בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת מ' נאור
המערער
: ליודביג אסטנקוביץ
נגד
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 11.5.1998, בת.פ.
48/97 שניתן על-ידי כבוד השופטים: מ' לינדשטראוס, ס' גובראן, מ' נאמן
תאריך הישיבה:
י' בכסלו התשס"ב
(25.11.01
)
בשם
המערער:
עו"ד משה גלעד
בשם
המשיבה: עו"ד רבקה לוי-גולדברג
החלטה
השופט א' א' לוי:
1. המערער, ליודביג אסטנקוביץ, הובא לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח, אשר על
פי הנטען התרחשה בחודש פברואר 1997, בדירה בשדרות הגעתון בנהריה. על פי הגרסה
אותה טענה המשיבה בכתב האישום, הסב המערער בחברתו של ולדימיר אולנוב (להלן -
המנוח) ורוסלן בויקוב, והם בילו את הערב בלגימתם של משקאות אלכוהוליים. בין
המערער למנוח פרץ ויכוח שהמשכו התרחש מחוץ לדירה, כאשר המערער חבט במנוח
באגרופיו ובעט בו. על פי הנטען, ביצע המערער במנוח, בעודו מוטל על הקרקע, גם
מעשה מיני, ולאחר זאת הלכו המערער ורוסלן לדרכם. הם שבו לאחר כשעה, ומצאו את
המנוח מוטל עדיין על הרצפה כשהוא נושם, והמערער שב ותקף אותו תוך שהוא מכה
אותו בעוצמה בחזהו ובפניו. בשלב זה הצטרף גם רוסלן לתקיפתו של המנוח ובעט
בו.
כתוצאה מהתקיפות נגרמו למנוח חבלות קשות במוח, בריאות ובכבד, וכתוצאה מכך מצא
את מותו.
המשיבה טענה בכתב האישום, כי במערער התקיימו כל רכיביה של עבירת רצח, ומנגד טען
המערער כי הוא אמנם הוזמן לדירתם של המנוח ורוסלן, אך עזב אותה בשעה 23:00
לערך, זמן ניכר לפני תקיפתו של המנוח. בעדותו בבית המשפט הוסיף המערער באותו
ענין וטען, כי עזב את חבריו בשעת חצות לערך, ופנה לחדרו, שם קרא ספר עד
שנרדם.
2. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש מרץ 1997, ושמיעתן של הראיות
החלו בחודש יולי של אותה שנה. בישיבה שהתקיימה בתאריך 16.2.98, ובאותו שלב
המשיבה כמעט סיימה את הבאת ראיותיה, הודיע הסניגור כי נודע לו ששולחו שהה מאז
חודש אוקטובר 1997 במחלקה הפסיכיאטרית של הכלא. וכאן המקום להדגיש, כי הודעה
זו של הסניגור לא נועדה כדי להעלות ספק ביחס לכשירותו של המערער לעמוד לדין,
אלא רק כדי להסביר מדוע לא הצליח הסניגור להכין את שולחו למסירת עדות בבית
המשפט.
לבסוף הוסכם באותה ישיבה שהמערער יעיד, ובסופה ביקש הסניגור לשלוח את שולחו
לבדיקה פסיכיאטרית, ובית המשפט נעתר לכך. משהתחדש הדיון, בחודש מרץ 1998,
התברר כי חוות הדעת בעניינו של המערער לא הגיעה לבית המשפט וגם לא נמסרה
לצדדים, ואז הודיע הסניגור בזו הלשון: "אלו עדי בכפוף לכך שאם יגיעו תעודות
רפואיות נפשיות אצרף אותם לסיכומים" (ראה עמ' 61 לפרוטוקול הדיון).
חוות הדעת הפסיכיאטרית נערכה בתאריך 11.3.98, ואף שסכומי ההגנה הוגשו לבית
המשפט במועד מאוחר יותר (30.3.98), נעדרת מהם התייחסות לממצאיה של חוות הדעת.
יותר מכך, חוות הדעת הוגשה לבית המשפט רק לאחר מתן הכרעת הדין ובמסגרת הטיעון
לעונש, כאשר כוונת הסניגור היתה שחוות הדעת תתמוך בעתירתו להחיל על שולחו את
הוראותיו של סעיף 300א' של חוק העונשין בדבר "עונש מופחת".
כתוצאה מהאמור עד כה, ההתייחסות היחידה לחוות הדעת הפסיכיאטרית מחודש מרץ
1998, מצויה רק בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ואין לתמוה על כך לנוכח השלב
המאוחר בו הוגשה. בעקבות כך, מסקנתו של בית המשפט היתה שהמערער אכן סובל שנים
רבות ממחלת נפש, סכיזופרניה פראנואידית, אך בגין המעשים בהם הוא מואשם לבין
מחלתו, אין קשר נסיבתי, ושיפוטו לענין זה תקין כיום והיה תקין גם בעת תקיפתו
של המנוח.
לנוכח כל אלה קבע בית המשפט, כי המערער אינו נמנה על אלה שסעיף 300 א' נועד
לעסוק בהם, ומכאן נבעה ההחלטה לגזור למערער עונש של מאסר עולם.
3. הערעור לבית משפט זה הוגש על ידי סניגור אחר שבחר לו המערער, עורך הדין מ'
גלעד, ולמרבה התמיהה גם הוא לא העלה את סוגיית מצבו הנפשי של המערער וכשרותו
לעמוד לדין, במסגרת נימוקי הערעור אשר הוגשו על ידו בחודש יולי 1998. רק
בחודש ינואר 2000, הוגשה על ידי בא-כוח המערער בקשה לביצועה של בדיקה
פסיכיאטרית לשולחו, ואילו סוגיית המצב הנפשי כהגנה אפשרית, עלה לראשונה רק
בעיקרי הטיעון אשר הגיש עו"ד גלעד, בחודש נובמבר 2000. ולא למותר להוסיף, כי
בשלב זה לא הכחיש עוד המערער כי המנוח מצא את מותו מידיו, ומכאן ואילך השליך
את יהבו על הטענה כי עקב מחלתו ושיכרותו לא יכול היה להתקיים בו הלך הנפש
הדרוש לעבירת רצח. בחודש נובמבר 2001 הוגשה בקשה נוספת, והפעם לאפשר את הגשתה
של חוות דעת שערך דר' אנטולי קריינין, ולפיה סובל המערער ממחלת נפש, וכזה היה
מצבו גם בעת ביצוע העבירה וגם במהלך משפטו. על בקשה זו חולקת המשיבה, והיא
מפנה לחוות דעתו של דר' חיים גרינשפן, שנותר איתן בדעתו כי מסקנותיה של חוות
הדעת שניתנה על ידו בחודש מרץ 97, שרירות, קיימות ולא נס ליחן.
4. כפי שעולה מסקירתם של ההליכים בפני בית משפט קמא, שאלת היות המערער
בר-עונשין וכשרותו של המערער לעמוד לדין, מעולם לא עמדה להכרעה, בעיקר משום
שבית המשפט לא נתבקש על-ידי איש מהצדדים לעשות זאת. לא נהיר לנו מדוע לא העלה
סניגורו דאז של המערער את הסוגיה הזו לליבון, ואין בכוונתנו להצביע על מחדל
בניהול ההגנה, הואיל ויתכן שאת הסניגור הנחו שיקולים נוספים שאינם גלויים לנו.
את האפשרות הזו לא טרח עורך-הדין גלעד לשלול על-ידי שיחה עם קודמו בתפקיד,
וחבל שכך נהג.
עם זאת, אינני סבור כי ניתן להחריש לנוכח חוות הדעת החדשה שבידי ההגנה, ודעתי
היא שגם אותה וגם את חוות הדעת מטעם המשיבה, נכון לקבל כראיות נוספות בערעור.
אכן, סוגיית מצבו הנפשי של המערער ראויה היתה להתברר כבר בתחילתם של ההליכים
בבית המשפט המחוזי, אך גם לנוכח השיהוי בהעלאתה, עשיית הצדק תימצא חסרה אם לא
תלובן עד תום שאלת כשרותו הנפשית של המערער בעת ביצוע הרצח המיוחס לו, ובמהלך
משפטו. דא עקא, שמלאכה זו מחייבת את חקירתם של הרופאים על חוות הדעת שהגישו,
ואפשר שהיא תחייב גם לזמן עדים נוספים, ועל כן המקום הנכון לעשות זאת הוא
בערכאה הדיונית.
5. לפיכך, ומבלי לקבוע דבר לגבי הערעור גופו, אני מציע את אלה:
א. לקבל כראיות בתיק זה את חוות הדעת מטעם המערער והמשיבה בשאלת מצבו הנפשי של
המערער.
ב. הרשעת המערער תישאר על כנה, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לשמיעתם של
הרופאים החתומים על חוות הדעת מטעם הצדדים. בית המשפט יחליט על פי שיקול דעתו,
ואם הנסיבות יחייבו זאת, אם להתיר שמיעתן של ראיות נוספות בסוגיית המצב
הנפשי.
ג. לאחר שתסתיים שמיעתן של הראיות הנוספות, יסכמו הצדדים את עמדתם בשאלת מצבו
הנפשי של המערער, ובית המשפט המחוזי מתבקש לקבוע אם יש בראיות שהובאו בפניו
כדי להשפיע על החלטתו להרשיע את המערער. אם ישיב על שאלה זו בשלילה, מתבקש בית
המשפט להוסיף ולבחון אם יש בראיות הנוספות כדי להחיל על המערער את הוראותיו של
סעיף 300 א' לחוק העונשין.
ד. לאחר שבית המשפט המחוזי יסיים את מלאכתו, יוחזר התיק לבית משפט זה על מנת
שיקבע מועד להמשך שמיעתו של הערעור.
ניתנה היום, י"א בכסלו תשס"ב (26.11.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק מתאים למקור 98040580.O16 /אז
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444