בבית המשפט העליון

בש"פ 2305/00

בפני: כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופטת ד' דורנר

כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: פלוני

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

תאריך הישיבה: כ"ד באייר התש"ס (29.5.2000)

בשם המערער: עו"ד דוד דרעי

בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד

בשם הסניגוריה הציבורית: עו"ד משה כהן

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי

בירושלים מיום מיום 9.3.2000

בב"ש 1147/00 שניתן על-ידי כבוד

השופט עזרא קמא

החלטה

השופט מ' חשין:

ראובן נחשד בביצועה של עבירה, ואל תיק המשטרה נאסף חומר ראיות המצדיק, לכאורה, העמדתו לדין פלילי. בתיק המשטרה מצוייה אף חוות-דעתו של פסיכיאטר, ולפיה לא היה ראובן שפוי בדעתו לעת ביצועו של מעשה העבירה, וכי אין הוא מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת-נפש. בהנחה שהתביעה אינה כופרת בנכונותה של אותה חוות-דעת, הֲרשאית היא להגיש כתב אישום נגד ראובן - חרף אותה חוות-דעת - מתוך כוונה כי בית-המשפט יורה על אישפוזו של ראובן? או שמא נאמר: בנסיבות אלו, הסמכות להורות על אישפוזו של ראובן נתונה בידי הפסיכיאטר המחוזי, וכתב-אישום כי יוגש לבית-המשפט - מתוך כוונה כי דווקא בית-המשפט יורה על אישפוזו של ראובן - מעשה הגשתו של כתב-האישום יהיה שימוש-לרע בסמכות להגשת כתבי-אישום, ודינו של המעשה ביטול? לשון אחר: מקום שיש ראיות לכאורה המצדיקות העמדתו של ראובן לדין; בה-בעת יש חוות-דעת פסיכיאטרית - המקובלת על הכל - כי ראובן אינו בר-עונשין ואינו מסוגל לעמוד לדין; מי-הוא בעל-הסמכות להחליט על אישפוזו של ראובן: האם יהא זה הפסיכיאטר המחוזי - הוא לבדו - או שמא נתונה הסמכות לבית-המשפט (לאחר הגשת כתב-אישום)? זו השאלה הצורכת הכרעה ובה נדון בחוות-דעתנו זו.

עיקרי העובדות שלעניין והטיעונים לפנינו

2. ביום 3 בנובמבר 1998 נעצר העורר בחשד כי פגע במצבה שעל קיברה של גולדה מאיר ז"ל, וכי ניסה לפגוע במצֵבה שעל קיברו של יצחק רבין ז"ל. על-פי החלטת בית-המשפט בדק הפסיכיאטר המחוזי את העורר, ובדיקה זו העלתה כי נושא הוא מחלת סכיזופרניה פרנואידית; כי הסימפטומים מעידים על מחלת-נפש פעילה וחריפה; כי העורר אינו מבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור; כי לא היה אחראי למעשים שבהם נחשד כי עשאם; וכי אין הוא מסוגל לעמוד לדין בשל מצבו הנפשי. בסיכום חוות-הדעת המליץ הפסיכיאטר המחוזי כי יוצא לעורר צו אישפוז.

3. בעקבות חוות-הדעת הוגשה לבית-המשפט בקשה להארכת מעצרו של העורר. הנימוק לבקשה: הצורך לקבל צו אישפוז. בה-בעת הצהיר התובע, כי בכוונתו להגיש כתב-אישום נגד העורר ועימו בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית-משפט השלום דחה את הבקשה להארכת המעצר והורה על שיחרורו של העורר. טעם הדבר: לא הוכחה עילת-מעצר ראויה כנדרש בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, ואילו הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, השתיים אינן עולות בקנה אחד עם האמור בחוות-הדעת הפסיכיאטרית. עוד קבע השופט, כי סמכות בית-המשפט להורות על אישפוז קמה ונהיֵית רק לאחר הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט, וכי אישפוזו של העורר לעת הזו חייב שיהיה בידי הפסיכיאטר המחוזי, בידו ולא בידי בית-המשפט.

4. ביום 12 בנובמבר 1998, הגישה התביעה לבית-המשפט כתב אישום נגד העורר, ותוכנו כניסה ללא-רשות למקום קבורה - עבירה כהגדרתה בסעיף 172 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן נכנה חוק זה - חוק העונשין). על-פי העובדות המפורטות בכתב-האישום, היה זה בהר הרצל בירושלים שהעורר ניפץ בפטיש בן 5 ק"ג את המצבה שעל קיברה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר ז"ל. כן ניסה העורר לנפץ את המצבה שעל קיברו של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין ז"ל, אלא שנתפס בידי מבקרים במקום וכך נמנע ממנו מבצע את כוונתו. התיק נקבע לטיעון ליום 15.2.2000, כחמישה-עשר חודשים לאחר הגשתו של כתב-האישום.

5. לקראת הדיון הגיש בא-כוח העורר בקשה לביטול כתב-האישום, ובפיו טענה כי העורר אינו בר-עונשין אשר-על-כן אין טעם בקיומו של הליך פלילי. המדינה הגיבה בטענה כי ההליך הפלילי הוא במקומו - אף אם אין העורר מסוגל לעמוד לדין - וזאת כדי שבית-המשפט יוכל להפנותו לאישפוז או לטיפול מירפאה. במהלך הדיון ביקשה התביעה כי בית-המשפט יורה על קבלתה של חוות-דעת פסיכיאטרית. בית-המשפט נענה לבקשה והורה כי תיערך לעורר בדיקה פסיכיאטרית. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה, ובית-המשפט המחוזי קבע כי הגשת כתב-האישום לא נעשתה תוך חריגה מסמכות. על החלטתו של בית-המשפט המחוזי הערר שלפנינו.

6. בקשת העורר מאיתנו היא, כי נורה על ביטול ההחלטה לבודקו בדיקה פסיכיאטרית, ולחלופין, כי נורה וכל החומר שלעניין - לרבות חוות-הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בזמנה - יועבר לפסיכיאטר המחוזי, להחלטתו אם יש מקום לעריכתה של בדיקה פסיכיאטרית כהחלטת בית-משפט השלום. במהלך ההליכים לפנינו ניתן צו עיכוב ביצוע ההחלטה שהורתה על בדיקת העורר.

7. טוען העורר, כי הוריית בית-המשפט לבודקו בדיקה פסיכיאטרית - הורייה שלא-כדין היא: מסמיכה היא עצמה אל כתב-האישום, ואילו כתב-האישום הוגש לבית-המשפט שלא-כדין ושלא-בסמכות. וכך, משנופל כתב-האישום תיפול ממילא הוריית-הבדיקה עימו. בהקשר זה מוסיף העורר וטוען, כי הגשתו של כתב-אישום לבית-משפט לא נועדה אלא לבירור אשמתו של אדם, ואילו הגשת כתב-אישום אך כדי להביא לאישפוזו של נאשם חורגת מסמכותה של התביעה. יתר-על-כן: בית-המשפט הורה על הבדיקה מכוח סמכות הקבועה בסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-, ואולם סמכות זו שבחוק ניתנת לבית-משפט רק לעניינו של "נאשם", קרא: לעניינו של מי שהוגש נגדו כתב-אישום כדין. באין כתב-אישום - הוא הדין במקרה בו מוגש כתב-אישום שלא-בסמכות - אין לבית-המשפט סמכות להורות על בדיקתו של העורר, כפי שהורה. הסמכות להורות על אישפוזו, כך טוען העורר, קנויה לפסיכיאטר המחוזי - לו בלבד - והכל חייב שייעשה על-פי שיקול דעתו של הלה.

עוד טוען העותר, לחלופין, כי גם אם קנה סמכות להורות על בדיקה פסיכיאטרית, שומה היה עליו על בית-המשפט להוסיף ולהורות כי הפסיכיאטר המחוזי יקבע אם יש צורך בבדיקה פסיכיאטרית נוספת, תוך שיבחן האם אין נשקפת סכנה לעורר מעצם עריכתה של הבדיקה; כל-כך, שלטענת העורר עצם ביצוע הבדיקה עלול להסב לו נזק בלתי-הפיך.

ולבסוף: לא הובאה כל ראיה על סכנה הנשקפת מן העורר, לעצמו או לזולתו, ולטענתו ראיה מעין-זו תנאי מוקדם היא לציווי על בדיקה פסיכיאטרית כפויה, כציוויו של בית-המשפט. הנה-כי-כן, העורר מתהלך חופשי כחמישה-עשר חודשים, עובד הוא, נוטל תרופות באופן סדיר, ולא אירע כל אירוע יוצא-דופן או בעייתי בו היה מעורב. בדיקה כפויה כי תיעשה, כך טוען הוא, עלולה זו לגרום נסיגה חמורה במצבו.

8. המדינה טוענת בתשובה, כי כתב-האישום הוגש כדין ובסמכות, וכי בית-המשפט החזיק בסמכות ליתן את צו הבדיקה הפסיכיאטרית שנתן. נתונה לה לתביעה הסמכות להגיש כתב-אישום גם אם ידוע לה שהנאשם אינו אחראי למעשיו - או שאין הוא מסוגל לעמוד לדין - והכל כדי שבית-משפט יוכל לפעול כסמכותו על-פי משפט חולי הנפש. קיומה של מחלת-נפש אינו אלא אחד השיקולים - שיקול-בין-שיקולים - בהחלטה אם להעמיד את פלוני לדין, אך אין בו כדי לשלול סמכות להגיש כתב-אישום לבית-משפט. לעתים יהיה זה אינטרס החשוד עצמו כי יוגש כתב-אישום, כדי שתינתן לו אפשרות להוכיח בבית-משפט את חפותו. יתר-על-כן: התכלית להשגתו של צו אישפוז שיפוטי הינה תכלית ראויה בהגשתו של כתב-אישום, הגם שאין היא תכלית-של-שיגרה.

