השופט מ' חשין:

 

           האם זכאית היא המערערת לקבל מאת הרשויות מידע על-אודות מצבה הנפשי ועל-אודות מידע שנמסר לרשויות ואשר הוליך לבדיקתה בכפיה בידי פסיכיאטר? בית-המשפט המחוזי בשיבתו לדין כבית-משפט לעניינים מינהליים השיב לשאלה זו בשלילה, ועתה הונחה הסוגיה לפיתחנו.

 

 

 

 

עיקרי העובדות שלעניין

 

2.          היה זה במהלך שנת 1999 שאנשים שונים פנו לרשויות הרווחה בעיר מגוריה של המערערת, בהביעם חשש למצבה הנפשי. פניה אחת מִנִּי אותן פניות הגיעה אל ד"ר דוד רבינוביץ, מנהל המירפאה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי רמב"ם. ד"ר רבינוביץ חשש שמא עלולה המערערת לשלוח יד בנפשה, ועל-כן העביר את הפניה למשיב 2, ד"ר דן אנוך, הפסיכיאטר המחוזי בחיפה. בתיתו דעתו למידע שהועבר לידיעתו, וכסמכותו (לכאורה) על-פי חוק, החליט ד"ר אנוך לזמן את המערערת לבדיקה רפואית, וכך שלח אליה הזמנה בזהל"ש:

 

לאור מידע רפואי שהגיע אלי, אני רואה כחובתי להזמינך לבדיקה רפואית נפשית חזותית ומבקש שתופיע/י תוך שבוע ימים במרפאה הפסיכיאטרית של ביה"ח רמב"ם.

 

עלי להודיעך שבהעדר שיתוף פעולה מצידך לא תהיה לי ברירה אלא, לשקול הבאתך לבדיקה בניגוד לרצונך.

 

אני מקווה שבירור כזה, יאפשר התייחסות נכונה ומועילה למצבך, בהתאם לנתונים שיתבררו ומקווה שתבין/י את חשיבות הופעתך לבדיקה.

 

במידה והנך נמצא/ת בטיפול פסיכיאטרי במסגרת אחרת, נבקשך להעביר אלינו בדחיפות תעודה רפואית רלוונטית בקשר למצבך הנפשי. (ההדגשה במקור - מ' ח')

 

 

3.        המערערת נזדמנה לפגישה כפי שנדרשה, ולאחר שיחה החליט ד"ר אנוך - על-פי התרשמותו - כי אין מקום לכפות על המערערת טיפול נפשי או אחר. ד"ר אנוך המליץ אמנם למערערת כי תקבל באורח וולונטרי טיפול נפשי, אך זו סירבה להצעה. במכתבו אל בא-כוחה כך תיאר ד"ר אנוך את התרשמותו מפגישתו עם המערערת:

 

הופיעה לבדיקה ב-6.2.00 עפ"י הזמנתי.

 

בבדיקה נמצאה בהכרה מלאה, קשובה, מרוכזת בכל המובנים, אפקט חשדני מעט נסער, תואם. אין הפרעות בחשיבה לא בהלך ולא בתוכן, אך יש לחץ של דיבור עם נפח ונטיה לצירקומסטנציאליות, אין הפרעות בפרספציה, אין סימנים לפעילות פסיכוטית חריפה. שיפוט ובוחן מציאות תקינים, שוללת מחשבות התאבדות או נסיונות אובדניים.

 

בסיכום: מדובר באישה בעלת אישיות פרנואידית, אך אין מקום להתערבות בכפיה. הומלץ בפניה לפנות לטיפול פסיכיאטרי מרצונה אך היא סירבה.

 

 

4.        למן אותה שיחת-איבחון בלישכתו של ד"ר אנוך, אין לה למערערת מנוח. תוהה היא מה הביאה לבדיקה, מי היו אלה שדיווחו כי לוקה היא בנפשה, מה מידע רפואי יש בידי ד"ר אנוך על-אודותיה, מה הייתה חוות-דעתו ומה הייתה אבחנתו על-אודות מצבה הנפשי. המערערת חדורה בתחושה קשה כי הוטל בה אות-קלון של "חולת נפש", כביכול, בלא כל הצדק או טעם ראויים - ומכאן עתירתה לקבלת כל אותו מידע שהיא מבקשת כי יותַן בידה.

 

           ד"ר אנוך סירב להיעתר לבקשת המערערת למסור בידה מידע שביקשה, בסוברו כי מוסמך הוא על-פי דין לסרב לבקשה וכי ראוי לסרב לבקשה.

 

5.        בית-משפט קמא עיין בחומר הרפואי בהסכמת בעלי-הדין, והחליט כי יש לדחות את בקשתה של המערערת. במהלך הדיון הציע בית-המשפט, אמנם, כי החומר במלואו יועבר לחוות-דעתו של רופא מומחה, אך המערערת סירבה להצעה. וכך, לסופו של דיון נדחתה עתירתה של המערערת. על הכרעת דין זו הערעור שלפנינו.

 

 

השאלה שבמחלוקת

 

6.        וזו היא השאלה שבמחלוקת בין בעלי- הדין: האם היה ד"ר אנוך, הפסיכיאטר המחוזי, חייב ליתן בידי המערערת את החומר הרפואי שהחזיק בו ואשר עניינו מצבה הנפשי? המערערת טוענת לחובה המוטלת על ד"ר אנוך, ואילו הפרקליטות תומכת במסקנתו של בית-משפט קמא ולפיה יש לדחות את עתירת המערערת.

