|
בעניין: |
|
||
|
|
ע"י באת-כוחה |
||
|
|
נ ג ד |
|
|
|
|
|
||
|
|
ע"י בא-כוחו |
||
השופטת שרה דותן
נגד הנאשם יוסף בן עמרם עובדיה, יליד 1968, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס בניגוד לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"), תקיפה בנסיבות מחמירות עבירה בניגוד לסעיף 380 בנסיבות 382(ג) לחוק וכן עבירת איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק הנ"ל.
על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, בתאריך 22.12.99 בשעה 20:00 לערך נסע הנאשם ברכבו עם אשתו (להלן: "המתלוננת") ושתי בנותיהם הקטינות לביתם שברעננה. מהלך הנסיעה נתגלע סכסוך בין הנאשם למתלוננת שגלש לויכוח קולני ואלימות מילולית לצד אלימות פיסית אשר בעטיה, בהתקרבם לביתם, קפצה המתלוננת מהרכב תוך כדי נסיעה ונחבלה בגופה.
הנאשם עצר את הרכב וניגש אל המתלוננת, אשר התעשתה קמה ורצה הביתה , ונעלה אחריה את הדלת. הנאשם שלא הצליח להיכנס איים על המתלוננת כי יהרגנה ובכך יממש את רצונותיה לשים קץ לחייה ואף ניתק את זרם החשמל ועל ידי כך מנע מהמתלוננת להזעיק עזרה. בהמשך שבר הנאשם את דלת הבית תוך כשהוא מאיים על המתלוננת כי אם לא תפתח לו את דלת הבית יפגע בה.
מאוחר יותר, באותו הערב, בשעה ששכבה המתלוננת במיטתה, נכנס הנאשם לחדר השינה תפס אותה בחוזקה, בחזה, הכניס את ידו מבעד לבגדיה התחתונים נגע באיבר מינה והחדיר את אצבעותיו בכוח על אף התנגדותה.
המתלוננת ניסתה להתרחק מהנאשם שוב ושוב ומשלא עלה הדבר בידה נאלצה לבצע את שדרש ממנה, והורידה את מכנסיה, וזאת מחמת החשש שהנאשם יפגע בה פיסית. הנאשם הפשיט את המתלוננת מתחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, למרות שחזרה על סירובה לקיים עימו יחסי מין.
למחרת (23.12.99) במהלך ויכוח קולני בין הנאשם למתלוננת, היכה הנאשם את המתלוננת בראשה ובפניה באמצעות נעל וכאשר ביקשה מבתה להתקשר למשטרה רץ הנאשם לעבר הטלפון על מנת לנתקו. מחשש לחיי בתה ובמטרה לנסות ליצור קשר עם המשטרה משכה המתלוננת בחולצתו של הנאשם וקרעה את השרשרת שלצווארו, ובתגובה היכה אותה שוב בראשה וניתק את מכשיר הטלפון.
לבסוף כשיצאה המתלוננת מהבית כדי ללוות את בנותיה לגן צעק לעברה הנאשם כי מוטב לה שלא תחזור הביתה ואם תחזור יהרוג אותה.
הראיות
הראיה העיקרית להוכחת עובדות כתב האישום הנה עדותה של המתלוננת, הנתמכת באמרותיו של הנאשם אשר מחד גיסא שולל כל מגע פיסי או אלימות מינית כלפי המתלוננת ומאידך גיסא מודה במהלך עדותו בבית המשפט בחלק מהעובדות המפורטות בכתב האישום, וכן בעדויותיהם של חוקרי המשטרה אשר העידו מטעם התביעה.
סעיף 54א (ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 קובע כי:
" הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו."
לפיכך רשאי בית המשפט להסתפק בעדותה היחידה של המתלוננת אם הזהיר את עצמו כי מדובר בעדות יחידה ולאחר שהגיע למסקנה מנומקת כי עדותה מהימנה.
"לפי סעיף 54 א' (ב)... רשאי בית המשפט לסמוך על עדות יחידה של מתלוננת, ובלבד שיפרט מה ראה לעשות כן. בית המשפט פירט ונימק את מסקנותיו וסמך אותן על נסיבות אובייקטיביות וחיצוניות".
(ע"פ 4009/92 אבי עמר נ' מדינת ישראל . דינים עליון, כרך לח, 347).
