28

בתי המשפט

עא 4063/03

בבית המשפט המחוזי בירושלים

	פנחס רבנו ע"י ב"כ עוה"ד ש' קוחלי	בעניין:
המערער
	נ ג ד
	קצין התגמולים - משרד הבטחון ע"י ב"כ עוה"ד ח' הדיה מפרקליטות מחוז ירושלים
המשיב

פסק דין

השופטת מ' שידלובסקי-אור:

ועדת הערעורים (להלן: ועדת הערעורים או הועדה), על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: חוק הנכים) דחתה את ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים אשר קבע, כי נכותו של המערער הוחמרה בשיעור של 10% מסך הנכות. מכאן הערעור.

העובדות

1. המערער, יליד 1.6.1956, עמד כעשרה חודשים לפני הגיוס לצבא, כאשר נודע לו מפי דודו, כי אביו נפצע במהלך מלחמת יום הכיפורים ומאושפז בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

משהגיעו המערער ואמו לבית החולים, התברר כי אבי המערער נפצע באורח אנוש ומאושפז, ללא הכרה, במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי, בה אושפזו חיילים שנפצעו באורח קשה עד אנוש, הסובלים, בין השאר, מכוויות מרובות ומקשיי נשימה. מראות החיילים הפצועים ואבי המערער ביניהם, השאירו על המערער רושם קשה מאוד (להלן: טראומת הביקור בבית החולים).

כך מעיד המערער על האירוע:

"לאחר שהלבישו עלינו חלוקים לבנים אפשרו לי ולאימי להיכנס פנימה ולעינינו מתגלה תמונת זוועה של שורה של חיילים במצב קשה, חלקם מפויחים, המחוברים למכשירים שונים המשמיעים קולות מפחידים וביניהם שוכב אבי אשר נראה מרוסק וחבוש כולו ומונשם באופן אקטיבי ישירות דרך קנה הנשימה. הרושם המיידי שלי היה שזה סופו ושאין לו סיכוי להחלים מפגיעה שכזו. אימי התעלפה והתמוטטה לנוכח המראה שנחשף לעינינו ורופאים ואחיות פנו לעברה לבדוק אותה. אני שחשבתי שאיבדתי גם את אימי נתקפתי בחרדה שגם אני עצמי עומד למות ונמלטתי בריצה אל מחוץ לבית החולים... בחוץ אני נתקף בלבול וחוסר התמצאות ופחד שאני בסכנה משום שאיני יכול לתת משמעות למה שאני רואה.... הדבר האחרון שאני זוכר הוא שאני בפאניקה שמא אוכש על ידי נחש ושאני פוסע מספר צעדים אך קשה לי לנהל את צעדי. אני נופל וקם נופל וקם מרגע זה אני לא זוכר יותר ואיני יודע כיצד ומתי הגעתי הביתה...."

2. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים ועמד בבחינות הבגרות, התגייס המערער לצה"ל ב- 4.8.1974. הפרופיל הרפואי שנקבע למערער עם גיוסו, היה 89 בשל בעיות בראיה. כארבעה ימים לאחר הגיוס, נפטר אבי המערער והוא שוחרר לביתו למשך השבעה. עם תום השבעה, שב המערער לבקו"ם. ביום חזרתו, ביקש המערער וקיבל, חופשה מיוחדת בת 21 יום, ככל הנראה על רקע התקף חרדה מלווה בהקאות, קוצר נשימה ורעד במהלכו התמוטט על הדשא. בתום החופשה המיוחדת, חזר המערער לשירות וזמן קצר לאחר מכן נשלח לטירונות בבה"ד 4.

זמן קצר לאחר תחילת הטירונות, פנה המערער למרפאה והתלונן על דיכאון ורגשי אשם, הוא טופל בתרופות ונשלח לשלושה ימי מנוחה בבית.

לאחר ששב ופנה למרפאה, הוחלט על ידי קצין בריאות הנפש להוריד את הפרופיל הרפואי של המערער ל-24 בגין מצבו הנפשי ולשחררו מהשירות. המערער השתחרר מהשירות הסדיר ביום 17.10.1974 לאחר ששהה כחודש בבסיס הטירונים.

3. ב - 19.11.1975, אושפז המערער לראשונה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה, משם שוחרר כעבור 6 חודשים. במהלך השנים, אושפז המערער עוד מספר פעמים בשל מצבו הנפשי. תחילה אובחן המערער כסובל מסכיזופרניה, אולם מאוחר יותר הסתבר כי מדובר במחלת דחק פוסט טראומטית (posttraumatic stress disorder) (להלן: P.T.S.D או המחלה).

4. עד לשנת 1982 למד המערער באוניברסיטה וסיים תואר ראשון בביולוגיה בהצטיינות. בשנת 1984, המליץ הרופא הצבאי להעלות את הפרופיל הרפואי של המערער ל-64 ולגייסו לשירות מילואים. לאחר העלאת הפרופיל, קיבל המערער צווי קריאה לשירות מילואים. צווי המילואים כולם בוטלו לבקשת המערער, ובשנת 1988, הורד הפרופיל הרפואי של המערער ל-21.

5. ב- 10.8.1997, הגיש המערער תביעה להכרת נכות על-פי חוק הנכים. בטופס התביעה שהוגש לקצין התגמולים, טען המערער כי מדובר בהחמרה של מחלה פוסט טראומטית שהחלה ב-13.10.73. לבקשתו צרף המערער מכתב, ובו השתלשלות העניינים שהביאה למצבו. קצין התגמולים דחה את התביעה בשל התיישנותה ובשל תנאי סעיף 32א לחוק. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לועדת הערעורים. הועדה קיבלה את הערעור והשיבה את עניינו של המערער לקצין התגמולים על מנת שיידון ויחליט בתביעה לגופה. על החלטת ועדת הערעורים, הגיש קצין התגמולים ערעור לבית המשפט המחוזי. ערעור זה נדחה והתיק הושב לקצין התגמולים.

6. ב-14.2.01 הודיע קצין התגמולים למערער, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואיות הגיע למסקנה שמצבו הנפשי של המערער החמיר חלקית בזמן ועקב השירות הצבאי. שיעור ההחמרה הנזקף על חשבון השירות הנו עשירית מדרגת הנכות הכוללת. בהחלטה זו, הסתמך קצין התגמולים, על חוות דעתו של ד"ר א' פלדינגר, מומחה לפסיכיאטרייה, אשר קבע, כי מקור המחלה בטראומת הביקור בבית החולים עוד טרם לגיוס וכי הגיוס אך החמיר מחלתו בשיעור של 10%.

לאור החלטת קצין התגמולים, קבעה הועדה הרפואית את דרגת נכותו של המערער ל-5% מתוך דרגת נכות כוללת של 50% לצמיתות.

על החלטה זו של קצין התגמולים הגיש המערער ערעור לועדת הערעורים.