 

 

על יחסי רופא-חולה ומטפל-מטופל

 

7.        יחסי רופא-חולה - כמותם: יחסי מטפל-מטופל - מעיקרם ומטיבעם אין הם יחסים בין גורמים שווי-כוחות. הרופא - כבענייננו - מחזיק בסמכות, ובידו אף הכוח, הידע, המיומנות והכלים לאיבחון מצבו של המטופל ולטיפול בו. בה-בעת נעדר המטופל על-הרוב ידע, מיומנות וכלים הנדרשים להתמודד עם מצבו; נזקק הוא לרופא ותלוי הוא בו. רווחתו, נוחותו ובריאותו של החולה - לעיתים: חייו ממש - תלויים ברופא. במארג כללי זה מוצאת מקומה הסוגיה הנסבה על זכותו של החולה כי יימסר בידו מידע על-אודות מצבו הרפואי, על מצב גופו ועל מצב נפשו. ובסוגיה זו, כבסוגיות אחרות במשפט ובחיים, בחינה מקרוב תעמיד אותנו על הכוחות המושכים לצדדים, כל כוח לצידו-שלו.

 

8.        מעבר מזה, מתייצבים במלוא קומתם והדרם כבוד האדם, חירותו של האדם והאוטונומיה שכל אדם באשר הוא אדם זכאי לה. האדם, על דרך העיקרון, אדון הוא לגופו ולנפשו, וזיקתו הבלתי-אמצעית לגופו ולנפשו מזכות אותו, לכאורה, בקבלת מידע על-אודות גופו ונפשו. מידע שרופא מחזיק בו בעניינו של חולה ומטופל, מחזיק הוא בו בנאמנות עבור החולה והמטופל, ונדרש מכאן - שוב: לכאורה - כי מידע זה יעמוד לרשות החולה והמטופל, לבקשתם. כך באשר למידע וכך באשר לכל פעילויותיו של רופא ביחס לחולה ולמטופל - פעילויות האמורות להיות שקופות לחולה ולמטופל. על דרך זו נשמרת האוטונומיה של החולה והמטופל; זוכה להגנה זכותם של אלה על גופם ועל נפשם; ונשמר להם אף חופש הבחירה המושכלת לאשר ייעשה בהם - בגופם ובנפשם - ומה הליכי מרפא יינקטו לגביהם. ועוד נאמר על חובתו של רופא לגלות מידע לחולה:

 

"גילוי המידע מעורר בקרב החולים מודעות למחלה ולאופן הטיפול בה, ומחזק את שיתוף הפעולה של החולים בתהליך. ...הגילוי מונע לחץ וכפיה חיצוניים, פיתוי החולה או שכנועו לבחור בטיפול, ומצמצם אפשרויות להונאה. הגילוי יוצר מערכת יחסים איכותית בין הרופא לחולה. הגילוי מאפשר שיתוף פעולה בין הצדדים בתהליך ההחלמה והריפוי. ...גילוי מידע עוזר לרופא ולחולה להתמודד עם אפשרות המוות, ומאפשרת הערכה עניינית ביחס לעתיד.... הגילוי מונע מהרופא מצב של העמדת פנים ומאפשר לו התמקדות באמת, ועל ידי כך נוצרת מערכת יחסים אמינה. מבחינה אובייקטיבית, פעולת גילוי מגינה על בצוע תהליך של טיפול נסיוני." (ד"ר נילי טבק, "גילוי מידע ואמירת אמת למטופלים" רפואה ומשפט (מאי, 1993), 14-13).

 

 

9.        עד כאן - הכוחות המושכים אל העבר האחד. ואולם יש כוחות המושכים אל העבר האחר, אל עבר הצורך והכורח שלא לגלות מידע לחולה. שיקולים אלה מרכזים עצמם, כמובן - בראש ובראשונה - בחולה עצמו ובצורך להגן עליו ולו מפני עצמו. לעיתים, מידע כי יימסר לחולה על-אודות מצבו הרפואי, עלול אותו מידע לפגוע בבריאותו ואף לסכן את חייו. בנסיבות מסויימות, למשל, מסירת מידע לחולה על-אודות מצבו עלולה לפגוע במוטיווציה שלו להחלים ולהשפיע על נפשו כדי-כך שיבוא עד ייאוש. השפעה נפשית קשה יכולה אף להתבטא בתסמינים פיזיולוגיים קשים. אשר ללוקים בנפשם, מסירת מידע על-אודות מצבם הרפואי עלולה להסב להם נזק רב במיוחד, מעבר לנזק העלול להיגרם לחולים בגופם. המידע יכול שיעמיס על נפשם הפגועה בלאו-הכי עומס רגשי כבד, חרדות וקשיים, ונוכח מצבם הנפשי אפשר אף שלא יעמוד להם כוחם להתמודד עם אותו מידע. עד כאן - נזק שמידע יכול שיגרום לחולה, והפטרנליזם הטבוע במשפט יתבע מאיתנו ממילא לְחַסּוֹת על אותו מידע ושלא לגלותו לחולה.

 

10.      יתר-על-כן: לעניינם של הלוקים בנפשם קיים ועומד גם הצורך להגן על שלום הציבור ועל ביטחונו. אכן, החשש הוא לא אך שחולי הנפש יינזקו בנפשם - ואולי גם יפגעו ביודעין בגופם - אלא אף שיפגעו באחרים, בין במי שמסרו מידע לרופא, בין ברופא עצמו ובמי שעזרו על-ידו ובין בצדדים שלישיים. מי הוא זה ואיזה הוא שיקבל בשוויון נפש מידע על כך שלוקה הוא בנפשו, ומי נביא ויצפה כיצד יגיב מי שיקבל מידע קשה זה? מחובתנו לצפות גם את הבלתי-צפוי במהלכם הרגיל של הדברים - תגובתם הקשה והבלתי צפויה של הלוקים בנפשם בהיוודע להם מצבם - ולהגן לא אך עליהם אלא על אחרים גם-הם מפני סכנות צפויות ובלתי-צפויות מציבור חולים זה במיוחד. לשיקולי הסיכון הנשקף מחולה לעצמו או לזולתו, ראו עוד: ע"א 219/79 ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3) 766. ראו עוד והשוו: א' אבירם, צ' אדמון, מ' אייזנשטדט, א' קנטר, "מגמות שינוי ושימור בחקיקה בתחום בריאות הנפש בישראל: תהליך חקיקתו של החוק החדש לטיפול בחולי נפש", משפטים ל"א (תש"ס-2000) 145, 147-146.