9. הסניגוריה הציבורית - אשר היתרנו לה להשמיע דברים לפנינו - תומכת בעמדת העורר. לגירסתה, אל-לה לתביעה להגיש כתב-אישום מקום שפניה אינן מועדות להרשעה אלא לקבלתו של צו אישפוז. במקרה כשלנו, כך גורסת היא, יש להפנות את הנושא לפסיכיאטר המחוזי, אשר יפעיל את סמכויותיו על-פי דין חולי-הנפש.

10. כעולה מתיאור ההליכים עד-כה, בקשתו האופרטיבית של העורר מסִבָּה עצמה על השאלה אם תיערך לו בדיקה פסיכיאטרית, ומי יחליט אם תיערך בדיקה זו; ואולם שאלה זו של הבדיקה אינה אלא שאלה נגזרת מן השאלה העיקרית; והשאלה העיקרית היא: האם כתב האישום שהוגש נגד העורר - כדין ובסמכות הוגש? שאם הליך הגשתו של כתב-האישום היה הליך תקין, כי-אז ניהול המשך ההליכים נתון בידי בית-המשפט, בידו ולא בידי אחר זולתו; ואילו אם הליך הגשתו של כתב האישום לא היה הליך תקין, אפשר תהא התשובה אחרת. בהמשך דברינו נדבר איפוא בנושא הגשתו של כתב-האישום, ולאחר שנחליט בשאלה זו נעבור ונדון בשאלות הנגזרות ממנו.

המסגרת הנורמטיבית להגשתו של כתב-אישום

11. המסגרת הנורמטיבית הכללית בנושא הגשתו של כתב-אישום לבית-משפט נקבעה בהוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן נכנה חוק זה - חסד"פ או חוק סדר הדין הפלילי), וזו משמיעה אותנו דברים אלה:

העמדה לדין

62. ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור ...

וזו מסגרת הדיון: חומר הראיות שנאסף אל תיק המשטרה, די בו כדי לבסס אישומו של פלוני בפלילים, ובשיגרת-העבודה אין כל מניעה להגשתו של כתב-אישום לבית-משפט. אלא שבצד חומר הראיות המפליל מצויה חוות-דעת פסיכיאטרית, ולפיה פלוני אינו בר-עונשין הואיל ולא היה שפוי בדעתו לעת עשיית המעשה, או שאין הוא מסוגל לעמוד לדין. בהניחנו כי התובע אינו כופר בנכונותה של אותה חוות-הדעת, הרשאי הוא להגיש כתב-אישום נגד פלוני, אם לאו? נתעלם לרגע מן השיקול של העניין לציבור - אותו שיקול הנזכר בהוראת סעיף 62 לחוק; או-אז נוכל לנסח את שאלתנו כך: בנסיבות כפי שתיארנו האם חייב הוא תובע להגיש כתב-אישום לבית-משפט?

12. ההלכה קובעת כי לעת דונו בשאלה אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום לבית-משפט, יסוב שיקול דעתו של תובע את שאלת "האפשרות הסבירה להרשעה". ראו: בג"צ 2534/97, 2535, 2541 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח' פ"ד נא(3) 1, 10 ואילך (מפי השופט גולדברג). נוסחה זו, נוסחת שביל-הזהב היא, ויש בה כדי להטיל על מושג הסבירות נטל נוסף על הנטלים שהוא נושא על שיכמו משכבר הימים. אותו מושג עצמו - מושג הסבירות - אמור, בניסוחים מסויימים של צימצום, להשיב גם על השאלה מה אמת-מידה תדריך את בית-המשפט אם יראה להתערב בשיקולו של תובע - או של היועץ המשפטי לממשלה - להעמיד או שלא להעמיד אדם לדין. ראו: פרשת יהב, שם, 24 ואילך (מפי השופט גולדברג), 27 ואילך (מפי השופט אור).

13. החלתה של הלכה זו - כלשונה - על ענייננו, יכולה שתביאנו למסקנה כי אל-לו לתובע להגיש כתב אישום במקרה כשלנו, או במקרה דומה לו. כך, לכאורה, דין אם פלוני אינו מסוגל לעמוד לדין, ובוודאי כך דין אם פלוני אינו חב כלל בעונשין בשל אי-שפיות דעת. במקרה זה האחרון, כך יטען הטוען, הכל יודעים כי פלוני לא יורשע כלל בדינו, וממילא מצויים אנו אל-מחוץ לתחום הכבידה של נוסחת "האפשרות הסבירה להרשעה". ואולם כך דין גם במקרה הראשון - במקרה של אי-מסוגלות לעמוד לדין - ויכול הטוען להוסיף ולטעון בסוג מקרים זה, כי כתב-האישום מוגש טרם זמנו; שאם יודעים אנו כי לעת הזו אין "אפשרות סבירה להרשעה", מה טעם נביא את פלוני כנאשם לבית-משפט? נמתין-נא עד שיהא מסוגל לעמוד לדין, ובבוא היום - אם יבוא; בהיעלם המניעה, ועם קיומה של אפשרות סבירה להרשעה, יוגש כתב-אישום לבית-משפט. בכל טיעונים אלה כולם ייעזר הטוען, כמובן, בשיקולים הנושאים על כתפיהם את הנוסחה של "אפשרות סבירה להרשעה", ובראשם השיקול בדבר ההשלכות הציבוריות והחברתיות שיש לעצם העמדתו של אדם לדין. ראו פרשת יהב, שם, 11-10. וכלשונו של השופט גולדברג (שם, 10): "אף אם בעצם ההעמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה זהירות, טרם שהן מחליטים על העמדה לדין. העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו.".

14. כפי שאמרנו, יכול הטוען לטעון כי הילכת יהב - כלשונה - חלה על ענייננו, ומכאן שבנסיבות כפי שתיארנו אל-לו לתובע להגיש כתב-אישום לבית-משפט.

דעתי שונה.

15. אמת נכון הדבר: בבחינתה המילולית עשויה נוסחת-יהב לחול על ענייננו, ואולם זאת נזכור - אל נשכח - כי הנוסחה שנקבעה לא לענייננו נקבעה היא. פרשת יהב עניינה היה בשאלת דַיּוּתָן של ראיות הקושרות את פלוני לאישום; ובפרשו את צירוף-התיבות "הראיות מספיקות לאישום" שבהוראת סעיף 62 לחסד"פ, הציב בית-המשפט נגד עיניו שאלה שהיה עליו להכריע בה. בשאלה זו, ורק בשאלה זו, קבע בית-המשפט את נוסחת-הזהב שקבע. רחוקה הדרך מכאן ועד למסקנה כי נוסחת-יהב אמורה להכריע גם בעניין כשלנו, לאמור: במקום בו יש ראיות די-והותר לקשור את פלוני למעשה עבירה, אלא שבצד אותן ראיות יש חוות-דעת של פסיכיאטר הקובעת כי החשוד לוקה בנפשו (מבחינה משפטית). המצבים אינם דומים, ולדעתי אין יסוד ואין טעם ראוי להחיל את הנוסחה שנקבעה על ענייננו אף-הוא.

אכן, נוסחת-יהב נקבעה למקרים רגילים, מקרים בהם מתעוררת שאלת ראיות במובנה המצומצם והשכיח; לא עוד, אלא להליך האמור להסתיים בהרשעה ובענישה או בזיכוי. ענייננו-שלנו, למותר לומר, שונה מקצה-אל-קצה, והרי מוסכם על הכל - לכאורה - כי התביעה אומרת לפתוח בהליך שיסתיים, לכאורה, לא בהרשעתו ולא בזיכויו של פלוני, אלא בבדיקת מצבו הנפשי ובאישפוזו בחסות בית-המשפט (אם כך יחליט בית-המשפט). נוסחת-יהב איפוא אינה כלל לענייננו, ושומה עלינו לפלס לנו נתיב אחר להלך בו. אין פירוש הדבר, כמובן, כי חוות-הדעת הפסיכיאטרית שנאספה אל תיק המשטרה אין בה כדי להשפיע על שיקול הדעת אם יוגש ואם לא יוגש כתב אישום, בין השאר בשים לב לשיקול של העניין לציבור. על שאלה זו נוסיף ונעמוד עוד להלן. כל שאומרים אנו לעת הזו אינו אלא זה, שאותה חוות-דעת פסיכיאטרית, כשהיא לעצמה, אין היא מהווה מניעה להגשתו של כתב-אישום (כפי שהיה מתבקש, לכאורה, מנוסחת-יהב).

16. כללם של דברים: נוסחת-יהב אינה תופשת בענייננו. ואשר לפירושו של צירוף-התיבות "שהראיות מספיקות לאישום" בהוראת סעיף 62 לחסד"פ, נסוב הוא על מושג ה"ראיות" במובנו השיגרתי והשכיח, לאמור: אותן ראיות הקושרות (לכאורה) את החשוד למעשה עבירה. ועל דרך השלילה: אין עניינו של אותו צירוף-תיבות בשפיות דעתו של החשוד לעת מעשה העבירה או בשאלת מסוגלותו לעמוד לדין.