ההליך בפני ועדת הערעורים

7. בכתב הערעור לועדת הערעורים, טען המערער כי נכותו הנפשית כולה, נגרמה בזמן ועקב השירות הצבאי. לטענתו של המערער הטראומה שגרמה למחלה היא טראומת הגיוס לצה"ל. טראומה זו נמשכה במכלול האירועים שקרו למערער בתקופת שירותו הקצרה; עצם הגיוס, הטירונות במהלכה נחשף המערער לרעש ירי, פינוי מתיישבים בסבסטיה ולבסוף משימת שמירה במדבר יהודה. לטענת המערער, על אף שהביקור בבית החולים היה אכן טראומטי, הוא התגבר על טראומה זו לאחר תקופה קצרה. כראיה לכך, הציג המערער את הצלחתו במבחני הבגרות.

לתמיכת טענותיו, הגיש המערער חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר י' שטיין, מומחה בתחום הפסיכיאטרייה, שלושה מסמכים רפואיים שנכתבו בידי ד"ר ר' אהרונסון, רופא פסיכיאטר המטפל במערער משנת 1987 ועד היום, ומסמכים נוספים המעידים על מצבו הנפשי, ביניהם סיכומי מחלה ואשפוז.

עוד צרף המערער את תצהירו, ואת תצהיריהם של רעייתו, של מר מטי נגבי, חברו הקרוב מביה"ס התיכון ושל הגב' רחל ברדה, מורתו לפיזיקה בכיתות י"א וי"ב.

8. מנגד, טען קצין התגמולים, כי הטראומה שבבסיס המחלה, היא הביקור בבית החולים. לטענתו, המערער לא חווה למעשה כל אירוע טראומטי או חריג במהלך שירותו הצבאי הקצר ועל כן אין מקום לטעון כי מקור המחלה בשירות זה.

לתמיכת טענותיו הגיש קצין התגמולים, חוות דעת רפואית שנערכה על ידי ד"ר פלדינגר.

9. לאחר ששמעה את עדויות המומחים והמצהירים, החליטה הועדה לדחות את הערעור. הועדה קבעה, כי אף בהנחה, שאכן ניתן לטעון מן הבחינה הרפואית, כי האירועים שאירעו למערער בצבא, בצירוף החוויה של פציעת האב, הם שהביאו לפריצת המחלה מן הבחינה הסובייקטיבית, אין בכך די. שכן, על פי הלכת דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732 (להלן: הלכת אביאן), אין די במבחן הסובייקטיבי לביסוסו של קשר סיבתי משפטי בין המחלה לשירות, אלא יש לעמוד במבחן משולב, סובייקטיבי-אובייקטיבי. הועדה פסקה, כי המערער לא הוכיח ששירותו הצבאי כלל אירוע "חיצוני ממשי" היכול לשמש כגורם האובייקטיבי הנדרש. על כן, דחתה הועדה את ערעורו של המערער וקבעה כי המחלה לא נגרמה עקב השירות. הועדה לא דנה בקביעתו של קצין התגמולים לעניין ההחמרה שנקבעה למערער.

על החלטה זו הוגש ערעור זה.

טיעוני המערער

10. בערעור בפנינו, טוען המערער לעניין הקשר הסיבתי שתי טענות חלופיות. האחת היא, כי אין להקיש מהפסיקה עליה הסתמכה ועדה הערעורים למקרה דנן, שכן אין מדובר במחלה קונסטיטוציונאלית (תורשתית) אשר התפרצה לראשונה במסגרת השירות, כנסיבות בהלכת אביאן, אלא במחלה עצמאית ללא גורם תורשתי, המופיעה תוך תקופה מסוימת מטראומה קשה ועשויה לחלוף תוך זמן מסוים. על כן, לטענתו, שגתה הועדה בכך שלא דנה בשאלה, מתי פרצה מחלתו של המערער ומה היה הגורם לה, ולא הכריעה, על סמך החומר שהיה בפניה ובמיוחד על סמך מכלול חוות הדעת של ד"ר שטיין וד"ר אהרונסון, כי המחלה פרצה לראשונה בזמן השירות הצבאי, עקב האירועים שקרו למערער במהלכו. הטענה השניה היא, כי אף בהנחה שהלכת אביאן, אכן חלה בעניינינו, התייחסה הועדה באופן שגוי לאירועים אליהם נחשף במהלך שירותו הצבאי והחילה למעשה את המבחן האובייקטיבי בלבד ולא את המבחן המשולב.

לחילופין טען המערער, כי שגתה הועדה בכך שלא דנה בשאלה של מידת ההחמרה של המחלה עקב השירות הצבאי, זאת על אף שהובהר במהלך הדיונים כי מדובר בעילה חלופית.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות השונות מסקנתי היא, כי יש לקבל חלקית את טענות המערער, לקבוע כי קיים קשר סיבתי של החמרה בין המחלה לשירות הצבאי ולקבוע את שיעור ההחמרה על 60% מנכותו של המערער. להלן נימוקי:

דיון

11. בכדי לקבוע קשר סיבתי בין השירות למחלה, על המערער להוכיח, כי המחלה פרצה בזמן ועקב השירות הצבאי (הגדרת "נכות" בסעיף 1 לחוק הנכים). מכאן עולה, כי נטל ההוכחה בשאלת קיומה של זיקה סיבתית בין השירות הצבאי לבין המחלה, רובץ על כתפי התובע להכיר בו כנכה על-פי החוק (ע"א 472/89 קצין תגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203 (להלן: "פרשת רוט"), 214). אולם, לעניין מידת ההוכחה הנדרשת, הרי שעליו להוכיח כי קשר סיבתי כזה קיים בין הנכות לבין השירות במידה המתקבלת מאוד על הדעת (רע"א 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 366 (להלן: "פרשת רדושיצקי"); רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא (2) 817( להלן: פרשת "קריספל"), 822).

12. כאמור, טענותיו של המערער הן שתיים חלופיות; האחת היא, כי סבל מטראומה במהלך השירות הצבאי ובשלו, וטראומה זו היא הגורם למחלה, ללא כל קשר לטראומה שנגרמה למערער בשל הביקור בבית החולים. והשניה, כי אמנם קיים קשר בין טראומת בית החולים לבין המחלה, אולם, הטראומה הנטענת בעת השירות, מהווה אירוע הדק ("טריגר") בשלו פרצה המחלה שהייתה רדומה קודם לכן. על כן, לטענתו, לאור הפסיקה הזוקפת את מלוא גרימת המחלה על חשבון השירות, במקרים בהם פרצה בזמן השירות מחלה הקונסטיטוציונלית, יש להכיר במלוא הגרימה על חשבון השירות הצבאי.

שתי טענותיו של המערער עוסקות בשאלת קיומה של טראומה בעת השירות. ב"כ המערער הציג בפני הועדה ואף בפנינו מספר אירועים שעברו על המערער במהלך שירותו הקצר, היכולים להוות "טראומות" המובילות לגרימת המחלה או לפריצתה. אולם, לצורך הוכחת טענתו הראשונה, כי המחלה נגרמה בשל טראומה זו או אחרת במהלך השירות ובשלה בלבד, על המערער לנתק את הקשר בין הופעת המחלה בזמן השירות לבין כל מרכיב קודם לשירות, בין השאר טראומת הביקור בבית החולים. זאת, לדעתי, לא עלה בידי המערער לעשות, שכן, כפי שנראה להלן, הראיות וחוות דעת המומחים, מצביעים על קשר משמעותי ומחייב בין הופעת המחלה בזמן השירות לבין הביקור בבית החולים.