 

11.      אלה הם אפוא השיקולים המושכים לצדדים בנושא מסירת מידע לחולים ולמטופלים, וענייננו הוא - למותר לומר - במי שלקו בנפשם. על רקע מאבק זה בין השיקולים הנוגדים הבה נתבונן בדברי החוק שלעניין.

 

 

תשתית נורמטיווית

 

12.      שלושה חוקים הם לענייננו, ואלה הם השלושה: חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (חוק הטיפול או חוק טיפול בחולי נפש); חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (חוק זכויות החולה); וחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (חוק חופש המידע). שני החוקים הראשונים מכילים הוראות מפורשות באשר למסירת מידע לחולה ולמטופל, ועל-כן נזכר חוק חופש המידע אך בשוליים. אף אנו לא נעמוד על חוק חופש המידע, בהניחנו כי הסוגיה שלפנינו תמצא את פיתרונה - ואכן מוצאת היא את פיתרונה - בשני החוקים האחרים, בין בהיותם חוקים ספציפיים בין אחרת. השוו עוד: סעיפים 14(א)(11) ו-20 לחוק חופש המידע.

 

13.      ענייננו הוא אפוא בחוק טיפול בחולי נפש ובחוק זכויות החולה, וכפי שנראה להלן, אחת הסוגיות החשובות שנעסוק בה תהיה על-אודות היחס בין אותם שני חוקים. הבה נבחן חוקים אלה, אחד לאחד, ולאחר מכן נעבור לבדיקת היחס ביניהם. למותר לומר כי נרכז עצמנו בסוגיה המעסיקה אותנו עתה באשר למסירת מידע לחולה ולמטופל על-אודות מצב בריאותו.

 

 

לעניינו של חוק טיפול בחולי נפש

 

14.      חוק טיפול בחולי נפש בא תחת חוק שקדם לו והוא חוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955. החוק דהאידנא - כמוהו כחוק שקדם לו - השניים, כשמם, תכליתם הייתה והינה להסדיר ענייניהם של חולי נפש. החוק החדש, כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק, מייסד עצמו "על הנסיון שנרכש במשך שלושים וחמש שנות הפעלתו של החוק הקיים לטיפול בחולי נפש שנחקק בשנת תשט"ו-1955. ההצעה משקפת את השינויים והחידושים שחלו בתחום הטיפול במחלות הנפש, את ההתקדמות הרבה שהושגה בהבנת התהליכים הנפשיים של החולים, והיא מבטאת את ההשקפות הרווחות היום בעולם הנאור בענין ההגנה על זכויותיהם של החולים." (ה"ח תש"ן, 239). בין היתר נחקקו בחוק החדש הוראות שכמותן לא היו בחוק שקדם לו, ואלה היתוספו ל"מגילת זכויותיו" של חולה הנפש (שם, 248). על דרך הכלל נועד החוק החדש - כמוהו כחוק הקודם - להכיר בייחודיות של אוכלוסיית חולי הנפש בתוך הציבור שאינו חולה, ובין היתר - אפשר בעיקר - להגן על האוטונומיה של החולה ועל כבודו כאדם. וכדבריה של ד"ר כרמל שלו בסיפרה בריאות, משפט וזכויות אדם (תל-אביב, תשס"ג-2003), 93:

 

"אוכלוסיית החולים במחלות-נפש צורכת שירותי בריאות רבים, לאו דווקא פסיכיאטריים. הם מבקרים בתדירות גבוהה במרפאות, מקבלים מרשמים רבים יותר לתרופות, סובלים יותר מתופעות-לוואי ונזקקים לבדיקות רבות יותר. מבין המחלות הכרוניות, מחלות- הנפש הן הקשות ביותר מבחינת התיוג החברתי השלילי (סטיגמה) המיוחס לחולים בהן. מבחינה משפטית, מחלות-הנפש מעוררות סוגיות מיוחדות, לרבות שאלות בדבר טיפול או אשפוז בכפייה... החוק החדש ניסה למצוא איזון שקול יותר בין זכויות החולה לאוטונומיה, חירות וכבוד לבין טובתו שלו וטובת הציבור.

 

15.      הוראת סעיף 35 שלחוק הטיפול היא הוראת החוק לענייננו עתה. נסבה היא על זכויותיהם של חולי נפש - בהן זכותם של החולים למידע על-אודות מצב בריאותם - ומכאן שמצויה היא במרכז דיוננו. וכך מורה אותנו החוק (בחלקו שלענייננו עתה):

 

 

 

עיקר הוא כמובן בהוראת סעיף 35(יא), ובה שתי אוּנוֹת המתקשות, לכאורה, לחיות בשלום ביניהן. הרישה להוראת סעיף 35(יא) מודיעה אותנו כי "חולה זכאי לקבל מידע רפואי בקשר למצבו", והקורא הוראת-חוק זו עשוי היה לסבור לתומו כי זכותו של החולה זכות ככל זכות אחרת במשפט: כי בהיותו בעל "זכות" זכאי הוא חולה לקבל מרופא כל מידע רפואי שיבקש באשר למצבו הרפואי, וכי חובה היא המוטלת על הרופא לקיים במלואה זכותו זו של החולה. כך היא תחילתו של מיקרא, עד שנשפיל עינינו לסופו של כתוב, לסיפה שלסעיף 35(יא): "המידע יימסר לו [לחולה] לפי שיקול דעתו של הרופא". הנה-כי-כן, הזכות לקבל מידע אין היא זכות במשמעותו המקובלת של המושג, והרי זכות שקיומה תולה עצמו בשיקול דעתו של הזולת - לאו "זכות" היא. בה-בעת, גם אם זכותו של חולה נפש לקבל מידע על-אודות מצבו הרפואי לאו "זכות" היא, לא נאמר כי מחוקקנו שִיחֵת מילָיו לריק. קביעתו של החוק כי יש לו לחולה "זכות" למידע, עצם קביעה זו יש בה כדי להטביל את שיקול דעתו של הרופא באותה "זכות". החוק כמו מורה אותנו כי תחנת המוצא לשיקול דעתו של הרופא תימצא ב"זכותו" של החולה לקבל מידע, וכי אם לא יימצא טעם ראוי שיכריע את הכף זכותו של החולה תעמוד לו לקבל מידע כבקשתו.