למיצער שתי אינדיקציות לדבר. אחת: הוראת סעיף 62 לחסד"פ מהווה המשך ישיר להוראות החוק שלפניה - אלו הוראות שבסעיפים 58 עד 61 לאותו חוק - ועיון בהוראות-חוק אלו יעלה, לכאורה, כי עניינן איסוף ראיות וחקירה במעשה העבירה ולא באישיותו ובנפשו של החשוד.

שתיים: נתחזק במסקנה זו, בתיתנו דעתנו לכך שנושא שפיות דעתו של אדם בהקשר ביצוען של עבירות נדון במפורש ובמפורט במקומות אחרים - הן בחוק סדר הדין הפלילי והן בחוק טיפול בחולי נפש, כפי שנראה עוד להלן - וטיפול ממוקד ומיוחד זה מלמד כי נושא שפיות דעתו של החשוד אמור להיות מוכרע בהליכים שיוחדו לדבר ולא במהלך השיגרה של איסוף ראיות בחקירתה של המשטרה. לשון אחר: נושא שפיות דעתו של חשוד הוא "חוק מיוחד" (lex specialis), ובהיותו מה שהוא, אמור הוא שיכריעו בו על-פי הנורמות שיוחדו לו ולא על-פי הנורמות הכלליות החלות על חקירה דרך הכלל.

17. דבר אחרון. בענייננו-שלנו מסכימה התביעה לחוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי. ואולם מה יהא במקום בו אין התביעה מסכימה לדעתו של המומחה - בין אם חוות-הדעת נכתבה בידי מומחה מטעם החשוד ובין אם חוות-הדעת נכתבה בידי הפסיכיאטר המחוזי בכבודו-ובעצמו? במקרה זה בוודאי תוכל התביעה להגיש כתב-אישום, ואו-אז תוכרע שאלת שפיות דעתו של הנאשם בידי בית-המשפט. האם נאמר, איפוא, כי השאלה אם יוגש ואם לא יוגש כתב-אישום תתלה עצמה בחוות-דעתה של התביעה באשר לחוות-דעתו של המומחה? האם נאמר כי על דרך זה תוכל התביעה לשלול מבית-משפט שיקול-דעת אם לקבל ואם לא לקבל את חוות-הדעת? מסקנה זו, אם נסיק, מסקנה מרחיקת-לכת היא, ואין היא מסקנה ראויה בעינינו.

18. גם לו אמרנו כי מושג ה"ראיות" בסעיף 62 לחסד"פ יכול שיפרוש עצמו על מצבו הנפשי של חשוד - ולא אמרנו כן - גם-אז ילמדנו עיון בנושא כי פירוש זה למושג "ראיות" נשלל מטעמים לבר-הוראת-סעיף62-. אלא שלשם כך הוטל עלינו לנתק עצמנו מתחומו הצר של סעיף 62, ולהחל במסע לא-קצר לבחינת גרמים אחרים בגלקסיה שאנו משוטטים בה עתה.

לבחינת משמעותה של הוראת סעיף 170

לחוק סדר הדין הפלילי ואצילתה על ענייננו

19. בענייננו מדברים אנו בחוות-דעת שעניינה מצבו הנפשי של חשוד, חוות-דעת שנאספה אל תיק המשטרה קודם הגשתו של כתב אישום לבית-משפט. לא נֹאמר כי מקרה זה מקרה יוצא-דופן הוא, אך בוודאי לא תמיד כך יהיה. על הרוב לא תעלה שאלת שפיות-דעתו של חשוד אלא לאחר הגשת כתב-אישום לבית-משפט, לאמור, לאחר גילגול החשוד להיותו נאשם. מה יהא הדין, איפוא, במקרה זה ששאלת מצבו הנפשי של נאשם תעלה לאחר הגשת כתב-אישום לבית-משפט? שאלה זו מהווה נושא לכמה הוראות-חוק ואל אלו נפנה עתה מבט.

20. הוראת-חוק אחת תימצא לנו בסעיף 170 לחוק העונשין, המורה אותנו וזה לשונו:

נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין

170. (א) קבע בית-המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו1955- [כיום: סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א1991-], שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית-המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור.

פירוש: משיתברר לו לבית-משפט במהלכם של הליכים פליליים כי נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, שומה עליו להפסיק את הדיון, אלא אם החליט - על-פי בקשת הסניגור או ביוזמתו-שלו - כי יש לברר בכל-זאת את נושא האשמה. אם כך יחליט, ישמע בית-המשפט את הראיות, ויזכה את הנאשם לגופה של האשמה אם כך יימצא לו בלא קשר למצבו הנפשי. ואילו אם לא יימצא לו לבית-המשפט כי יש מקום לזכות את הנאשם - אותו נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין - יפסיק את ההליכים נגדו (אף לפני תום בירור האשמה).

נדע מכל זאת, כי יש שנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין ובכל-זאת יישמע משפטו, הכל כאמור בסעיף 170 לחסד"פ; ולעתים, נזכור, יהיה זה דווקא אינטרס החשוד כי יוגש כתב-אישום נגדו כדי שיוכל להוכיח את חפותו.

21. ואנו נעמוד ונשאל: היש הבדל בין חשוד שאי-מסוגלותו לעמוד לדין נתבררה קודם הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט, לבין נאשם שאי-מסוגלותו לעמוד לדין נתבררה לאחר הגשתו של כתב אישום? התשובה חייבת שתהא בשלילה, ולו משום שהמועד בו נתגלתה אי-מסוגלותו של אדם לעמוד לדין, מועד הוא ששולטת בו מקריות; ואנו, אנשי-המשפט, שומה עלינו לחלץ מן המערכת, ככל יכולתנו, את גורם המקריות כגורם יוצר בעיצובן של זכויות במשפט, ושלא להתחשב בגורם המקריות כבגורם משפיע. לשון אחר: הדין ראוי לו שיהא אותו דין, בין אם אי-המסוגלות של פלוני לעמוד לדין נגלתה לפני הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט ובין אם נגלתה לאחר הגשתו של כתב-אישום לבית-המשפט.

מהו אותו דין?

22. הוראת סעיף 170 לחסד"פ קובעת הסדר מפורש ומפורט למקרה בו הועלתה טענת אי-מסוגלות לעמוד לדין לאחר הגשת כתב-אישום; לא כך גילוי אי-מסוגלות קודם הגשתו של כתב-אישום, שנושא זה לא זכה להסדר מפורש. וכך, באומרנו כי אין טעם מוצדק וראוי להבדיל בין שני מקרים אלה, מסקנה נדרשת היא - לכאורה - כי ההסדר הקבוע בסעיף 170 לחסד"פ ראוי לו שיחול גם על מקרה בו נגלתה אי-המסוגלות לפני הגשתו של כתב-אישום לבית-משפט. פירוש הדברים הוא, שבמקום בו נגלתה אי-המסוגלות קודם הגשת כתב-אישום לבית-משפט, אין מניעה להגשתו של כתב-אישום ולהחלת ההסדר שבסעיף 170 על המערכת. אם אלה דברים אמורים על דרך הכלל, לא-כל-שכן שבהתאם לסעיף 170(א) סיפה, מוסמך בית-משפט - מיוזמתו ומטעמים מיוחדים שיירשמו - לברר את אשמתו של נאשם שאינו מסוגל לעמוד לדין. אם לא נתיר הגשתו של כתב-אישום בעניינו של חשוד שמומחה מעיד עליו כי אין הוא מסוגל לעמוד לדין, כמו שללנו מראש את שיקול דעתו זה של בית-המשפט. מסקנה זו נתקשה לקבל.

23. יתר-על-כן: חוות-דעתו של הפסיכיאטר בענייננו מקובלת גם על התביעה גם על הסניגוריה: תביעה וסניגוריה כאחת מסכימות - על-פי חוות-דעתו של הפסיכיאטר - כי העורר אינו בר-עונשין וכי אין הוא מסוגל לעמוד לדין. על יסוד זה מתריסה הסניגוריה וטוענת היא כך: מה-לה לתביעה שהחליטה להגיש כתב אישום נגד העורר, והרי מסכימה היא שכדבר הפסיכיאטר אין לנהל הליך פלילי נגדו? ואם אין - אף לדעתה של התביעה - לנהל הליך פלילי נגד העורר, הגשת כתב-האישום אין לפרשה אלא כשימוש לרעה בסמכות.

על כך אשיב ואומר זאת: על דרך הכלל, במקום שהיה אירוע פלילי - קרא: הופר שלום הציבור - ההכרעה בשאלה אם פלוני הוא בר-עונשין או אם מסוגל הוא לעמוד לדין, לא התביעה תחליט בה; לא התביעה, לא הפסיכיאטר ובוודאי לא החשוד. המוסמך לכך הוא בית-המשפט, וזה עקרון שלטון החוק. הסמכות היא לבית-המשפט ועם הסמכות תבוא כמובן גם האחריות. הנה-כי-כן, אפשר שבית-המשפט יסבור אחרת מן התביעה; אפשר שחוות-דעתו של הפסיכיאטר לא תיראה לו; אפשר כי יבקש לחקור את הפסיכיאטר לבירור נושאים שייראו סתומים בעיניו בחוות-הדעת. ואולם, אם לא יבוא העניין לפני בית-המשפט - והעניין יכול שיבוא רק על דרך הגשתו של כתב-אישום - כיצד ידע בית-המשפט? כיצד יחליט?

