בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט ע' ר' זועבי
נגד
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב יפו מיום 31.10.94 בתיק
תפ"ח 145/94 שניתן על ידי כבוד
השופטים: א' א' לוי, ד. ברלינר,
נ. ישעיה
תאריך הישיבה: ט"ו באב התשנ"ט (28.7.99)
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.ח 145/94) ברצח אשתו, בעשרות חבטות שחבט בראשה במוט ברזל המשמש לשחרור ברגים של גלגלי מכונית; ונדון בשל כך למאסר עולם.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד מידת העונש.
2. בבסיס הערעור עומדת הטענה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך, שלא נעתר לבקשת המערער להורות על מימון בדיקתו על ידי פסיכיאטר פרטי מאוצר המדינה; וזאת בהתחשב במצבו הכלכלי הרעוע ובעיקר - בעובדה כי לימד עליו סניגוריה עורך דין ממונה.
עתה מיוצג המערער על ידי סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, אשר מימנה בדיקה פסיכיאטרית פרטית כאמור. בקשת הסניגור שהתייצב בפנינו היא: לקבל כראיה נוספת בערעור את חוות דעתו של הפסיכיאטר הפרטי (להלן: חוות הדעת הפרטית); ועל פי האמור בה, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, הן לענין ההרשעה והן לענין העונש.
לשיטתו של הסניגור, תאפשר לו חוות הדעת הפרטית - אם נקבל אותה - להעלות לזכות מרשו טענת הגנה של "חוסר שליטה", הנעוצה בהפרעת אישיות חמורה; דבר שנמנע מן ההגנה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, בשל כך שסירב להיעתר לבקשתו לממן בדיקה פסיכיאטרית פרטית.
3. להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור בקשתו של הסניגור לקבלת חוות הדעת פרטית כראיה נוספת בערעור:
א. בית המשפט המחוזי הורה בשעתו על בדיקה פסיכיאטרית של המערער, על פי בקשת הסניגור במסגרת הדיון במעצרו. בקשת הסניגור היתה לבדוק את מצבו הנפשי של המערער, מבלי להתייחס לנושא מסוים כלשהו; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה על קיום בדיקה פסיכיאטרית - "כללית" - כפי שביקש הסניגור.
בחוות הדעת הפסיכיאטרית, שנערכה על פי הוראתו של בית המשפט (להלן: חוות הדעת הבסיסית), הודגש שהבדיקה "נתבקשה על ידי הסניגור ללא כל נימוק או שאלה כל שהיא"; והמסקנה שאליה הגיעו שני הרופאים שבדקו את המערער - ד"ר לוי וד"ר קמחי - היא: שהמערער "יודע להבדיל בין מותר ואסור, יכול לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש".
ב. בפתח הדיון על פי כתב האישום, טען הסניגור כי "הבדיקה הפסיכיאטרית (הבסיסית - י.ק.) לא היתה מעמיקה והיתה קצרה ביותר"; וביקש מימון של המדינה לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית מפסיכיאטר פרטי.
בית המשפט דחה את הבקשה, כשהטעם המרכזי שנתן לכך הוא: שהיענות לה ללא תשתית נאותה המצדיקה קיום בדיקה פרטית כאמור, משמעותה: "שאנו מפקפקים ומראש ברצינותה של הבדיקה שכבר נערכה ובתוצאותיה"; והוסיף כי: "לרשותו של הסניגור עומדת האפשרות לפנות לפסיכיאטר המחוזי וללבן עמו כל סוגיה שיבחר ואף לנסות לשכנע אותו לערוך בדיקה נוספת, ממושכת ואולי אפילו בתנאי אישפוז".
הסניגור לא פנה אל הפסיכיאטר המחוזי כפי שהוצע לו, לא בבקשה לקיים בדיקה נוספת ואף לא לצורך יעוץ מקצועי.
ג. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, חזר הסניגור וביקש מימון לבדיקת המערער על ידי פסיכיאטר פרטי. ברם, בית המשפט חזר ודחה את הבקשה; כשהוא חוזר ומפנה את הסניגור אל הפסיכיאטר המחוזי, תוך הדגשה: כי בנסיבות הקיימות "אינני רואה מקום להורות לאוצר המדינה לממן בדיקה על ידי פסיכיאטר אחר, רק משום שתוצאותיה של הבדיקה הראשונה אולי לא היו לרוחה של ההגנה".
ד. בהכרעת הדין ציין בית המשפט המחוזי, כי: "הסניגור החליט לזנוח טענות הגנה שבסיסן במצבו הנפשי של הנאשם (דחף לא בר כיבוש), וזאת משום שלא הוכח שהוא סובל ממחלת נפש" (כאמור בחוות הדעת הבסיסית); ולטעמים שנתן לדחיית בקשתו של הסניגור לקיום בדיקה פרטית הוסיף: כי "לא הוצגה, ולו ראשית ראיה, שיש בה להצביע בכיוון קיומו של ליקוי בנפשו או במבנה אישיותו" של המערער.
ה. לצד התייחסותו לבקשותיו של הסניגור למימון בדיקה פסיכיאטרית פרטית - בהן ראה בית המשפט השגה על הקביעה המתחייבת מחוות הדעת הפסיכיאטרית הבסיסית שהמערער אינו חולה הנפש - התייחס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין גם לטענה של אוטומטיזם שפוי, אותה ביסס הסניגור על תיאור התנהגותו של המערער בשעת המעשה ולאחריו.
בית המשפט דחה טענה זו מן הטעם, שככלל ראוי שתימצא לה אחיזה בחוות דעת רפואית; ואילו בחוות הדעת הבסיסית שהוגשה לו, אין אחיזה כזאת. בית המשפט אינו מתעלם מכך, שאין לשלול נסיבות שבהם ניתן יהיה להנות נאשם מטענה של אוטומטיזם שפוי, גם ללא חוו"ד פסיכיאטרית. ברם, לאחר שבחן את התנהגותו של המערער בשעת הארוע ולאחריו, הגיע לכלל מסקנה שבנסיבות המקרה אין בה כשלעצמה כדי לתמוך בטענה האמורה ללא חוו"ד של מומחה.
5. ההכרעה בבקשה להגשת ראיות נוספות
א. ערעורו של המערער כנגד ההרשעה - ולחילופין כנגד חומרת העונש - מבוסס כל כולו על חוות הדעת הפרטית, שהוכנה לאחר מתן פסק הדין. אשר על כן, דחיית הבקשה לקבל את חוות הדעת הפרטית כראיה נוספת בערעור - משמעה דחיית הערעור. הטעם שנותן הסניגור לקבלת חוות הדעת הפרטית, נעוץ בדחיית בקשת ההגנה להכין כזאת במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי; ולא בקיומן של הנסיבות המהוות בדרך כלל בסיס לקבלת ראייה נוספת בערעור. במצב דברים זה, המבחן לקבילותה של חוות הדעת הפרטית, אינו המבחן הרגיל של קבלת ראיה נוספת בערעור; אלא - מבחן חוקיותה של החלטת בית המשפט המחוזי, שלא להורות על מימונה של בדיקה פסיכיאטרית פרטית.
ב. לשיטתי, בנסיבות הענין, אין לומר שבית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשותיו של ב"כ המערער לממן בדיקה פסיכיאטרית פרטית למרשו. בתחילת הדרך ביקש הסניגור מבית המשפט להורות על בדיקה פסיכיאטרית כללית, מבלי להציג מישאלה למתן חוות דעת בנושא מסוים כלשהו; וחוות הדעת שנערכה והוגשה לבית המשפט תואמת בקשה זו. משמצא הסניגור, שאין בחוות הדעת האמורה כדי לתמוך בטענת הגנה שביקש להעלות וסבר כי מן הראוי להעמיד את המערער לבדיקה נוספת בהקשר זה, היה עליו להציב תשתית ל"נחיצותה" של בדיקה נוספת, ציבורית או פרטית; וזאת על ידי פנייה לפסיכיאטר המחוזי או על ידי חקירתם של הרופאים שערכו את החות הדעת הבסיסית. ברם, הסניגור התעקש על קיומה של בדיקה פסיכיאטרית פרטית, מבלי להקים תשתית נאותה ל"נחיצותה" ובכך שגה.
בהעדר תשתית ל"נחיצותה" של בדיקה פסיכיאטרית נוספת - פרטית או ציבורית - אין לומר שבית המשפט המחוזי שגה בדחותו את הבקשות למימון בדיקה כזאת; שהרי "נחיצותה" של הבדיקה, הינה תנאי הכרחי למתן הוראה בדבר עריכתה ועל אחת כמה וכמה בדבר מימונה.
ג. בסופו של דבר, הסניגור זנח את מסלול ההגנה שבבסיסו עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת; ובחר להשליך יהבו על המתחייב מהתנהגותו של המערער בעיניו של אדם מן הישוב, ללא צורך בחוות דעת של מומחה. עתה, משלא צלחה דרכו במסלול שנבחר על ידו, מבקש הסניגור לחזור על עקביו ולהניע את ערכאת הערעור לקבוע: ראשית - כי הבדיקה הפרטית היתה "נחוצה"; ושנית - כי המערער קופח בהגנתו כאשר בית המשפט המחוזי החליט שלא לממנה ומן הראוי, על כן, לקבל את חוות הדעת הפרטית כראיה ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי.
ד. בנסיבות האמורות אנו סבורים שבית המשפט המחוזי לא שגה בהחלטתו שלא לממן למערער חוות דעת פסיכיאטרית ואין קיימת עילה חוקית לאפשר למערער לקיים "מקצה שיפורים" ולנהל את משפטו שוב על יסוד תשתית עובדתית חדשה. אכן, אילו היה מדובר בחוות דעת הקובעת ממצא מדעי מוחלט - כגון התאמה של טביעת אצבעות - יתכן שהיינו שוקלים לקבל אותה כראייה ומחזירים את הדיון לבית המשפט המחוזי. המסלול שפותחת חוות הדעת היה פתוח בפני ההגנה בשעתו אך נזנח מדעת. זניחתו של מסלול הגנה והעדפת אחר על פניו, אינה משקפת קיפוח של נאשם בהגנתו; ומקום שנבחר מסלול הגנה שלא הביא לתוצאה רצויה, לא יוחזר הגלגל אחורנית אלא בנסיבות נדירות שאינן קיימות כאן.
6. סוף דבר
סיכומם של דברים: בית המשפט המחוזי לא שגה בכך שדחה את בקשת הסניגור הממונה למימון בדיקה פסיכיאטרית פרטית, ללא הצגת תשתית נאותה ל"נחיצותה"; ומשמתברר כי משמעות קבלתה של חוות הדעת הפרטית המוצעת עתה היא עריכת משפט חוזר במסלול חדש שנזנח בשעתו, לא מצאנו הצדקה לקבלת חוות הדעת הפרטית כראייה.
כאמור, מקובל על הסניגור, שללא קבלת חוות הדעת הפרטית המוצעת על ידו - אין אחיזה לערעור, הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין; והערעור נדחה.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט ע' ר' זועבי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, יא באלול תשנ"ט (23.8.99)
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
94064240.H07