תאריך הישיבה:                     י"ז בסיון תשס"ד (6.6.2004)

בשם העורר:                          עו"ד אסף ברם, עו"ד גיל דחוח

בשם המשיבים 3-1:                עו"ד פז מוזר ועו"ד רינת מודיאני

בשם המשיבה:                       עו"ד אורלי דורון

 

 

 

 

1.         כנגד העורר, שותף ומנהל במשרד רואי חשבון מרכזי ומוביל בחיפה, מתנהלת חקירה ברשות לניירות ערך בקשר לדו"חות כספיים אשר ערך במסגרת עבודתו. בחקירה נבדק חשד כי בדו"חות כספיים של החברות הציבוריות ב"קבוצת בולוס", אשר היו באחריותו של העורר, לא ניתן גילוי מספיק לנתונים כספיים שהופיעו בדו"חות, וכי מחדל זה נבע מכוונה להטעות משקיע סביר. העורר נחקר פעמיים ברשות לניירות ערך אודות הדו"חות, וביום 1.4.2004 הוא הובא בפני בית משפט השלום בתל-אביב, שם נדרש להפקיד ערבות עצמית והתחייבות להפקיד ערבות בנקאית לצורך הבטחת המשך התייצבותו לחקירה.

 

2.         כבר באותו דיון, הוגשה בקשה לאסור פרסום של פרטים מזהים הנוגעים לעורר, מכוח סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק" או "חוק בתי המשפט"). בית משפט השלום דחה בקשה זו אולם הוציא צו לעיכוב ביצוע פרסום פרטי החקירה עד ליום 5.4.2004, כדי לאפשר לעורר להביא את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי. ביום 26.4.2004 הגישו עיתון "ידיעות אחרונות" והכתבת המשפטית שלו, וכן עיתון הארץ, בקשה לבית המשפט המחוזי, לביטול צו עיכוב ביצוע הפרסום שהוצא ביום 1.4.2004 בבית משפט השלום, וכן להתיר לפרסם את כל פרטי החקירה. בקשה זו נדונה במסגרת הערר אליו צורפו המבקשים כמשיבים.

 

3.         בפני בית המשפט המחוזי טען העורר, כי ייגרם לו נזק חמור ובלתי הפיך אם יפורסמו פרטים מזהים אשר יש בהם לחשוף את קיומה של החקירה המתנהלת נגדו וכן כנגד אחרים במשרדו ובקבוצת בולוס. לטענתו, חשיפת קיומה של החקירה תגרום לתוצאות קשות עקב מצבו הנפשי הירוד, וכן יורע מצבו הכלכלי ואף יוכתם שמה של משפחתו, וכל זאת עוד בטרם נמצאו ראיות מספיקות להגשתו של כתב אישום נגדו. בא-כוחו של העורר, עו"ד ברם, טען, כי נודע לו מפיו של ראש מחלקת החקירה ברשות לניירות ערך, כי העורר הביע כוונות אובדניות, וביום 4.4.2004 גילתה אשתו של העורר "מכתב פרידה" אותו כתב העורר במטרה שזה יימצא לאחר שישים קץ לחייו. לאחר שהתגלה המכתב, נשלח העורר לפסיכולוג קליני, מר ואדים רוזנבליט, אשר החל לקיים עמו פגישות טיפוליות.

 

            בדיון אשר התקיים בבית המשפט המחוזי ביום 4.5.2004, הוחלט, לבקשת העורר ובהסכמת משיבה 4, להפנות את העורר לבדיקה פסיכיאטרית, אולם, במכתב ששיגר הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט, הודיע כי העניין אינו מצוי במרחב פעילותו, והוא הוסיף כי בפועל "אין כל אפשרות קלינית להעריך מסוכנות אדם כלפי עצמו שלא נובעת מהפרעות נפשיות שפוגעות ביכולת השיפוט והשיקול". ביום 6.5.2004 אושפז העורר בבית חולים לאחר שבלע 10 כדורי הרגעה מסוג Xanax, ושוחרר לאחר שעבר שטיפת קיבה. הפסיכיאטרית אשר בדקה אותו בבית החולים, ד"ר הלנה קאול, ציינה בתעודת הרופא כי מצבו הנפשי של העורר אמנם ירוד כתוצאה מהחקירה, אולם בליעת הכדורים נעשתה ללא מטרה אובדנית, וכי "אין כוונות אובדניות לטווח הקצר". בנוסף לתעודת הרופא שנערכה על ידי ד"ר קאול, הוגשה לבית המשפט חוות דעת מטעם הפסיכולוג הקליני, מר רוזנבליט, לפיה מצבו של העורר קשה עקב ניהול החקירה נגדו, ויש לדחות "כל תהליך שעלול לפגוע, לעורר טראומה או להציף חרדות ומחשבות אובדניות נוספות" (ראו חוות דעתו מיום 16.5.2004). על סמך ראיות אלו, הודיעה משיבה 4 כי היא אינה מתנגדת לאיסור פרסום הפרשה, בעוד שמשיבים 1-3 הסכימו להוצאת צו מצומצם שיאסור על פרסום שמו של העורר בלבד.