 

16.      עיקר הוא, כמובן, בתוכן שיקול דעתו של הרופא, ובמיקטע זה יימצא לנו כי החוק אינו מדריך אותנו כיצד יפעיל רופא את שיקול דעתו, מה שיקולים ידריכו אותו, ומה יהא מישקלם של אותם שיקולים שלעניין. שיקול דעתו של הרופא נחזה על-פניו להיותו שיקול-דעת מוחלט - שיקול דעת ללא סייגים וללא מיגבלות - ואולם אין צורך כי נרחיב דברים ונסביר כי שיקול הדעת אין הוא מוחלט כל עיקר; שאם שיקול דעת המכונה מפורשות בדין כשיקול דעת "מוחלט" אין הוא שיקול דעת מוחלט כולי האי (ראו והשוו: בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 528-527), קל וחומר שיקול דעת שאינו מכונה כך. מיתחם שיקוליו של הרופא ייגזר, כמקובל, תוך לימוד מטרותיו ותכליתו של החוק, ולענייננו נאמר כך: ראשית לכל, כפי שראינו תחנת המוצא היא בזכותו של חולה לקבל מידע על-אודות מצבו הרפואי. המידע על-אודות מצבו הרפואי של מטופל אין הוא רכושו הפרטי, של הרופא או של המוסד (בית חולים וכיו"ב) בו עובד הרופא. הרופא מחזיק במידע בנאמנות ובעל הזכות העיקרי הוא החולה.

 

           אלא שזכותו זו של החולה אין היא זכות מוחלטת. ככל זכות אחרת במשפט, מסוייגת זכותו של החולה בסייגים הנדרשים מן הנושא, ומישקלם של אותם סייגים ישתנה ממקרה למקרה ובנסיבותיו של כל עניין ועניין. על השיקולים העיקריים לעניינו של חולה נפש עמדנו בדברינו לעיל (ראו פיסקאות 8 עד 11) - נזכיר: מדברים אנו בבריאותו הנפשית והגופנית של החולה ובחשש לפגיעה בזולת - ויישומם של הסייגים יכול שישתנה ממקרה למקרה. הרופא חייב אפוא לשקול בדעתו את השיקולים המושכים לצדדים - את השיקולים ואת מישקלם היחסי - ולסופו של שיקול שומה עליו להכריע לכאן או לכאן. למותר לומר כי שיקול דעתו של הרופא נתון לביקורת שיפוטית כמקובל (בין בגידרי המשפט הציבורי, כבענייננו, בין בגידרי המשפט הפרטי).

 

17.      אשר לענייננו-שלנו: שיקול דעתו של ד"ר אנוך נתון, כמובן, לביקורת שיפוטית, ולו נגזר עניינה של המערערת אך לפי הוראות חוק הטיפול, כי-אז היה מקום לבחון שיקול דעת זה לגופו על-פי המיבחנים המקובלים. אלא שחוק זה אינו החוק היחיד שלעניין, ועד שנדע את דרכנו שומה עלינו לבחון ולברר עניינו של החוק השני האחר, הלא הוא חוק זכויות החולה. הבה נעבור אפוא לבחינתו של חוק זה.

 

 

 

 

 

חוק זכויות החולה

 

18.      חוק הטיפול נחוק בשנת 1991, וכחמש שנים לאחריו, בשנת 1996, ראה אור חוק זכויות החולה. ביני לביני באו לעולם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. עיקר ענייננו הוא, כמובן, בכבוד האדם וחירותו, ולמותר להזכיר השפעתם של חוקים אלה על דרכי פירושם של חוקים שקדמו להם. סעיף 18 שלחוק זכויות החולה נסוב על זכותו של מטופל לקבל מידע רפואי על-אודות מצב בריאותו, וכך מורה הוא אותנו:

 

 

להשלמה נוסיף, כי "מטופל" הוא - כהגדרתו בסעיף 2 לחוק - "חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי"; "מטפל" כהגדרתו (שם) כולל, כמובן, רופא; ו"טיפול רפואי" הוא: "לרבות פעולות איבחון רפואי, טיפול רפואי מונע, טיפול פסיכולוגי או טיפול סיעודי".

 

19.      חוק זכויות החולה, שלא כחוק הטיפול, מפרט הן בזכותו של חולה לקבל מידע על-אודות מצבו הרפואי הן בסייגים השלובים באותה זכות; הוראת סעיף 18(א)  מכוננת את זכותו של החולה לקבל מידע, והוראת סעיף 18(ג) מדריכה את שיקול דעתו של המטפל כי "אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל או לסכן את חייו", כי-אז רשאי המשפט שלא למסור למטופל מידע רפואי הנוגע לו, במלואו או בחלקו. ניתן דעתנו כי מטפל רשאי למנוע מידע ממטופל אך בתיתו דעתו לבריאותו של המטופל, ורשאי הוא לשקול אך שיקול זה בלבד. מטפל אינו רשאי ואינו מוסמך, לכאורה, למנוע מידע ממטופל אם מסירת המידע עלולה לסכן את הזולת (את הרופא עצמו או אדם אחר). כפי שראינו, שיקול סיכונו של הזולת מהווה שיקול ראוי שלא למסור מידע לחולה על-פי חוק הטיפול. לא כן הוא דברו של חוק זכויות החולה, ששיקול סיכונו של הזולת אינו שיקול ראוי לאי-מסירת מידע למטופל על-אודות מצבו הרפואי. שיקול הגנת הזולת עולה בחוק זכויות החולה בהקשר אחר; ראו סעיף 20(א)(5) לחוק, המדבר על מסירת מידע לאחר על-אודות מצבו הרפואי של מטופל מקום שמסירת המידע "חיונית להגנה על בריאות הזולת או הציבור". לא כן בענייננו. לשאלה זו נוסיף ונידרש עוד להלן.

 

20.      דבר אחרון: לכאורה, וכהוראת סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה, מצומצמת זכותו של מטופל לקבל מידע רפואי אך "מהרשומה הרפואית... המתייחסת אליו" - כך ולא עוד אחרת. אלא שבתיתנו דעתנו להוראת סעיף 17 לחוק זכויות החולה, שלפיה חייב מטפל לתעד ברשומה רפואית את מהלך הטיפול, והרשומה אמורה לכלול, בין היתר, מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי, עברו הרפואי של המטופל, איבחון מצבו הרפואי והוראות הטיפול; וביודענו כי הגדרת "רשומה רפואית" (בסעיף 2 לחוק) כוללת גם את "התיק הרפואי של המטופל שבו מצויים מסמכים רפואיים על אודותיו"; נוסיף ונדע כי אין הבדל של-ממש בהקשר זה בין החובה למסירת מידע לפי חוק הטיפול לבין החובה למסור מידע לפי חוק זכויות החולה.

 

21.      חוק זכויות החולה חידש חידוש גדול בכוננו ועדות אתיקה ובציידו ועדות אלו בסמכויות מסמכויות שונות. לכינון הוועדות ראו סעיף 24 לחוק ולמיקצת סמכויותיהן ראו, למשל, סעיף 23 לחוק. ראו עוד: תקנות זכויות החולה (דרכי מינוי, תקופת כהונה וסדרי עבודה של ועדות אתיקה), תשנ"ז-1996. ועדת אתיקה היא בת חמישה חברים: אדם הכשיר להתמנות שופט בית-המשפט המחוזי - יו"ר, שני רופאים מומחים, כל אחד מתחום התמחות אחר, פסיכולוג או עובד סוציאלי ונציג ציבור או איש דת. הרכב מיוחד זה שלוועדות האתיקה נועד ליתן פתרונות רחבי-אופק לשאלות מתחומי המשפט, הרפואה, החברה, המוסר, הפסיכולוגיה והדת. ראו עוד: ג' ב' גרונפלד "ועדות אתיקה במוסדות רפואיים" מתוך: דילמות באתיקה רפואית (עורך ר' כהן-אלמגור, מכון ון ליר, ירושלים, 2002), 88, 104-100).

 

22.      לענייננו-שלנו נחזור להוראת סעיף 18 (ג) עד (ה) שלחוק זכויות החולה (ראו לעיל, פיסקה 18), ונדע כי החלטתו של רופא שלא למסור מידע למטופל אמורה לעבור ביקורתה של ועדת אתיקה. וכך, רופא המחליט כי בשל אחד הטעמים המנויים בסעיף 18(ג) שלחוק אין למסור מידע למטופל על-אודות מצבו הרפואי, חייב להודיע על הדבר לוועדת אתיקה, למסור לוועדה מה מידע לא מסר למטופל, ומה טעם החליט כפי שהחליט (סעיף 18(ג) סיפה לחוק). ועדת האתיקה רשאית לאשר את החלטת הרופא, לבטלה או לשנותה (סעיף 18(ד)), ומוסמכת היא לשמוע לעניין זה את המטופל או אדם אחר (סעיף 18(ה)).

 

           הנה-כי-כן, שלא כהסדר שבחוק הטיפול - שהחלטת הרופא אינה כופפת עצמה אלא לביקורתו של בית-המשפט - כונן חוק זכויות החולה ועדה מיוחדת בתוככי החוק, והיא ועדת ביקורת האמורה לבחון החלטתו של רופא שלא למסור מידע לחולה. עוד ניתן דעתנו, כי ועדת אתיקה אינה בבחינת ועדת ערר רגילה, דהיינו, ועדה שהנפגע יכול לשפוך לפניה, או שלא לשפוך לפניה, תרעומתו על החלטתו של רופא. ועדת אתיקה היא איבר בלתי-נפרד מן המנגנון של אי-מסירת מידע למטופל על-אודות מצבו הרפואי; והחלטתו של רופא שלא למסור מידע לחולה עוברת מאליה לבחינתה ולשיקולה של ועדת אתיקה. ראו עוד: פרופ' א' כרמי, בריאות ומשפט (כרך א', תשס"ג-2003), 831-829.

 

 

בין חוק לחוק - מהו החוק?

 

23.      הנה-כי-כן, נושא זכותו של חולה נפש לקבל מרופאו מידע על-אודות מצבו הרפואי, נשלט לכאורה בידי שני דברי-חוק: בידי חוק הטיפול ובידי חוק זכויות החולה. תכלית ההסדרים בשני החוקים אותה תכלית היא, למותר לומר, אך אין זהות בין ההסדרים עצמם. אכן, "משקלם המצטבר של החוק לטיפול בחולי נפש, חוק זכויות החולה וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מלמד שיש להקפיד הקפדה רבה יתרה עת נפגעת זכות מזכויותיו של החולה" (ה"פ (ת"א) 506/01 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, טרם פורסם), ואולם לעניין מישקלם הנפרד של חוק הטיפול ושל חוק זכויות החולה, ניתן לטעון כי מיתחם שיקול הדעת של הרופאים בשני החוקים אין הוא אותו מיתחם. והשאלה שאלה: מהו היחס בין ההסדר שנקבע בחוק הטיפול לבין ההסדר שנקבע בחוק זכויות החולה? וכמסקנה נדרשת מכך: מהם העקרונות האמורים להדריך רופא לעת ששוקל הוא בדעתו שלא למסור לחולה נפש מידע על-אודות מצבו הנפשי?

