול נסיבות אלו, נחה דעתי כי הנאשם חפץ בקטילתה.

הסנגור המלומד אחז בטענה, לפיה בשל הליקוי הנפשי שפקד את הנאשם בעת האירוע נמנעה הימנו האפשרות לגבש את ההחלטה להמית המנוחה. בעניין זה יצוין, כי משנדחתה טענת הנאשם, לפיה היה תחת השפעתו של חולי נפשי חולף בעת שדקר המנוחה, הרי שאף דינה של טענה זו, מן ההכרח, להידחות. יתכן בהחלט כי הנאשם חווה בעת האירוע סערת רגשות – ואין בדרך-כלל לצפות מאדם המבצע מעשה רצח של אהובתו שיעשה כן בקור רוח ובשלווה - אך בכך אין כדי לשנות את המסקנה, שהייתה לנאשם כוונה ברורה לגרום למותה, ואין בכך כדי להשפיע כהוא זה על אחריותו הפלילית, שכן אף אם נתרופפו אצלו מנגנוני בלימה נפשיים ומוסריים, ברי כי לא נשללה ממנו היכולת לגבש כוונה להמית. ונזכיר שוב בהקשר זה, כי גם בעיצומן של הדקירות ולשמע צעקות המנוחה יצאו בנותיה מחדרן בו לנו את שנתן, והנאשם, בקור רוח, בעודו רוכן מעל המנוחה וסכין בידו, ביקש משתיהן לשוב חזרה לחדרן.

יסוד ההכנה

30. מעשה ההכנה הוא האקט הפיסי שנועד להוציא אל הפועל את ה"כוונה תחילה". לעיתים, אקט ההחלטה להמית וההכנה שלובים זה בזה במעשה ההמתה עצמו, עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם, ולעיתים אין הם ניתנים להפרדה (ראו: עניין אליאבייב הנ"ל בעמ' 470). הנה-כי-כן, דיינו בכך שהנאשם נטל את הסכין בדרך זו או אחרת לידיו עובר (או אף במקביל) לפעולת הדקירה כדי להביא את דרישת ההכנה כדי סיפוקה.

היעדר קנטור

31. הקנטור בו עוסק סעיף 301 לחוק העונשין, עניינו בהתגרות של קורבן הרצח המתרחשת בסמוך למעשה ההמתה, והיא בעלת עוצמה כזו שהיה בה כדי לשלול מהנאשם את כוח השליטה העצמית, ואת יכולתו להבין את התוצאה האפשרית של תגובתו. השאלה הנשאלת בענייננו הנה האם זה המצב אליו נקלע הנאשם לאור מכלול העובדות שהוכחו בתיק זה.

לשם הרשעתו של נאשם בעבירת רצח, נדרשת התביעה להוכיח כי גמלה בלבו ההחלטה להמית את קורבנו, והוא עשה זאת לאחר שהכין את עצמו לכך. אולם, גם אם התקבלה ה"החלטה להמית", דורש המחוקק מן התביעה הכללית להוכיח כי הנאשם לא פעל כתוצאה מהחלטה ספונטנית, שהיוותה תגובה להתגרות מצד הקורבן בתכוף למעשה, שהיה בה כדי לשלול מהנאשם את כוח השליטה העצמית, ואת יכולתו להבין את התוצאה האפשרית של תגובתו (ראו: ע"פ 10828/03 טאהא נג'אר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 6819/01 גרשוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 2911). התגרות במובן סעיף 301 לחוק העונשין יכולה להתקיים על-פי הפסיקה גם כשהיא מורכבת משורה של אירועים בודדים שנפרשו על-פני זמן רב, ושגרמו לנאשם צער ותסכול מצטברים. אולם, גם במקרה זה נדרש כי יוכח שעובר להמתה התרחש אירוע נוסף שגרם לפריצתם של הסכרים ולאובדן עשתונותיו של הנאשם, ואלה גרמו לו להמית את קורבנו (ראו: ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 253).