13. מקריאת חוות הדעת והעדויות של מומחים מטעם המערער עולה, כי אין בין המומחים אחידות דעים ביחס לטראומה שגרמה למחלה. בעוד שלסברת ד"ר שטיין הטראומה ארעה בשל אירועי הטירונות, לדעתו של ד"ר אהרונסון הטראומה נעוצה בעצם המפגש עם הסביבה הצבאית. וכך העיד ד"ר אהרונסון בפני הועדה:

"ש.ת. ברור לי שגם יום או יומיים בצבא היה מביא את המערער לתגובה אבל אני לא יכול לקבוע את עוצמתה ומשכה.

...

העובדה היא שהסימפטומים הראשונים הופיעו אצלו בימים הראשונים, שנית זה הסבר הכל הסממנים של השירות הצבאי, מדים יריות וכו' הוו אצלו הדק לטראומטיזציה על רקע רגישות שהייתה קיימת אצלו מקודם למשמעות של יריות, הדף, מדים, ופציעה, הרגישות הזו לא הביאה אצלו להופעה של המחלה לפני גיוסו."

אולם נראה, כי גם ד"ר שטיין וגם ד"ר אהרונסון סוברים, שהסיבה לתגובתו החריפה של המערער לאירועים בהם נתקל בשירותו הצבאי, נעוצה בטראומת הביקור בבית החולים.

בחוות דעתו קובע ד"ר שטיין:

"...המצבים הפרנואידים אצל הח'(המערער מ.ש.א.) מופעים גם הם תמיד בהקשר לתמונות טראומטיות. הפחד מפני הצבא, אנשי הצבא שעלולים להרוס אותו, כמו שבדמיונו הרסו את אביו. זו פרנויה הקשורה באופן ספציפי ואורגני לטראומה ולא לשום דבר אחר.

...

העובדות מצביעות על כך שפציעת האב לא שחררה אצל הח' (המערער מ.ש.א) טראומטיזציה נפשית. זו החלה רק בעקבות השירות הצבאי שהווה את הטריגר שהתחבר לטראומה המקורית".

ובעדותו –

"הקטסטרופה שבסיכומי המחלה בחוות דעתו של ד"ר אהרונסון, אינני יכול לפרש מה הכוונה, אין לי ספק שהאירוע שפציעת האב ומות האב זה משהו שאפשר לראות אותו כקטסטרופה באותה מידה אם אנו מדברים עכשיו לא על החוויה אלא על התוצאות אז אנחנו ניקח את החוויה של הפציעה ונוסיף לה את החוויה כאילו לא טרואמטית של טירונות ונקבל את התוצאה הקלינית..."

ואילו ד"ר אהרונסון כותב במכתבו מה-18/6/99 –

" בטיפול עלה איך חווה את התמצאותו במחנה, את המדים, את הקצינים – כל מציאות הצבאית – כאילו נשלח לעולם העוין, המבהיל והמסוכן שהרג את אביו.

...

כפי שציינתי לעיל, התארגן ותפקד פנחס לאחר פציעת אביו למרות התקפי חרדה חריפים, אבל קצרים, עד הגיוס. לדעתי יש לראות במצבו בתקופה זו תגובה פוסט-טראומטית. גיוסו והמשך השירות לאחר מות אביו היוו בשבילו רה - טראומטיזציה ובהמשך ועקב תגובותיו לשירות פיתח הפרעה פוסט-טראומטית."

גם ד"ר ליטמן, הרופא אליו הופנה המערער במסגרת השירות הצבאי, כתב במכתבו מיום 13/5/98, אשר נכתב לבקשתה של אשת המערער ולצורך הכרה בנכותו כי:

"מאז פציעתו (של האב מ.ש.א.) במלחמת יום כיפור היה מחוסר הכרה וכך פגש אותו בנו בנסיבות אלה, ללא הכנה קודמת, וחווה את המפגש הראשון עם המלחמה כשראה את אביו במצב קשה ולידו גופות של חיילים חרוכים במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי בהדסה. למרות נסיבות אלה, השלים פנחס את בחינות הבגרות והתכונן לגיוס לצה"ל, כאשר החוויה הטראומטית לא עובדה כלל וכלל. מיד עם תחילת השירות הצבאי, כפי שנאמר לעיל, נפטר אביו ופנחס הגיב לסיטואציה כרה- טראומטיזציה של הפציעה של אביו וחשיפה לחיילים הפצועים וההרוגים שפגש בזמן מלחמת יום כיפור."

אם כן, כפי שניתן לראות, המומחים מטעם המערער תמימי דעים בנוגע לקיום קשר משמעותי בין הטראומה הנטענת, תהא אשר תהא, והופעת המחלה לבין, טראומת הביקור בבית החולים. נציין כי גם ב"כ המערער בכתב הערעור, טוען כי טראומת בית החולים הפכה את המערער לבעל מיבנה נפשי ואישיות רגישים ומכאן שגם לטענתו, השפיעה טראומת בית החולים על הופעת המחלה.

14. עוד ניתן ללמוד על הקשר בין המחלה לביקור בבית החולים מהתופעות מהן סובל המערער עד היום.

מחוות הדעת ומהאסמכתאות עולה, כי אחת מתופעות המחלה היא הופעת סיוטים והתקפים של היזכרות חוזרת ((flash backs, כמו גם התקפים דיסוציאטיביים בהם מתנתק המחולה מן המציאות ושב לחיות את הטראומה. לטענתם של מומחי המערער, תוכנם של זיכרונות אלו מעיד על הגורם למחלה.

כפי שאמר ד"ר שטיין בעדותו בפני הועדה:

"אם לפחדים ולמחשבות היו תכנים שונים זה בוודאי היה משפיע על שיקול הדעת וייתכן שהייתי משנה את דעתי. אם חייל אחרי מלחמה סובל מחלומות זוועה והחלומות חוזרים למות אביו נניח, הייתי בהחלט שוקל אפשרות שהחוויה הטראומטית היא מות אביו".

תוכן תופעות אלו, מהן סובל המערער, תועדו, בין השאר, בסיכומי המחלה שנערכו במוסדות השונים לבריאות הנפש בהם אושפז.

לדוגמא, בסיכום המחלה שנערך במרכז לבריאות הנפש טלביה, בו אושפז המערער בין התאריכים 2/2/98 ל- 22/2/98, לאחר ניסיון התאבדות על קברו של אביו, נכתב:

" סובל מבעיות נפשיות מגיל 17. לאחר שחווה חוויה טראומטית: ראה את אביו פצוע קשה בבית החולים הדסה במלחמת יום כיפור, אביו נפטר אחרי מספר חודשים"

בסיכום מחלה, מאשפוז מאוחר יותר במרכז טלביה (בין ה-15/3/98 ל- 8/4/98), נכתב -

"בהיותו בן 17, עם תחילת מלחמת יום הכיפורים, התייתם מאביו שנפצע אנושות במלחמה. פציעתו ומצבו האנוש המתמשך, היוו טראומה מרכזית ומעצבת בחייו של הח'".

