בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7761/95
בפני: כבוד המשנה-לנשיא ש' לוין
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' דורנר
המערער: ואיל אבו חמאד
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית-המשפט המחוזי
בירושלים מיום 29.10.95 בת"פ 259/94
שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא י' בזק
והשופטים ר' אור וד' חשין
תאריך ישיבה: כה בסיון התשנ"ז (30.6.1997)
בשם המערער: עו"ד יעקב קמר
בשם המשיבה: עו"ד דפנה ביינוול
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. המערער שרף למוות את בנו בן השנתיים. היה זה ביום 14.9.1996. המערער, שחש
ברע (יום קודם לכן אובחן בבית-החולים שערי צדק כי הוא סובל ממחלה ויראלית), לא
הלך למקום עבודתו ונשאר בבית לשמור על ילדו. הוא העיר את הילד משנתו, הכניס
אותו לתוך האמבטיה, שפך עליו נפט, הצית אותו בגפרורים, יצא מן הבית ונעל אחריו
את הדלת. כאשר שב לביתו כעבור 40 דקות לערך, סיפר לשכניו כי בנו נפגע בשריפה
ועל-פי עצתם הסיע אותו לבית-החולים הדסה בהר-הצופים. שם נקבע מותו, ונמסרה
הודעה למשטרה.
2. המערער נחשד ברציחת הילד ונעצר. בחקירתו הכחיש תחילה כי ידו הייתה במעשה.
ואולם, בשיחה עם מדובב משטרתי שהיה כלוא עימו בתא הודה כי הרג את הילד. בהודעה
מאוחרת (ביום 7.10.1996) הודה המערער אף בפני חוקריו כי הרג את הילד ותיאר
בפרוטרוט את מעשיו שהובאו לעיל. הוא סיפר, בין השאר, כי שאב במשאבה את הנפט
ששפך על בנו מתוך מיכל אדום וכי את הגפרורים שבהם הצית את הילד השליך לתוך
האמבטיה. ואכן, המשטרה תפסה בביתו מיכל אדום, משאבה וגפרורים שרופים. המערער
שיחזר מעשים אלה, והשיחזור צולם במצלמת וידאו.
בשיחתו עם המדובב וכן בהודעתו במשטרה הסביר המערער כי הרג את הילד כיוון שחשד
כי נולד לאשתו כתוצאה מיחסים עם גבר אחר. נכתב, בין השאר, בתמליל השיחה עם
המדובב, שהוקלטה ותורגמה לעברית:
"[המדובב]: למה שרפת ילדך?
[המערער]: כי הילד ישא את שמי.
[המדובב]: בקשר לאשתך האם אתה חושד בה בהתנהגות זולה?
[המערער]: הייתי חושד בה... אמרו לי שאשתי יצאה עם [גבר שבשמו נקב] ברכב.
[המדובב]: בגלל זה אתה נמצא כאן, שהיא גרמה לך לסבול ואתה רצית לגרום לה
לסבול?
[המערער]: נכון".
ובהודעתו במשטרה סיפר המערער:
"הסיבה המרכזית לרצח הילד היא שהוא לא ישא את שם המשפחה... כי אשתי עשתה בעבר
מעשים לא מוסריים... החלטתי במהלך כמה חודשים לשרוף את הילד וכאשר הייתה לי
ההזדמנות עשיתי... הכחשתי את העבירה מסיבה שאני חשבתי שאני אצא מזה חלק וכך לא
ייחשף המבצע".
3. בחקירה התברר כי עובר למעשה טופל המערער כשנתיים במרפאת בית-החולים
הפסיכיאטרי בבית-לחם בשל תלונותיו על דיכאון וחרדה. הרופא המטפל, ד"ר איברהים
מוראד, איבחן כי המערער סובל מהפרעות אישיות. עוד התברר כי ארבעה ימים לפני
המעשה נבדק המערער על-ידי מנהל בית-החולים הנ"ל, ד"ר מוסטפא מוג'הד, ניתן לו
טיפול תרופתי על-פי הנחיית הרופא וכי המערער הפסיק טיפול זה כעבור יומיים בשל
תופעות לוואי.