 

24.      גם חוק הטיפול גם חוק זכויות החולה, השניים מחילים עצמם על חולי נפש - חוק אחרון, בשל היותו של חולה נפש בגדר "מטופל" - ואולם חוק זכויות החולה גובר, לכאורה, בהיותו חוק מאוחר לחוק הטיפול, והרי הכלל הוא כי חוק מאוחר גובר על חוק שקדם לו lex posterior derogat legi priori. ואולם רק לכאורה כך, שכן חוק הטיפול הוא חוק ספציפי ביחס לחוק זכויות החולה, והרי למדנו כי חוק מאוחר כללי אינו גובר על חוק מיוחד שקדם לו: lex posterior generalis non derogat lex specialis priori. לכללי פרשנות אלה ולטעמים המאששים אותם, ראו, למשל: א' ברק, פרשנות במשפט: תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון, 565 ואילך. ואחרי כל אלה ידענו גם זאת, כי כללי פרשנות אלה - כמוהם ככללי פרשנות אחרים - נועדו בעיקר להדרכה: בני השכל הישר הם, אין הם כופים עצמם עלינו, והרי כלי הם בידינו לגילוי תכלית החוק ולמציאת ההסדר המשפטי הנכון להחלתו על מערכת עובדות הניצבת לפנינו.

 

           נוסיף עתה על שני כללי פרשנות אלה את כלל הפרשנות הראשוני ולפיו שומה עלינו לעשות כמיטבנו כדי ליישב בין שני חוקים הנדמים לכאורה כשני חוקים שאינם מתיישבים זה-עם-זה (השוו: ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, (כרך שני, ירושלים, תשנ"ג-1993), 334-333) - והוא כלל הפרוש כחופה על שני הכללים של חוק מאוחר וחוק מיוחד, כמותם כשאר כללי פרשנות במשפט - והדרך פתוחה לפנינו לנסות וללוש בשני החוקים שלענייננו במטרה למוץ מן השניים את הטוב שבכל אחד מהם. לשון אחר: נעשה במיסגרת המשפט כיכולתנו כדי שלא לפרש את חוק זכויות החולה כמבטל מכללא את חוק הטיפול; נהיה ערים לקיומו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקק לאחר חוק הטיפול ולפני חוק זכויות החולה; וניתן דעתנו במיוחד לתכליתו של חוק זכויות החולה כהוראת סעיף 1 בו, לאמור: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". ראו עוד: י' מלמד, ד' שניט, ר' קימחי ו-א' אליצור "הסכמה מדעת עפ"י חוק לטיפול בחולי נפש (1991) בהשוואה לחוק זכויות החולה (1996)", הרפואה, כרך 134 (15.6.98) 956, 1000; דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק - חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 458.

 

25.      מהו אפוא ההסדר משפטי אשר יחול על מסירת מידע רפואי בידי רופא לחולה בנסיבות שבהן חלים על מערכת העובדות הן הוראות חוק הטיפול הן הוראות חוק זכויות החולה? לשון אחר: לעניינו של חולה נפש - אותו חולה שחוק הטיפול מייחד עצמו לעניינו - מה הסדר יחול על חובתו של רופאו למסור לו מידע על-אודות מצבו הרפואי? האם יחול ההסדר שבחוק הטיפול או ההסדר שבחוק זכויות החולה? בשוותנו נגד עינינו את כל כללי הפרשנות שלעניין, דעתנו היא כי על עניינו של חולה נפש יחול ההסדר הקבוע בחוק הטיפול בעיקר בשל היותו הסדר ספציפי המייחד עצמו והמתאים עצמו לחולי נפש. בה-בעת, נאמנים להנחיה כי שומה עלינו לעשות כמיטבנו ולראות את הסדרי שני החוקים, ככל הניתן, כמשלימים זה-את-זה - בבחינת הַחֲזֵק בזה וגם מזה אל תנח את ידך, והוא כל עוד אין עיקריהם סותרים זה-את-זה - נראה לנו כי יש ונכון לפרש את הדין כמו נתכוון לשתול בחוק הטיפול הוראות משלימות מחוק זכויות החולה. וכך, לדעתנו, יש לראות את הסינכרוניזציה בין שני החוקים.

 

26.      אחד: בפרשנו את הוראת סעיף 35(יא) לחוק הטיפול, ציינו כי לעניין מסירת מידע לחולה נפש, לא הורנו המחוקק מה אמור הרופא לשקול בדעתו. כל שהודיענו המחוקק לא היה אלא ש"המידע יימסר לו [לחולה] לפי שיקול דעתו של הרופא". שיקול דעתו של הרופא שיקול דעת הוא בעל "ריקמה פתוחה", דהיינו, שיקול דעת הוא הניזון מתכליות החוק, מטובת החולה ומן הצורך להגן על אנשים לבר-החולה. והנה, לעניין טובתו של החולה הינחה אותנו המחוקק מפורשות בהוראת סעיף 18(ג) שלחוק זכויות החולה, וכהנחייתו ימנע רופא מידע מחולה "אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל, או לסכן את חייו". נראה לנו כי לעניין טובתו של חולה לפי חוק הטיפול, זה יהא המיבחן האמור להנחות רופא לעניין מסירתו או אי-מסירתו של מידע רפואי לחולה על-אודות מצב בריאותו. למותר לומר כי המושג "נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית", ועימו שאלת סיכון החיים, ייבחנו על-ידי הרופא בתיתו דעתו למחלת הנפש הספציפית של החולה.

 

27.      שניים: לעת שיקול אם ימסור לחולה נפש מידע אם לאו, שומה עליו על רופא להביא במניין שיקוליו את תכליתו של חוק זכויות החולה כהוראת סעיף 1 שלחוק - התכלית של הגנה על כבודו ועל פרטיותו של החולה - ולראות תכלית זו כמו נשתלה בהוראת סעיף 35(יא) שלחוק הטיפול לעניין שיקול דעתו של הרופא. יחליט הרופא כאשר יחליט ובלבד שיתן דעתו להגן על כבודו ועל פרטיותו של החולה.

 

28.      שלושה: היסוד העיקרי בחוק זכויות החולה שיש לראותו כמחיל עצמו גם על שיקול דעתו של רופא כהוראת סעיף 35(יא) לחוק הטיפול הוא היסוד האירגוני, דהיינו, מנגנון הביקורת של ועדת האתיקה על שיקול דעתו של הרופא. לא נמצא לנו כל טעם טוב שלא לפרש את חוק זכויות החולה כמכַוון עצמו להוספתו של מנגנון ביקורת על שיקול דעתו של הרופא לפי חוק הטיפול, ואכן דעתנו היא שקריאת שני החוקים בצוותא-חדא מחייבת מסקנה כי מנגנון הביקורת יועַד מעיקרו לחול הן על שיקול דעתו של רופא (מטפל) במסירת מידע על-פי חוק זכויות החולה והן על שיקול דעתו של רופא במסירת מידע על-פי חוק הטיפול. פירוש זה שלחוק פירוש ראוי וטוב הוא. וכך, תחת אשר יהא זה בית-המשפט אשר יעביר תחת שבט הביקורת - ובמישרין - שיקול דעתו המיקצועי של רופא יחיד, תופקד סמכות הביקורת הראשונה בידיו של גוף מקצועי. כך גם הוחלט בפרשת פלונית נ' משרד הבריאות (ע"א 7905/02, טרם פורסם). פלונית היתה מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי, ובקשתה הייתה כי יימסרו לה הרשומות הרפואיות לעניין אישפוזה. המערערת ביקשה כי אם יחליט בית-המשפט שלא להורות על העברת החומר לידיה, כי-אז יופעלו ההליכים הקבועים בחוק זכויות החולה וועדת האתיקה תבחן את ההחלטה שלא למסור לידיה את הרשומות כבקשתה. בית-המשפט העליון נענה למערערת, בהחליטו כי זכותה לקבלת מידע מעוגנת בחוק זכויות החולה בהיותו חוק מאוחר וכללי החל על כל החולים כולם, לרבות על חולי נפש. עניינה של המערערת הופנה אפוא לוועדת האתיקה כהוראת סעיף 18 לחוק זכויות החולה.

 

29.      להשלמה נוסיף ונזכיר כי על-פי הוראת סעיף 35(יא) לחוק הטיפול, רשאי רופא להביא במניין שיקוליו סיכון בריאותם או חייהם של אחרים (ראו פיסקה 16, לעיל). שיקול זה נעדר מהוראת סעיף 18 לחוק זכויות החולה (ראו פיסקה 19, לעיל), אך על עומדו הוא עומד בשיקול דעתו של רופא לפי חוק הטיפול. אכן, לעניינם של חולי נפש יש חשיבות נעלה לאפשרות כי החולה יפגע באחרים, ולא נמצא לי טעם טוב וראוי להעלים שיקול זה מסמכותו של רופא למסור מידע לחולה נפש על-פי חוק הטיפול.

 

 

ומן הכלל אל הפרט

 

30.      בערעורה מבקשת המערערת כי ייחשפו לעיניה "כל המידע והרשומות הרפואיות המקוריות". כן מבקשת היא כי יודעו לה אבחנתו המלאה של הרופא הבודק "לרבות הבהרותיו בדבר הסתמכותו ומימצאיו ודבר קביעותיו הרפואיות". ד"ר אנוך סירב להיעתר למערערת - על טעמיו לסירובו לא ידענו - ואולם על-פי פירושנו לחוק, וכהוראת סעיף 18(ג) לחוק זכויות החולה, שומה עליו על ד"ר אנוך להודיע לוועדת האתיקה על החלטתו, לצרף לידיעתה של הוועדה את המידע שלא נמסר למערערת, ואת נימוקיו לאי מסירתו של אותו מידע. משיעשה ד"ר אנוך את שמוטל עליו לעשות, תתכנס ועדת האתיקה ותעשה כסמכותה על-פי החוק. לעניין זה נסב את תשומת לב הוועדה לסמכותה כהוראת סעיף 18(ה) לחוק זכויות החולה, לשמוע את המערערת או אדם אחר. למותר לומר כי סמכותה של ועדת האתיקה היא כסמכותו של ד"ר אנוך, שיקוליו של הרופא הם שיקוליה, ועל דרך העיקרון ידה כידו. למותר לומר כי ועדת האתיקה תשקול בדעתה, כמובן, בתיתה דעתה לרגישויות המיוחדות הכרוכות בעניין שלפנינו.

          

31.      משידענו כי זכותה של המערערת עומדת לה שוועדת האתיקה תיזקק לעניינה, מסקנה נדרשת מאליה היא כי עתירתה לבית-המשפט לעניינים מינהליים הייתה עתירה טרם זמנה - עתירה מוקדמת - שכן טרם מוצו כל ההליכים המינהליים הקבועים בדין. ממילא אין מקום כי נביע דעתנו לגופם של דברים, אם ואם לאו זכאית המערערת לקבל את המידע שהיא מבקשת כי יימסר לה.

 

           ומסענו טרם תם.

 

 

האם חל חוק טיפול בחולי נפש על המערערת?

 

32.      הטיעונים לפנינו השתיתו עצמם על הנחה כי הן חוק הטיפול הן חוק זכויות החולה חלים על עניינה של המערערת, והמערערת לא השמיעתנו אלא טיעונים כלליים באשר לתחומי תחולתם הפרסונלית (ratione personae) של החוקים.

 

           אשר לחוק זכויות החולה, דומה שלא יחלוק איש על כך שחל הוא על המערערת בנושא מסירת מידע על-אודות מצב בריאותה הנפשית. המערערת היתה "מטופל" כהגדרתו בסעיף 2 שלחוק ("המקבל טיפול רפואי"); המערערת קיבלה "טיפול רפואי" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק ("לרבות איבחון רפואי וכו'"); ד"ר אנוך היה "מטפל" (הכולל "רופא" כהגדרת "מטפל" בסעיף 2 שלחוק); והרי נתמלאו תנאי התחולה הפרסונלית. שאלה קשה יותר היא באשר לחלותו הפרסונלית של חוק הטיפול, ובשאלה זו ביקשנו להעיר הערה קצרה.

 

33.      חוק הטיפול עניינו ב"חולה", והגדרתו של מושג זה בסעיף 1 שלחוק הוא "אדם הסובל ממחלת נפש". לכאורה, אפוא, תנאי מוקדם הוא לחלותה של הוראת סעיף 35(יא) לחוק הטיפול על המערערת, שניתן יהא לראותה "חולה" כמשמעות המושג בחוק. ובמקום זה מתעורר קושי. בתחילה נתעורר חשש שהמערערת היא חולת נפש, ועל-יסוד חשש זה נבדקה ואובחנה בידי ד"ר אנוך. אותה עת  חסתה המערערת, לכאורה, בצל החוק. אלא שלאחר הבדיקה נקבע מפורשות כי המערערת אינה חולת נפש, פירוש, הדיאגנוזה - שעל-פי טיבה רטרוספקטיווית היא - לימדה אותנו שהמערערת אינה חולת נפש, וכמסקנה נדרשת מכאן - כי החוק אינו חל עליה. מהו הדין אפוא?

 

           יש יסוד לטענה, כי מבחינת תכליתה של הוראת סעיף 35(יא) שלחוק, בת-תחולה היא ההוראה גם על מי שמלכתחילה היה חשד כי חולה נפש הוא ובדיעבד הסתבר כי אין הוא חולה נפש. במקרה מעין-זה, כך יש להניח, לא תהא מניעה - על דרך הכלל - למסור את המידע לחולה-שאינו-חולה והרי הכל יבוא על מקומו בשלום. כך גם יישלט הנושא, בעיקרו, בידי המומחים לדבר - בכפיפות לביקורת בית-המשפט - וכך ראוי שיהיה. יתר-על-כן: כפי שציינו כבר (ראו לעיל, פיסקה 19), אם תישלט הסוגיה אך בידי חוק זכויות החולה, לא יוכל הרופא (המטפל) לשקול שיקולים של פגיעה בצדדים שלישיים (וברופא עצמו), ושיקול זה עשוי שיהא שיקול שלעניין גם אם יימצא כי הנבדק לוקה בנפשו אך אין הוא בבחינת חולה נפש. לשון אחר: אפשר יימצא כי הנבדק אינו חולה נפש במובנו של חוק הטיפול, ובכל זאת יהא חשש - בשל פגם בנפשו - כי יפגע באנשים שלישיים; למשל, באותם אנשים שסברו בתום-לב כי הנבדק הוא חולה נפש, ומתוך שביקשו את טובתו דיווחו על-כך לרשויות.

 

 

בקשת המערערת לקבל מידע על הטעמים לבדיקה

 

34.      המערערת מבקשת "לחשוף ולהבהיר" את הטעם לזימונה לבדיקה כפויה ואת הטעמים לעריכתה של הבדיקה. לשון אחר: מבקשת היא לחשוף את תוכנו של המידע שהביא להזמנתה לבדיקה, לרבות זהותם של מוסרי המידע. האם עומדת לה למערערת זכותה כי מידע זה ייגלה לה? ככל שהמדובר הוא בדיווחים שנתקבלו על-אודות התנהגותה של המערערת, ניתן להסכים כי אלה נכללים במושג "מידע רפואי" כהוראת סעיף 35(יא) לחוק הטיפול, ודינם כדין שאר המידע הרפואי. ואולם מה באשר לזהותם של מוסרי המידע? לכאורה, מידע זו אינו בבחינת "מידע רפואי" כמשמעותו בסעיף 35(יא) לחוק הטיפול. כן אין הוא מידע רפואי כהגדרתו בסעיף 2 לחוק זכויות החולה, שלפיו "מידע רפואי" הוא "מידע המתייחס באופן ישיר למצב בריאותו הגופני או הנפשי של מטופח או לטיפול הרפואי בו". אם אלה הם פני הדברים, ממילא אין עומדת לה למערערת זכות כי תישקל בקשתה לגילוי שמות המדווחים, לא על-פי חוק הטיפול ולא על-פי חוק זכויות החולה (אם כי יכול הטוען לטעון - וכשאני לעצמי לא אסכים לטענה - שאפשר יחול על נושא זה חוק חופש המידע). מן הצד האחר, ניתן לטעון כי מידע על-דבר זהות מוסרי המידע יש לראותו כמידע נגרר למידע הרפואי וכי הטפל ילך אחר העיקר. בכיוון פרשנות זה של הרחבת תחום פרישתו של החוק יתמוך שיקול נוסף כלהלן: לעיתים מזומנות - ניתן להניח: על הרוב - יהיו אלה אנשים המבקשים אך את טובתו של הנבדק - מכרים, קרובים או שכנים - שידווחו לרשויות על התנהגותו החריגה והמוזרה. הרצון להגן על אנשים אלה ולעודדם לדווח על התנהגות שראוי כי תדוּוַח לרשות, עשוי לחייב הטלת חיסיון על זהותם מאותם טעמים, או מטעמים דומים, להטלת חיסיון על מידע רפואי לגופו. בענייננו הניחו הכל כי זהות מוסרי המידע היא בבחינת "מידע רפואי", והנחה זו, לדעתנו, מיוסדת כהלכה גם מבחינה משפטית.

 

 

כללם של דברים

 

35.      אמליץ לחבריי כי נקבל את הערעור, נבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא, והמשך ההליכים יהיה כמפורט בפיסקה 30 לעיל. ואולם כדי שלא לגרור את ההליכים תקופה ארוכה נוספת, נקצוב לדיווחו של המשיב 2 לוועדת האתיקה תקופה של ארבעים וחמישה ימים. בנסיבות העניין לא יהיה צו להוצאות.

 

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

 

 

המשנה לנשיא (בדימ') השופט ת' אור:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             משנה לנשיא (בדימ')

 

השופט ס' גובראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.

 

 

 

היום, כ"ז בסיוון תשס"ד (16.6.2004).

 

 

 

                                                                                                                                                                                                                  

המשנה לנשיא (בדימ')                      ש ו פ ט                        ש ו פ ט 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03062190_G09.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il