בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
כבוד השופטת ד' דורנר
כב' השופט א' א' לוי
נגד
ערעור על פסק דין בית המשפט
המחוזי בתל אביב יפו מיום
10.9.97 בתפ"ח 58/96 שניתן על
\ ידי כבוד השופטים סטרשנוב, המר
טימן
תאריך הישיבה: כא באלול תש"ס (21.9.00)
בשם
המערער:
עו"ד קינן-שחם תרצה
בשם
המשיבה:
עו"ד אריה פטר
פסק-דין
השופט א. א. לוי:
1. אילן כהן (להלן-המנוח) עתיד היה להעיד בתיק פלילי, בו יוחסו למערער עבירות
שבוצעו בשנת 1994, ושעניינן תקיפה וביצוע מעשים מגונים בגופה של אשה.
ביום 18.7.94, ועוד בטרם הגיע המועד לשמיעתן של הראיות באותו תיק, נפרצה דירתו
של המנוח ונגנב ממנה רכוש. החשד נפל על המערער, וזה אכן טען בפני המנוח כי הוא
יכול להחזיר את הרכוש או חלקו, ובלבד שהמנוח יימנע מלהעיד נגדו. לצורך זה נקבע
מפגש, שבמהלכו, כך לגרסת המשיבה, תקף המערער את אילן ודקר אותו 27 פעמים
בסכין, ולבסוף גם חנק אותו.
2. הגנת המערער התבססה על הטענה שהוא אינו מבצעו של הרצח, אף כי היה עד לו.
המערער טען שהוא מנוע מלחשוף את זהות המבצע, משום שהוא חושש לחייו.
גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מאחר ולא נתן בה אמון, ובעקבות כך
הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) של חוק העונשין.
3. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי מקובלת עלינו, ועל פי השקפתנו לא ניתן
היה להגיע לתוצאה שונה לאור חומר הראיות שהוגש על ידי המשיבה.
א. בתאריך 16.5.96, שלושה ימים לאחר שהמנוח נעלם, ובטרם נתגלתה גופת המנוח,
מסר המערער בחקירתו תאור מפורט מלווה בתרשים, של המקום בו מונחת הגופה. שוטרים
שיצאו בערבו של אותו יום לאותו מקום, אכן מצאו את הגופה שם.
כאן ראוי להדגיש שהגופה נמצאה ב"מקום נידח ומרוחק בגן, בתוך ערוץ קטן המוסתר על
ידי שיחים וקוצים" (כתיאור בית משפט קמא), ועל כן לא יתכן שהמערער הבחין בגופה
באקראי, והוא גם לא טען כך.
ב. בלילה שבין ה- 13.5.96 ל- 14.5.96, בשעה מאוחרת, ביקש המערער מדוד לוי,
חבר ילדות הגר בסמיכות מקום, לסור לדירתו, ושם הציג ללוי סכין השייכת לו (לדוד
לוי), ואמר לו ש"חבר שלך הלך...". בהמשך, ביקש לוי לדעת למה התכוון המערער,
וזה הסביר שכוונתו לאילן כהן שעמו קבע להיפגש אותו לילה בעניין הרכוש הגנוב.
לטענתו, כשהגיעו לגן הציבורי "שם הוא ביצע את המעשה, כלומר דקר אותו" (כלשונו
של העד לוי בעמ' 90 של פרוטוקול הדיון). על מנת להסיר ספק ביחס לכוונת
המערער, ציטט בית המשפט המחוזי מפיו של העד אמירות שמשמעותן גרימת מותו של
המנוח - "חוררתי אותו", "יצאו בועות מבטנו".
במהלך עדותו סיפר לוי, כי המערער גם הסביר שבנוסף לדקירתו של המנוח בסכין, הוא
גם חנק אותו בחגורה, נטל ממנו שרשרת והשליך את משקפיו של המנוח בזירה. ועוד
עניין שראוי להדגיש מתוך עדותו של לוי היא הטענה שהמערער לא הזכיר שהיו עמו
אחרים, וכן שהיו על ידיו מה שתואר כנקודות "אדומות-כחולות", ויש באלו כדי
להצביע על אפשרות שמדובר בהתזות דם.
ג. ביום 13.5.97, פגש המערער חבר אחר שלו, הדר כהן. זה האחרון ראה את המערער
משוחח עם המנוח, וכשהם נפרדו, אמר המערער לעד שהוא והמנוח "הולכים לסגור"
סכסוך שקיים ביניהם, והם עתידים להיפגש באותו ערב. באותו לילה, בשעה מאוחרת,
הזעיק המערער את העד כהן וביקשו לבוא לדירתו, הואיל וטען שאירע ענין דחוף,
והוא נשמע נסער. בבוא העד כהן לדירתו של המערער, הבחין שזה האחרון חיוור, ושמע
מפיו שהמנוח נרצח על ידי ארבעה אנשים, ואלה (הרוצחים) סיפרו לו על כך. המערער
הוסיף וטען, כי אותם אנשים לא אמרו לו היכן הגופה, אך הוא ידע לספר שהיא
מצוייה "באיזה ערוץ".