24. היקש לענייננו - הגם שלא היקש מושלם - מזומן לנו מנושא הסדרי-טיעון הנערכים בין התביעה לבין הסניגוריה. ראו, למשל: ע"פ 1289/93, 1290 יאיר לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158; ע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 397. ומה בהסדרי-טיעון אין בית-המשפט קשור באשר הסכימו תביעה וסניגוריה, כן יהיה בענייננו, שלא נשלול מראש אפשרות מבית-משפט להחליט בעניינו של פלוני על-ידי-כך שנסכים כי לא יוגש כתב-אישום לבית-המשפט. אכן, ההיקש אינו מושלם ולו משום שהסדר-טיעון נעשה דרך כלל לעת שהנושא תלוי כבר ועומד לפני בית-משפט, וברור לכל כי בית-המשפט הוא הנושא באחריות לגזר-הדין שיינתן (ראו דברים שאמרתי בפרשת לוי, שם, 171 ואילך; פרשת נקן, שם, 409 ואילך).

יטען איפוא הטוען, וכך יאמר: אין ללמוד היקש מנושא הסדרי טיעון לענייננו, שעניינו של הסדר טיעון לעצמו ועניינו של חולה נפש לעצמו: הסוגייה של הסדר טיעון נבנית על הנחה כי הוגש כתב אישום לבית-משפט, בעוד אשר השאלה בענייננו היא אם יוגש כתב-אישום לבית-משפט; ולא הרי זה כהרי זה. דעתנו אחרת, ונשיב כי רעיון-התשתית אותו רעיון הוא, גם לסוגיית הסדר הטיעון וגם לעניינם של חולי נפש. הרעיון הוא: יש נושאים שבית-משפט - דווקא הוא ולא כל אורגן אחר במדינה - אמור להכריע בהם וחייב להכריע בהם. דעתנו היא זו, שבמקום בו אירע אירוע פלילי מובהק; שעה שיש ראיות הקושרות את פלוני לאותו אירוע; והשאלה היחידה היא אם פלוני היה בר-עונשין לעת עשיית המעשה, או אם מסוגל הוא לעמוד לדין; בשאלה זו, על דרך הכלל, חייב שיכריע בית-משפט - בית-משפט דווקא ולא כל גוף אחר זולתו. מסקנה זו, כאמור, צומחת ועולה מתוך עקרון-יסוד של השיטה, הוא עיקרון שילטון החוק.

כל-כך - לעניינו של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי.

לבחינת משמעותה של הוראת סעיף 15

לחוק טיפול בחולי נפש, ואצילתה על ענייננו

25. הוראת סעיף 170 לחסד"פ אינה הוראת-החוק היחידה - אף לא הוראת החוק העיקרית - בגידרי אותו הסדר מיוחד שייעד עצמו לעניינם של חולי-נפש בהליכים פליליים. הסדר נוסף - ובו, לאמיתם-של-דברים, עיקר - הוא זה המצוי בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א1991- (להלן נכנה חוק זה חוק הטיפול או החוק), בראש-ובראשונה בסעיף 15 בו. וכך קובע ומורה אותנו חוק הטיפול, בסעיף 15 בו:

אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט

15(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי. (ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי. (ג) לא יתן בית משפט צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי הנאשם יובא לבדיקה פסיכיאטרית; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית המשפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוזו של הנאשם לשם עריכת בדיקה והסתכלות, לתקופה שיקבע בצו. (ד) בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם. (ה)... (ו) לענין ערעור, דינו של צו לפי סעיפים קטנים (א) או (ב) כדין הרשעה. (ז)...

פירוש המושג "חולה" הוא, כהוראת סעיף 1 לחוק : "אדם הסובל ממחלת נפש".

עיון מקרוב בדברים ילמדנו, כי דברים שאמרנו על הוראת סעיף 170 לחסד"פ, ראוי להם שיחולו - ואף בעוצמת-יתר - על דבר-חוק זה שבסעיף 15 לחוק הטיפול.

הוראת סעיף 15 עניינה במערכת בה עומד נאשם לדין פלילי, ובמהלך הדיון מתגלה לבית-המשפט אחת מן השתיים: אחת, הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת נפש (סעיף 15(א)); שתיים, הנאשם עשה אמנם את מעשה העבירה שבו הואשם, ואולם היה זה בעת שנשא חולִי-נפש ולפיכך אין הוא בר-עונשין, והוא נושא עדיין חולִי-נפש (סעיף 15(ב)). משתתברר לו אחת משתי אלו, מוסמך הוא בית-המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מירפאתי (החוק מבדיל בין הסמכות שבפיסקה (א) לבין הסמכות שבפיסקה (ב), אלא שהבדל זה אינו לענייננו כאן). כן מוקנות לו לבית-המשפט סמכויות-עזר לכפות על נאשם, בהתאם לצורך ולעניין, בדיקה פסיכיאטרית שלא-באישפוז או באישפוז (בכפיה), לבחינה אם אמנם אין הוא מסוגל לעמוד לדין או אם בר-עונשין הוא.

26. נעיין בדברים מקרוב וידענו: החוק צייד בית משפט בכל הסמכויות הנדרשות לבחינת מצבו הנפשי של נאשם העומד לפניו לדין - הן לעניין שאלת חבותו בפלילים הן לעניין שאלת מסוגלותו לעמוד לדין - והכל לקראת החלטות שאמור הוא ליתן בעקבות מסקנותיה של אותה בחינה. ההסדר הוא הסדר שלם וסגור מכל צדדיו. לאמיתם של דברים, הוראת סעיף 15 היא מעין קודקס-זוטא בנושא החלטות שבית משפט מוסמך לעשותן באשר למצבו הנפשי של נאשם העומד לפניו לדין: בין להכרעה בשאלה אם בר-עונשין הוא בין להכרעה בשאלה אם מסוגל הוא לעמוד לדין.

ניתן לעמוד על מרחבי התפרשותה של הוראת סעיף 15 בהשוואתה להוראת סעיף 17, היא הוראת-חוק המעניקה לבית משפט סמכויות בעניינו של חשוד קודם שהוגש כתב-אישום נגדו. וכך מורה אותנו הוראת סעיף 17 לחוק הטיפול:

בדיקת חשוד

17. התעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית, שלא בתנאי אשפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין.

אין צורך בהעמקת-יתר כדי לגלות, כי הוראת-חוק זו שבסעיף 17 אינה נותנת בידי בית משפט אלא סמכות-זוטא לבחינת מצבו הנפשי של חשוד, סמכות שהיתה כְּנַנָּס ליד הסמכות הקבועה בסעיף 15. על היקף פרישתו של סעיף 17 הרחבנו לדבר בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, והמעיין יעיין ויידע.

27. על רקע דברים אלה נֹאמר, כי אותן שאלות שהסבנו על הוראת סעיף 170 לחסד"פ, נוכל להסב עתה - וביתר-עוצמה - על הוראת סעיף 15 לחוק הטיפול. לא נחזור על השאלות, הרי הן כתובות ומפורשות; ראו פסקאות 21 עד 24, לעיל. קבלת עמדתו של העורר פירושה הוא זה, שנושאֵי חולִי-נפש של חשוד יבוררו ויוכרע בהם לעת איסוף חומר החקירה, וכי לא יוגש כתב אישום לבית משפט אם תעלינה חווֹת-דעת מסקנה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין או שאין הוא נושא באחריות פלילית בגין מעשהו. לא בית משפט יחליט בשאלות אלו; יחליטו בהן התביעה ואנשי בריאות הנפש, בלא מעורבותו של בית המשפט. מסקנה זו נראית בעיני כה מרחיקת לכת, עד שאתקשה לקבלה. אתקשה לקבל כי סמכויות שהמחוקק העניק לבית משפט בעניינו של חולה נפש-נאשם, כי סמכויות אלו תינתנה כולן, במלוא עוצמתן - מכללא, בצינעה, בלא-נשמע-קול - למערכת התביעה קודם הגשתו של כתב אישום לבית משפט, ובה-בעת לא תינתנה אותן סמכויות לבית משפט באותו שלב של הליכים.

הדברים הם בבחינת: ונהפוך הוא. המאטריה שאנו נדרשים להחליט בה, מעצם טיבה להכרעת בית המשפט נועדה היא. אמנם כן: לא תמיד יהיה כך הלכה למעשה. לעיתים, במקרים קיצוניים, אפשר יהא אחרת. כך, למשל, אם חולה-נפש שאינו נושא באחריות מהותית בורח מבית חולי-נפש בו הוא מאושפז, ובהיותו חופשי מבצע הוא עבירה (כדי למנוע ויכוחים מיותרים, נוסיף: עבירה שאינה חמורה במיוחד), ניתן להניח כי אפשר ולעתים לא יוגש כתב אישום לבית משפט בגין מעשה זה. ואולם, מקרים מסוג זה הינם קיצוניים, וכידוע אין מביאים ראיה ממקרים קיצוניים למקרה הרגיל. שלא כדינו של אותו חולה נפש אשר ברח מבית חולי-נפש, הוא עניינו של פלוני המבצע עבירה בעוד הוא מהלך חופשי, ופסיכיאטר קובע כי לעת ביצוע העבירה לא היה אותו פלוני בר-עונשין. מקרה מעין-זה ראוי לו - על פי עצם טיבו - כי יבוא בחסותו של בית-המשפט וכי בית-משפט יכריע בו: בית-משפט בשיבתו על כס ולא פסיכיאטר היושב במשרדו או בבית-חולים. וזה, לדעתנו, פירושו הנכון של החוק.

28. זאת ועוד. בית-משפט שמצא כי נאשם העומד לפניו לדין עשה את מעשה העבירה בו הואשם; והוסיף והחליט, על פי ראיות שהובאו לפניו, שהנאשם היה חולה נפש בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, וכי עדיין חולה הוא (הכל כאמור בסעיף 15(ב) לחוק); שומה עליו להורות על אישפוזו של הנאשם או על כך שיקבל טיפול מירפאתי. בית משפט לא יוכל להחליט כל אלה אלא לאחר עריכת דיונים, ולו דיונים קצרים במישכם. בדיונים אלה, כדרכו של בית משפט, תישמרנה זכויות הנאשם-החולה. אכן, שמירה על כללים ידועים מראש - כללי דיון וכללי ראיות - יש בה כדי להבטיח באורח מירבי הליך הוגן וצודק, הליך שישמור על זכויות הנאשם-החולה במלואן. למותר לומר כי בית המשפט יחליט את אשר יחליט לסופו של דיון, רק לאחר שהשולחן במלואו ייערך לפניו, ותוך שיביא במניין שיקוליו את כל השיקולים שלעניין. אין ספק כי הליכי בית המשפט יכולים להבטיח בדרך המיטבית את זכויות הנאשם-החולה, ובה-בעת את זכויות הציבור בכללו.

29. כללם של דברים: הוראת סעיף 15 לחוק הטיפול קובעת את שהיא קובעת; מעניקה היא לבית משפט סמכויות ככל שהיא מעניקה; ואולם מעבר לכל אלה, שולחת היא אלינו מֶסֶר, מסר שחשיבותו אינה פחותה מאותן אמירות מפורשות שבה. המסר הוא זה, שעניינם של חולי נפש המעורבים בפלילים - על דרך העיקרון - חייב שיידון בבית-משפט; כי הכרעה בשאלה אם ראובן מסוגל לעמוד לדין או אם שמעון היה שפוי בדעתו לעת ביצוע העבירה - כי הכרעות אלו חייבות שתיפולנה בבית-משפט, בבית משפט דווקא ולא בכל מקום אחר. הוראת סעיף 15 לחוק הטיפול דרכה היא אותה דרך של הוראת סעיף 170 לחסד"פ: השתיים מחזיקות ידיים זו-לזו ודוברות הן אלינו לשון אחת. והלשון משמיעה אותנו, כי לא זו בלבד שבית משפט קנה סמכויות כהוראת סעיף 15 לחוק הטיפול, אלא שבמקום בו מתעוררת שאלה מאלו שאלות שהוראת סעיף 15 דנה בהן, בשאלה זו חייב שיכריע בית משפט דווקא, הוא ולא אחר זולתו. כך יש לנהוג על דרך הכלל, זו דרך המלך, ובה נְנַהג עצמנו. אכן, ליד הדרך הראשית נפרצו דרכים שלא יועדו לכרכרת המלך, אלא שדרכים אלו לא לענייננו-שלנו יועדו.

"אישפוז אזרחי" ו"אישפוז פלילי"

30. כל דברים שפירשנו ופירטנו, ראויים הם שיוצגו על רקע הוראותיו הכלליות של חוק הטיפול, וגם אלו תלמדנה אותנו לקח ומוסר. וזה פשר הדברים: הוראת סעיף 62 לחסד"פ - זו הוראת-החוק שעניינה הגשתו של כתב אישום לבית משפט - קובעת, בעיקרה, נוסחת-מיסגרת להכרעה בשאלה אימתי יוגש ואימתי לא יוגש כתב אישום לבית משפט. נוסחת-מיסגרת זו מסיבה עצמה סביב שני צירים אלה: אחד, קיומן של ראיות מספיקות לאישומו של אדם פלוני, ושניים, הכרעה בשאלה אם יש ואם אין לציבור עניין במשפט. שני צירים אלה יוצרים שתי נוסחות-מיסגרת, והנטל על הפרשן מוטל הוא למלא מיסגרות אלו בתוכן-של-מהות. חוק הטיפול - הוא החוק המיוחד שלענייננו - מהווה מקור עיקרי ליצירתו ולמציאתו של תוכן זה; הוא היוצר את ה"אווירה" הנכונה והראוייה לפירושה של הסמכות להגיש כתב אישום לבית משפט (ככל שסמכות זו נסבה על אישומם של מי שיש חשש לגביהם כי נושאים הם במחלת נפש); הוא הנופח רוח חיים בפירושה של הסמכות; הוא המקיים את הסמכות.

31. לענייננו עתה נעמוד על נושא אחד בפירושו של חוק הטיפול - נושא שחשיבותו ראשונה במעלה - וכוונתנו היא להבחנה חשובה הנדרשת מן החוק: הבחנה בין "אישפוז אזרחי" לבין "אישפוז פלילי".

32. חוק הטיפול עניינו במי שנושאים או במי שיש חשש כי נושאים הם חולִי-נפש. ואולם הדין לכל אלה לא דין אחד הוא. שני מסלולים שונים ונפרדים קבע החוק למי שנדרשים לבדיקות פסיכיאטריות ולאישפוז - בכפייה או שלא בכפייה. המסלול האחד הוא המסלול האזרחי - אם תרצו: המסלול המינהלי - ומסלול זה מיועד להסדיר טיפול באנשים שלא ביצעו כל עבירה, אין הם מעורבים בפעילות עבריינית, אך מתעורר צורך לבודקם בדיקה פסיכיאטרית או לאשפזם בשל כך (בין השאר) שעלולים הם לסכן את עצמם או את סביבתם. המסלול האחר הוא המסלול הפלילי, והוא מסלול המייעד עצמו לאנשים המעורבים בפלילים - כפירוטו של החוק - והם חולי נפש או שיש חשש כי חולי נפש הם. שני מסלולים אלה שונים ונפרדים הם זה-מזה. בייחוד אמורים הדברים בבדיקות פסיכיאטריות הנעשות בכפייה ובאישפוז בכפייה של מי שנדרשים לאישפוז, והם לענייננו בחוות דעתנו זו. נקדים ונאמר, כי ההבדלים העיקריים בין המסלול האזרחי לבין המסלול הפלילי נדרשים מתוך היסוד הפלילי אשר יצר את המסלול הפלילי, הוא היסוד הנעדר מן המסלול האזרחי.

33. המאפיין העיקרי של שני המסלולים, כל אחד מהם לעצמו - המסלול האזרחי מזה והמסלול הפלילי מזה - יימצא בבעלי-הסמכות הקובעים בכל אחד מן השניים. הסמכויות הישירות והעיקריות במסלול האזרחי נתונות בידי הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות - קרא: בידי רשויות-מינהל של בעלי-מקצוע - ואלה מפעילים את סמכויותיהם בלא מעורבותו הישירה של בית משפט, או במעורבותו המצומצמת בלבד. שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבעל הסמכות העיקרי והראשי בו הוא בית המשפט. אכן, בית משפט לא יפעל, דרך כלל, אלא על פי חוות-דעתם של פסיכיאטרים; ואולם, שלא כבמסלול האזרחי שההכרעה העיקרית בו ניתנת בידי אנשי-המקצוע, ההכרעה העיקרית במסלול הפלילי היא בידי בית המשפט דווקא.

הבה נעמוד על עיקרי ההבדלים בין שני המסלולים לעניינם של שלושה השלבים בבדיקה פסיכיאטרית ובאישפוז: בפתיחת ההליך, בהמשכו של ההליך, בסיומו של ההליך.

34. אשר לפתיחת ההליך: במסלול האזרחי מחזיק הפסיכיאטר המחוזי בסמכות להורות על בדיקה פסיכיאטרית דחופה ובכפייה (סעיף 6 לחוק); על בדיקה פסיכיאטרית לא דחופה ובכפייה (סעיף 7 לחוק); ועל אישפוז כפוי שיימשך עד ארבעה עשר ימים (סעיפים 9 ו10-(א)ו-(ב) לחוק).

שלא כמותו של המסלול האזרחי, בעל הסמכות במסלול הפלילי הוא בית-המשפט, ובית-המשפט הוא שיורה על בדיקות פסיכיאטריות בכפייה ועל אישפוז בכפייה לנאשמים (סעיף 15 לחוק) ולעצורים (סעיף 16 לחוק). ובמקום בו יש ראיות לכאורה המחשידות אדם בביצוע עבירה; טרם הוגש נגדו כתב אישום; ויש חשש כי חולה נפש הוא; מחזיק בית משפט בסמכות לצוות כי אותו חשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית כפויה שלא בתנאי אישפוז (סעיף 17 לחוק). כך דין באשר להוצאת צווים למיניהם וכך הוא באשר לזכות ערר עליהם ועיון חוזר בהם, שאף אלה בית משפט יידרש להם (סעיף 19 לחוק).

35. אשר להמשך ההליך: במסלול האזרחי הסמכות היא בידי הוועדה הפסיכיאטרית אשר הוקמה לפי סעיף 24 לחוק. הוועדה הפסיכיאטרית מחזיקה בסמכות להאריך את תקופת האישפוז (מעבר לארבעה עשר היום הראשונים) - בתחילה לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים (סעיף 10(ג)(1) לחוק), ולאחר מכן לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים (סעיף 10(ג)(2) לחוק). החלטתה של ועדה פסיכיאטרית ניתנת לערעור לפני בית המשפט המחוזי (סעיף 29(א) לחוק). תיזכר בהקשר זה הוראת סעיף 30(א) לחוק, ולפיה רשאי מנהל רפואי של בית חולים, לפי שיקול דעתו, לאשר חופשה לאסיר מאושפז. סמכות זו - כך קובע החוק מפורשות - אינה ניתנת באשר לחולה המאושפז לפי צו של בית משפט.