עדות המתלוננת:
אישום בגין אלימות ואיומים
המתלוננת, כיום בת 30,
היתה בת 21 עת נישאה לנאשם לאחר כשנתיים של חיים בצוותא,,
מעדותה של המתלוננת עולה כי בערב האירוע נשוא כתב האישום בעת ששהתה עם הנאשם ובנותיהם בבית גיסה (אחיו של הנאשם) שוחחה עם אחותה וקבעה כי ילכו להצגה ביחד עם בני זוגם. הנאשם סרב להתלוות אליה ועל כן החליטה ללכת להצגה בלעדיו ואף הציעה לאשת אחיו, אשר בביתם שהו באותו ערב, להצטרף אליה.
במהלך הנסיעה חזרה לביתם, החל הנאשם מטיח במתלוננת ובפני הבנות שנסעו עמם, האשמות כי היא בוגדת בו עם בעלה של אחותה. לדבריה, הנאשם אף היכה אותה וכתוצאה מהמכה נחבלה בראשה מחלון הרכב ומתוך פאניקה שרטה אותו בידו. בשל צעקותיהן של הבנות והמתלוננת עצר הנאשם את הרכב ובשעה שהמתלוננת ניסתה לרדת החל הנאשם לנסוע והמתלוננת נפלה ונחבלה.
על מנת להמחיש את השתלשלות האירועים אביא את דברי המתלוננת בעדותה בפנינו (עמ' 16 לפרוטוקול ש' 7 ואילך).
"... כל כך רציתי שהנישואים שלי יצליחו. באוטו, כרגיל, פלט משהו על גיסי, כאילו שאני זונה ואני הולכת בשבילו.
...
אני לא זוכרת את כל הפרטים אבל אני זוכרת שחטפתי אגרוף וחטפתי … (מכה) מהאגרוף וגם מהחלון. אני זוכרת שבפאניקה שרטתי אותו. אני פתחתי כבר את הדלת ובאתי לצאת אבל הוא נסע, אז קפצתי ונזרקתי לכביש, נפלתי על עצם הזנב, על הגב, קיבלתי (מכה) חזקה בראש, … אחרי כמה זמן, לא יודעת כמה, הוא משך אותי ואמר לי: תפסיקי לעשות הצגות, הילדה רואה.
ואז פשוט התחלתי ללכת קדימה, בלי לשים לב מה קורה, אני חייבת להגיע הביתה, חייבת לארוז, חייבת לעוף, די, נשבר לי, לא יכולה יותר.
אישום בגין עבירת אינוס
כאשר נתבקשה המתלוננת לתאר את אשר עשה לה הנאשם במהלך אותו הערב לאחר שנרגעו הרוחות השפילה המתלוננת את מבטה ומדי פעם הפסיקה את עדותה ובכתה. בעדותה ציינה כי במהלך אותו הערב ניסה הנאשם, מספר פעמים, לכפות עצמו עליה בכוח על מנת שתקיים עימו יחסי מין וזאת בניגוד לרצונה אותו ביטאה באופן שאינו יכול להטעות לגבי כוונותיה.
" ת. (שותקת ארוכות) הוא קודם כל הכניס את האצבעות שלו לתוכי במטרה להכאיב. הוא פשוט שיחק בי. הוא אמר: אני אכאיב (מעידה תוך כדי הלטת פניה בידיה). ניסיתי להתנגד וראיתי שזה לא הולך. הוא פשוט שיחק בגוף שלי. אמרתי לו: למה בכוח? ניסיתי לומר לו באיזה שהוא שלב שאני נהנית מזה כדי שפשוט יניח לי. פעם הוא הפסיק ופעם הוא אמר לי: אם טוב לך, אז תורידי את המכנסיים. אני חושבת שאני הורדתי את המכנסיים באיזה שהוא שלב. היה שלב של נסיון התנגדות, וכשראיתי שזה לא הולך אמרתי או.קיי בסדר, נעשה את זה בשקט. בעיקר פחדתי להתנגד כי ידעתי איזה כוח יש לו. הוא שלט בי לאורך... (בוכה ומפסיקה את דבריה). הרבה פעמים כשניסיתי להתנגד זה פשוט לא הלך.
…
ש. כאשר אמרת לו שאת מסכימה, לאור העבר וכל זה, מה היתה התגובה שלו?
ת. באיזה שהוא שלב, אחרי שהוא חדר אלי, הוא פשוט הפסיק ואמר לי: את כמו זונה.
ש. כמה פעמים זה קרה באותו לילה?
ת. זה היה מאוד מבולבל. זה היה מן התעללות כזאת עד ששמעתי תרנגול והוא הבין שהבוקר הגיע. אז הוא הפסיק ואמר לי: תישני עכשיו, ובבוקר זה ימשיך.
