בבית המשפט העליון

 

בש"פ 390/01

 

בפני: כבוד השופט י' אנגלרד

 

 

העוררת: מדינת ישראל

 

 

נגד

 

 

המשיב: יובל בן נחמן טמיר

 

 

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי

(סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-

על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

מיום 14.1.2001 בתיק ב"ש 93010/00 שניתנה

על ידי כבוד השופט ז' כספי

 

 

תאריך הישיבה: כ"ב בטבת תשס"א (17.1.2001)

 

בשם העוררת: עו"ד דפנה ברלינר

 

בשפ המשיב: עו"ד שמואל פלישמן

 

החלטה

 

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שדחה בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, והורה על שחרורו בתנאים.

 

1. ביום 29.12.00 הוגש נגד המשיב כתב אישום בת.פ. 40414/00, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 24.12.00 בשעה 21:00, או בסמוך לכך, הבחין אביו של המשיב מחלון דירתו כי מספר קטינים, ובהם מוחמד גאנם (להלן: "המתלונן"), נשענים על רכבו אשר חנה בסמוך. אביו של המשיב, ביקש ממנו שירד עימו לחניה כדי להרחיק את הקטינים. המשיב הצטייד בסכין מטבח, אותה הסתיר בשרוול חולצתו, וירד בעקבות אביו לחניה. בין הקטינים למשיב ואביו התפתחה קטטה, ובמהלכה שלף המשיב את הסכין ודקר את המתלונן בצד השמאלי של חזהו. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן חור בחדר הימני של הלב, אשר הצריך את ניתוחו ואישפוזו.

 

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 93010/00). ביום 29.12.00 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופטת ס' רוטלוי, על קבלת תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, והאריך את מעצרו של המשיב עד למתן החלטתו בבקשה. ביום 7.1.01, לאחר קבלת תסקיר המעצר, הורה בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ר' לבהר-שרון, על עריכת בדיקה פסיכיאטרית למשיב שתבחן את מסוכנותו ואת אפשרות הטיפול בו.

 

3. ביום 14.1.01 דחה בית המשפט המחוזי, מפי השופט ז' כספי, את הבקשה למעצרו של העורר עד תום הליכים. בית המשפט בחן את כלל הנסיבות במקרה זה: "העבירה המיוחסת למשיב, שנמצאה לה תשתית ראייתית, המקימה לכאורה, חזקת מסוכנות, אל מול הנסיבות האישיות של המשיב, וממצאי התסקיר והבדיקה הפסיכיאטרית". תסקיר שירות המבחן היה בעל גישה חיובית כלפי המשיב, והמליץ על טיפול מקצועי במסגרת מעצר בית מלא; חוות הדעת הפסיכיאטרית הצביעה על כך שהמשיב אינו חולה במחלת נפש ואינו זקוק לאישפוז פסיכיאטרי וכי אינו מסוכן. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות תחליף מעצר. התנאים שקבע בית המשפט לחלופת המעצר הם:

1. ערבות עצמית בסכום של 10,000 ש"ח.

2. ערבות צד ג' בסכום של 15,000 ש"ח שתחתם בידי סבת המשיב, גב' יהודית טמיר.

3. ערבות צד ג' בסכום של 15,000 ש"ח שתחתם בידי סב המשיב, מר יעקב טמיר.

4. פקדון במזומן בסכום של 3,000 ש"ח, עם ארכה להפקדה של 48 שעות.

5. המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית סבו וסבתו, יהודית ויעקב טמיר, בקיבוץ עינת.

6. המשיב יועמד בפיקוח מעצרים מטעם שירות המבחן לתקופה של 6 חודשים מהיום.

7. השחרור נעשה בתנאי של קבלת טיפול נפשי, אם ימצא המשיב זקוק לטיפול הזה, על ידי רופא המרפאה לבריאות הנפש בפתח-תקוה.

8. אני אוסר על יציאתו של המשיב לחו"ל. המשיב יפקיד את דרכונו במזכירות בית המשפט בתוך 24 שעות. אם אין למשיב דרכון - יצהיר על כך היום במזכירות.

 

בית המשפט נעתר לבקשת העוררת ועיכב את החלטתו ב48- שעות.

 

4. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. באת-כוח העוררת, בעררה בכתב, טוענת, כי מסוכנותו הרבה של המשיב נגזרת מחומרת העבירה, הכוללת שימוש בסכין כאשר למשיב ולאביו לא נשקפה כל סכנה, וכי מתגובתו האלימה וחסרת הפרופורציה של המשיב ניתן ללמוד על הפוטנציאל להישנות מעשיו. כן נטען, כי מעשהו של המשיב מתאפיין גם במניע לאומני, וכי על רקע המתיחות השוררת כיום, למעשה חומרה יתירה, בעיקר משנעשה בשכונה מעורבת. באת-כוח העוררת טענה עוד, כי קיים חשש לשיבוש הליכים על ידי המשיב, דבר הנלמד מהתנהגות המשיב ואביו בסמוך לאירוע ועובר לחקירתם במשטרה. בעניין זה צוין, כי אביו של המשיב הוא שוטר ונגישותו למשיב רבה.

 

5. בדיון לפניי חזרה באת-כוח העוררת על טיעונים אלו. באת-כוח העוררת הדגישה את החומרה היתירה שבמעשהו של המשיב, המשתקפת משימוש בסכין בשל "זוטי דברים" וממעשה בעל רקע לאומני. לכן, על אף העובדה שמדובר בבחור נורמטיבי, ללא עבר פלילי, ולמרות תסקיר המעצר החיובי וחוות הדעת הפסיכיאטרית שנאמר בה כי המשיב אינו מסוכן לציבור, המדובר בחריג שאין להסתפק בו בחלופת מעצר. בא-כוח המשיב טען, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית קבעה באופן חד משמעי כי העורר אינו מסוכן, וכי עם שחרורו יפנה העורר לתחנה לבריאות הנפש הקרובה לקיבוץ עינת. נטען, כי באת-כוח העוררת לא הצביעה על שגגה ממשית המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי האירוע לא היה על רקע לאומני, וכי מאז האירוע לא אירע דבר היכול להצביע על הגדלת המתיחות בין היהודים לערבים ביפו. לבסוף נטען, כי המשיב בחור צעיר ללא עבר פלילי, אין לו נורמות עברייניות, הוא הזעיק את המשטרה ואת מד"א מיד בתום האירוע, וכי אין יסוד לטענות בדבר שיבוש הליכים, טענות שהועלו בבית המשפט קמא, וכן בעררה בכתב של העוררת.

 

6. לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עררה של המדינה. יהא הרקע למעשה אשר יהא, דקירת קטין בסכין בליבו בשל עניין של מה בכך - הישענות על רכבו של אביו - מצביעה על מסוכנותו הרבה של המשיב לציבור. כפסע היה בין פציעתו לגרימת מותו של המתלונן. נכונותו של המשיב להשתמש בדקירת סכין בנסיבות המקרה הנדון מהווה סכנה גדולה לבטחון הציבור. התנאים שקבע בית המשפט המחוזי לשחרורו של המשיב, אין בהם, לדעתי, כדי להפיג את החשש מפגיעה בבטחון הציבור. ראה בהקשר זה: בש"פ 6678/93 מיזל נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

 

אי לכך עררה של המדינה מתקבל ואני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בת.פ. 40414/00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

 

ניתנה היום, כ"ז בטבת תשס"א (22.1.2001).

 

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

01003900.Q03 /שב