בשם המבקש:                        עו"ד גיל-עד חריש

בשם המשיבה:                       עו"ד דגנית כהן-ויליאמס

 

 

1.        על המבקש, יחד עם אחרים, הוגשו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו שני כתבי אישום המייחסים לו עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה בצוותא עם אחר, שימוש במסמך מזויף בצוותא עם אחר, שידול לקבל דבר במרמה, שידול לזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שידול לשימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה, קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שיבוש הליכי משפט והכשלת עיקול. לפי הנטען בכתבי האישום המתוקנים, בתמצית, זייף המבקש באופן שיטתי מסמכים של בנקים, לשכות רשם המקרקעין, בתי משפט (מחוזי ושלום), לשכות הוצאה לפועל ועורכי דין, לרבות בידוי שמות של עורכי דין ומורשי חתימה בבנקים, שאינם קיימים. כמו כן השתמש המבקש בחותמות מזויפות, אבודות או גנובות. במעשי המרמה שעשה גרם המבקש לכך שיבוטלו הערות אזהרה שנרשמו בלשכות רישום המקרקעין וימחקו משכנתאות, שיעבודים, עיקולים וצווי מניעה  במטרה לבצע במרמה עסקת מקרקעין. עוד נטען, כי המבקש הטעה צדדים שלישיים, הפעיל עורכי דין לצרכיו וגרם להם להיות שותפים למעשי מרמה בלי שידעו על כך. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בפסק דינו מיום 14.7.03, הרשיע את המבקש על פי הודייתו, במספר רב של עבירות זיוף, מרמה, שימוש במסמך מזויף ושיבוש מהלכי משפט וגזר עליו 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. המבקש ערער לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על חומרת עונשו ואילו המדינה ערערה על קולתו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר), בפסק דינו מיום 17.12.03, דחה את ערעורו של המבקש, נעתר לערעורה של המדינה וגזר על המבקש 52 חודשי מאסר לריצוי בפועל. את ייתר רכיבי העונש השאיר בעינם.

 

           המבקש מבקש להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המדינה השיבה על הבקשה.

 

2.        בבקשתו טוען בא כוח המבקש, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לתהליך השיקום המוצלח שעבר המבקש. עוד טוען הוא כי המבקש סובל "ממחלת הימורים" וכי כתוצאה מן ההימורים איבד את ביתו ומצבו הכלכלי בכי רע. לדבריו, עם שימוע גזר דינו של בית המשפט הורע מצבו הנפשי של המבקש והוא "שרוי בשברון נפש שעלול לפגוע בהמשך שיקומו". לטענתו "נסיבות מקרה זה קיצוניות מחד בחומרת העבירות ומאידך בנסיבות האישיות של המבקש" ומצדיקות מתן רשות ערעור.

 

3.        דין הבקשה להדחות.

 

           עניינו של המבקש נשקל בשתי ערכאות שיפוטיות שנתנו דעתן, בהרחבה ובפירוט, על נסיבות המעשים ועל נסיבותיו האישיות של המבקש, ולא מצאתי טעם המצדיק דיון בערכאה שלישית. אין כאן שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר ענינו הישיר של המבקש ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון כזה. (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; וכן ראו, בין היתר, רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(3) 2135; רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(3) 166; רע"פ 6012/03 עסל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 6115/03 דדוביץ נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3214; רע"פ 6915/03 גומייד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 10381/03 מוהנד אגבאריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 25/04 אליעזר סויסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

 

           זאת ועוד. כלל נקוט בידינו כי חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, כדי להרשות ערעור לפני בית משפט זה (ראו, בין היתר: רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 88(1) 663; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(1) 42; רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(4) 609; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(3) 49; רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3000; רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס (טרם פורסם); רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(1) 1814; רע"פ 6252/03 זאבי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(2) 3207;  רע"פ 11373/03 תאופיק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אין בנסיבות המקרה שלפנינו דבר שיצדיק סטייה מכלל זה.

 

4.        אין בבקשה ממש גם לעצומה. המעשים שבהם הורשע המבקש, הם חמורים ביותר. עמד על כך בית המשפט המחוזי בפסק דינו:

 

"מדובר בכתבי אישום חמורים מאין כמותם. גם בית משפט שכתבי אישום בתיקים פליליים הם מלאכת חוקו, לא נתקל לעיתים קרובות במצבור רב כל כך של עבירות קשות, חמורות וכאלה שיש בהן כדי לפגוע בציבור כולו

       -        -        -        -        -        -        -

המערער (המבקש – י' ט') הוכיח במעשיו שאין עליו לא מורא הדין ולא מורא הדיין. הוא הוכיח זאת בכל דרך אפשרית. המערער זייף מגוון גדול של מסמכים רשמיים וציבוריים של כל רשות ולא נרתע מלזייף גם מסמכים של בתי משפט --- המערער במעשיו גרם תקלה רבתי לציבור".

 

 

אפילו לוקה המבקש ב"מחלת הימורים", ואפילו איבד את ביתו כתוצאה מן ההימורים ומצבו הכלכלי והנפשי בכי רע, כטענת בא כוחו, אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונש בהתחשב בחומרת מעשיו ובנזק שגרם לציבור (ראו: ע"פ 7103/02 אבי טובול נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003(1) 517). כך אמרתי בפרשה אחרת, שגם בה נדונו , בין היתר, עבירות של זיוף, כי: "יש להרחיק, אפוא, מלבם של עוברי עבירות בכוח העלולים להתפתות, כל מחשבת אוון וכל הרהור עבירה, על ידי הטלת עונשים כבדים ומרתיעים" (רע"פ 6915/03 עימאד אלדין גומייד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). יפה אמר, אפוא, בית המשפט המחוזי כי "אינטרס הציבור הוא כי המערער יורחק לתקופה של ממש, שתיתן ביטוי לנזק שנגרם ולתקלה הציבורית שיצר".

 

          4.       הבקשה להרשות ערעור נדחית.

 

          ניתנה היום, ד' באדר תשס"ד (26.2.04).

                                                                                                ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04002270_M02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il