ש. אמרת שבשלב מסוים הורדת את המכנסיים, נכון?
ת. כן.
ש. ותיארת לפני כן שהוא החדיר לך את היד. איך זה קרה?
ת. עם המכנסיים הוא פשוט הכניס את היד.
…
ש. מאיזה כיוון נכנסה היד שלו?
ת. אני לא זוכרת, אני רק זוכרת שהוא הכניס את היד והחדיר אותה עמוק, וזה היה במטרה להכאיב לי. ואני אזיין אותך ואני אכאיב לך, את כמו זונה.
ש. אחרי שאת אומרת לו בסדר, האם הוא יכול היה להבין מה את רוצה ומה את לא רוצה? באיזה אופן הוא יכול היה להבין?
ת. הוא ידע ממש שאני לא רוצה כי כשאני רוצה אנחנו עושים את זה אחרת.
ש. במהלך כל אותו לילה, במהלך כל אותם דברים שאת מתארת, את אמרת שכמה פעמים הוא הפסיק. בסופו של דבר הוא הגיע לסיפוקו?
ת. לא. אבל אם בחורה אומרת לא, זה לא משנה שאני אשתו, אם זה מתחיל בכוח ואני בסוף אומרת כן, אז הוא צריך להבין לבד שזה מתוך כאב ולא מתוך רצון, שזה בא מתוך פחד (בוכה).
…
ש. כשאת אומרת 'חדר אלי', למה את מתכוונת?
ת. (שותקת ארוכות) הוא החדיר את איבר המין שלו לנרתיק.
ש. מה קרה אחר כך?
ת. ברגע שהפסקתי להתנגד, הוא פשוט זז הצידה. הוא נרדם לזמן מה. אין לי זמן משוער אבל אני זוכרת שזה היה ממש קצת." (הדגשות שלי ש.ד).
(עמ' 22 ש' 5 ואילך לפרוטוקול).
כן ציינה המתלוננת בחקירתה הנגדית שהסכמתה להוריד את מכנסיה לא נבעה מרצון או תשוקה כלפי הנאשם אלא בשל דרישתו המלווה באיומים ומחשש כי ככל שתתנגד כך יגבר הכאב כתוצאה ממעשיו.
"... הכל היה כל כך מבולבל, בהתחלה זה התחיל עם הידיים והתחננתי ללא. היה שלב שהוא הפסיק ואחר כך שוב התחיל, אחר כך שוב התחננתי ללא. היה שלב שראיתי שכלום לא עוזר, אז הוא אמר לי תורידי את המכנסיים ואז אני הורדתי ." (עמ' 67 ש' 13-16 לפרוטוקול).
ב"כ הנאשם ייחס חשיבות יתרה לעובדה זו ואף חזר והדגיש, כי המתלוננת הורידה את מכנסיה בעצמה מרצונה וללא מעורבותו הפיסית של נאשם, ואף ראה בכך תמיכה לטענה לפיה יחסי המין בין הנאשם למתלוננת קוימו בהסכמה, ברם בחקירתה הנגדית חזרה המתלוננת והדגישה כי הורידה את מכנסיה בשל איומיו ומעשיו של הנאשם והדבר לא נבע מרצון או הסכמה.
וכאן המקום לשאול על שום מה נכנסה המתלוננת למיטה כשהיא לבושה במכנסי ג'ינס אם לא בניסיון נואש למנוע מהנאשם לקיים עימה יחסי מין?
"ש. את הורדת את המכנסיים שלך בעצמך נכון?
ת.כן
...
ש. מכניסים לך אצבעות בניגוד לרצונך. את צעקת ניסית להסתובב?
ת. ניסיתי הכל. לפני כן היו צעקות ואף אחד לא בא, למי אני אצעק? התחננתי אליו רק שיעזוב אותי.
...
ש.את לכל אורך הדרך ניסית להתנגד?
ת. ניסיתי, אבל אי אפשר, זה עלה לי יותר ויותר ביוקר. כמה אפשר להתנגד?
ש. לא חשבת באיזה שהוא שלב לקום ולברוח?
ת. לא יכולתי לקום ולברוח. אי אפשר לברוח כשהוא תופס אותי, כל תזוזה קטנה שלי עולה לי באני אקרע אותך ובכאב, איך אפשר לברוח?
ת. תסכימי איתי שהנושא של הורדת המכנסיים הוא נושא מאוד מאוד חשוב נכון?
ת. תלוי למה אתה משווה את זה.
...
ש. כשהורדת את המכנסיים מן הסתם יוסי לא שכב עלייך.
ת. הורדתי אותם כשאני בשכיבה.
ש. ויוסי היה לצידך.
ת. אני לא זוכרת איפה הוא היה. או לצידי או עלי.
ש. אבל אם הוא עלייך את לא יכולה להוריד מכנסיים.
ת. אפשר להוריד.
...
ש. איך את מסבירה את זה שבבית המשפט סיפרת שהורדת לעצמך את המכנסיים ובמשטרה בהודעתך את מספרת שיוסי ניסה להוריד ממך בכוח את המכנסיים.
ת. אין פה שום דבר סותר, זה בדיוק מה שאמרתי - הוא התעלל בי וניסה הרבה דברים ועשה גם הרבה דברים. באיזה שהוא שלב אמרתי לו למה בכוח? והוא אמר לי אז תורידי לבד ואני הורדתי." (עמ' 67 - 69 לפרוטוקול).
גם מעדותו של הנאשם ניתן להבין כי יחסי המין לא היו ביוזמתה של המתלוננת, על אף הטענה לפיה המתלוננת הורידה את מכנסיה בשל רצונה לקיים עימו יחסי מין.
" ש. והמריבה הזאת הייתה עד כדי כך מאחוריכם, שאתה מתאר שהאישה שלך היא זאת שיזמה את יחסי המין באותו הלילה.
ת. לא אמרתי שהיא יזמה, אמרתי,
ש. אמרת שהיא שאלה אותך אם אתה רוצה לשכב אתה.
ת. אז אני מסביר... נכנסתי למיטה והיא כמובן היתה כבר במיטה, חיבקתי אותה, התנצלתי בפניה ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה לשכב, זה מה שהיה בעצם.
...
ש. אתה (אמרת) את הנושא הזה שאת יחסי המין היא זאת שהציעה, אתה סיפרת את זה לסניגור שלך לפני שהיא נחקרה?
ת. אני לא יודע אם בדיוק היא הציעה או כמו שהיא שאלה אם אני רוצה לשכב, אני לא יכול להתייחס לזה כהצעה, כי יש הבדל מאוד מהותי לגבי השאלה שלה, כי אז היא אמרה לי אתה רוצה לשכב, אמרתי לה כן. אני לא יודע אם לייחס את זה כהצעה שלה, כי אני זה שהתגפפתי אתה וחיבקתי אותה." (הדגשות שלי ש.ד).
(עמ' 141-143 לפרוטוקול).
מהתנהגותו של הנאשם כפי שתוארה על ידי המתלוננת אנו למדים כי סירובה החוזר ובקשתה שיחדל ממעשיו, לא הועילו. הנאשם, אשר חמתו בערה בו, ניסה להחדיר את ידיו מבעד למכנסיה של המתלוננת משלא נעתרה לו גרם לה באיומיו להוריד את מכנסיה, הפשיט ממנה את בגדיה התחתונים, הסיט את תחתוניו וביצע אקט של חדירה ללא הסכמתה. מן הנסיבות עולה כי סירובה העקבי של המתלוננת, וחוסר יכולה להתגונן, היו ידועים לנאשם ואף על פי כן המשיך במעשיו במטרה לפגוע בה ולהשפילה.
על מידת מודעותו של נאשם בעבירת אינוס, לסירוב הקורבן עמדה כב' השופטת בייניש בעש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' נחום זקן פ"ד נז(2) 312 327.