בדומה נכתב בסיכום המחלה מ- 22/9/99 שנערך במרכז הירושלמי לבריאות הנפש "איתנים-כפר שאול":

"ללא כל הפרעות בהתפתחות עד גיל 16, ולאחר מכן כאשר היה מלחמת יום הכיפורים עבר אירוע טראומתי שהתבטא בכך שראה את אביו שנפצע במהלך המלחמה יחד עם פצועים אחרים בבית החולים ודבר זה השפיע עליו קשות. מאז מתאר שהתפתחו התקפי חרדה והסתגרות חברתית.

בקבלתו בלטו סימנים של דיכאון מג'ורי עם ביטויים של P.T.S.Dהזיכרונות חזרו מאירוע טראגי שבו ראה את אביו פצוע קשה וזיכרונות מתמונות קשות של הפצועים וההרוגים ממלחמת יום הכיפורים. כמו כן התלונן על ייאוש ורצון למות ועל מחשבות אובדניות".

ובסיכום המחלה מיום 5/10/99 נכתב:

"בקבלה: נראה מסודר בהופעתו החיצונית. מאורגן ללא ביטויים של פסיכוזה, שיתוף פעולה בצורה מספקת. היה מתוח, רוגזני, חרדתי, סף תסכול נמוך במקצת. חזר שוב ושוב על זיכרונות טראומטיים שנחשף אליהם בעודו מתבגר – כאשר ראה את אביו גוסס לאחר פציעה קשה ביותר במהלך מלחמת יום הכיפורים (ההדגשה שלי מ.ש.א.) במהלך הבדיקה גילה מחשבות על מוות כפתרון לייאוש והחיים חסרי משמעות.

...

כמו כן, הוא שוב ושוב חזר על התיאור של האירוע הטראומתי שנחשף אליו בזמן מלחמת יום הכיפורים – תמונה של אביו פצוע קשה שגסס בבית החולים."

מהאמור לעיל עולה, כי הטראומה העולה בחלומותיו ובזיכרונותיו של המערער היא דווקא טראומת הביקור בבית החולים. על כן, על פי חוות דעתו של ד"ר שטיין, תוכן חלומותיו של המערער מעיד, כי ישנו קשר משמעותי בין המחלה לבין טראומת הביקור בבית החולים.

15. אמנם, להבדיל מסיכומי המחלה שצוינו לעיל, בסיכומי מחלה מאוחרים יותר (מה- 22/10/00 ,2/9/01, 13/1/02, ו- 25/1/02), אין אזכור של סיוטים או מקרי היזכרות חוזרת בהם מופיעים אביו של המערער או טראומת הביקור בבית החולים. סיכומי המחלה אלה, מזכירים מצבים דיסוציאטיביים בהם המערער חש ומתנהג כאילו הוא נמצא במחנה צבאי ובשדה הקרב. גם מכתביו ועדותו של ד"ר אהרונסון, מתארים זיכרונות חוזרים הקשורים למדים ולמצבים המאפיינים פעילות צבאית. אולם נראה, כי יש לייחס חשיבות גדולה יותר לעולה מסיכומי המחלה המוקדמים וזאת משתי סיבות:

ראשית יש לציין, כי סיכומי המחלה המאוחרים מתייחסים לתקופה שלאחר חוות דעתו הראשונה של ד"ר פלדינגר. חוות דעת זו, עליה הסתמך קצין התגמולים בהחלטתו, מייחסת כאמור, את מחלתו של המערער לטראומת הביקור בבית החולים ולא לשירות הצבאי. בדומה, מכתביו של ד"ר אהרונסון נכתבו, על-פי עדותו, במטרה מפורשת לעזור למערער לזכות בהכרה על ידי משרד הביטחון. ד"ר אהרונסון אף מציין במפורש במכתבו מיום 18/9/01, כי ההכרה בנכותו של המערער תביא להקלה במצבו. על כן, ראוי אולי להתייחס בחשדנות מסוימת לסיכומי המחלה המאוחרים ולמכתביו של ד"ר אהרונסון בשל החשש, כי הכתוב בהם מושפע מניסיונותיו של המערער לזכות בהכרה בנכותו.

שנית, גם בהנחה שתוכן הזיכרונות החוזרים עוסקים בצבא ובמאפיינים של שירות בצבא, אין בכך, לדעתי, כדי להעיד חד משמעית כי שירותו הצבאי הקצר של המערער או מאורע במסגרתו, הוא המקור להתפרצות המחלה. שכן, גם טראומת ביקור פצועי הקרבות בבית החולים, בזמן מלחמת יום הכיפורים, כללה, ללא כל ספק, סממנים צבאיים מובהקים כגון מדים ובעלי תפקידים צבאיים. כפי שכותב ד"ר אהרונסון במכתבו מה-18/6/99 –

"...כל התקופה שכב האב בבית החולים ללא הכרה. התקופה הייתה בשביל פנחס טראומתית ביותר, ראה וחווה את האב "חי-מת" וגם את החיילים הפצועים הצעירים שהובאו עם גופות שרופים, "מסריחים מבשר שרוף" והכול קשור לחיילים ומדים."

יתרה על כך, מסיכומי המחלה המאוחרים, כמו גם מחוות הדעת של ד"ר שטיין וממכתביו של ד"ר אהרונסון עולה, כי לפחות חלק מן הזיכרונות וההזיות מהם סובל המערער כרוכים במצבים של קרב ופגיעות קרב עד כדי התפרקות הגוף, מצבים בהם לא נמצא המערער אישית מעולם, אולם נראה, כי ניתן לייחסם, בין השאר, לפגיעות אותם ראה בביקורו בית החולים.

16. מהאמור לעיל עולה, כי קיים קשר בין טראומת הביקור בבית החולים טרם הגיוס, למחלתו של המערער ועל כן יש לדחות את טענתו של המערער כי טראומה זו או אחרת בעת השירות, היא ואין בלתה, האחראית להופעת המחלה.

משדחינו טענתו הראשונה של המערער, יש לפנות לשניה. כאמור, במסגרת טענה זו, מקבל המערער את החלתה של ההלכה לעניין מחלות קונסטיטוציונאליות על מקרה זה, אולם טוען, כי שגתה הועדה בקובעה כי חלקו האובייקטיבי של המבחן המשולב אינו מתקיים.

17. סוגיית הקשר הסיבתי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית בזמן השירות לבין השירות, נדונה בהרחבה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732. בפסק הדין סקר השופט חשין את ההלכה הקיימת וקבע כי לשם הוכחת הקשר הסיבתי במידה מספקת על התובע הכרה להצביע, נוסף על המבחן הסובייקטיבי, גם על אירוע או מצב חיצוני, אובייקטיבי וממשי, הקשור לאופיו הייחודי של השירות הצבאי.

לסיכום דבריו פסק השופט חשין:

" לסיכום הדברים נאמר כך: ההלכה מביאה במניין שיקוליה - לטובתו של החייל הנפגע - את חולשותיו האינדיבידואליות של החייל, ואולם בה-בעת מקפידה היא לבחון אם אכן השירות בצבא - אם תרצו: ייחודיות ומיוחדות השירות בצבא - הוא שהביא בפועל לפריצתה של המחלה. בייחוד כך שעה שהמחלה לא פרצה בעקבות מקרה טראומתי או בשל "צבאיות" השירות בצבא. כך, למשל, יימצא קשר סיבתי-משפטי שעה שהחייל נמצא בלחץ אך בשל שירותו בצבא (ראו, למשל פרשת אהרן, לעיל). לשון אחר: המבחן לקיומו של קשר סיבתי - משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במבחן משולב סובייקטיבי אובייקטיבי.

לא אך גולגולתו הדקה - שמא נאמר: הדקה-מכל-דקה של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המבחן הסובייקטיבי מבחן אובייקטיבי אף-הוא, דהיינו: מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב"מצב" חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית. ואולם לא כל אירוע חיצוני "אובייקטיבי" די יהא בו.

צורך מובנה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה. השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו. שיקול הדעת המוקנה לבית -משפט שיקול דעת רחב הוא." (עמ' 764-765 לפסק הדין)

דברים אלו מתיישבים עם הלכה שנפסקה עוד בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח (2) 510, לעניין הקשר הסיבתי הקונקרטי ואומצה בפסקי דין רבים:

"אין שופט רשאי להציג לעצמו את השאלה: מה היה קורה לחייל אלמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה, כלומר פגיעה מאותו סוג בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם הייתה מתרחשת – באותה השעה ובאותה בצורה – אילו החייל אותה השעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי השירות."(עמ' 515 לפסק הדין; ראו לדוגמא רדושיצקי עמ' 364; רוט עמ' 214; רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' בן עד פ"ד מז (2) 471, 476).

18. במאמר מוסגר אציין, כי החלתה של הלכת אביאן במקרה שלפנינו אינה מובנת מאליה. נזכיר, כי מחלה קונסטיטוציונלית היא מחלה רדומה בגופו של החולה אשר פורצת במועד מסוים לא מוגדר וללא קשר לגורמים חיצוניים סביבתיים. במקרה כזה, עקרונית, אין לומר כי המחלה פרצה עקב השירות הצבאי ויש קשר סיבתי בין השירות ובין פרוץ המחלה. אולם, כחלק מהנטייה להקל עם חיילים שנפגעו בתקופת שירותם, קבעה הפסיקה כי מחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה תוך כדי השירות, ונמצא כי יש קשר סיבתי-עובדתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, מייחסים את המחלה במלואה לשירות, הגם שהחייל בא אל השירות כשהוא נושא, באורח רדום כמובן, את המחלה בגופו. (ראו פרשת וינשטיין עמ' 518; פרשת רוט עמ' 210-211; פרשת קריספל 822-821; פרשת אביאן 748). אולם, ספק אם ניתן לראות בטראומת בית החולים, שהיא הגורם המוקדם למחלתו של המערער, מחלה קונסטיטוציונאלית כמשמעותה בפסיקה ועל כן ספק אם ניתן להחיל עליה את ההלכה שצויינה לעיל. זאת כיוון, שאין מדובר במחלה רדומה תורשתית וקיימת, שאירוע מסוים הביאה לפריצתה לראשונה במהלך השירות ואשר קיים לגביה הספק האם הייתה מופיעה או שלא הייתה מופיעה ללא השירות, אלא בגורם חיצוני עצמאי ומספיק למחלה, שהיה קיים עוד קודם לשירות הוא טראומת בית החולים אשר גרמה למחלת המערער עוד טרם לשירות. אולם, במקרה זה, בשל אופיו של אותו גורם למחלה, היה צורך בגורם נוסף, שהופיע במהלך השירות כדי להביא להופעת המחלה במלואה.

ברע"א 7207/01 לייזר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) שניתן לאחרונה, נדונה טענתו של חייל, שאובחן בסמוך לתום שירותו כחולה במחלת הטרשת הנפוצה, כי המחלה פרצה עקב תנאי הדחק והלחץ בהם היה שרוי בשירותו. הנשיא ברק, הביע בפסק הדין ספק, לגבי תחולתה של הלכת אביאן על מקרים בהם מדובר בפגימות בעלות סממנים פיזיים באופיים וללא יסוד קונסטיטוציונאלי, או במקרים, כגון המקרה עסקינן, בהם היסוד הקונסטיטוציונאלי, הוא אחד מגורמי המחלה ולא המחלה עצמה. אולם, במקרה לייזר החיל הנשיא ברק את הלכת אביאן על אף הספק ופסק כי אכזבה אישית ותנאי שירות לא נוחים, אין בהם כדי לבסס את היסוד האובייקטיבי העולה מפרשת אביאן. כך נעשה גם במקרים אחרים. על כן, איני רואה מקום להכריע כאן בשאלת היקף תחולתה של הלכת אביאן, ואניח כי ההלכה חלה גם כאן וכי יש לבחון על פי המבחן המשולב את האירועים שקרו למערער במהלך שירותו.

19. כאמור, גם הועדה החילה את הלכת אביאן על המקרה שלפנינו, אולם קבעה כי המערער לא עמד במבחן האובייקטיבי ולא הוכיח כי במהלך שירותו אירע אירוע חיצוני ממשי. לאור הלכת אביאן ולאור הפסיקה שהובאה שם, נראה כי שגתה הועדה בהחלטתה וכי קיים קשר סיבתי בין מחלתו של המערער לשירות.

אין חולק כי המרכיב הסובייקטיבי של המבחן קיים כאן וכי רגישותו היתרה של המערער, רגישות שהיא תוצאתם של טראומת הביקור בבית החולים ומבנה אישיותו של המערער הביאה למחלתו. השאלה אם כן, מתרכזת ביסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי.

כפי שהראתי לעיל, על פי הלכת אביאן, בכדי שאירוע מסוים יחשב כמבסס את היסוד האובייקטיבי, עליו לנבוע מהייחודיות והמיוחדות של השירות הצבאי. כלומר, יש צורך באירוע חיצוני לחייל, בעקבותיו פרצה בגופו המחלה. כפי שראינו לעיל, הטראומה שגרמה לפריצת מחלתו של המערער היא עצם הגיוס לצבא וההמצאות בסביבה הצבאית. השאלה היא אם כן, האם עצם הגיוס לצבא יכול לשמש "אירוע" במידה מספקת כדי למלא אחר דרישות המבחן האובייקטיבי.

במאמרו "מחלה עקב השירות כיצד" (הפרקליט מ(ב) 343) מציע המחבר שמואל דורנר מבחן לשאלה מתי מחלה או פגימה או חבלה הן "עקב השירות":

"ברוב המקרים השאלה המבדלת תהיה האם אותו הגורם שגרם את הפגיעה בשירות הוא שהיה גורם את הפגיעה גם שלא בשירות. תשובה בחיוב על שאלות אלה פירושה הוא נטרול עובדת השירות הצבאי כגורם רלוונטי לפגיעה וממילא כגורם שבעטיו ("עקב") נגרמה פגיעה".

כאמור, מבחן זה מתאים להלכת אביאן ולעמדת הפסיקה כפי שהובאה שם:

" אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא נכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הקשר הסיבתי לשירות בצבא - באשר שירות בצבא הוא - חייב שיהא בעל עוצמה מינימלית עד שנכיר בו כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. לעניין איפיונם של האירועים הטריוויאליים - אם תרצו: אירועי-שיגרה - אינני רואה מנוס מהשוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים. ההלכה עמדה על השוואה זו לא אחת - ראו המובאות שהבאנו למעלה - ודומני כי יש בה באותה השוואה כדי לספק לנו כלי-מלאכה נאות - אכן, לא כלי בלבדי, אף לא בהכרח כלי מכריע - לבחינתו של הקשר הסיבתי.

פירוש הדברים הוא זה: אם היתה המחלה פורצת בכל מקרה - גם בחיים האזרחיים - יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות בצבא. וכדברי הגמרא כפי שהביאם השופט זילברג בפרשת וינשטיין, שם, 518 (ראו פיסקה 30, לעיל): מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם. לעניין זה, כך דומה עלינו, יש להתעלם מאירועים טריוויאליים, שאף שניתן לקשור ביניהם לבין פריצתה של המחלה, הקשר הוא כה רופף עד ראוי להתעלם ממנו. ובלשונו של השופט לנדוי בפרשת חאיק (שם, 15):

"הקשר הסיבתי בין תאונה זו ובין שירותו הצבאי רופף כל כך, עד שמן הנמנע הוא לקבוע, כי תאונה זאת קרתה עקב השירות, באיזה מובן ממשי".

השאלה אימתי ניתן לסווג אירוע פלוני כאירוע טריוויאלי או כאירוע שולי, קרא: כאירוע שאין קשר סיבתי-משפטי בינו לבין המחלה שפרצה, שאלה היא שהתשובה עליה לא תזמן עצמה לנו בנקל. נדרשים אנו לכלי-ניתוח עדינים ולעיתים נתקשה בהכרעה לכאן או לכאן. ואולם אמת-מידה אחת תוכל לשמש לנו, והיא, חייו האזרחיים המשוערים של החייל לולא שירת בצבא. אמת-מידה זו שומה עלינו לעשות בה שימוש זהיר-זהיר, בתתנו דעתנו ליסוד השני, לאותו יסוד המורנו כי קשר סיבתי ייקבע באורח קונקרטי ולא באורח נורמטיבי".( עמ' 763-764 לפסק הדין)

על כן, נראה שיש לקבוע קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי שכן, אין חולק כי לו לא היה נמצא המערער במסגרת הצבאית, לא היה נתקל בסממנים צבאיים שהם הגורם לאותה רה-טראומטיזציה שהביאה למחלתו. זאת על רקע העובדה, שהטראומה ממנה סבל המערער טרם לגיוס, כללה סממנים צבאיים ועל כן כדי להפעילה היה צורך בסממנים צבאיים, בהם יכול היה המערער להיתקל אך ורק בשירותו הצבאי. מכאן ניתן להסיק, כי מחלתו של המערער לא הייתה פורצת באותו זמן ובאותו אופן לו לא היה מתגייס.

תוצאה זו, מתיישבת עם האמור בע"א 419/58 קצין התגמולים נ' אהרון, פ"ד יג 312. בפרשה זו נדון עניינו של חייל, "פסיכופט מסוג בלתי יציב" אשר נחבל כתוצאה מניסיון להתאבד במהלך שירותו. בית המשפט הכיר בקשר הסיבתי בין מחלתו של החייל לבין שירותו הצבאי, בקובעו כי עצם השירות יצר בנפשו של החייל מצב דחק בלתי רגיל שאינו אופייני לחיילים אחרים:

"המסגרת הצבאית, שלתוכה נקלע [התובע] עוד לפני שהגיע לגיל הגיוס, הכבידה עליו במידה בלתי שכיחה לכלל החיילים.

...

הרופאים המומחים מעידים על מצב נפשי בלתי-יציב ועל פסיכופאטיה שנמשכה עת רבה. מדבריהם מסתבר, כי בחיים האזרחיים היה המשיב מוצא לו תמיד מנוס ומפלט ממצוקתו הנפשית, הנכונה או המדומה, במסגרת אזרחית אחרת, בביתו או מחוץ לבית, ואילו בצבא לא ראה כל פתח ישועה אלא במעשה הנואש שעשה. ההתאבדות, לפי דעת המומחים, היתה בשבילו בריחה מן המציאות שבה היה נתון וממנה סָבַל סֵבֶל נפשי במשך תקופה ממושכת. מטעם זה נראה לנו, כי החבלה ממנה סובל המשיב כיום נגרמה לא רק תוך תקופת שירותו בצבא אלא גם עקב שירותו." (עמ' 312-313 לפסק הדין, ראו גם ע"א 612/74 סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (2) 794; רע"א 4748/02 קצין התגמולים נ' בירתי,תק-על 2003(2) 767)

פרשנות זו לחוק, המרחיבה את קיום הקשר הסיבתי, מתיישבת גם עם הגישה, המבוססת על מדיניות משפטית, לפיה יש לפרש את חוקי הנכים ברוחב לב כדי ליישם את מטרת החוק שבא להיטיב עם אנשים הנושאים בסיכון מיוחד (ראו לדוגמא: ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(1) 637, 643; פרשת רוט עמ' 210; פרשת קריספל עמ' 823; ע"א 55/99 קצין התגמולים נ' שפירא, פ"ד כג(1) 527, 530).

כאן המקום להזכיר, כי גם ד"ר פלדינגר ואף קצין התגמולים עצמו, הכירו בקשר סיבתי בין המחלה לשירות וקבעו כי מחלתו של המערער הוחמרה עקב השירות.

20. אולם בקביעה, כי קיים קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי, אין כדי לענות על כל רצונותיו של המערער. שכן התעלמות מהגורם הקודם לגיוס וקביעת קשר סיבתי של גרימה דווקא, בין מחלה בעלת יסוד קונסטיטוציונאלי לבין השירות הצבאי, תלויה בכך שהמחלה פרצה לראשונה בזמן השירות הצבאי. כלומר, כי לא היו ניצנים או סימנים של המחלה לפני השירות. במקום בו נקבע כי היו סימנים למחלה עוד קודם לגיוס, הרי שיש לקבוע קשר סיבתי של החמרה בלבד (ע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים, פ"ד כ"ד(1) 217; ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'יל, פ"ד לז(2) 785; פרשת רוט עמ' 214; רע"א 4951/00 לזובר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)).

בשאלה, האם ניתן היה לראות ניצנים או סימנים של המחלה במערער עוד טרם לגיוסו חלוקים המומחים מטעם הצדדים. המומחה מטעם קצין התגמולים טוען, כי המערער חלה במחלה בעקבות טראומת הביקור בבית החולים ואף סבל מתופעותיה עוד טרם לגיוס. מנגד טוענים ד"ר שטיין וד"ר אהרונסון, כי טראומת בית החולים יצרה תגובות חרדתיות חולפות בלבד, עליהן התגבר המערער טרם גיוסו, וכי המחלה הופיעה רק לאחר הגיוס, בעקבות רה-טראומטיזציה שנבעה מהאירועים במהלך השירות. לתמיכת טענה זו, הציג המערער בפני הועדה את תצהירו ואת תצהיריהם של חברו מר נגבי ושל מורתו גב' ברדה, אשר הכירו אותו באותה תקופה, ואת תעודת הבגרות, המעידה כי עמד בהצלחה בבחינות.

הועדה בפסק דינה, בחרה שלא להכריע בנקודה זו. אולם קבעה, כי הטראומה ממנה סבל המערער היא הביקור בבית החולים, בעקבותיה סבל המערער מבעיות נפשיות.

לאחר שבחנתי את הראיות השונות לעניין זה, מסקנתי היא, כי המחלה פרצה עוד טרם הגיוס. גם אם התופעות מהן סבל המערער אז, מתונות יותר מהתופעות שהופיעו לאחר הגיוס. להלן נימוקי:

21. מחוות דעת הרפואיות, כמו גם מה האסמכתאות שהוגשו לועדה ולבית המשפט על ידי המערער, עולה, כי למחלת ה- P.T.S.D מספר מאפיינים. ביניהם, חרדות, הקשורות לטראומה, קוצר רוח והתפרצויות זעם, רגישות לרעשים, הפרעות בשינה וסיוטים בהם שב החולה וחווה את הטראומה, דיס-אוריינטציה, הסתגרות, אובדן תחושת זמן ודיכאון.

מתצהירו של המערער עולה, כי לאחר הביקור בבית החולים וטרם הגיוס, חווה המערער חוויות התואמות סימפטומים אלו:

" ...התמונה הבאה שזכורה לי היא שאני רואה תמונות של החיילים בטלוויזיה ושקשה לי לראות חיילים ללא קסדה משום שאני חושב שהראש של בני אדם כל כך פגיע ועלול להתרסק בקלות כקליפה של ביצה...

...

בתקופה זו (טרם הגיוס, מ.ש.א) אני הולך ומסתגר חברתית ונעשה קצר רוח מאוד, אני ניצת בקלות והופך תוקפני מאוד. למרות המצוקה הנפשית הזו התפקוד השוטף שלי לא נפגע.

....

עם ההכרה שסיכויי ההחלמה של אבי אפסו החלה הפרדה שלי ממנו. אני ביליתי תקופות ארוכות לבד בבית לומד לבחינות הבגרות וחדור הרגשה שהמשפחה כולה מתפוררת.

...

אף על פי שחששתי מהשירות הצבאי וזאת עקב המראות הקשים שראיתי בבית החולים כאשר ביקרתי את אבי ז"ל, רציתי וציפיתי להתגייס. השירות היה חשוב עבורי הן בשל תחושת החובה והן משום שנתפס אצלי כסימן ליכולת שלי להמשיך מהלך חיים נורמלי למרות כל מה שעברתי"

תיאורים דומים ניתן למצוא גם במכתב "השתלשלות האירועים" שצירף המערער לתביעת התגמולים-

"במהלך השנה הזו אני הולך ומסתגר חברתית ונהיה קצר רוח מאוד, אני ניצת בקלות והופך תוקפני מאוד (הדברים הגיעו לידי תקיפה של מורה ושל תלמיד באמצע השיעור). אני סובל מתחושות כרוניות של עייפות ומועקה בחזה. במהלך תקופה זו אני שומר על קשר הדוק עם חבר אחד קרוב, קשר אשר סייע לי נפשית לא מעט.

במהלך אותה השנה אני שם לב לראשונה לשינוי בחוויות הזמן הפנימית שלי, כאילו הזמן עצר מלכת ואיבד מן הלינאריות והרציפות שלו."

תופעות נוספות המאפיינות את המחלה, עולות גם מחוות דעתו של ד"ר שטיין. ד"ר שטיין מציין, כי המערער היה חברותי ואף בין מקימי שבט הצופים השכונתי, אולם לאחר טראומת הביקור בבית החולים, איבד עניין בחיי החברה.

יש לציין כי האירועים המתוארים בתצהירו של המערער, נעלמו מעיני מר נגבי, וגב' ברדה, אשר הצהירו והעידו בפני הועדה, כי לא הבחינו בכל שינוי בהתנהגותו של המערער באותה התקופה.

הפערים שבין המתואר בתצהירו של המערער לבין המתואר בתצהירים של מר נגבי וגב' ברדה מעוררים מספר תהיות. הראשונה היא, הכיצד לא הובאו אירועים חמורים כגון הכאת מורה ותלמיד, לידיעתם של מורה אהובה בבית הספר וחברו הקרוב של המערער. כמו כן, תמוה כיצד לתיאורו הפסטוראלי של מר נגבי (צפייה במשחקי כדורגל וסרטי קולנוע, רחצה בים ונופש בתל-אביב), לא נמצא ולו צל צילו של הד בתצהירו של המערער או בראיות האחרות. קושיה נוספת היא מדוע לא הובאו תצהיריהם של בני משפחתו של המערער, אמו, אחיו ואחותו, המהווים מטבע הדברים את סביבתו הקרובה של המערער. זאת במיוחד נכון לגבי אחותו, אצלה, לפי תצהירו של מר נגבי, גר המערער בזמן שהותו בתל-אביב בקיץ שלפני הגיוס.

תמיהות אלו מערערות מטיבן, את עדותם של המצהירים ומעלות את ההשערה כי יתכן, שתופעות פרטיות יותר מהן סבל המערער בתקופה הנדונה, כגון סיוטים או דיס-אוריינטציה, נעלמו מעיניהם או מזיכרונם. על כן נראה, כי לא ניתן להגיע לקביעה החלטית בעניין תפקודו של המערער טרם לגיוס על סמך עדויותיהם של מצהירים אלו.

לסיכום, מהאמור עולה, כי המערער סבל מתופעות המאפיינות את המחלה, עוד טרם לגיוס. זאת בעיקר על פי עדותו שלו, אשר לא נסתרה במידה מספקת על ידי עדויות המצהירים האחרים. אמנם, מדובר בתופעות מתונות ביחס לתופעות מהן סבל המערער לאחר הגיוס, אולם, מהראיות עולה, כי מחלתו של המערער היא מחלה מתפתחת המופיעה בגלים כאשר ישנן תקופות של רמיסיה בהן מתפקד המערער כשורה באופן יחסי ותקופות של החמרה בהן מחמירות תופעות המחלה מזמן לזמן וכתוצאה מאירועים שונים.

מסקנה זו נתמכת על ידי הפסיקה. בפרשת בוסאני, הסימפטומים שהתגלו לפני הגיוס היו רק עייפות וחוסר ריכוז והם התקבלו כראיה שמחלת הנפש פגעה בחייל עוד טרם השירות. העובדה שרופאי הצבא לא אבחנו זאת בתחילת המחלה ואף המליצו על המשך השירות, לא פגעה במסקנה זו שהביאה להכרה בכך שהמחלה הוחמרה אך לא נגרמה עקב השירות. בעניין אחר, סבל החייל עוד טרם גיוסו מסימנים חיצוניים שהתבטאו בחוסר יציבות נפשית, נטייה לתוקפנות והפרעות בהתנהגות ובהתאמה סוציאלית. נפסק שם כי מאחר שעוד לפני השירות התחיל לסבול מאותם הסימפטומים שעליהם התאונן במהלך השירות וכיוון שהסימפטומים הופיעו כבר עם תחילת שירותו הצבאי של החייל, הרי שהשירות רק החמיר את מחלת הסכיזופרניה ממנה סבל אך לא גרם לה (ע"א 550/70 זלץ נ' קצין התגמולים, פ"ד כה (1) 533). בעניין נוסף נקבע כי אף שסימנים מסוימים יכולים היו להתפרש, טרם פריצת המחלה, כסימנים שגרתיים,שאינם מעידים על המחלה, לאחר פריצת המחלה יש לייחס לאותם סימנים משמעות אחרת לאור המחלה, בבחינת אבחנה למפרע.(ע"א 345/73 לזרע נ' קצין התגמולים, פ"ד כח (1) 25, ראו גם פרשת אברג'יל עמ' 792; רע"א 4951/00 לזובר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם)).

עוד תומכת במסקנה, כי המחלה הופיעה טרם לגיוס, העובדה, שהמערער החל לחוש בתופעות המחלה, מיד עם המפגש הראשון במסגרת הצבאית, ללא כל מאורע, קשה או שגרתי, למעט עצם השהיה במקום בו מצויים סממנים צבאיים כגון מדים ונשק. עובדה זו מעידה, כי המערער סבל למעשה מהמחלה עוד טרם לשירות והמפגש עם נסיבות המזכירות את אותה הטראומה אך הביא להחמרה של אותם סימפטומים שהיו קיימים עוד קודם למפגש זה.

22. אולם כזכור, בפי ב"כ המערער טענה נוספת לעניין מועד פריצת המחלה. לטענתו, העובדה שהמערער הצליח לשוב ללימודים סדירים ואף עמד בהצלחה בבחינות הבגרות מעידה על החלמה מטראומת הביקור בבית החולים. לדעתי, טענה זו נסתרת על ידי המשך קורותיו של המערער לאחר השחרור. אף שלכל הדעות הסימפטומים מהם סבל המערער, הוחמרו במידה ניכרת לאחר השחרור, הצליח המערער לסיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בביולוגיה ואף התקבל למסלול הישיר לדוקטורט השמור רק לסטודנטים בעלי פוטנציאל אקדמי גבוה במיוחד. עוד הצליח המערער להינשא ולהקים משפחה זאת למרות החרפה חוזרת במצבו.

כך גם גרס ד"ר פלדינגר בעדותו בפני הועדה:

"לפני גיוסו אכן קרו הדברים כפי שכתבתי בחוות הדעת הדברים הנ"ל מצביעים על כך שחלה הטבה במצבו שמצבו נהיה יותר טוב שאפשר לו בין השאר ללמוד הוא לא הרגיש שהוא נזקק לטיפול ורצה להתגייס אך הטבה במצבו לדעתי איננה שהוא נרפא מאותו אירוע סטריסוגיני שהועבר בהמשך ניתן לציין שגם אחרי שחרורו מהצבא למרות שכבר הובחן מצבים נפשיים קשים הצליח ללמוד באוניברסיטה הצליח לנהל חיים תקינים..."

מכאן עולה, כי מחלתו של המערער אינה אחידה בעוצמתה ובתוצאותיה ואין בהכרח מקום להסיק מהישגיו הלימודיים, לאחר הביקור בבית החולים, מסקנה גורפה לעניין מצבו הנפשי באותה התקופה. אשר על כן בעינה נשארת המסקנה כי סימני המחלה הופיעו עוד טרם לגיוס.

23. משקבענו כי המחלה הופיעה טרם לגיוס, אין לנו אלא לקבוע כי מחלתו של המערער הוחמרה על ידי השירות הצבאי ולא נגרמה על ידו.

על פי חוק הנכים, שיעור החמרת המחלה נקבע על ידי קצין התגמולים. בקביעת שיעור זה על קצין התגמולים לשקול את מכלול הנתונים אשר להם השפעה על שאלת הקשר הסיבתי לשירות ובכלל זה נתונים בדבר התפתחותה הטבעית של המחלה ובדבר גורמי סיכון המתייחסים לתובע, אשר אינם קשורים לשירות הצבאי.(ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5) 374)

כאמור, קצין התגמולים בהחלטתו מיום 14/2/01 קבע שיעור נכות של 10% בלבד, זאת בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר פלדינגר. בכתב הטענות שהוגש לבית משפט זה, טוען המשיב כי קבע את אשר קבע, כיוון שהסיבות להחמרת מחלתו של המערער רבות הן ונובעות מקשת רחבה של אירועים על פני השנים ובהם, ראשית חומרת טראומת הביקור בבית החולים וכן גורמים נוספים כגון מלחמת המפרץ, פיגועים, מלחמות נוספות ועוד.

אף שלתמונה אותה מצייר קצין התגמולים יש ביסוס בדברי המערער והמצהירים מטעמו, לדעתי היא אינה משקפת את המציאות כהוויתה. אם לפני השירות הצבאי סבל המערער מתופעות המחלה באורח קל עד כי ניתן היה לייחסן לגורמים אחרים מלבד המחלה, הרי שאחרי השירות החמיר מצבו לבלי הכר והוא אובחן כסובל ממחלת נפש ואושפז זמן לא רב לאחר השחרור בבית חולים לחולי נפש. אמנם, אין ספק כי אירועים שונים בחיי המערער לאחר השחרור תרמו אף הם להחמרת המחלה אולם לא יכול להיות ספק כי הגורם הראשוני והמשמעותי להחמרה הנו השירות הצבאי.

אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור ולקבוע, כי קיים קשר סיבתי של החמרה בין השירות הצבאי ובין מחלתו של המערער וכי שיעור ההחמרה הנו בגובה של 60% מסך הנכות כולה.

המשיב ישלם לעותר הוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪ ומע"מ.

ש ו פ ט ת

השופט מ' רביד:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' ענבר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת שידלובסקי-אור.

ניתן היום, כא בחשוון תשס"ד (16 לנובמבר 2003), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט