נגד
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.6.02 בב"ש 1441/02 שניתן על ידי כבוד השופט עווני חבש
תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז התשס"ס (3.7.2002)
בשם העורר: עו"ד אריאל עטרי
בשם המשיבה: עו"ד דודי זכריה
החלטה
1. כנגד העורר הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בירושלים בגין עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, וכן שתי עבירות של גניבה לפי סעיף 384 לחוק. על-פי הנטען בכתב-האישום, היה העורר מעורב בתכנון, בהכנה ובניסיון לביצוע פיגוע רב עוצמה בקרב האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים. בפרשה היו מעורבים שלושה נוספים שהועמדו לדין בנפרד מן העורר (להלן: "השלושה"): שלמה דביר (להלן: "דביר"), ירדן מורג (להלן: "מורג") ועופר גמליאל (להלן: "גמליאל").
על-פי האמור בכתב-האישום, בחודש פברואר 2002 קשר העורר קשר עם דביר לביצוע פיגוע בקרב האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים. בהמשך, קשר דביר קשר נוסף עם מורג וגמליאל להשגת אותה המטרה. העורר דן עם דביר והשלושה דנו בינם לבין עצמם פעמים רבות, בנוגע לשאלה היכן וכיצד יש לבצע את הפיגוע. על-פי הצעת העורר, הוחלט לבצעו באמצעות עגלת תופת שתוצב במקום הומה אדם במזרח ירושלים, ובתוכה יותקן מטען חבלה רב עוצמה. לאחר שנבחנו מקומות אפשריים לביצוע הפיגוע, בחר העורר אתר בסמוך לכניסה לבית-הספר לבנות בשכונת א-טור בירושלים, שסביבתו הומה אדם. הוחלט כי הפעלת המטען תיעשה בשעות הבוקר, אז צפוי כי ימצאו רבים באזור הכניסה לבית-הספר, לרבות תלמידות שתגענה למקום לקראת יום הלימודים. במסגרת ההכנות לביצוע הפיגוע, הגיעו העורר וכן השלושה מספר פעמים לאתר, על-מנת להכיר את המקום ולוודא כי המקום יהיה אמנם הומה אדם בשעה הייעודה. בתחילת אפריל 2002 מסר העורר לשלושה עגלה שגנב מתושב ערבי באזור, כדי שתשמש לביצוע הפיגוע, אך עגלה זו נפסלה לשימוש בשל אי התאמתה. עקב כך, גנב העורר עגלה נוספת על כל תכולתה, שכללה ציוד בשווי של כ-150,000 ש"ח. העורר חתך אחת מדפנותיה של העגלה כדי לאפשר את הצבת המטען בתוכה, על כל חלקיו. כמו-כן, רופף את הברגים האוחזים בדופן העגלה, כדי להקטין את התנגדות מבנה העגלה להדף שיווצר בשעת הפיצוץ אשר יופנה לכיוון המיועד. בהמשך, רכשו דביר וגמליאל מעת לעת, במימון שהועמד לרשותם על-ידי העורר, כמויות דלק - בנזין וסולר - בהן מילאו שתי חביות. באמצע אפריל 2002, אף סיפק העורר לשלושה שתי לבנות חבלה שהכילו חומר נפץ, וכן פתיל רועם, נפץ חשמלי ושעון השהיה. כן מסר העורר לשלושה שקית ניילון ובה כ-3.5 ק"ג ברגים להגברת הרסס. עוד דאג העורר, באמצעות אחר, לבצע מראש את החיבורים המתאימים בין השעון, הנפץ, הפתיל ולבנות החבלה, על-מנת למנוע תקלות בהפעלה. המועד המתוכנן לביצוע הפיגוע נדחה בשל צורך בביצוע הכנות נוספות, ונקבע כי הפיגוע ייערך בבוקר של יום 29.4.02. בהתאם לכך, ביום 28.4.02 בשעות הלילה העמיסו דביר וירדן על העגלה את חביות הדלק, את שקית הברגים וכן מכלי גז גדולים שרכשו באותו יום, והסוו את המטען כדי שהעגלה לא תעורר חשד בקרב העוברים והשבים באתר הפיגוע. מאוחר יותר באותו הלילה, הודיע גמליאל לדביר ולירדן כי לא יצטרף אליהם לנסיעה לאתר הפיגוע, אולם הנחה אותם בעל-פה ובאמצעות שרטוטים בכתב, כיצד לסיים את ביצוע החיבורים האחרונים במטען. סמוך לשעה 03:30 הציבו דביר וירדן את עגלת התופת בסמוך לבית-הספר מול הכניסה הראשית, כשהפעלת המטען מכוונת לשעת הגעת התלמידות למקום. אותה עת, הגיעה באקראי למקום ניידת משטרה, ששוטריה הבחינו בשניים. משהתברר לשוטרים כי השניים הציבו במקום עגלת תופת, הוזעק למקום חבלן משטרתי שנטרל את המטען ובכך נמנע הפיגוע. עד כאן תיאור העובדות בכתב האישום.
עם הגשת כתב-האישום כנגד העורר, הגישה המדינה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו. בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' חבש) נעתר לבקשה. בהחלטתו המנומקת, קבע בית-המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת אשמתו של העורר. עוד נקבע כי מן העורר נשקפת לכאורה מסוכנות רבה, ועל כן אין מקום לחלופת מעצר בעניינו. על החלטה זו הוגש הערר לפניי.
2. בטיעוניו המפורטים בכתב ובעל-פה, טען בא-כוח העורר, עו"ד עטרי, כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למרשו. בא-כוח העורר הסכים כי יש בהודעותיו של דביר במשטרה ובדברים שמסר בחקירת השב"כ כדי להפליל את מרשו; עם זאת, ציין כי הדברים שמסר דביר בחקירה לוקים בסתירות ובפירכות אותן פירט בהרחבה בפניי, וטען כי יש בכך כדי לשלול מראיות התביעה את משקלן הלכאורי. עוד ציין כי קיים ספק בדבר כשירותו של דביר להעיד עקב מצבו הנפשי. כן טען כי אישיותו של דביר ילדותית ובלתי בשלה, וכי על-פי עדותו של דביר הוא נוטה לספר שקרים וגוזמאות, באופן שאין לסמוך על הדברים שסיפר בחקירתו. בא-כוח העורר הוסיף וטען כי היתה כוונה להודיע למשטרה מבעוד מועד על מטען החבלה שהוטמן בעגלת התופת כדי למנוע תוצאה קטלנית, ולפיכך אין בידי התביעה להוכיח את היסוד נפשי הנדרש בעבירה של ניסיון לרצח. בהתחשב בכך, ונוכח העדר עבר פלילי לעורר, טען בא-כוחו בפניי כי אף אם קיימות ראיות לכאורה כנגד מרשו, יש מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו.
מנגד, טען בא-כוח המדינה, עו"ד זכריה, כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת אשמתו של העורר, שעיקרן הדברים המפלילים שמסר דביר כנגד העורר בחקירתו במשטרה ובשב"כ. לטענת בא-כוח המדינה, בסתירות עליהן הצביע בא-כוח העורר, אין כדי לשלול את הכוח הראייתי הלכאורי של הפרטים שסיפר דביר לחוקריו. עוד הדגיש כי ממכלול הדברים שמסר דביר לחוקרים ומההתפתחות שחלה בחקירתו, עולה בבירור כי לא רצה בהפללת העורר, באופן המסיר חשש שמא טפל עליו אשמת שווא. הוא טען עוד כי קיימות תמיכות ראייתיות נוספות למעורבותו של העורר בפרשה. אשר לבקשת הסניגור להסתפק בחלופת מעצר, הביע בא-כוח המדינה את התנגדותו לכך, נוכח המסוכנות הלכאורית הרבה הנשקפת לטענתו מן העורר.
3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות כנגד העורר ביחס לשלב המעצר, וכי דין הערר להדחות.
מחומר הראיות המצוי בתיק החקירה, עולה לכאורה כי בקרב החבורה שהיתה מעורבת בניסיון לבצע את הפיגוע נשוא האישום, התקיים מידור חד-סיטרי, והמתווך בין המעורבים השונים היה דביר. גמליאל ומורג שהודו בחקירתם במעורבות בפרשה, ידעו על קיומו של אדם נוסף המעורב בתכנון הפיגוע, אולם דביר נמנע מלחשוף בפניהם את זהותו של אותו אדם. בהתחשב בכך, ונוכח העובדה שהעורר נמנע ממסירת גירסה לאורך כל חקירתו, מבוססת התשתית הלכאורית כנגד העורר בעיקרה על הפרטים שמסר דביר בחקירה - הן בהודעות בכתב שנגבו ממנו על-ידי חוקרי המשטרה, והן בדברים שסיפר לחוקרי השב"כ אשר תועדו במספר רב של זכ"דים. מתיק החקירה עולה לכאורה, כי בחקירתו של דביר חלה התפתחות: תחילה, סירב לשתף פעולה עם החוקרים ושמר על זכות השתיקה. בהמשך, הודה במעורבותו בפרשה נשוא האישום, אולם נמנע מלחשוף את שמות האחרים שפעלו עימו. בין היתר, עשה דביר שימוש בכינוי "X" וכן בכינוי "תוכי" לגבי אדם שנטל חלק בפרשה, על-מנת שלא לחשוף את זהותו. כשנשאל מדוע בחר בכינוי "תוכי", ענה כי החבר שאת זהותו סירב לחשוף, אמר לו שאם ייעצר לחקירה: "הוא יחזור על מישניות כמו תוכי". ביום 4.5.02, נחקר דביר שוב על-ידי חוקר שב"כ ומסר פרטים אודות חלקו של המכונה "תוכי" בפרשה נשוא האישום. במהלך החקירה הזכיר בשגגה את השם "יוסי". משהבין כי חשף את שם שותפו, הסביר כי החבר אותו כינה "תוכי" הוא העורר. משלב זה, מסר דביר פרטים רבים על העורר ועל ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב-האישום.
כאמור, בא-כוח העורר הצביע על סתירות ופירכות בדברים שמסר דביר בחקירה, וטען כי אין מדובר בהתפתחות בחקירתו של דביר אלא במסירת גירסאות סותרות. כך למשל, טען הסניגור כי דביר ייחס בתחילה את גניבת העגלה, את בחירת אתר הפיגוע ואת השגת לבנות-החבלה ל"X" שלטענת הסניגור הוא גמליאל, ואילו בהמשך החקירה שינה מגירסתו וייחס את המעשים לעורר. כן טען הסניגור כי דביר לא היה עיקבי בגירסתו לגבי מקום המפגש הראשון בינו לבין העורר, ולגבי המועד בו ערכו יחדיו את התצפית על מקום הנחת העגלה. עוד הצביע על העדר הגיון פנימי שמצא לטענתו בגירסה של דביר המפלילה את מרשו.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות הלכאורי כנגד העורר, באתי למסקנה כי על-פי המבחנים שקבע בית-משפט זה, אין בסתירות עליהן הצביע הסניגור בדברים שמסר דביר בחקירתו, כדי לשלול את ערכה הראייתי הלכאורי של הגירסה המפלילה את העורר. בצדק טען עו"ד זכריה כי דביר מסר כ-30 אמרות; חלקן בהודעות משטרתיות וחלקן תועדו בזכד"ים של חוקרי השב"כ. בהתחשב במספרן הרב של האמרות ובהתחשב ברצונו העז של דביר שלא לחשוף אלא לאשר פרטים המצויים כבר בידיעת החוקרים, הסתירות שהסניגור הצביע עליהן אינן מהותיות. בעיקרו סיפור המעשה שלם בגירסתו המפלילה ואף משתבץ בהודעותיהם של יתר השותפים לעבירה, הגם שהם לא ידעו שהחוליה החסרה בסיפורם הוא העורר. בעניין זה, מצטרפת אני בהסכמה לדבריו הבאים של בית-המשפט קמא:
"נכון הוא, וזו עובדה, שדביר בהתחלה נתן כל מיני רמזים שונים בצורת X ו-Y וכל מיני קשרים ביניהם, כאשר כל פעם הוא מדבר דבר שונה ממה שאמר תחילה. אך בראייה כללית של החומר, אין בכך כדי לשלול מדבריו ומהודעותיו את אופיין ואת הפוטנציאל הראייתי, הרב לדעתי, להוכחת אשמתו של המשיב (העורר).
...
בראיה כללית של כלל החומר, לא מצאתי בחומר הראיות סתירות השוללות את הבסיס הראייתי כפי הנטען ועושות את אשמתו של המשיב (העורר) כמשוללת יסוד. נהפוך הוא, קיימות ראיות שיש בהן כוח ראייתי איתן..." (עמ' 9).
הסניגור עשה מאמצים לשכנעני כי אישיותו של דביר ילדותית והוא נוטה להגזים ולשקר ולכן לא ניתן לסמוך עליו. הערכת מהימנות דבריו של דביר נתונה להכרעת הערכאה שתדון באישום, ואין להתייחס אליה בשלב זה; אולם חשוב לציין כי מחומר הראיות לכאורה עולה, שדביר עשה מאמצים במהלך חקירתו, שלא לחשוף את זהות העורר. לאחר שנכשל בלשונו והזכיר בשגגה את שמו של העורר בחקירה, ניכר כי חש צער על כך. את צערו על שחשף את זהות העורר, הביע דביר הן בפני חוקריו, והן בשיחות שניהל בתא המעצר עם מורג ועם העורר. משיחתו של דביר עם העורר בתא המעצר, אשר הוקלטה בלא ידיעתו, עולה כי דביר ביקש כל העת את קירבתו ואהבתו של העורר, וביקש את סליחתו על שנכשל בלשונו והזכיר את שמו בחקירה. בכך יש כדי להפחית לכאורה את החשש שמא טפל על העורר אשמת שווא. יצויין עוד כי על-פני הדברים, אין לכאורה בסיס לטענת בא-כוח העורר בדבר העדר כושר מנטלי מצד דביר להעיד. הסניגור הצביע על כך שבחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה שניתנה בעניינו של דביר הומלץ להעבירו להסתכלות, אולם בחוות-הדעת הפסיכיאטרית השניה שניתנה בעניינו, נקבע כי אין סימנים למחלת נפש וכי הוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. הסניגור ניסה לרמוז לאפשרות של מעשה פסול ביחס להשגת חוות הדעת השניה. טענה זו היא מרחיקת לכת ומטילה דופי נטול בסיס בפסיכיאטר המחוזי שחתם על חוות הדעת השניה, לפיכך מוטב היה שלא להעלותה כלל.
לעדותו המפלילה של דביר כנגד העורר, קיימות תמיכות ראייתיות לכאוריות. בין היתר, העורר שתק בחקירתו ולא מסר כל גירסה. כאמור, סיפר דביר לחוקריו כי כינה את העורר "תוכי" שכן הלז אמר לו עוד בטרם מעצרו, כי אם ייעצר לחקירה ישנן בחקירה מישניות "כמו תוכי". ואמנם, העורר נחקר ארוכות על-ידי אנשי משטרה ושב"כ, אולם סירב לדבר עם החוקרים ומלמל במשך כל החקירה קטעי תפילה. העורר אף סירב לשוחח עם דביר כאשר הושם בתא מעצר לידו, והתעקש לקרוא כל אותה עת פרקי תהילים. משהחליט העורר לשמור על זכות השתיקה בחקירה ולא להציג גירסה משלו, נותרים אנו בשלב זה עם גירסתו של דביר, המפלילה לכאורה את העורר.
אשר לטענת הסניגור בדבר העדר ראיות לכאורה לקיומה של כוונה להמית, אין לי אלא להצטרף בהסכמה לעמדתו של בית-המשפט קמא: הכנת כמות גדולה של חומר נפץ הכולל שתי חביות של סולר מעורב בבנזין, שתי לבנות חבלה, שני בלוני גז ושלושה קילוגרם של ברגים, תוך כיוון שעת הפעלת המטען לשעה בה מגיעות תלמידות צעירות לבית-ספרן בפתחו של יום לימודים, יש בהם כדי להצביע לכאורה, במידה הנדרשת בשלב המעצר על קיומה של כוונה להרוג ולגרום להרס תוך מספר נפגעים גדול ככל האפשר.
המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעת העורר. אשר לעילת המעצר - אין ספק כי העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר ומעידות על מסוכנות לכאורית רבה לציבור. אילו היתה עגלת התופת מתפוצצת, התוצאה עלולה היתה להיות הרת-אסון וזוועתית. על-פני הדברים, המעשים המיוחסים לעורר מעידים על נחישות ותחכום, מצד מי שהיה לכאורה בעל תפקיד מרכזי בהגיית התוכנית השטנית ובנסיון להוציאה אל הפועל. בנסיבות אלה, ונוכח המסוכנות הרבה הנשקפת לכאורה מן העורר, צדק בית-המשפט קמא בקובעו כי אין להסתפק בעניינו בחלופת מעצר, על אף עברו הנקי.
אשר על כן, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ט בתמוז התשס"ב (9.7.2002).
ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 02056490.N02 /צש
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il