השופט א' מצא:

 

           המערער 1 (להלן: המערער) ניסה להתאבד באמצעות נשק שנמסר לו לצורך מילוי תפקידו כמתנדב במשמר האזרחי. כתוצאה מן הירי התעוור המערער בשתי עיניו. המערער תבע מן המדינה (המשרד לביטחון-פנים ומשרד הביטחון) לפצותו בגין נזקיו. המערערת 2 (אימו של המערער) צורפה על-ידי המדינה כצד-שלישי לתובענה. בית‑המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער, וכנגד הכרעה זו מופנה הערעור.

 

2.        המערער נולד בדצמבר 1977. הוא השלישי בארבעת ילדי הוריו. בשנת 1988 - בהיותו כבן אחת-עשרה - התייתם המערער מאביו. אבי המערער נפצע במלחמת ההתשה בסיני (בשנת 1969) ועם מותו, כתוצאה מן הפציעה, הוכרה משפחתו כמשפחה שכולה. המערער היה תלמיד חלש, נעדר מבית-הספר לעתים קרובות וסבל מקשיים ביצירת קשר עם בני-גילו ומרגשות דחייה בחוג המשפחה. בהמלצת עובדת סוציאלית הופנה המערער, ביולי 1991, לקבלת טיפול נפשי אצל הפסיכולוג הקליני אבינועם תדמור. בהיות המערער בן למשפחה שכולה, קיבל משרד הביטחון על עצמו את מימון הטיפול בו. המערער נפגש עם הפסיכולוג בתדירות ממוצעת של כשעתיים בשבוע. הוא אובחן כלוקה בהפרעת אישיות גבולית ובראשית הדרך אף ביטא מחשבות אובדניות. גם מצבו הפיזי התדרדר; משקלו פחת וכמה פעמים התעלף. בדיקה רפואית העלתה כי הוא סובל מהפרעה בקצב הלב, ובעקבות זאת (בשנת 1992) נותח והושתל בגופו קוצב-לב. הטיפול הפסיכולוגי הסדיר היטיב במידה רבה את מצבו הנפשי. למן תחילת שנת 1993 לא ביטא עוד נטיות אובדניות. בבית-הספר שולב בכיתה מקדמת וחל שיפור הן ברמת לימודיו והן במוטיוואציה שלו, בשליטתו העצמית ובתיפקודיו החברתיים. מפעם לפעם הפסיק המערער את ביקוריו אצל הפסיכולוג, אך בהשפעת הפסיכולוג וגורמים נוספים חזר למסגרת הטיפול. הוא התמיד בכך עד נובמבר 1995. במועד זה חדל המערער להופיע לטיפולים; זאת אף שהפסיכולוג הסביר לו כי לדעתו עליו להמשיך להיזקק לטיפול, וחרף העובדה שמשרד הביטחון אישר כי ימשיך לממן את הטיפול בו עד לסוף שנת 1996. מעדות הפסיכולוג עלה, כי גם הפעם - כבהזדמנויות קודמות בהן הפסיק המערער את ביקוריו - ניסה להחזירו למסגרת; שידל אותו לבוא לטיפול וקבע לו מועדים אחדים לפגישה, אך המערער לא הופיע. משנוכח הפסיכולוג, כי המערער מסרב להמשיך בטיפול, הודיע למשרד הביטחון כי הטיפול נפסק ביוזמת המערער.   

 

3.        בנובמבר 1994, קרוב למלאת לו שבע-עשרה, פנה המערער לתחנת המשמר האזרחי בשכונת מגוריו וביקש להתנדב למשמר. לאחר שעבר אימון בנשק, שכלל מיטווח ברובה מסוג "קרבין", שולב המערער - כנערים אחרים בני-גילו - במשמרות המתנדבים בתחנה. הוא התמיד בכך כשמונה או תשעה חודשים ובמהלך תקופה זו תיפקד באורח תקין, אך באמצע שנת 1995 חדל להופיע. בראשית ינואר 1996 פגש המערער, באקראי, את אשר לוזון, הממונה על הפעלת המתנדבים בתחנה, והלה שידל אותו לחדש את פעילותו. בתקופה זו - כחודשיים לאחר שניתק את עצמו מן הטיפול הפסיכולוגי - נקלע המערער למשבר נפשי ומחשבות אובדניות שבו להעסיקו. ביום 16.1.1996, כשבועיים לאחר שפגש את לוזון, התקשר המערער אליו וביקש לשבצו במסגרת המשמרת הראשונה של אותו ערב, היוצאת לפעילות בשעה 20:00. לוזון הזמינו לבוא, ומשהופיע המערער בתחנה, קרוב לשעה 20:00, נמסר לו רובה "קרבין" והוא צורף לניידת סיור. זמן קצר לאחר תחילת המשמרת ביקש המערער מנהג הניידת להורידו ליד ביתו ולשוב לאספו כעבור כעשרים דקות. המערער תירץ את בקשתו בכך, שבביתו נערכת מסיבת יום הולדת לאחותו, והוא מבקש לברכה לרגל יום הולדתה. הנהג נענה לבקשתו ומשעצר את הניידת ליד ביתו של המערער, ירד המערער מן הרכב כשהוא נוטל עמו את הרובה. סמוך לאחר מכן נכנס המערער לחדר-מדרגות חשוך של אחד הבתים, טען את הרובה, כיוונו לעבר רקתו ולחץ על ההדק. כתוצאה מן הירי התעוור המערער בשתי עיניו ונקבעה לו נכות בשיעור 100% לצמיתות.

 

4.        המערער סיפר, כי ירה בראשו בכוונה להתאבד. בימים הסמוכים לליל המעשה, סיפר, התלבט בשאלה אם לשים קץ לחייו. הוא לא ידע לנקוב בסיבה מיוחדת, שבגללה עלתה בראשו המחשבה להתאבד, ותירץ זאת בקשייו הרגילים. ביום שקדם ליום האירוע גמלה בלבו ההחלטה והוא כתב מכתב בו הודיע על כוונתו להתאבד. במטרה להשיג רובה, בעזרתו יבצע את המעשה, פנה בערב האירוע לתחנת המשמר האזרחי וביקש להשתלב בפעילות; וקודם ליציאתו מן הבית ניסח מכתב נוסף, שבו חזר והודיע על כוונתו להתאבד. משהשיג את מבוקשו, וניתן בידו הרובה שבעזרתו התכוון לבצע את המעשה, בדה את תואנת השווא - אודות מסיבת יום ההולדת הנערכת כביכול לאחותו - ומיהר לחדר המדרגות הקרוב במטרה לבצע את תכניתו. יצוין כי בפתח החקירה נתגלה בכיסו של המערער מכתב בו הוא מודיע על החלטתו להתאבד. לדברי המערער, זה המכתב שכתב ביום שקדם ליום האירוע. המכתב הנוסף, שלדבריו נכתב סמוך לפני יציאתו מהבית בערב האירוע, לא נמצא; והמערער לא ידע להסביר את דבר היעלמו.

 

5.        בתביעת המערער נטען, כי הנתבעים - המשרד לביטחון-פנים ומשרד הביטחון - נושאים באחריות לנזקים הקשים שהסב לעצמו בניסיון התאבדותו. המשרד לביטחון‑פנים ממונה על פעילות המשמר האזרחי. המערער טען, כי המשמר התרשל וכן הפר חובה חקוקה, בכך שאישר את קבלתו כמתנדב לשירות במשמר, מבלי שהעמידו לבדיקה רפואית או פסיכולוגית, שעשויה הייתה לגלות את ההפרעה הנפשית שממנה הוא סובל. אילו נבדק, קרוב להניח שהיה נפסל להחזקת נשק ובכך אף לשירות במשמר, והסיכון שישתמש בנשק לפגיעה בעצמו היה נמנע. המערער אינו מכחיש, כי - מחשש שייפסל - העלים מידיעת הממונים על גיוסו את מצבו הנפשי ואת העובדה כי מזה שנים אחדות נזקק בקביעות לטיפול פסיכולוגי. אלא שלטענתו, הממונים על גיוסו לא היו רשאים לסמוך על דבריו וחובה הייתה עליהם להעמידו לבדיקה על-ידי מומחה.

 

           למשרד הביטחון ייחס המערער, בעיקר, אחריות שילוחית לאשם שתלה בפסיכולוג הקליני שטיפל בו. לטענת המערער, הפסיכולוג התרשל והפר חובה חקוקה בכך שלא דיווח למשרד הבריאות ולמשמר האזרחי על אי-כשירותו להחזיק בנשק; זאת אף שידע על התנדבותו למשמר האזרחי ואודות כוונתו להתאבד. יצוין שמלכתחילה היפנה המערער את תביעתו גם נגד הפסיכולוג, אבינועם תדמור. כעבור זמן ביקש, מיוזמתו, למחוק את תדמור מרשימת נתבעיו. אך גם משחזר בו מן התביעה, לחייב את תדמור באחריות אישית לנזקיו, חתר להוכיח כי תדמור אשם ברשלנות ובהפרת חובה חקוקה, במטרה לבסס, בעקיפין, את תביעתו נגד משרד הביטחון.  

 

6.        בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער. בית-המשפט קבע, כי המשרד לביטחון-פנים חב חובת-זהירות מושגית כלפי נערים המגויסים כמתנדבים למשמר האזרחי. חובה זו נגזרת מן הסיכון המיוחד הכרוך בהפקדת נשק בידי הנערים ומהיעדר נוהלי בדיקה מספיקים לקביעת כשירותם של המתנדבים להחזיק בנשק הנמסר להם. עם זאת שלל את קיומה, בנסיבות העניין, של חובת-זהירות קונקרטית לנזקו של המערער; וכפועל-יוצא מכך - גם את קיומו של קשר סיבתי בין אי-קיומם של נוהלי בדיקה ראויים לבין נזקו של המערער.

 

           בהסתמכו על תשובת בא-כוחו של המערער לבקשה למתן פרטים נוספים, שהוצגה לו בפתח המשפט על-ידי באת-כוחו של הפסיכולוג אבינועם תדמור (קודם למחיקת התביעה כנגדו), קבע בית-המשפט, כי לשתי שאלות ישירות שהוצגו בשאלון שנתבקש למלא במעמד גיוסו למשמר האזרחי, נתן המערער תשובות כוזבות: לשאלה בעניין הפרופיל הצבאי שנקבע לו, השיב כי נקבע לו פרופיל 97; ואילו לשאלה אם נזקק לטיפול פסיכולוגי, השיב בשלילה. בפסק-הדין נקבע, כי לאור המידע המטעה שמסר המערער בזמן גיוסו למשמר האזרחי, אודות מצב בריאותו וכושרו הגופני, ולנוכח העובדה שעד לליל האירוע מילא המערער את תפקידו במשמר באורח תקין, הממונים על הפעלת המתנדבים במסגרת המשמר לא צפו, ואף לא יכלו לצפות, שהמערער ישתמש בנשק לביצוע מעשה אובדני.

 

7.        לתביעה נגד משרד הביטחון לא מצא בית-המשפט כל אחיזה. בקבלו כמהימנה את עדותו של הפסיכולוג תדמור, קבע בית-המשפט, כי תדמור כלל לא ידע אודות התגייסותו של המערער למשמר האזרחי. כן קבע, כי המערער - מחשש שהדבר יוביל לפסילת כשירותו - הסתיר במתכוון, מפני הפסיכולוג, את דבר התגייסותו למשמר. יצוין שהמערער, אימו ואחיו טענו בעדויותיהם, כי הפסיכולוג ידע שהמערער משרת כמתנדב במשמר, ואף התבטא באוזניהם כי שירות זה יועיל לחיזוק אישיותו; אלא שבית-המשפט לא היה מוכן לסמוך על עדויותיהם. תימוכין להערכתו, שהפסיכולוג אכן לא ידע כי המערער התנדב לשירות במשמר, נמצא לבית-המשפט בעובדה שבדו"חות התקופתיים על מצבו של המערער, שהעביר הפסיכולוג למשרד הביטחון, מנה הפסיכולוג הישגים חיוביים שונים של המערער אך לא הזכיר דבר ביחס להתנדבותו לשירות במשמר האזרחי. בית-המשפט ציין, שאילו נכון היה שהפסיכולוג ידע שהמערער משרת כמתנדב במשמר האזרחי, חזקה שהיה מזכיר זאת בדו"חותיו, כהישג נוסף של המערער.

 

           שאלה נוספת שעוררה מחלוקת הייתה אם בתקופה הרלוואנטית ידע הפסיכולוג תדמור אודות כוונת המערער להתאבד. המערער טען, כי לא פעם פרש לפני הפסיכולוג את מחשבות ההתאבדות שהטרידו אותו. כן טען כי בשנת 1995, לאחר שהצהיר לפני המורה היועצת בבית-ספרו על רצונו להתאבד, זימנה מנהלת בית-הספר פגישה בהשתתפות בני משפחתו, המורה היועצת וגורמים נוספים, בכללם הפסיכולוג תדמור, וכי בפגישה זו דנו המשתתפים בהצהרת המערער על רצונו להתאבד. תדמור לא הכחיש, כי אכן הוזמן והשתתף בפגישה בבית-ספרו של המערער, אלא שבפגישה זו נדונה אך שאלת הרחקתו של המערער מבית-הספר, ולא הוזכרה בה התבטאות של המערער אודות רצונו להתאבד. אף כאן העדיף בית-המשפט את עדות הפסיכולוג על פני עדויות אימו ואחיו של המערער. בהקשר זה ציין בית-המשפט, כי המערער חדל מלהזמין, כעדות מטעמו, את מנהלת בית-הספר ואת המורה היועצת וכי מחדל זה פועל לחובתו. חיזוק לגירסת הפסיכולוג מצא בית-המשפט בעובדה, כי בניגוד לדו"חות הטיפול הראשונים שערך, בהם צוין במפורש שהמערער מעלה מחשבות אובדניות, הרי שבדו"חות שערך הפסיכולוג אודות טיפולו במערער החל מראשית שנת 1993 ואילך שוב לא היה זכר לנושא זה. בנסיבות אלו, ולנוכח השיפור שחל במצבו של המערער, אף לא יכול הפסיכולוג לצפות כי המערער ינסה להתאבד.

 

8.        בא-כוח המערער טען לפנינו, כי בית-המשפט המחוזי שגה הן בקביעת העובדות והן במסקנות שהסיק מהן. לדידו, היה על בית-המשפט להעדיף את עדויות המערער, אימו ואחיו, מהן עלה כי הפסיכולוג תדמור ידע אודות נטיותיו האובדניות של המערער וכן כי היה מודע לעובדה שהמערער התנדב למשמר האזרחי. לחלופין טען, כי גם בהנחה שהפסיכולוג לא שמע מפי המערער אודות רצונו להתאבד, היה עליו להביא בחשבון סיכון זה ולדווח על קיומו למנהל משרד הבריאות, כחובתו לפי סעיף 11א לחוק כלי היריה, תש"ט-1949. הלוא, גם לדברי הפסיכולוג, עד לסוף שנת 1992 ביטא המערער במסגרת הטיפולים כוונות אובדניות; והמומחים אשר בדקו את המערער לקראת המשפט (מטעם שני הצדדים), והגישו חוות-דעת אודות מצבו הנפשי, היו תמימי-דעים כי הפרעת אישיות גבולית, מן הסוג שבו לוקה המערער, אינה תלויה בממד הזמן. אילו עשה כן, ניתן להניח כי מנהל משרד הבריאות היה מעביר את המידע לפקיד הרישוי להחזקת כלי-ירייה; ואילו היה מידע זה מועבר כאמור, המערער לא היה מתקבל למשמר האזרחי. זאת, לנוכח הוראת תקנה 1 לתקנות המשטרה (המשמר האזרחי), תשל"ה-1975. תקנה זו - שבזמן הרלוואנטי עמדה עדיין בתוקפה - קבעה, ש"כמתנדב למשמר האזרחי יתקבל מי שלדעת המשטרה כשר לכך בהתחשב במהימנותו, באופיו, בכישוריו ובעברו, ובלבד שבקשתו לקבל רשיון לנשיאת כלי יריה או להחזקתו לא נדחתה או שלא היתה נדחית אילו הוגשה". בא-כוח המערער הצביע על כך, שמן העיון בשאלון שהמערער מילא במעמד גיוסו עולה, שהוא כלל לא השיב לשאלה בדבר הפרופיל הרפואי שנקבע לו בלשכת הגיוס. על רקע זה ביקר את קביעת בית-המשפט, שלעניין זה בחר להסתמך על תשובותיו (של הפרקליט) לבקשת הפרטים הנוספים שהוצגה לו על-ידי באת-כוחו של תדמור לקראת פתיחת המשפט.

 

9.        במעשהו המחריד הסב המערער לעצמו נכות קשה ונזק חמור. לאחר שמיעת הטענות בערעור, ומתוך התחשבות במצבו של המערער, הצענו לבאי-כוח הצדדים לשאת ולתת ביניהם בדבר האפשרות להסדר מוסכם, בין במסגרת התביעה הנזיקית ובין במסגרת תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), שהגיש המערער לקצין התגמולים ושאף היא נדחתה. אך כעולה מהודעה משותפת שבאי-כוח הצדדים הגישו לנו, לא עלה בידם להגיע להסדר מוסכם. משהועמדנו על הצורך להכריע בערעור לגופו, חזרנו ועיינו בפסק‑דינו של בית-המשפט המחוזי, בחומר הראיות ובטענות הפרקליטים לפנינו. מסקנתי היא, כי בדין נדחתה תביעתו של המערער; ונמצא כי אף דין ערעורו להידחות.

 

10.      תביעת המערער נגד משרד הביטחון, שסמכה על אחריותו הנטענת של הפסיכולוג תדמור - ומעיקרא הופנתה גם נגדו - נתגלתה כחסרת-יסוד. בית-המשפט המחוזי קבע, שהמערער הסתיר מפני הפסיכולוג את דבר התנדבותו למשמר האזרחי; ובקביעה עובדתית זו, שהתבססה על מתן אמון בגירסת תדמור ונומקה בנימוקים משכנעים, אינני רואה יסוד להתערב. כלום גם בהיעדר ידיעה על התנדבות המערער למשמר האזרחי חלה על הפסיכולוג חובת דיווח לגורמים חיצוניים על מצבו הנפשי של המערער, במטרה למנוע אפשרות שהמערער יורשה להחזיק בנשק? סעיף 11א לחוק כלי היריה, המסדיר סוגיה זו, הוסף לחוק המקורי בתשל"א (בגדר תיקון מס' 4 לחוק; ס"ח תשל"א 170 בעמ' 171). מאז הוחלף נוסח הסעיף פעמיים; לראשונה בתשל"ח (בגדר תיקון מס' 6 לחוק; ס"ח תשל"ח 124, בעמ' 125) ולאחרונה בתשס"א (בגדר תיקון מס' 12 לחוק; ס"ח תשס"א 131, בעמ' 132). בנוסחו בזמן הרלוואנטי לענייננו (הנוסח שנקבע בתשל"ח) נאמר כך:

 

           נקל להיווכח, כי הסעיף איננו מטיל על פסיכולוג חובת דיווח כללית על כל מטופליו. חובת הדיווח קמה רק אם הפסיכולוג סבור, שבהחזקת כלי-ירייה בידי המטופל יש משום סכנה לו עצמו או לציבור. יתר-על-כן: גם משנמסר, למנהל משרד הבריאות (או למי שהוסמך על-ידו) דיווח אודות מצבו של מטופל, נתון לו שיקול-דעת אם נסיבות העניין מצדיקות להעביר את הדיווח לפקיד הרישוי.

 

           הפסיכולוג תדמור לא ראה צורך לדווח למנהל משרד הבריאות אודות מצבו של המערער. בתצהיר עדותו הראשית הדגיש הפסיכולוג, כי בשיחותיו עם המערער "מוטיב הנשק כלל לא עלה" וכי שיחותיו עם המערער לא הקימו מבחינתו כל יסוד לשער או לחשוד שאצל המערער קיים רצון להחזיק נשק. כן הצהיר, כי בשום שלב במהלך טיפולו במערער לא אובחן אצל המערער מצב של מחלת נפש וקיום מסוכנות לעצמו או לסובבים אותו. אף בתחילת תקופת הטיפול, בה ביטא המערער תכנים דיכאוניים ומחשבות אובדניות, לא היה המערער בסכנת התאבדות. לא כל שכן, בסוף התקופה, עת הפסיק המערער את הטיפול מיוזמתו; שאז ניכר היה כי מצבו טוב ויציב ולא היה מקום לחשוש שיבקש לשים קץ לחייו. 

 

           מנקודת מבטו המקצועית של הפסיכולוג, ולנוכח השיפור הכללי שחל במצבו של המערער בעקבות קבלת הטיפול הפסיכולוגי, אין יסוד לטענה כי בהימנעותו ממסירת דיווח על מצבו של המערער, בהתאם לסעיף 11א לחוק כלי היריה, היה משום מחדל רשלני. לא למותר להוסיף, כי במועד הפסקת הטיפול אצל הפסיכולוג היה המערער כבן שמונה-עשרה בלבד, ובהתחשב בגילו הצעיר אף לא הייתה אפשרות מעשית שיימצא כשיר לקבל רישיון לנשיאת כלי-ירייה. זאת ועוד: משלא הוכח, שאילו קיבל מנהל משרד הבריאות דיווח מן הפסיכולוג אודות מצבו של המערער, רואה היה - על-פי הכללים המנחים אותו בהפעלת סמכותו - להעביר את הדיווח לפקיד רישוי להחזקת כלי-ירייה, ממילא לא הונח יסוד לטענת המערער, בדבר קיום קשר סיבתי עובדתי, בין אי-מסירת דיווח אודות מצבו לבין האירוע.  

 

           בהיעדר יסוד להטיל על הפסיכולוג אחריות אישית לכך, שחרף היותו לוקה בהפרעת אישיות גבולית עלה בידי המערער להתנדב למשמר האזרחי ולקבל נשק, אפטור את עצמי מלדון בשאלה הלא-פשוטה אם בזיקת הפסיכולוג למשרד הביטחון, שנוצרה רק על רקע הסכמת המשרד לממן את הטיפול הפסיכולוגי במערער, היה כדי להטיל על משרד הביטחון אחריות שילוחית למחדל רשלני של הפסיכולוג (אילו הוכח כזה) בתחום מומחיותו המקצועית.  

 

11.      בשונה ממשרד הביטחון, שמעיקרא היה צד זר לתובענה, המשרד לביטחון‑פנים היה צד דרוש לבירורה. המשמר האזרחי בנוי, בעיקר, על צבא מתנדבים, בכללם נערים. הפקדת נשק בידי מתנדבים בכלל ובידי נערים בפרט כרוכה בסכנות הן למתנדבים עצמם והן לכלל הציבור. מכוח אחריותו להפעלת המשמר האזרחי, ובמסגרת זו לחימושם בנשק של המתנדבים, חלה על המשרד לביטחון-פנים חובת-זהירות הן כלפי המתנדבים למשמר והן כלפי הציבור הרחב. קידום פני הסכנות מחייב, בין היתר, לקבוע נוהלי בדיקה מתאימים להגדרת כשירותם של המתנדבים להחזיק בכלי-ירייה. בית-המשפט המחוזי סבר, כי המשרד לביטחון-פנים לא קיים כראוי את חובתו האמורה. עם זאת קבע בית-המשפט, כי, בנסיבות העניין, אין לייחס למשרד לביטחון-פנים הפרה של חובת-זהירות קונקרטית כלפי המערער; זאת מן הטעם שהממונים על הפעלתו במשמר האזרחי לא יכלו לצפות את האפשרות שהמערער יעשה שימוש ברובה שהופקד בידיו לצורך מילוי תפקידו לביצוע ניסיון התאבדות. בכך שלל בית-המשפט גם את קיומו של קשר סיבתי בין אי-קיומם של נוהלי בדיקה מתאימים ומספיקים לבין נזקו של המערער.

 

12.      במועד קבלתו של המערער למשמר האזרחי עמדו עדיין בתוקפן תקנות המשטרה (המשמר האזרחי), תשל"ה-1975. בתקנה 1 הוגדר המבחן לקבלת מתנדבים למשמר האזרחי כלהלן:

 

 

יצוין כי בתקנות המשטרה (המשמר האזרחי), התשנ"ז-1996 - שנכנסו לתוקף בסוף ינואר 1997, ומכאן שאינן חלות על פרשתנו - נקבע מבחן כשירות שונה. וכך נקבע בתקנה 3:

 

 

 

           מבחן הקבלה למשמר האזרחי, שנקבע בתקנות התשנ"ז, שונה בכמה מרכיביו מן המבחן שעמד בתוקפו בזמן קבלתו למשמר של המערער. מכלל ההבדלים שבין המבחנים נציין שניים שלכאורה חשובים לפרשתנו. הבדל אחד הוא, שלמבחן החדש התווספה דרישה, שבמבחן הקודם לא הוזכרה במפורש, שעל המועמד להיות כשיר גם מבחינת "בריאותו". הבדל שני הראוי לציון הוא, כי התנאי שנכלל במבחן הקודם, ולפיו כי בקשת המועמד, "לקבל רשיון לנשיאת כלי יריה או להחזקתו לא נדחתה או שלא היתה נדחית אילו הוגשה", הושמט מהגדרת הכשירות החדשה. אינני רואה קושי לתמוך בצדקתם של שני השינויים: הדרישה שגם מצב בריאותו של המועמד - בנוסף למהימנותו, אופיו, כישוריו ועברו - יהיה תנאי לכשירותו אכן חסרה מהגדרת הכשירות הישנה, ובהוספתה להגדרת הכשירות החדשה היה משום תיקון נחוץ. גם בהשמטת התנאי, שהמועמד לא נמצא (או לא עלול היה להימצא) בלתי-ראוי לקבלת רישיון לנשיאת כלי-ירייה או להחזקתו, יש כמדומה משום מהלך נכון. הדעת נותנת, שתנאי זה הושמט, הן בשל הקושי להעריך את סיכוייו לקבלת רישיון כזה של מי שכלל לא ביקש לקבלו, והן בשל היותו בלתי-רלוואנטי לבדיקת כשירותם של מתנדבים קטינים וצעירים, שללא קשר לסגולותיהם ולכשירותם אינם עומדים בדרישות הגיל לבקשת רישיון לנשיאת והחזקת כלי-ירייה.

 

13.      מן החומר שלפנינו עולה, כי בתקופה בה ביקש המערער להתנדב למשמר האזרחי, בדיקת הכשירות של נערים מתנדבים התבססה על מידע משלושה מקורות עיקריים: המירשם הפלילי של המשטרה, לשם שלילת קיומם של רישומים פליליים המתייחסים למועמד הפרופיל הרפואי שנקבע למועמד בלשכת הגיוס; והנתונים שסיפק המועמד עצמו במסגרת השאלון שהוצג לו. האמצעי הרלוואנטי העיקרי לבדיקת כשירותו הרפואית של המועמד הוא הפרופיל שנקבע לו בלשכת הגיוס, לשם קביעת כושרו לשירות ביטחון. בהיעדר אפשרות מעשית להעמיד את כלל הנערים המתנדבים לבדיקות רפואיות מיוחדות לשם קביעת כושרם (הפיזי והנפשי) לשרת במשמר האזרחי, ההסתמכות על הפרופיל הרפואי שנקבע להם, כמועמדים לגיוס, נראית כחלופה סבירה.

 

           נראה שבמקרהו של המערער לא הקפידו הממונים על גיוסו למשמר האזרחי לקבל לגביו - קודם להתחלת הפעלתו - מסמך המעיד, ממקור ראשון, על הפרופיל הרפואי שנקבע לו בלשכת הגיוס. בהסתמך על תשובת פרקליטו של המערער, לדרישת פרטים נוספים שהוצגה לו על-ידי באת-כוחו של הפסיכולוג תדמור, קבע בית-המשפט המחוזי, כזכור, כי המערער רשם בטופס השאלון אותו מילא במעמד גיוסו, כי נקבע לו פרופיל 97. ובא-כוח המערער - שהוא עצמו מסר בשם המערער נתון זה - טען לפנינו כי בית-המשפט שגה בקביעתו, שכן עיון בשאלון שאותו מילא המערער מוכיח, כי המקום המיועד לרישום הפרופיל הרפואי בטופס השאלון נותר ריק. משמע, כי המערער כלל לא מסר שנקבע לו פרופיל, או שנקבע לו פרופיל 97. בתצהיר עדותו הראשית מסר המערער, כי נמצא בלתי-כשיר לשירות בצבא, אך זאת בשל היותו מושתל קוצב-לב. מן החומר המצוי לפנינו לא ברור מתי נבדק המערער בלשכת הגיוס. בנסיבות אלה הנני נכון להניח, לטובת המערער, כי במועד התנדבותו למשמר האזרחי טרם נקבע למערער פרופיל צבאי, ולפיכך לא השיב לשאלה בעניין זה בגוף השאלון. אך מאידך אינני רואה מנוס מן הקביעה, שהמערער אמנם מסר לממונים על גיוסו למשמר האזרחי, כי הפרופיל הצבאי שלו הוא 97; בין אם היה זה בתשובה לשאלה שהוצגה לו במעמד גיוסו ובין בתשובה לשאלה שהוצגה לו בשלב יותר מאוחר. הלוא אין להעלות על הדעת, שבא‑כוחו המלומד היה מוסר בשמו עובדה זו שלא על יסוד מה שמסר לו המערער עצמו. בין כך ובין כך מתחייבת המסקנה, כי הממונים על גיוסו של המערער למשמר האזרחי אישרו את גיוסו, אף שלא הומצא להם מסמך המאשר את הפרופיל הרפואי שנקבע לו בלשכת הגיוס; ודי בכך כדי להוביל למסקנה, כי הממונים על גיוסו של המערער לא קיימו את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליהם, כלפי המערער, כלפי יתר המתנדבים בתחנה וכלפי הציבור הרחב. והאחריות לאי-קיומה של חובת הזהירות האמורה, בידי הממונים על גיוסו של המערער, מוטלת גם על המשרד לביטחון-פנים.

 

14.      מן האמור לא נובע, כי המשרד לביטחון-פנים נושא באחריות לתוצאותיו הקשות של האירוע שבו איבד המערער את מאור עיניו. טעם הדבר הוא, כי ניסיונו האובדני של המערער חרג מגדר הסיכונים שהממונים על גיוס המערער למשמר האזרחי, ועל הפעלתו במועד האירוע, עשויים היו לצפותם מראש. משמע, כי חרף תחולתה עליהם של חובת זהירות מושגית, אין לייחס להם - בנסיבותיו העובדתיות של האירוע - הפרת חובה קונקרטית כלפי המערער שבעטייה נפגע.

 

           בעבר נדרש בית-המשפט לסוגיית סיווגה של התאבדות כמעשה רצוני-מכוון, שהוא בבחינת "הסיבה המכרעת לנזק" במובן סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בסוגיה זו אין עוד טעם לעסוק: הלוא גם אם מניחים שהתאבדות היא מעשה "רצוני" (הנחה שאינה כה מובנת מאליה) ועל-כן בבחינת "סיבה מכרעת", אין בכך בלבד כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדליהם של אחרים לבין תוצאות המעשה. ניתוק הקשר הסיבתי מותנה בכך, כי מי שנשאו בחובת-זהירות כלפי המתאבד לא יכלו לצפות מראש את מעשהו; שאם יכלו לצפותו מראש, וחדלו מלעשות את הדרוש כדי למונעו, יישאו באחריות לתוצאות המעשה, ואין בהיותו מעשה רצוני-מכוון כדי לגרוע משורת אחריותם (ראו: ע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד נג(3) 529, דברי השופט אנגלרד בעמ' 546-545; וכן: ע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע, פ"ד נו(1) 822, דברי השופט טירקל בעמ' 830 ודברי הנשיא ברק בעמ' 833). בשאלת חבותם של אחרים לתוצאותיו של מעשה התאבדות מוטב, אפוא, להכריע על-פי מבחן הצפיות. ההכרעה בשאלה, אם היה בידי מי שמוחזק כאחראי לצפות מראש מעשה התאבדות, אמורה להתבסס על נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון. ובענייננו, לדעתי, המערער לא הוכיח כי הממונים על הפעלתו יכלו לצפות מראש כי ינסה להתאבד. אדרבה, הראיות שהובאו במשפט הובילו למסקנה הפוכה, והיא שהממונים על הפעלת המערער לא יכלו לצפות את מעשהו.

 

           המערער לא חלק, כי מחשש שייפסל לשירות במשמר העלים מן הממונים על גיוסו את עובדת היזקקותו במשך שנים אחדות לטיפול פסיכולוגי. ומן הנסיבות עולה, כי הוא אף מסר להם מידע כוזב אודות הפרופיל הצבאי שנקבע לו בלשכת הגיוס. נראה שנתונים כוזבים אלה, שמסר המערער לממונים על גיוסו, אכן הניחו את דעתם בדבר כשירותו לשרת במשמר. אילו מסר את האמת אפשר והיה נפסל לשירות, מחשש שאיננו כשיר לכך; ונמצא שבמסירת מידע כוזב ביודעין אודות כישוריו פגע המערער ביכולת הממונים על גיוסו להעריך נכונה את הסיכונים הכרוכים בגיוסו, או - למצער - לשקול את הצורך בהפנייתו לבדיקה מתאימה. אך העיקר הוא, שממועד גיוסו ועד לליל האירוע מילא המערער את תפקידו במשמר באורח תקין. אמנם חלה הפסקה בת מספר חודשים בפעילותו; אך עד להפסקה שירת כשמונה-תשעה חודשים וחזרתו לפעילות - כשבועיים לאחר פגישתו האקראית עם אשר לוזון - התפרשה (כפי שבאופן סביר ראויה הייתה להתפרש) כהחלטה לחדש את פעילותו הסדירה במשמר. האפשרות שהמערער ביקש לשבצו במשמרת באותו הערב, במטרה להתאבד בעזרת הרובה שיועמד לרשותו לצורך מילוי תפקידו, לא יכלה לעלות על דעתו של שום אדם סביר, שהיכרותו עם המערער התבססה אך ורק על המידע הכוזב שהלה מסר בעת גיוסו ועל הלקח החיובי שהופק משירותו התקין במהלך התקופה שקדמה להפסקה.

 

15.      מן הטעמים שפירטתי יש, לדעתי, לדחות את הערעור, ואולם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הייתי נמנע מחיוב המערער בהוצאות. להסרת ספק אוסיף, כי אין בהצעתי לדחות את הערעור משום נקיטת עמדה כלשהי בשאלת זכאותו של המערער לתגמולים בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), ככל שהערעור על דחיית תביעתו האמורה עודנו תלוי ועומד.     

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופטת ד' דורנר:

           אני מסכימה.

 

                                                                                                  ש ו פ ט ת

 

השופט א' ריבלין:

           אני מסכים.

 

                                                                                                    ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

 

           ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ד (2.10.03).

 

ש ו פ ט                       ש ו פ ט ת                             ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   01033790_F07.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il