על-יסוד היסטוריה רפואית זו הורה בית-משפט השלום בירושלים, שדן בהארכת מעצרו של
המערער, על עריכת בדיקה פסיכיאטרית. המערער נבדק על-ידי הרופאים שטיפלו בו,
ד"'ר מוראד וד"ר מוג'הד. שני הרופאים קבעו בחוות-דעת משותפת כי לא חל שינוי
במצבו הרפואי, וכבעבר אף עתה הוא אינו סובל מפסיכוזה אלא מהפרעות אישיות, וכי
הוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין.
4. המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של רצח על-פי סעיף
300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין). הוא נעצר עד תום
הליכי המשפט. במהלך מעצרו החליט בית-המשפט המחוזי על עריכת בדיקה פסיכיאטרית
על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, ולצורך כך הועבר המערער להסתכלות בבית-החולים
הפסיכיאטרי בכפר שאול.
בחוות-הדעת שניתנה על ידי ד"ר אייזנברג אושרה אבחנתם של ד"ר מוג'הד וד"ר מוראד.
נקבע כי המערער סובל מהפרעות אישיות עם קווים פאסיביים-אגרסיביים, כי לא נמצאו
סימנים לפסיכוזה וכי המערער מבדיל בין מותר ואסור, אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד
לדין. אף ד"ר איליה אברבוך שבדק את המערער מטעמו לא מצא בו סימנים פסיכוטיים.
הוא אישר את אבחנתם של הפסיכיאטרים שבדקו אותו לפניו, וקבע כי המערער סובל
מהפרעות אישיות. עם זאת, הוסיף ד"ר אברבוך כי קיימת הסתברות בשיעור של 60%,
בלשונו "חשד" או "השערה" - שלא ניתן לבססם בהעדר מידע מפי עד ראייה בדבר
התנהגות המערער בעת ביצוע המעשה - כי ההפרעות האישיות התפתחו לפסיכוזה בעת
ביצוע המעשה, וזאת משהופסק הטיפול התרופתי והמערער הושאר לבדו בבית.
5. במשפטו חזר המערער על הגירסה המכחישה וטען כי ההודאות ניתנו שלא מרצונו
הטוב. סניגורו, עורך-דין קמר, טען כי על-כל-פנים המערער אינו נושא באחריות
פלילית בשל אי-שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין ושכרות לפי סעיף 34ט
לאותו חוק, וכי, לחלופין, ההפרעות הנפשיות שמהן סובל המערער הן עילה להפחתת
עונשו מכוח סעיף 300א(א) לחוק העונשין.
6. בית-המשפט המחוזי דחה את עדות המערער כבלתי מהימנה, וקבע כי ההודייה הייתה
חופשית ומרצון. עוד קבעה הערכאה הראשונה כי המערער לא העיד אמת בבית-המשפט,
וכי הודייתו והשיחזור שערך - שנמצאו להם תימוכין בעובדות המוסכמות שפורטו לעיל
- משקפים את אשר אירע. הטענה בדבר שכרות נדחתה משלא נמצא לה בסיס בעדויות
המומחים, ואילו הטענה בדבר אי-שפיות הדעת נדחתה על-יסוד חוות-דעת הפסיכיאטרים,
לרבות חוות-דעתו של ד"ר אברבוך, בהן נקבע כי המערער איננו סובל ממחלת נפש.
