החלטה

1. לפני עתירת הנאשם בת"פ 937/05 לעיון חוזר בשאלת תנאי שחרורו בערובה שנקבעו בהחלטות שניתנו בב"ש 4712/05, זאת על-רקע בקשתם של ערביו לפטור אותם מערבותם, ופנייתה של הקרן הקיימת לישראל – מעסיקתו לשעבר – שלא לאפשר לו לשהות עוד במתקניה במסגרת חלופת המעצר שנקבעה בהחלטות האמורות.

אסקור להלן את הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים עד הלום:

2. ביום 26.7.05 הוגש נגד הנאשם כתב-אישום, שבו יוחסו לו, בשני אישומים, עבירות מין כלפי קטינים כדלהלן.

באישום הראשון הואשם הנאשם בעבירות חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, כליאת שווא ואיומים – לפי סעיפים 374, 377 רישא ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק). ואלו העובדות שיוחסו לו באישום זה: בסמוך לסוף חודש יוני 2005, במושב שבו הוא מתגורר, ניגש הנאשם לשלושה ילדים – אחות ואח בני ארבע ושש ובת דודתם בת השש. הוא הציע לשלושה סוכריות והזמין את שתי הילדות לביתו. משסירבו הילדות להזמנה, אחז הנאשם בידיהן וגרר אותן בכוח לתוך ביתו, בעודן צועקות ובוכות. כאשר הילד צעק על הנאשם שיניח לילדות, הורה לו הנאשם לעזוב את המקום, ואף איים עליו כי אם לא ילך – יביא נחש. הוא הכניס את הילדות בכוח לתוך ביתו, במטרה לבצע בהן מעשים מגונים, והחזיק אותן בניגוד לרצונן בתוך הבית.

באישום השני הואשם הנאשם בחמש עבירות של מעשה מגונה בפומבי – לפי סעיף 349(ב) לחוק. בפרק העובדות באישום זה נטען, כי בחמישה מועדים שונים, במהלך שנת 2004 ועד לחודש פברואר 2005, התקרב הנאשם לנערה בת ארבע-עשרה, המתגוררת יחד עמו במושב, וחשף בפניה את איבר מינו. על-פי הנטען, המעשה האחרון אירע ביום 10.2.2005, בעת שהמתלוננת ישבה בתחנת אוטובוס במושב והמתינה להסעה לבית ספרה. באותו מעמד התקרב הנאשם אל המתלוננת, פתח את רוכסן מכנסיו וחשף לפניה את איבר מינו.

3. עם הגשת כתב-האישום, עתרה המאשימה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו במסגרת ב"ש 4712/05. בבקשה טענה המאשימה, כי העבירות המיוחסת לנאשם ונסיבות ביצוען מקימות חזקה כי הנאשם מהווה סכנה לביטחון הציבור, זאת על-רקע מהות המעשים ונוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות של מעשה מגונה בקטין ומעשה מגונה בפומבי.

בדיון בבקשה שהתקיים ביום 28.7.05, טענה ב"כ הנאשם כי אין בחומר החקירה ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעה, כי לא קיימת עילת מעצר נגד הנאשם, ולחלופין כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר הולמת.

בדיון האמור התייצבו שני הממונים על הנאשם בעבודתו בקק"ל, מר זכריה צברי ומר שמעון בוסקילה, והציעו, כחלופת מעצר, כי הנאשם ישהה בכל שעות היממה במתחם "גבעת ישעיהו" של הקק"ל, שם הוא עובד, ויתגורר במגורי העובדים שבמקום. השניים אף הציעו לשמש כערבים לשחרורו של הנאשם בערובה.

בהסכמת הצדדים ניתנה באותו מעמד החלטה בדבר שחרורו של הנאשם בערובה, בתנאי "מעצר בית" מלא במתחם מקום עבודתו בקק"ל, זאת בערבותם של שני הממונים עליו במקום עבודתו. הסנגורית הבהירה, כי אין בהסדר האמור משום הסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, וכי היא שומרת לעצמה את הזכות להשמיע טענותיה בעניין זה בכל עת, לרבות בבקשה לעיון חוזר, אם תידרש לכך.

4. ביום 22.9.05 הגישה הסנגוריה בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור בערובה בתיק ב"ש 4983/05. היא טענה באותה בקשה, כי בעקבות המצאת חומר חקירה נוסף על-ידי המאשימה, חל כרסום משמעותי בתשתית הראייתית שעמדה בשעתו בבסיס הסכמתה לשחרר את הנאשם לחלופת המעצר האמורה. עוד טענה, כי נסיבות העסקתו של הנאשם בקק"ל השתנו, כך שעליו לבצע עבודות מחוץ למתחם "גבעת-ישעיהו".