ד. האמירות המפלילות שנשמעו מפיו של המערער על ידי חבריו אינן עומדות לבדן,
ואליהן הצטרפו גרסאות שונות ומשונות מפיו, שנמסרו במהלך חקירתו ובעת עדותו
בבית המשפט. הטענה המרכזית היתה כאמור, שהוא ראה את המנוח הולך עם אחרים, והוא
עקב אחר החבורה, ראה אותה נכנסת לאותו גן ושם תקפו אותם אנשים את המנוח וגרמו
למותו.
המערער הוסיף, כי בעקבות המחזה שראה נתקף בהלם, וזו הסיבה שלא טרח להזעיק עזרה,
ובמקום זאת הוא עצר מונית ונסע לביתו.
ה. במהלך עדותו בבית המשפט לא הכחיש המערער את שיחותיו עם עדי התביעה הדר כהן
ודוד לוי, אך לטענתו התוודותו בפני לוי לא היתה אלא התרברבות שמאחוריה אין
ממש. על מנת לתמוך בגרסה שהמנוח נוטה לשקר ואין לקבל גרסאותיו המילוליות
כלשונן, הגישה ההגנה חוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר לריה (נ9/), לפיה המערער
סובל מהתנהגות "שניתן להגדירה שקרנית פתולוגית". אלא שכנגד חוות דעת זו יש גם
אחרות שמציגות את המערער כמניפולטיבי (ת44/).
ו. עינינו הרואות כי בפני הערכאה הראשונה הונחו ראיות למכביר, שחלקן כוללות
התוודות של ממש, והן נתמכות באותם פרטים על מקום המצאה של הגופה, דרך ההמתה,
וכן מה שנעשה בפריטים שונים שהיו על גופת המנוח. אכן, פרטים מן הסוג הזה יכול
לדעת גם מי שצפה ברצח ולא נטל בו חלק, אך את האפשרות הזו דחה בית המשפט, שהרי
ההתוודות של המערער בפני חבריו לא היתה כתוצאה מלחץ של חקירה שהתנהלה אותה עת
או משמועות שהילכו באויר והמפלילות אותו, אלא היה זה המערער עצמו שיזם את
המפגשים עמם בשעת לילה מאוחרת על מנת לספר להם את גרסתו.
את כל אלה משלימה העובדה שלמערער היה מניע לבצע את המעשה, הואיל והמנוח אמור
היה להעיד מטעם התביעה במשפטו.
4. בפני בית המשפט קמא נתגלעה מחלוקת בשאלה אם אותה סכין השייכת לדוד לי
(ת17/), היא הסכין שבה בוצע הרצח, ועל השגותיה חזרה עורכת הדין קינן -שחם גם
בפנינו. על כך השיבה הערכאה הראשונה, שבגופה נמצאו דקירות שחלקן תואמות את
מבנה להב הסכין (ת7/), ואם נמצאו גם כאלו שאינן תואמות, ההסבר לכך יכול להיות
בזמן שחלף מאז גרימת המוות ועד לגילוי הגופה, זמן שהיה די בו כדי לגרום לרקבון
מתקדם ולשינוי בגודלם של פצעי הדקירה. מסקנה זו מקובלת עלינו, ולמעלה מן הדרוש
נוסיף כי גם אם נעשה שימוש בסכין אחרת, אין בכך כדי להפחית ממשקלן המצטבר של
הראיות המפלילות האחרות, שכולן מצביעות, ובמידת הבטחון הנדרשת בפלילים כי היה
זה המערער שביצע את המעשה.
5. לבסוף ראינו להדגיש עוד עניין אחד שעלה במהלך טיעונה של באת כוח המערער
בפנינו. עורכת דין קינן-שחם השיבה לבית המשפט כי כיום יש בפיו של המערער גרסה
משלימה מזו שמסר בעבר, לאמור שאת המעשה בצעו אחרים, שני אחים שבשמם נקב. את
הטענה הזאת לא נוכל כמובן ללבן, ואם סבורים המערער ובאת כוחו כי יש בגרסה זו
ממש, הדרך הנכונה היא להפנותה לרשויות החקירה.
הערעור נדחה.
ניתן היום כא באלול התש"ס (21.9.00).
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97062500.C04