מסקנה בדבר קיומו של קנטור מתגבשת לאורם של שני מבחנים מצטברים: האחד, סובייקטיבי, והוא נועד לבחון האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם עד שגרמה לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני מבלי לחשוב על תוצאות מעשהו (ראו: ע"פ 10828/03 טאהא נג'אר הנ"ל; ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' בן סלאמה גנדי, פ"ד מב(3) 383, 390; ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1), 561); המבחן האחר הוא אובייקטיבי, ובגדרו נשאלת השאלה "האם הקנטור שהופנה כלפי הנאשם היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד שיש להסיק שרוב האנשים במדינה ... היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית שבה הגיב" (ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 4). יצוין, כי המבחן האובייקטיבי טומן בחובו אף שיקולים שבמדיניות, כיוון שהוא תוחם, הלכה למעשה, את גדרה של נכונות החברה להכיר בחולשות אנוש, ואת המקרים אשר יצדיקו הימנעות מלהטביע על מצחו של נאשם את תווית הרוצח (השוו: ע"פ 6819/01 - אורי גרשוני נ' מדינת ישראל הנ"ל; ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 577; ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 597).

32. בעניין דנן, בטרם נבוא בעובי קורתו של המבחן האובייקטיבי נבחן את זה הסובייקטיבי: אליבא דעמדת הסנגור המלומד, יש לראות באופן שבו נהגה המנוחה בנאשם במהלך מערכת היחסים ביניהם בכלל, ובמהלך האירוע בפרט, משום קנטור. הדיון בסוגיית הקנטור הסובייקטיבי יחולק אפוא לשניים.

נפנה תחילה לבחון את מערכת היחסים הכוללת שבין הנאשם והמנוחה: על-פי הנרטיב שביקש ב"כ הנאשם לצייר, חש הנאשם כי ציפיותיו מהקשר אינן נענות, כי המנוחה אינה גלויה עמו, וכי היא מנצלת אותו ואת טוב ליבו ואינה מפגינה כלפיו נאמנות ומחויבות. תחושותיו אלו הגיעו לשיאן בעימות בין הנאשם והמנוחה בערב האירוע, שהוא גם אותו אירוע שגרם ל"פריצתם של הסכרים" ולאובדן עשתונותיו. דא-עקא, שהנאשם עצמו הכריז כי על-אף החשד שקונן בו ביחס לאפשרות שהמנוחה מקיימת יחסי-אישות עם גבר אחר, הדבר לא גרם לו לחוש כעס כלפיה באירועים קודמים באופן כללי, ועובר לאירוע באופן ספציפי. ובלשונו: "היה לי מצבים יותר גרועים ולא כעסתי עליה... עובדה שישבנו ושתינו קפה ביחד ושתתה איזה כוס של וודקה היא, או לא יודע מה היא שתתה" (עמ' 218 לפרוט'). הנה-כי-כן, היחס הכללי שהפגינה כלפיו המנוחה לא השפיע על הנאשם, על-פי גרסתו הוא. בד-בבד עם האמור לעיל יוער, כי גם אם היינו דוחים את דברי הנאשם בעניין זה, ומניחים כי העימות עם המנוחה על רקע חשדו הנמשך כי היא ממשיכה בקשר עם נהג המונית דודו אכן הביאוהו לכדי רותחין, הרי שאין בכך כדי להצביע על כך שהתנהגות המנוחה באה בגדר "קנטור" כהגדרתו בחוק ובהלכה הפסוקה, שכן הדרישה הנה לכך שהאירוע המקנטר יתרחש בתכוף למעשה הקטילה. עמד על כך בית המשפט העליון בעניין אליאבייב הנ"ל, בקובעו את הדברים הבאים:

"על הקנטור להתרחש "בתכוף" למעשה הקטלני שאם לא כן, נוצר פסק-זמן בין ההתגרות לבין מעשה ההמתה המותיר פסק-זמן לנאשם לחזור לחושיו ולרכוש שליטה עצמית מחודשת, ושוב אין לייחס לו מצב של אובדן עשתונות בעת ביצוע מעשה ההמתה... ניתוק הזיקה המיוחדת הנדרשת בין מעשה ההמתה להתגרות, המחייבת סמיכות פרשיות הדוקה מבחינת סדר הזמנים, מביאה לביטול הקשר בין השניים ולראיית המעשה כאילו נעשה מתוך "נקמנות מחושבת גרידא".

בענייננו, העימות בין הנאשם לבין המנוחה על רקע יחסיה עם גברים אחרים התרחש בערב האירוע. לאחריו, פנו השניים לישון וניעורו משנתם רק באשמורת התיכונה של הליל, עת חפצה המנוחה, כך לגרסת הנאשם, לקיים עמו יחסי מין, והוא דחה את פנייתה. ברי, אפוא, כי אין לראות בעימות שהתרחש בערב הקודם משום קנטור "תכוף" למעשה, כנדרש על-פי דין.

האפשרות השנייה עליה מצביע סניגורו המלומד של הנאשם הנה, כי התנהלות המנוחה בליל האירוע עובר לדקירתה על-ידי הנאשם, קרי, שריטתה את הנאשם ובסמוך לאחר מכן גם איומיה עליו בסכין וסירובה לאפשר לו לצאת את הבית, היא שגרמה לתחושת קנטור אצל הנאשם. גם לכך לא אוכל להסכים. ראשית יוזכר, כי גרסתו של הנאשם ביחס לאופן השתלשלות העניינים במהלך האירוע כבר נדחתה לעיל על-ידי, כיוון שנמצאה בלתי סבירה ובלתי קונסיסטנטית למכלול הראיות שבתיק. יחד-עם-זאת, אף למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם הייתי מקבל את גרסת הנאשם ומניח כי המנוחה אכן שרטה אותו ומייד לאחר מכן פנתה למטבח, נטלה סכין ונופפה אותו לעברו ומנעה ממנו לעזוב את דירתה, לא הייתי מקבל הטענה כי המדובר בפעולות קנטרניות, ולו בשל הטעם הפשוט, שהנאשם עצמו לא חש מקונטר מכך אלא אך ורק נפחד ומאוים (ראו עמ' 180, 199, 200, 202, 204 לפרוט'), ואף ידע בקור רוח להתגבר על איומי הסכין, לשולפו מידי המנוחה על-ידי עיקום ידה המחזיקה בו, להשליך המנוחה ארצה כשהסכין כבר בידו, לרכון מעליה באופן שאינו מאפשר לה להתגונן מפניו, לדקור אותה באותה סכין שתים-עשרה דקירות (במהלכן אף הורה כאמור לבנותיה של המנוחה לשוב לחדרן), ובסמוך לאחר מכן לקום, לצאת מן הבית מבלי להזעיק עזרה, לשוחח עם שוטר שהוזעק למקום על-ידי השכנים ולהתוודות בפניו שהמית המנוחה.

מן האמור לעיל נובע, כי יש לדחות את טענת הקנטור הסובייקטיבי.

33. ביחס לטענת הקנטור האובייקטיבי, שהעיסוק בה הפך לנעדר נפקות של ממש לאור דחיית המבחן הקודם, אסתפק בהערה, כי נסיבות שבהן בוחר אדם לקטול את פילגשו בשל החשד כי היא איננה נאמנה לו אינן מקובלות על בני החברה ברובם. אין כל מקום, בכל אמת מידה, כי דרגה מעין זו של הכעסה תקבל גושפנקא של קנטור המזכה מעבירת רצח.

התוצאה

34. על יסוד כל המקובץ לעיל, כנובע מראיות התביעה להן ייחסתי אמון מלא, ובהיעדר כרסום להן בעדותו הבלתי מהימנה של הנאשם, אני מציע לחבריי להרשיע הנאשם בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.

סגן נשיא

השופט י' נועם:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ר' כרמל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט להרשיע הנאשם כאמור בפסק-דינו של סגן הנשיא.

ניתנה היום, י"ט בטבת תשס"ו (19 בינואר 2006) במעמד ב"כ המאשימה, ב"כ הנאשם והנאשם.

ס ג ן נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט