בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2970/02

בפני:	כבוד השופטת ד' דורנר
	כבוד השופט י' אנגלרד
	כבוד השופט א' גרוניס

המערערת:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:

חאמד אבו רקייק

ערעור על גזר-דין בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 25.2.02 בת.פ. 8085/01 שניתן על-ידי כבוד השופט י' אלון

תאריך הישיבה:

י"ז בשבט תשס"ג

(20. 1.03)

בשם המערערת:

עו"ד רחל מטר

בשם המשיב: בשם שירות-המבחן:

עו"ד מאיה ז'ולסון גב' ג'ודי באומץ

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

בתאריך 1.8.01, בעקבות ויכוח בין המשיב לבין אליהו מסילתי (להלן: המתלונן), אותו פגש במסעדה בבאר-שבע, שפך המשיב על פניו ועל חולצתו של המתלונן חומר דליק מבקבוק שהיה ברשותו, ושלח אש בגופו של המתלונן באמצעות מצת שהחזיק. כתוצאה ממעשה זה, נגרמו למתלונן כוויות עמוקות וקשות בפניו, בצווארו, בחזהו, בזרועו הימנית ובשתי כפות ידיו.

בגדר הסדר-טיעון, לפיו האישומים בעבירות של הצתה וחבלה בכוונה מחמירה הומרו באישום בחבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות, הודה המשיב בעובדות כתב-האישום והורשע על-יסוד הודאתו.

במסגרת הטיעון לעונש, עלה מתסקיר שירות-המבחן, כי המשיב הינו יליד שנת 1951, רווק, ללא בית ומשפחה, ומתגורר באוהל מבודד במדבר, לאחר שבני-משפחתו - הגרים בתל-שבע - נידו אותו. הוא נדחק לשולי החברה בשל הזנחה ועזובה, לאחר שאביו רצח את אימו. מגיל צעיר התמכר לסמים ולאלכוהול והסתבך בפעילות פלילית, רצופה מעשי אלימות ועבירות רכוש וסמים, ובכללן, שוד מזוין וחבלה בכוונה מחמירה. מספר פעמים אף ריצה עונשי מאסר ממושכים.

על רקע זה, גזר בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על המשיב תשע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

ערעורה של המדינה מופנה כנגד קולת גזר-הדין. לטענתה, העונש הקל יחסית אינו משקף את חומרת מעשיו של המשיב ואת מסוכנותו הרבה, העולה מהתנהגותו הבלתי-נשלטת.

מועד הדיון בערעור נדחה על-ידינו, כדי לאפשר הגשת חוות-דעת של פסיכיאטר במחלקה לבריאות הנפש בשירות בתי-הסוהר, לגבי מצבו הנפשי של המשיב. מחוות-הדעת הפסיכיאטרית, ובצירוף תסקיר משלים של שירות-המבחן עולה, כי המשיב שאובחן כבעל הפרעת אישיות עם קווים פרנואידלים ואנטי-סוציאליים, נמצא במעקב טיפולי ואף מקבל תרופות הרגעה פסיכיאטריות, בשל חוסר יכולתו לרסן את קשייו ודחפיו. שירות-המבחן העריך כי על-רקע אישיותו המתוארת עלול הוא לפגוע באנשים בסביבתו.

המדינה, בהסתמכה על חוות-הדעת ובעיקר על חומרת המעשה שביצע, ביקשה לגזור על המשיב את העונש המירבי - 14 שנות מאסר. ואילו באת-כוחו של המשיב, עורכת-הדין מאיה ז'ולסון, אשר טענה למשיב כל אשר ניתן לטעון, ביקשה להתחשב בנסיבותיו האישיות ובמצבו הנפשי, ולא להתערב בגזר-הדין.

הגענו לכלל-דעה, כי עונש המאסר הקל יחסית שהושת על המשיב, חמש שנות מאסר בפועל - כאשר העונש המירבי בגין עבירת חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות הוא 14 שנים - חורג מן העונש שהיה ראוי להטיל על המשיב, בהתחשב באכזריות הרבה שבהתנהגותו. כמו-כן, היחס בין המאסר בפועל לבין המאסר על-תנאי איננו ראוי. בעת שהייתו בכלא, כאמור, זוכה המשיב לטיפול, ואפשר שבמהלך כליאתו ילמד לשלוט בהתנהגותו. מנגד, הטלת עונש מאסר קצר יחסית, בצירוף מאסר מותנה למשך מספר שנים, על אדם שבשל הפרעותיו הנפשיות במצבי לחץ פועל באלימות, אינו יעיל.

אשר-על-כן, ובהתחשב בכך שבהחמירנו בעונש בערעור אין אנו נוהגים להטיל את מלוא העונש הראוי, הגענו לכלל-דעה, כי יש להשאיר בעינו את עונש המאסר הכולל שגזר בית-המשפט המחוזי, היינו תשע שנות מאסר. עם זאת, אנו מקבלים את הערעור במובן זה ששמונה שנים מתוכן יהיו לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

ניתן היום, י"ז בשבט תשס"ג (20.1.03).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02029700_L04.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il