בדיון שהתקיים בבקשה האמורה ביום 6.10.05 הוסכם בין הצדדים, כאשר כל צד שומר טענותיו בשאלת הראיות לכאורה ועילת המעצר, כי תנאי השחרור בערובה ישונו כך שהנאשם יהיה רשאי לצאת ממתקן "גבעת-ישעיהו" מדי יום במסגרת עבודתו בקק"ל, ולצורך זה בלבד. לבקשת הצדדים קיבלה הסכמה זו תוקף של החלטה.

5. בבקשה הנדונה, שהוגשה ביום 20.11.05, עותרת הסנגוריה לעיון חוזר בהחלטה בדבר תנאי השחרור בערובה, זאת נוכח פרישתו של הנאשם לגמלאות, הודעת הקק"ל כי אינה מסכימה שהנאשם ימשיך לשהות במתקניה במסגרת חלופת המעצר ובקשת הערבים להשתחרר מערבותם. לקראת הדיון בבקשה זו, הוזמן בהסכמת הצדדים תסקיר מעצר בעניינו של הנאשם.

6. מתסקיר המעצר שהוגש ביום 4.12.05 עולה, כי הנאשם הנו בן 68, גרוש ואב לארבעה ילדים בוגרים. הוא מתגורר במושב מאז עלייתו ארצה בשנת 1967. אשתו נפרדה ממנו לאחר שהואשם בפגיעה בבנותיו, ומאז ועד לאירועים הנדונים הוא חי ביחידת דיור במושב ומנותק מבני משפחתו. הוא עבד, עד לאחרונה, בקק"ל בשיפוץ מתקנים ואתרי פיקניק, וזכה להערכת מעסיקיו כעובד מסור. שירות המבחן ציין בתסקירו, כי על-פי מידע המצוי בידיו, לנאשם עבר של התנהגות פוגענית על-רקע מיני, שהופנתה כלפי בנות משפחתו וכן כלפי ילדות ונערות במושב, וכי נראה כי האובססיביות שבהתנהגותו החריפה בשנים האחרונות. עוד צוין בתסקיר, כי דומה שהנאשם חי בתחושה של נרדפות, עד כדי מחשבות פרנויה, ונוטה לפרש את כל התגובות כלפיו כנובעות מרצון לנשל אותו מזכויותיו במסגרת חלוקת הקרקעות במושב. קצינת המבחן התרשמה, כי קיימים אצל הנאשם עיוותי חשיבה המאפיינים עברייני מין. באשר להמלצה לחלופת מעצר, העריכה קצינת המבחן כי קיימת מסוכנות מצד הנאשם להישנות התנהגות פוגעת, הואיל ולא נתחוור האם מצבו מושפע מבעיות קוגניטיביות או נפשיות הנובעות מגילו. על כן המליצה על הפנייתו לאבחון פסיכיאטרי, לבדיקת מצבו. עוד ציינה, כי על-רקע גילו, והעדר משפחה תומכת, היה מקום לבדוק אפשרות להפניית הנאשם למוסד לקשישים, אך הנאשם שלל אפשרות זו, וביקש לחזור לביתו מתוך חשש שינושל מרכושו. הואיל ולהערכת שירות המבחן, נשקפת מהנאשם מסוכנות שאינה מאפשרת מגורים ללא פיקוח בתוך הקהילה, נמנע שירות המבחן מהמלצה לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר.

בתסקיר מעצר משלים, שהוגש לבקשת הסנגוריה ביום 12.12.05, פירט שירות המבחן את המקורות השונים שמהם העריך את הסיכון שנשקף מהנאשם להישנות עבירות המין, כמו – שיחות עם הנאשם, הרשעותיו הקודמות ומידע שהועבר לשירות המבחן מלשכת הרווחה של המועצה האזורית מטה יהודה. שירות המבחן שב וחיווה דעתו, כי התרשם שקיים סיכון להישנות התנהגות פוגעת, מצד הנאשם שאינה מאפשרת מגורים ללא פיקוח והשגחה צמודים, ולפיכך שלל את הערכת הסנגוריה, כי הרחקתו לעיר אחרת תפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו. קצינת המבחן הבהירה, כי אין לה המלצה לחלופת מעצר בעניינו של הנאשם, וחזרה על המלצתה להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית לשם קבלת הערכה האם קיימים גורמים נפשיים או קוגניטיביים המשפיעים על התנהגותו, תפקודו המיני ויכולתו לשלוט בדחפיו, ואם כן – אלו דרכי טיפול רצוי שיקבל.

7. בפתח הדיון בבקשה הנדונה, טענה המאשימה, כי נוכח שינוי הנסיבות ולאור האמור בתסקיר שירות המבחן, לא ניתן לנקוט בחלופת מעצר בטרם תתקבל חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם. הסנגוריה התנגדה לאפשרות הפניית הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית כמומלץ על-ידי שירות המבחן. היא ציינה, כי אין טענה שהנאשם אינו כשיר לעמוד לדין או שאינו אחראי למעשים המיוחסים לו, וכי עריכת בדיקה פסיכיאטרית בעניין עבירות המין המיוחסות לנאשם, עלולה לפגוע בזכותו שלא להפליל עצמו.

8. משנתחוור כי חלופת המעצר שננקטה עד כה, באה לקצה מחמת הפסקת עבודתו של הנאשם בקק"ל ובקשתם של הערבים לפטור אותם מערבותם, אין מנוס מקיום דיון ראשוני בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, ולהכריע במחלוקות שבין הצדדים בעניין הימצאותן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים, קיומה של עילת מעצר ושאלת חלופת המעצר.

9. לאחר עיון בכל חומר הראיות, נחה דעתי כי בידי המאשימה ראיות לכאורה לביסוס האשמה. הראיות להוכחת האישום השני נסמכות על גרסתה של המתלוננת, נערה כבת שלוש-עשרה, אשר נגבתה על-ידי חוקרת ילדים. הגרסה זכתה להערכת מהימנות חיובית מצד החוקרת, ונתמכה אף בעדות אמה של המתלוננת, אשר ראתה את בתה מבוהלת לאחר האירועים. באשר לאישום הראשון, מצויות בחומר החקירה הודעות מחמישה קטינים, אשר נגבו על-ידי חוקרי ילדים. כל הילדים מסרו גרסה מפורטת על האירועים, אשר מבססת את הנטען בכתב-האישום. קצינת המבחן התקשתה, אמנם, להעריך את מהימנות גרסאות שתי הילדות, וכן עדות של ילדה נוספת בת שש שהייתה עדה לגרירתן של השתיים בכוח לעבר ביתו של הנאשם, ואולם הגרסה, בדבר החטיפה, נתמכה בהודעות שנגבו על-ידי חוקרי הילדים הן מעד הראייה בן השש, אשר שיחק עם הילדות עובר לאירועים, והן מנערה בת שתים-עשרה שצפתה באירועים. גרסאותיהם של השניים האחרונים זכו להערכת מהימנות חיובית על-ידי חוקרי הילדים. על המסקנה בדבר ביצוע החטיפה לשם עבירת מין, ניתן ללמוד מהגרסאות שמסרו הקטינים. אשר על כן, יש בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת העבירות שיוחסו לנאשם בשני האישומים.

10. משהוכח קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה, קמה עילת מעצר נגד הנאשם לפי סעיף 21(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, זאת מחמת הסיכון הנשקף ממנו לביטחון הציבור, ובפרט לביטחונם של קטינים. הסיכון נלמד ממהות המעשים, מנסיבות ביצוע העבירות ומעברו הפלילי של הנאשם בעבירות מין. על הסיכון אף הצביעה קצינת המבחן בתסקיר המעצר.

11. ומכאן לשאלת חלופת המעצר. חלופת המעצר שננקטה עד כה, הייתה ראויה והולמת, שכן הנאשם היה נתון במשמורת מעסיקיו בכל שעות היממה והורחק ממקום מגוריו. דא עקא, שחלופה זו אינה רלוונטית עוד, מחמת פיטוריו מהקק"ל, ובקשת ערביו להשתחרר מערבותם. הצעתה של הסנגורית, לפיה ניתן להסתפק בהרחקתו של הנאשם מן המושב, איננה מהווה חלופת מעצר נאותה, הואיל והלה מהווה סיכון לציבור הילדים בכלל, ולא אך לקטינים המתגוררים ביישובו. לפיכך, אין כיום לפני בית-המשפט חלופת מעצר קונקרטית שתבטיח את מטרות המעצר, שכן אין בידי הנאשם להציע כיום מקום מגורים מחוץ ליישוב, אגב הבטחת תנאים מגבילים בערבותם של אחרים. משלא הוצגה חלופת מעצר הולמת, אין מנוס מלהורות על מעצרו של הנאשם עד תום משפטו.

12. על-יסוד האמור לעיל, אני מורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 987/05, וכפועל יוצא – פוטר את שני הערבים מערבותם.

עם זאת, יוכל הנאשם לעתור לעיון חוזר לכשיוכל להציג חלופת מעצר קונקרטית הולמת ולהמציא ערבויות הולמות. במאמר מוסגר אעיר, כי במסגרת שיקוליי הבאתי בחשבון את העובדה שמשפטו של הנאשם קבוע לשמיעת הוכחות בשני מועדים במהלך חודש פברואר הקרוב, ואמור, אפוא, להסתיים בפרק זמן קצר.

ניתנה היום, כ"ח בכסלו תשס"ו (29 בדצמבר 2005), במעמד הצדדים.

המזכירות תשלח עותק מההחלטה לשירות המבחן.

י' נועם, שופט