אשר למסלול הפלילי: חולה שאושפז על-פי צו בית משפט, ועדה פסיכיאטרית אמורה לדון בו לפחות אחת לשישה חודשים (סעיף 28(א) לחוק), ורשאית היא לאשר לחולה חופשות.

36. אשר לסיום ההליך: המסלול האזרחי מסתיים - כפי שהוא מתחיל - בהחלטתו של בעל-סמכות מקצועי לענייני-הנפש. יכולים פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית שלא להאריך - או לבטל - צו אישפוז שנתנו (הוא הדין בשיחרור אדם מבדיקה פסיכיאטרית כפויה), וכן נתונה הסמכות לשחרר מאישפוז גם למנהל רפואי של בית חולים, וכלשון סעיף 30 לחוק:

שחרור או חופשה בידי המנהל

30. (א) מנהל רשאי, לפי שיקול דעתו, לשחרר חולה המאופשז שלא על פי צו של בית המשפט או לאשר לו חופשה. (ב) מנהל אינו רשאי לשחרר חולה מאושפז שהוא אסיר, אולם רשאי המנהל, באישור נציב בתי הסוהר, לאשר לו חופשה.

כאמור בחוק, אין מנהל רפואי קונה סמכות לשחרר חולה המאושפז על-פי צו בית משפט, וכן אין הוא קונה סמכות לשחרר חולה מאושפז שהוא אסיר.

אשר למסלול הפלילי: ועדה פסיכיאטרית אמורה לדון, למיצער אחת לשישה חודשים, בעניינו של מי שאושפז על-פי צו בית-משפט - עמדנו על-כך לעיל - ונוסיף עתה כי בדיוניה אלה רשאית היא הוועדה להורות על שיחרורו מאישפוזו ללא-תנאי. ואולם, אם החליטה ועדה פסיכיאטרית לשחרר חולה מאישפוזו, נטל מוטל עליה להודיע על מועד השיחרור לפסיכיאטר המחוזי, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המחוז ולמשטרת ישראל (סעיף 28 (ד)). היועץ המשפטי לממשלה רשאי לערער לפני בית המשפט המחוזי על החלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית (סעיף 29 (א) לחוק). על דרך זה נשמר אינטרס הציבור - ועימו אינטרס החולה - בידי אותם גופים שמתפקידם לאכוף את הדין הפלילי ולשמור על הסדר הציבורי. נעיר בהקשר זה, כי ההליך לשיחרור של מאושפז על-פי צו בית משפט הוא נוקשה מן ההליך לשיחרורו של מאושפז שלא על-פי צו. ראו: תקנה 49 לתקנות טיפול בחולי נפש, התשנ"ד1994-.

37. לסיכום הדברים נוכל לומר זאת: המסלול האזרחי לטיפול בחולי נפש - או לטיפול במי שיש ראיות לכאורה להיותם חולי נפש - שונה שוני ניכר מן המסלול הפלילי לטיפול בהם. במסלול האזרחי בעלי הסמכות הם הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות, ואילו בית המשפט אין קנויה לו סמכות אלא בשיבתו לערעור על החלטותיהן של ועדות פסיכיאטריות.

שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבמסלול הפלילי כבדה ידו של בית המשפט: המתחיל במסע במסלול הפלילי הוא בית המשפט; בית המשפט מעורב כל-העת בהמשך המסע; והוא אף שיכריע בסיומו בהוראה ישירה או בדרג ערעור. כמו אמר לנו החוק: בהצטלבות זו שבין שתי דרכים: דרך הטיפול בחולי-נפש ודרך ההליך הפלילי - קרא: במערכת בה מעורב מי שהוא חולה נפש או מי שיש חשש כי חולה נפש הוא, והמערכת מערכת פלילית היא - היסוד הדומיננטי הוא היסוד הפלילי. מטעם זה בית-המשפט הוא שיכריע, ובהליך פלילי, באשר לטיפול בחולה הנפש - בית-המשפט ולא המומחים לבריאות-הנפש.

38. השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמדם נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו. הטעמים להבדל זה גלויים לעין: שהנוסעים במסלול הפלילי - להבדילם מהנוסעים במסלול האזרחי - עשו לכאורה מעשה רע ומזיק לחברה; הפירו את שלום הציבור; ומכאן נגזר - על דרך הכלל - כי הצורך להגן על אינטרס הציבור עמוק ונמרץ הוא יותר מאשר במסלול האזרחי. יתר-על-כן: הדעת נותנת כי במקרים רבים יהיה מקום לבוא חשבון עם אלה הנוסעים במסלול הפלילי גם בגין מעשיהם הרעים. מטעם זה אף נתונים הם - בראש ובראשונה - לטיפולו של בית-המשפט ולא אך לטיפולם של המומחים בלבד. בהקשר זה נזכיר את הוראת סעיף 21 לחוק, ולפיה נקבע הסדר מיוחד להעמדה לדין לאחר שיחרור מאישפוז. ובלשון החוק:

העמדה לדין לאחר שחרור

21. אושפז נאשם על פי צו של בית משפט לפי סעיף 15(א) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם.

אכן, החלטה כי פלוני אינו מסוגל לעמוד לדין - ואישפוזו עקב החלטה זו, כהוראת סעיף 15(א) לחוק - עשויה להשתנות. קביעתה של הוראת סעיף 21 לחוק נועדה להתמודד עם שינוי זה.

39. נראה לנו, כי הבחנה זו שהחוק טרח לייסדה ולבססה - בין מסלול אזרחי לבין מסלול פלילי - הבחנה זו, באשר היא, מבקשת מאיתנו כי נקפיד ככל הניתן על הגבולות המפרידים בין שני הממלכות. לענייננו עתה נאמר, כי אירוע פלילי - על דרך העיקרון - לטיפולם של המשטרה, הפרקליטות ובתי-המשפט נועד הוא. וכך, במקום בו נאספו אל תיק המשטרה ראיות מספיקות, יוגש כתב-אישום לבית-משפט, ובגידרי הדיון לפניו יכריע בית-המשפט אף בשאלת מצבו הנפשי של הנאשם. אכן-כן: בית-המשפט ייעזר באנשי-מקצוע לבירור מצבם הנפשי של חשודים ושל נאשמים, ואולם ההכרעה בשאלה אם אלה נושאים באחריות מבחינת מצבם הנפשי, או אם מצבם הנפשי מאפשר להם לעמוד לדין, הכרעה זו לבית-המשפט ניתנה היא, לבית-המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש בלבד. משהופר שלום הציבור; משנעברה עבירה פלילית ובמהלך הדברים הרגיל היה מוגש בגינה כתב-אישום לבית-משפט, השאלה אם החשוד נושא מחלת נפש או אם מסוגל הוא לעמוד לדין, בית-המשפט אמור להכריע בה. משנפגע אינטרס הציבור - ודנים אנו עתה במקרים בהם נפגע שלום הציבור לכל הדעות - עובר הנושא כמו-מאליו לממלכת המסלול הפלילי, מסלול בו שליט בית-המשפט. והוא, למעט יוצאים מן הכלל, כאותו חולה נפש שנמלט מבית חולי-נפש ועשה מעשה עבירה.

לסיכום

40. לסיכום נאמר איפוא זאת: בענייננו-שלנו פעלה התביעה במסגרת סמכותה שעה שהגישה לבית-משפט כתב-אישום נגד העורר. ומשלא נמצא לנו כי עניינו של העורר מביא עצמו בגידרי אותם חריגים שבהם אין זה נכון להגיש כתב-אישום לבית-משפט, נדע ממילא כי בהגישה כתב-אישום לבית-המשפט לא עשתה התביעה שימוש לרע בשיקול דעתה.

41. טוען העורר: כתבי-אישום - על-פי עצם טיבם - לבירור אשמתו של נאשם נועדו הם, ואילו בענייננו ידענו כי כתב האישום לא נועד אלא כדי להביא לאישפוזו הכפוי של העורר על-פי צו בית-המשפט. נדע מכאן, כך מוסיף הוא וטוען, שמעשה הגשתו של כתב-האישום חרג מסמכותה של התביעה, או, למיצער, שבהגישה את כתב-האישום עשתה התביעה שימוש לרע בסמכותה ודינה של הגשת כתב-האישום כדין חריגה מסמכות. ומה היה על התביעה לעשות? לדעת העורר, לאחר קבלת חוות-דעתו של הפסיכיאטר, שומה היה על התביעה להפנות את עניינו לפסיכיאטר המחוזי, לשיקולו אם יש ואם אין מקום לאישפוזו האזרחי; אישפוזו האזרחי, להבדילו מאישפוז פלילי על-פי צו בית-משפט.

טענה זו אינה מקובלת עלינו: מן הטעמים שהארכנו לדבר בהם, ובתיתנו דעתנו לאירוע הפלילי שהיה. ואירוע פלילי, כדרכם של אירועים פליליים, נדרש הוא לטיפול פלילי ולא לטיפול פסיכיאטרי גרידא. הכל מסכימים כי לכאורה נעברה עבירה, וכי במהלך הדברים הרגיל אין מניעה שהתביעה תביא אירוע זה להכרעתו של בית-המשפט על דרך הגשתו של כתב-אישום. אלא מה? טוען העורר כי בשל חוות-דעתו של הפסיכיאטר אודות הפגם בנפשו, אין זה ראוי כי יוגש נגדו כתב-אישום, ונכון יהיה אם המשך ההליך יהיה בידי הפסיכיאטר המחוזי. פירוש טענת העורר הוא, שיהיה זה הפסיכיאטר המחוזי אשר יחליט באירוע שהוא לכל-הדעות אירוע פלילי, לאמור, אירוע הנתון, כעיקרון, להכרעת רשויות התביעה ובית-המשפט. מסקנה זו אינה מקובלת עלינו.

עיקרי-יסוד של שיטת המשפט בישראל מורים אותנו, כי אירועים פליליים להכרעת בתי-המשפט ניתנו, להכרעתם ולא להכרעת הפסיכיאטר. אין לקבל - על דרך העיקרון ובכפוף לחריגים - כי הפסיכיאטר המחוזי יחליט בעניינם של אירועים פליליים, אירועים שהיו כרוכים בהפרת שלום הציבור. לא זה תפקידו, לא זו דרכו. לא יהיה זה נכון לומר, איפוא, כטענת העורר, כי כתב-האישום בענייננו הוגש לבית-המשפט אך-ורק כדי לאשפזו בכפיה על-פי צו בית-המשפט. אכן, אפשר שמסקנת בית-המשפט תהא מסקנת-אישפוז - ובית-המשפט לא יכריע לא-כך ולא אחרת אלא לאחר שיקבל חוות-דעת מאת מומחי-נפש - ואולם הצגת הדברים כדבר העורר - הצגה מוטעית היא. כתב-האישום מוגש לבית-המשפט בדרך המלך; אירועים פליליים שיש בהם ראיות מספיקות להאשמתו של חשוד, דרכם שהם מובאים לפני בית-המשפט אלא אם סבורה התביעה - כהוראת סעיף 62 לחסד"פ - שאין במשפט עניין לציבור. עניינו של פלוני, אשר יש ראיות מספיקות לאישומו, ראוי ונכון כי יובא לפני הגוף אשר לפי הַסֵּדֶר החברתי המקובל עלינו נועד לטפל בעניינים פליליים. זה הכלל וכך נהגו בעניינו של העורר. לא יותר אך גם לא פחות. אכן, אפשר שיהיו חריגים לכלל - כל כלל מלווים אותו חריגים, שבאין חריגים יישבר הכלל ואיננו - ואולם לא נמצא לנו כי ענייננו ראוי הוא שנראה בו חריג.

אכן, אישומו של העורר לא נועד - על-פי סדר הדברים המקובל והנאות - אך כדי להביא לאישפוזו הכפוי על-פי צו בית-המשפט. אישומו נועד כדי להביא את עניינו לשיפוטו ולהכרעתו של אותו גוף אשר החוק מינה אותו להיותו הגוף שיכריע באירועים פליליים; ואילו אישפוזו של העורר, הגם שבנסיבות מסויימות יהא מחוייב המציאות, לא יהא אלא מסקנה ותוצאה; מסקנה ותוצאה להבדילן מיעד. כתב-אישום הוא הכלי המתניע את מנוע ההליך הפלילי ואת מנוע-העזר של המסלול הפלילי בחוק הטיפול, מְנוֹעִים שניבנו והותאמו מלכתחילה לטיפול בעבריין (לכאורה) חולה נפש; על דרך זה נמסרת ההכרעה בעניינו של עבריין חולה נפש לבית-המשפט דווקא.

42. נכונים אנו להרחיק-לכת אף מעבר לכך. נכונים אנו לומר, כי החלטה להגיש כתב-אישום מתוך כוונה להפעיל את מנגנון האישפוז הפלילי הקבוע בחוק הטיפול, אינה החלטה בלתי-סבירה או החלטה שאינה ראויה כי נקבלנה; נהפוך הוא. ביודענו כי יש ראיות מספיקות הקושרות את פלוני חולה-הנפש למעשה העבירה, לאמור: ביודענו (לכאורה) כי לולא מחלת הנפש היה פלוני עומד לדין, אינטרס כבד יש לה לחברה כי שאלת מצבו הנפשי של פלוני - עושה העבירה - תעלה לפני בית-משפט דווקא: לפניו ולא לפני כל גוף אחר; כי בית-המשפט, דווקא הוא, יחליט על דרך הטיפול הנאותה בפלוני, בהתאם למצבו הנפשי ולסכנה הנשקפת ממנו לציבור.

43. נזכיר דרך אגב, כי יש סוגי מקרים דומים לענייננו: מקרים בהם מוגש כתב-אישום לבית-משפט שלא בהכרח למטרת הרשעה (או זיכוי), אלא מן הטעם שבית-משפט הוא המקום הראוי לדון באירועים מסויימים, קרא: באירועים פליליים. אכן, מקרים אלה שונים מענייננו, ואין אנו מזכירים אותם אלא כהיקש (בלתי שלם). דוגמה למקרים מסוג זה תימצא בהוראת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א1971-. התביעה יכולה שתביא קטין לדין - לקביעה כי עשה מעשה עבירה אך מבלי להרשיעו בדין - ולו כדי שבית-המשפט יקנה סמכות ויעשה שימוש באחת מן הסמכויות הרבות הקנויות לו בסעיף 26 לאותו חוק, להורייה כיצד ינהגו בקטין לעתיד-לבוא. כך הוא אף בפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט1969-, שכהוראת סעיף 1(2) בה מוסמך בית-משפט ליתן צו מבחן לנאשם מבלי להרשיעו בדין. כן הוא דין באשר למתן צו שירות לציבור (של"צ) ללא הרשעה, צו שבית-משפט מוסמך לתיתו כהוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין. הנה לפנינו סוגי מקרים בהם אפשר שהתביעה אינה מעונינת כלל בהרשעת הנאשם בדינו, והגשת כתב-אישום, מעיקרה, לא נועדה - מבחינתה של התביעה - אלא כמנוף להבאתו של נושא מסויים תחת כנפי בית-המשפט: כדי שבית-משפט יקנה סמכות לנקוט אמצעי מן האמצעים המנויים בחוק לטיפול בנאשם לאחר סיום ההליך הפלילי. כך שם, כך - ניתן לטעון - בענייננו-שלנו אף-הוא. אכן, באותן דוגמאות שהבאנו, כוחו וסמכותו של בית-משפט עימו שלא ללכת בדרך שהתביעה מציעה כי ילך בה. רשאי ומוסמך הוא בית-המשפט להרשיע חרף בקשת התביעה כי לא יעשה כן. ואולם, עיון מקרוב ילמדנו כי דווקא כוחו וסמכותו של בית-משפט שלא להיענות לתביעה, דווקא אלה מקרבים את המשל לנמשל.

44. משנעברת עבירה - בוודאי אמורים דברים בחמורות שבעבירות - מופר שלום הציבור, נפגם שלום היחיד, נפגעת תחושת הביטחון של הכלל, מתעוררים רגשי-כעס על כך שאדם או רכוש נפגעו בלא הצדק לדבר. החברה מעוניינת כי אירוע העבירה ייחקר; כי רשויות החוק תלכודנה את העבריין; שהעבריין יועמד לדין, כי יורשע, כי ייענש. ואם לאחר חקירה יסתבר כי יש ראיות מספיקות לאישומו של אדם פלוני במעשה העבירה, הדעת נותנת כי פלוני יועמד לדין (בכפוף לחריגים, כמובן). משיוגש כתב-אישום נגד פלוני, בית-המשפט הוא שינצח על המלאכה. החברה מעוניינת כי זה יהיה סדר ההליכים, כי לסופו של הליך חקירה יהיה זה בית-משפט שיכריע באשר ייעשה ובאשר לא ייעשה. כך במקרה הרגיל. ואולם, גם אם נדע כי לא ניתן יהא למצות את הדין עם עובר העבירה - בין משום שאין הוא מסוגל לעמוד לדין ובין משום שאין הוא בר-עונשין בשל כך שהיה חולה נפש בשעת מעשה - גם במקרים אלה מעוניינים אנו כי בית-משפט הוא שיקבע ויכריע. כשם שבית-משפט אמור, לסופם של הליכים, לקבוע אם נאשם שלפניו עבר או לא עבר עבירה שהואשם בה, כן מעוניינים ומבקשים אנו שבית-משפט - דווקא הוא ולא כל גוף אחר - יקבע ויכריע בשאלה אם פלוני מסוגל או אינו מסוגל לעמוד לדין, או אם אלמוני בר-עונשין הוא או אין הוא בר-עונשין בשל כך שהיה חולה נפש בשעת מעשה. ומשיחליט בית-המשפט כי פלוני או אלמוני אכן נושאים או נשאו בחולִי-נפש, מעוניינים ומבקשים אנו כי בית-משפט, דווקא הוא ולא כל גוף אחר, יחליט באשר להמשך הטיפול: מה ייעשה כדי להגן על החברה - ועל הנאשם - מפני מעשים בעתיד שעלול הוא הנאשם לעשות.

עקרון שילטון החוק במובנו המהותי תובע, כי עניינים שמעורב בהם יסוד פלילי - קרא: מעשי עבירה - יבוררו ויתלבנו בבית-משפט דווקא - בו, ולא אך בבתי חולים או במירפאות של פסיכיאטרים. משנעברה עבירה, איפוא, החוק מורה אותנו - כאותו שוטר-תנועה המוליך את התנועה בתנועות-ידיו - לפנות אל המסלול הפלילי שבחוק טיפול בחולי נפש ואל הוראות חסד"פ.

בפרשת State of New Jersey V. Stefan Krol, 344 A.2d 289 (1975) זוכה נאשם מאשמת רצח לאחר שנתקבלה טענתו כי לא היה שפוי-בדעתו על-פי מיבחני החוק בעת עשיית המעשה. אמר בית-המשפט לעניין אישפוזו של הנאשם לאחר הזיכוי (שם, 302):

It should be emphasized that while courts in determining dangerousness should take full advantage of expert testimony presented by the State and by defendant, the decision is not one that can be left wholly to the technical expertise of the psychiatrists and psychologists. The determination of dangerousness involves a delicate balancing of society’s interest in protection from harmful conduct against the individual’s interest in personal liberty and autonomy. This decision, while requiring the court to make use of assistance which medical testimony may provide, is ultimately a legal one, not a medical one.

דברים אלה - על-פי הגיונם הפנימי - תופשים בהליך מתחילתו, לא אך לאחר זיכוי. נזכיר כי בארצות-הברית, למשל, הן האישפוז האזרחי הן האישפוז הפלילי מוכרעים בבית-המשפט דווקא, בהסתמך על חוות-דעתם של מומחים, כמובן. ראו: עדי פרוש, "העילות לאשפוז כפוי של חולה נפש - הדין הקיים והדין הרצוי", משפטים יג (תשמ"ד1984-) 377, 381-380. טעם הדבר הוא, שלעת החלטה על אישפוז נשקלים אף שיקולים שאינם שיקולי-רפואה טהורים - למשל: מהו סף המסוכנות של חולה עד שיוחלט על אישפוזו - ובית-המשפט, הוא ואין בילתו, הוא המוסד הראוי להכריע בשיקולי-המיכלול. וכדברי עדי פרוש (שם, 382):

ההחלטה לאשפז או לא לאשפז אדם נגד רצונו איננה תלויה אך ורק בשאלות אמפיריות כמו מהו מצבו הנפשי? מה הם הגורמים למצבו? מה ניתן לעשות כדי לשנות את מצבו? וכו'. היא תלויה גם בשאלות מוסריות-חברתיות עקרוניות, בדבר המשקל שמערכת המשפט צריכה לייחס לערך של חירות הפרט לעומת ערכים אחרים. שאלות אלה אינן בתחום התמחותו של הפסיכיאטר, והמחוקק הוא שצריך להכריע בהן.

בפרשת כרמלה וילנצ'יק עמד הנשיא ברק על הצורך האימננטי במעורבותו של בית-משפט בהליך אישפוז אזרחי, וזאת על דרך הליך של ערעור על החלטת אישפוז של פסיכיאטר. וכלשונו (שם, 712):

...הוראת האשפוז אינה פרי שיקול רפואי בלבד. היא חייבת לאזן בין השיקולים השונים - חירותו של חולה הנפש, הטיפול בו, שלום הציבור - הבאים בחשבון. חלקם של השיקולים אינם בעלי אופי רפואי (חירות החולה), או אופי רפואי בלבד (שלום הציבור). מכאן הצורך לקיים פיקוח על הוראתו של הפסיכיאטר המחוזי.... הפיקוח חייב להיות בעל אופי שיפוטי. פיקוח כזה הוא חיוני להבטחת חירותו של חולה הנפש; פיקוח כזה דרוש להבטחת שלום הציבור.

אם כך באישפוז אזרחי, קל וחומר באישפוז פלילי; אישפוז הנלווה אל הליך פלילי, הליך שבית-המשפט מטבע בריאתו נוצר לטיפול בו.

45. מסקנתנו היא איפוא זו, שכתב האישום נגד העורר הוגש בסמכות ולאחר שהתביעה שקלה כראוי את שהיה עליה לשקול. אשר לטענותיו הספציפיות של העורר, אלו ראוי להן כי תישמענה בגידרי ההליך הפלילי. למיקצת טענות אלו ניפנה עתה.

טיעונים אחרים

46. את מרבית חיצי-טיעוניו כיוון העורר אל מעשה הגשתו של כתב-אישום נגדו, וחיצים אלה עצרנו במעופם. משידענו כי כתב-האישום הוגש כדין, נוסיף ונדע כי ההוראה לבדוק את העורר בכפיה אף היא ניתנה בסמכות, בגדריו של כתב-האישום וכהוראת סעיף 15 לחוק הטיפול. בשולי הדברים נעיר, כי בית-משפט סמכותו עימו להורות על בדיקת-נפש בכפיה - שלא בתנאי אישפוז - לא אך של נאשם אלא גם של חשוד - דהיינו: לפני הגשתו של כתב-אישום לבית-משפט - והוא כהוראת סעיף 17 לחוק הטיפול. ראו בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל.

47. מוסיף העורר וטוען, שבדיקת-נפש כי תיערך לו, עלולה אותה בדיקה להביא עליו נזק בלתי-הפיך, וכי בית-משפט השלום לא שקל שיקול זה כפי שחייב היה שוקלו. מוסיף הוא וטוען, כי טענתו זו בדבר הנזק שעלול להיגרם לו, חייב פסיכיאטר מחוזי שידון בה, ולעניין זה מבקש הוא כי עניינו יעלה ויבוא לפני הפסיכיאטר המחוזי.

טענתו זו של העורר טענה ראויה היא להישמע, אלא שלביסוסה שומה עליו להביא לפני בית-המשפט ראיות, ולו תחילתן של ראיות. אם כך יעשה, חזקה על בית-משפט כי ישקול את טיעונו כראוי לו. נוסיף ונאמר, כי הראיות שהביא העורר, ולפיהן עובד הוא באורח סדיר וכי זה למעלה מחמישה עשר חודשים לא אירע כל אירוע חריג בו היה מעורב, ראיות אלו אין בהן כדי להוכיח שבדיקה נפשית כי תיערך לו, תזיק אותה בדיקה לבריאותו. יש, איפוא, לאפשר לעורר - אם אך יחפוץ בכך - להביא לפני בית-משפט השלום ראיות לעניין הנזק שעלול להיגרם לו מבדיקה שתיערך לו, ובית-המשפט ישקול טענה זו ויחליט בה לגופה. למותר לומר כי בית-המשפט יוכל להיעזר בפסיכיאטר המחוזי, לקבלת חוות-דעתו.

48. עוד טוען העורר, כי תנאי מוקדם הוא לבדיקת נאשם לפי סעיף 15 לחוק הטיפול - בכללה בדיקה כפויה - שהתביעה תוכיח כי הנאשם אדם מסוכן הוא. לעניין זה, כך מוסיף העורר וטוען, לא הובאה כל ראיית מסוכנות; נהפוך זה: הנה זה מהלך הוא חופשי חמישה-עשר חודשים; עובד הוא כסדר; נוטל הוא תרופות כנדרש; ואין כל אינדיקציה למסוכנות הנשקפת ממנו.

טענה זו נדחה באשר מערבת היא מין-בשאינו-מינו. אני נכון לצאת מהנחה - והנחה סבירה ומסתברת היא - כי לא יוצא צו אישפוז (ללא-הגבלת זמן) כהוראת סעיף 15(א) לחוק הטיפול אלא אם תוכח, כתנאי מוקדם, מסוכנותו של הנאשם, לעצמו או לאחרים, אם לא יאושפז. השוו: ע"א 219/79 ד"ר זאב ירמלוביץ נ' חובב, פ"ד לה(3) 766, 776 (מפי השופטת מ' בן-פורת); ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה יוסף, כ"ב טז 2710, 2714 (מפי השופט חיים כהן); מ"א (ת"א-יפו) 613/95 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בעיקר בפיסקה 7 לפסק-הדין (מפי השופטת סביונה רוטלוי). אלא שענייננו-שלנו אין הוא בצו אישפוז (ללא-הגבלת זמן) אלא בצו לעריכתה של בדיקה אשר היא-עצמה נועדה לברר, בין השאר, אם הנאשם מסוכן הוא, אם לאו, כהליך מוקדם להכרעה בשאלה אם יש לאשפזו ללא הגבלת זמן מראש. לבירור שאלה מוקדמת זו - לצורך הכרעה בשאלת האישפוז ללא-הגבלת זמן - אין מקום לדרישה כי תוכח מסוכנות בעליל, שהרי בדיקה זו המוקדמת כל-כולה לא נועדה אלא לשם בדיקת קיומה של מסוכנות. הטענה כי יש צורך להוכיח מסוכנות כתנאי למתן צו לבדיקת קיומה של מסוכנות אין היא אלא יצירתו של מעגל שוטה.

סוף דבר

49. כתב-האישום הוגש נגד העורר כדין. אשר להוראה שהעורר ייבדק בדיקה פסיכיאטרית: כתב-האישום וחוות-הדעת הפסיכיאטרית העיקרית הוגשו לבית-המשפט, וחלפו כחמישה עשר חודשים מאז הגשתם ועד ליום מתן ההוראה לבדיקתו של העורר. בתיתנו דעתנו למשך זמן זה (ונוסיף עליו שישה חודשים נוספים מאז יום ההוראה ועד עתה), סבורים אנו שההוראה לבדיקת העורר בשנית ניתנה כהלכה. ואולם עד שהעורר יישלח לבדיקה פסיכיאטרית, אנו מורים כי תינתן לו אפשרות ראויה להגיש לבית-המשפט ראיות לעניין הנזק שעלול להיגרם לו מבדיקת-נפש כי תיעשה לו; ובית-המשפט יחליט כחוכמתו.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ו פ ט

היום, כ"ח באב התש"ס (29.8.2000).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00023050.G04