 

4.         בית המשפט המחוזי קיבל את הערר באופן חלקי, והורה על איסור פרסום שמו של העורר, אך התיר לפרסם את שאר פרטי הפרשה. בהחלטתו, שקל בית המשפט המחוזי את מצבו הנפשי של העורר וקבע, כי "נזק חמור" כמשמעו בסעיף 70(ה1) לחוק, כולל גם נזק של העורר כלפי עצמו. יחד עם זאת, נקבע כי העניין הציבורי בידיעה על קיומה של חקירה, מצדיק להתיר פרסום פרטים אחרים על הפרשה, ובהם שם משרד רואי החשבון בו עובד העורר, ושמותיהן של החברות המעורבות. בהמשך להחלטה זו, נתן בית המשפט המחוזי צו המעכב את הפרסום עד ליום 3.6.2004, כדי לאפשר את הגשתו של ערר לבית משפט זה.

 

5.         בפתח הדיון בפני ביקש בא-כוח העורר לקיים את הדיון בערר בפני הרכב, אולם לא מצאתי מקום או עילה לעשות זאת. לגופו של הערר נטען, כי קיימת סתירה פנימית בהחלטתו של בית המשפט קמא. נטען כי אין משמעות לאיסור על פרסום שמו של העורר, שעה שהותר לפרסם פרטים מזהים כמו שם משרד רואי החשבון בו הוא עובד, ושמותיהם של הלקוחות המעורבים בחקירה, הואיל וידוע כי העורר הוא מנהל המשרד וגם היה האחראי על עריכת הדו"חות של קבוצת בולוס במועד הרלוונטי לחקירה. העורר טוען עוד, כי כדי לתת תוקף לכוונתו של בית משפט קמא שלא לחשוף את זהותו, יש לאסור גם את פרסום מקום עבודתו, ושמות החברות אשר החשדות המיוחסים לעורר נוגעים להן.

 

6.         סעיף 70(ה1) לחוק בית משפט העניק לבית המשפט את הסמכות לאסור את פרסומם של פרטים מזהים אודות חשוד הנמצא בחקירה שבמסגרתה טרם הוגש כתב אישום, ובלשון המקור:

 

"(ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום.

...

(ה2)לענין סעיף זה –

 

'חשוד' – מי שנפתחה נגדו חקירה פלילית;

'שם של חשוד' – לרבות כל פרט אחר שיש בו לזהות את החשוד".

 

סעיף זה מהווה סייג לעקרון המנחה בדבר פומביות הדיון (ראו סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וכן סעיף 68 לחוק בתי המשפט). פומביות הדיון הנה עקרון חוקתי, באשר הוא מאגד בתוכו שני עקרונות חשובים: חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת (ראו בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 830). מעבר לכך, פומביות הדיון מאפשרת לציבור לקבל מידע על פעילותן של הרשויות, וביניהן בתי המשפט והרשות החוקרת, וכן לפקח ולבקר את איכות תוצאותיהם של הליכים משפטיים (על חשיבותו של עיקרון פומביות הדיון בהליכים משפטיים ראו בג"צ 6005/93 עליאש נ' השופט שמואל צור, פ"ד מט(1), 159, 165; בג"צ 5771/93, 5807 ציטרין ואח' נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מח(1), 661, 674; ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444, 450; רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 597; רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 45). חשיבותו של עקרון פומביות הדיון מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בחקירה אודות חברות ציבוריות, בהן משקיעים בעלי מניות את כספיהם.

 

            העולה מכך הוא, שבמצב זה על בית המשפט לאזן בין שניים: פומביות הדיון מחד, וזכותו של חשוד לפרטיות ולשמו הטוב, מאידך. סעיף 70(ה1) אינו מפרט מהו אותו "נזק חמור" שהמחוקק ביקש למנוע, אולם מדברי ההסבר שליוו את הצעת החוק, וכן מן העילות המפורטות בחוק לקיום דיון בדלתיים סגורות, אנו למדים כי כוונתו של הסעיף היא להעניק הגנה מפני פרסום שלילי:

 

"מוצע להרחיב את סמכות בית המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד, גם למקרה שבו ראה כי יש בפרסום כדי לגרום לחשוד נזק חמור, תוך איזון בין אינטרס זה של החשוד לבין הענין הציבורי שבפרסום. הרחבה זו באה כדי להגן על פרטיותם ועל שמם הטוב של אנשים החשודים בביצוע עבירות" (ה"ח 2976 מיום כ"ט בטבת תשס"א (24.1.2001), בעמוד 496).