בעניין זה אין די בהשערה שהעלה ד"ר אברבוך בדבר התפתחות פסיכוזה בעת ביצוע
המעשה כדי לעורר ספק. מסקנתה של הערכאה הראשונה הייתה כי תאורו של המערער בדבר
הדרך בה גרם למות בנו מכיל את כל היסודות הדרושים להוכחת עבירה של רצח: הכנה,
החלטה להרוג, והעדר קינטור. לעניין העונש קבע בית-המשפט המחוזי כי לא נתמלאו
היסודות הקבועים בסעיף 300א(א) המאפשרים הפחתתו. וכך נכתב, בין השאר,
בפסק-הדין:
"... הוכח מצד אחד כי הנאשם סבל מהפרעה נפשית חמורה בעת ביצוע העבירה ואולם
מאידך גיסא לא הוכח כי הפרעה זו פגעה באופן ניכר ביכולתו להבין את מהות המעשה
הנורא שעשה ואת הפסול שבמעשה. ברצוננו להדגיש כי באמרנו 'להבין' אין אנו
משתמשים במונח זה במובנו המצומצם - להבין את המהות הפיזית של המעשה, אלא במובן
הרחב - להבין את משמעות המעשה ותוצאותיו... אף איננו סבורים כי הפרעתו הנפשית
הקטינה באופן ניכר את כושרו להימנע מביצוע המעשה, ואף לא נשאר בלבנו ספק סביר
בעניין זה. הנאשם היה סבור כי אשתו בגדה בו וכי הבן איננו בנו ומן הראוי למחוק
'חרפה' זו מהעולם ע"י המתת הבן. בוודאי שמופרעותו הנפשית תרמה לכל זה, אך אין
לומר כי היא תרמה תרומה ניכרת לכך".
המערער הורשע איפוא בעבירה של רצח ונידון למאסר עולם.
7. בערעורו בפנינו על פסק-דין זה לא טען עוד המערער כי לא הרג את הילד. טענתו
היא שחומר הראיות מעלה ספק סביר כי בעת ביצוע המעשה סבל ממחלת נפש או פעל תחת
השפעת התרופות הפסיכיאטריות וכי, למיצער, הפרעתו הנפשית הינה עילה להפחית
מעונשו על-יסוד סעיף 300א(א) לחוק העונשין. הסניגור הסתמך בעיקר על חוות-דעתו
של ד"ר אברבוך. כן הצביע על עדויות מומחים שאישרו קיומה של אפשרות תיאורטית כי
הפסקת נטילתן של התרופות גרמה להחמרת מצבו הנפשי של המערער.
טענות אלה יש לדחות.
8. חזקה שבדין (סעיף 34ה לחוק העונשין), היא כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם
סייגים לאחריות פלילית. מכאן עולה כי על נאשם הטוען לאי-שפיות או שכרות מוטל
נטל להניח תשתית ראייתית המספיקה להעלאת ספק סביר בדבר קיומם של יסודות
הסייגים הנ"ל, כאמור בסעיף 34 כב(ב) לחוק העונשין.
בענייננו, לטענת השכרות אין כל בסיס בחומר הראיות, ויש איפוא לדחותה.
כאמור, טענת אי-השפיות מושתתת על דברי ד"ר אברבוך כי ייתכן שהנאשם סבל מפסיכוזה
שעה שעשה את המעשה. ואולם, ספק רב בעיני אם לנוכח תוצאות הבדיקות הפסיכיאטריות
לפני ביצוע המעשה ולאחריו, שבגידרן, כאמור, לא אובחנו סימנים פסיכוטיים, מספיק
החשש שמעלה ד"ר אברבוך אף לשם העלאת ספק סביר בדבר קיומה של מחלת נפש. יצויין,
כי אף לדברי ד"ר אברבוך עצמו לא נמצא לחשש זה ביסוס בחומר הראיות. על-כל פנים,
מחלת נפש שבה חולה נאשם אינה מבססת, כשלעצמה, סייג של אי-שפיות. השאלה היא אם
המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי כמפורט בסעיף 34ח לחוק
העונשין, שבו נקבע:
"34ח. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה
ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".
הנה כי כן, קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג
לאחריות הפלילית. עיקר הסייג בא לביטוי בסימפטומים מסוימים של מחלת נפש,
העשויים לשלול את פליליות המעשה. עמד על-כך השופט אגרנט בע"פ 118/53
מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 281, 289:
"ושוב עלי להדגיש כי עצם העובדה של היות הנאשם לוקה בליקוי נפשי רציני בזמן
אירוע המאורע נשוא האישום, כך 'שמבחינה רפואית' אין לראותו כאחראי למעשיו, אין
בה תמיד תשובה מספקת לשאלה הנוספת שבית-המשפט חייב להציג לעצמו, היא השאלה, אם
עקב אותו ליקוי נתקיים בו, בנאשם, אחד המבחנים שקבעם החוק בשטח זה לשם פטור
מעונש".
ופרופסור פלר הסביר:
"אין זה משנה, מה הדיאגנוזה של סיבת השיבוש, לבד שהיא טמונה במערכת השכלית של
חיי הנפש של האדם; חשובים הם הסימפטומים של ניתוק כליל מכללי מציאות הטבע או
החברה, בה נתון האדם ושבה מעוגן מעשהו... אין כל נפקות להבחנות בין המחלות
הנפשיות לבין עצמן, לפי שמותיהן או סוגיהן השונים. המכריעה היא התסמונת ולא
האיבחון - כלומר אם אכן נעדר האדם כושר הבנה של משמעות מעשהו, הפיזית או
החברתית".
[ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 72-71.]
העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש,
אלא אי-יכולתו של החולה לגבש בעטיה של מחלתו מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית
לא מתבצעת עבירה. חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם. והוא לא ישא באחריות
פלילית רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא חולה
שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל.
9. בעניין שלפנינו, לא נתגלו סימנים פסיכוטיים במערער, וזאת לדעת כל הרופאים
שבדקו אותו. כלומר, לאחר המעשה הוא היה מסוגל לספר את אשר אירע, וכאמור לעיל
אכן נהג כך ואף הסביר מדוע הרג את הילד. המערער לא טען כי בעת המעשה לא שלט
בעצמו או לא הבין את מהות המעשה ואת הפסול שבו. אף ד"ר אברבוך לא קבע כי מחלת
הנפש, שבקיומה חשד, שללה או הפחיתה במידה ניכרת את יכולת ההבנה של הנאשם ואת
רצונו החופשי כאמור בסעיף 34ח.
10 על-כל-פנים, יהיה עניין זה כאשר יהיה, מחומר הראיות עולה בברור כי לא זו
בלבד שהמערער לא הניח תשתית ראייתית לקיומם של יסודות הסייג לאחריות פלילית,
אלא שמהתנהגותו לאחר מעשה ומהסבריו בדבר מניעיו להריגת הילד עולה היפוכו של
דבר.
התכחשותו של המערער למעשה שעשה מייד לאחר ביצועו מצביעה לעצמה כי הבין את מהותו
של הפסול המוסרי שבמעשה וידע כי הוא אסור. ואילו הסבריו בשיחה עם המדובב
ובהודעתו במשטרה על מניעיו שוללים את האפשרות כי ביצע את המעשה בשל חוסר יכולת
לגבש כוונה פלילית. בעניין זה מצא בית-המשפט המחוזי, על-יסוד הראיות שהובאו
לפניו, כי המערער החליט להמית את הילד כיוון שסבר כי אשתו בגדה בו וכי הוא
אינו בנו, ובעניין זה אין מקום להתערבותנו. מסקנתי היא איפוא כי יש לדחות את
הטענה בדבר אי שפיות.
11. לא מצאתי יסוד גם לטענה כנגד העונש.
היסודות המאפשרים הפחתת העונש בעבירה של רצח, כמפורט בסעיף 300א(א) לחוק
העונשין, דומים בעיקרם ליסודות סייג אי-שפיות הדעת. ההבדל בין הסייג הפוטר
מאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים
ביסוד שתי הוראות אלה.
בעוד שעושה המעשה אינו נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת הנפש את יכולת
ההבנה והרצון, הרי שניתן להפחית בעונשו של הורג אדם בכוונה תחילה אם יכולת
ההבנה והרצון הופחתו כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה.
בענייננו, הנימוקים שבגינם נדחתה טענת אי-השפיות ישימים גם לעניין הפחתת העונש.
שכן, כאמור, המערער לא הניח תשתית ראייתית בדבר הריגת בנו בשל הפחתת כושר
הבנתו ורצונו.
על-יסוד האמור לעיל אני מציעה לדחות את הערעור.
ש ו פ ט ת
המשנה-לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה-לנשיא
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' דורנר.
ניתן היום, ח בתמוז התשנ"ז (13.7.97).
המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
COURT