(וראו גם סעיף 68(ב)(5) לחוק, המסמיך בית משפט לקיים דיון בדלתיים סגורות כדי להגן, בין היתר, על פרטיותו של נאשם בעבירות מין, ועל פרטיותו ושמו הטוב של קטין או חסר ישע (סעיף 68(ב)(4)).

 

            השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 70(ה1) מותנית באלה: בית המשפט סבור כי הפרסום יגרום לחשוד "נזק חמור", ונמצא כי יש מקום להעדיף את מניעת הנזק על האינטרס הציבורי בפרסום. סעיף זה, אשר הוסף לחוק בשנת 2002 (ס"ח 1883, 29.12.2002, עמ' 202), טרם זכה להתייחסות מפורטת בפסיקתנו, אולם האיזון אותו הוא מעגן – איזון בין כבודו של חשוד לבין זכות הציבור לדעת וכן חופש הביטוי – מושרש עמוקות בשיטת המשפט הישראלית, ומטעם זה אין פסול בהסתמכותו של בית המשפט המחוזי על הלכות שנפסקו עובר לחקיקת הסעיף (השוו בג"ץ 6126/94 הנ"ל בעמוד 831; ; בג"צ 954/97 כהן נ' ראש לשכת עורכי הדין, פ"ד נב(3) 486, 524; ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341).

 

7.         ומן הכלל אל הפרט. באשר למקרה שבפני, אקדים ואומר כי לא מצאתי פגם באיזון שערך בית משפט קמא בעניינו של העורר. נקבע, כי עקב מצבו הנפשי, יש למנוע את פרסום שמו, עם זאת, זכותו של הציבור לדעת על קיומה של החקירה, וכן חופש הביטוי של משיבות 3-1, חייבו את בית המשפט המחוזי ללכת בדרך אותה התווה. אפשר שפרסום חלקי שכזה לא יעניק הגנה מוחלטת על זהותו של העורר, אולם זכותו של העורר שלא להיחשף אף היא אינה מוחלטת. פרשנות זו מתחייבת מכך שסעיף 70(ה1) קובע כי אף אם שוכנע בית המשפט כי פרסום יגרום נזק חמור לחשוד, אין הוא חייב למנוע את הפרסום, ורשאי הוא לעשות זאת רק אם השתכנע כי האינטרס במניעת הנזק גובר על האינטרס הציבורי. והואיל ואינטרס ציבורי זה מקורו בזכויות בעלות אופי חוקתי, יש לצמצם את הפגיעה בו ככל שניתן. וכאן המקום להדגיש,  כי העורר אינו נמנה על אלה להם העניק המחוקק הגנה ייחודית מפני פרסום, כמו קטינים וחסרי ישע (סעיף 68(ב)(4) לחוק), וכן נאשמים בעבירות מין (סעיף 68(ב)(5) לחוק). יתרה מכך, וכפי שכבר נאמר, העורר חשוד בביצוען של עבירות חמורות ורבות היקף, להן נודעת השלכה על הציבור, ולעניין זה יפים דבריו של השופט ח' ה' כהן (המשפט, תשנ"ב):

 

"זכותו של כל אדם לשמו הטוב נתונה, במידה רבה, לשמירה ולביצוע בידי עצמו: אין הוא יכול להלין אלא על עצמו בלבד אם מעשיו או מחדליו מביאים להכתמת שמו, אם על-ידי פומביות הדיון השיפוטי נגדו ואם בדרך אחרת" (שם, בעמ' 371; וראו בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 363).

 

 

            במניעת פרסום שמו של העורר יש כדי להקטין את הנזק העלול להיגרם לו עם חשיפת הפרשה, אולם אין זו סיבה להסתיר את עצם קיומה מעיני הציבור, ובעיקר לקוחות אחרים של המשרד בו הוא עובד, ובעלי המניות אשר השקיעו בחברות שהדו"חות הכספיים שלהן נחקרים. כפי שהעורר עצמו מצהיר בטיעוניו שבכתב, עובדים במשרדו רואי חשבון רבים המפקחים על ביקורת הדו"חות הכספיים של חברות ציבוריות, כך שאין זה גם ברור כי פרסום שם המשרד כמוהו כפרסום שמו של העורר. אוסיף, כי מבלי לשלול את האפשרות ש"נזק חמור" כמשמעו בסעיף 70(ה1) יכלול סכנה לפגיעה עצמית, יש לנהוג בעניין זה בזהירות כדי למנוע מקרים בהם ינסו חשודים למנוע חשיפתה של חקירה המתנהלת נגדם. תוצאה אפשרית זו תוביל לפגיעת יתר בזכות הציבור לדעת ובחופש הביטוי, והיא אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השקיפות של ההליך המשפטי.

 

8.         לאור כל האמור, אני מחליט לדחות את הערר, בכפוף לכך שהצו בדבר איסור פרסום שמו של העורר, נותר על כנו.

 

ניתנה היום, א' בתמוז תשס"ד (20.6.2004).

                                                                                                  ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04051530_O04.doc/שב

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il