"כיצד יקבע בית-המשפט האם המטריד ידע או, למצער, עצם עיניו, מפני אי הסכמתה של המתלוננת לביצוע מעשיו? כידוע, בית-המשפט אינו יכול לבחון כליות ולב.[328] לפיכך, השאלה בדבר מצבו הנפשי-סובייקטיבי של המטריד בעת ביצוע המעשים, תיבחן על רקע מכלול נסיבות העניין. במקרים בהם הביעה המוטרדת באופן ברור וחד-משמעי - במלים או בהתנהגות - את העדר הסכמתה למעשיו המגונים של המטריד, ולא היה בהתנהגותה או ביתר נסיבות העניין כדי לסתור את המשמעות הברורה של אי ההסכמה שהובעה כאמור, כי אז, ככלל, תתבקש המסקנה כי המטריד היה מודע לכך שהמוטרדת אינה מסכימה למעשיו, או לפחות חשד בכך, אך בחר להמשיך בביצוע המעשים. בהתאם לכך, נקבע בפסיקתנו כי כאשר האישה הביעה העדר הסכמה מילולית ומפורשת למעשים, כי אז הוכיחה התביעה לכאורה שהנאשם היה מודע להעדר הסכמתה. וכך אמרתי בע"פ 5938/00 אזולאי הנ"ל: '...בהוכחת ביטוי מילולי של אי-הסכמה מצד האישה מוכיחה התביעה לכאורה הן את הנסיבה של אי-ההסכמה והן את עובדת הבאתה למודעותו של הנאשם. בדרך-כלל, בהעדר ראיות חיצוניות או נסיבות שיש בהן כדי לסתור את אי-ההסכמה שהוכחה כאמור,יעבור הנטל המשני לנאשם להראות כי חל שינוי אשר בא לידי ביטוי במילים או במעשים מצד האישה, שיש בהם כדי לשלול את המשמעות שיש לייחס לאי-ההסכמה שהובעה על-
ידה מלכתחילה...'. (שם, בע' 898).
אין כל ספק כי המתלוננת שהיתה במצב נפשי מעורער בשל אלימותו המתמשכת של הנאשם באותו ערב, ניסתה בכל כוחה לגרום לו לחדול ממעשיו. והעובדה שלא נאבקה בו בכוח אינה מלמדת על הסכמה שכן התנהגותה של קורבן מעשה אינוס אינה דבר מובן וברור ויש המתנגדים תוך הפעלת כוח ויש הנעתרים בשתיקה ובכניעה לנוכח חוסר יכולתם להתנגד. דברי המתלוננת לנאשם ובקשותיה כי יחדל ממעשיו והאיומים שהיה על הנאשם לאיים עליה על מנת שתיאות לפשוט את מכנסיה מצביעים על מודעותו לסירובה. גם שתיקתה של המתלוננת אין בה להעיד על הסכמה אלא על כניעה מול כוחו העדיף ונחישותו לבצע את שחפץ תוך התעלמות מרצונותיה.
יפים לענייננו דברי כב' השופטת בייניש בע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3) 873, 888.
"עם השנים גברה ההכרה כי המציאות מורכבת יותר מהתפיסה החברתית הדוגמטית המניחה כיצד על אישה להתנהג בעקבות מעשה אינוס, וכי תתכנה קשת של תגובות ודרכי התמודדות מצד הקורבן למעשה האינוס. יש שאישה בוחרת בגישה של שכנוע, ומבקשת להניא את האנס ממעשיו בדברים רוגעים (ראו: ע"פ 256/78 הן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 589). ויש שאישה נאבקת ומתנגדת בכוח למעשה האינוס (ראו: ע"פ 288/88 גנדור נ' מ"י, פ"ד מב (4) 45). מנגד, ישנם מצבים בהם האישה אינה מתנגדת בכוח ואינה צועקת לעזרה, בין היתר, נוכח פחד וחוסר אונים בהם היא שרויה. לעיתים, מבכרת האישה שלא להתנגד פיזית, עקב היות כוחה נחות ביחס לזה של הגבר, וכן עקב כך שנסיון חייה לא הכשירה לחילופי מהלומות. (ע"פ 5612/92 בארי הנ"ל, עמ' 347-346 לפסק-דינו של הנשיא שמגר; ע"פ 3230/93 דרעי נ' מדינת ישראל, דינים-עליון לט 6; ע"פ 111/99 שוורץ הנ"ל, בפיסקה 2 לפסק-דינו של השופט מצא). במצבים כאלה, דרישה מן האישה כי תתנגד בכוח על-מנת שנוכל לקבוע שנעשה בה מעשה אינוס, תוך התעלמות מכך שהביעה את חוסר הסכמתה למעשה המיני בדרכים אחרות, אינה ראויה. (א' שחר "מיניותו של החוק: השיח המשפטי בנושא האונס" עיוני
משפט יח (תשנ"ד) 159, 183; ד' ברק-ארז "האשה הסבירה" פלילים ו (תשנ"ח) 115, 126; כן ראו: ע"פ 5612/92 בארי הנ"ל, בעמ' 347). ודוק, אף שהפסיקה לאחר תיקון 22 לחוק העונשין קבעה כי אין הכרח להוכיח התנגדות פיזית של האישה למעשה האישות, הרי ברור כי התביעה עודנה נושאת בנטל השכנוע, ועליה להוכיח במסגרת היסוד העובדתי של העבירה כי האישה לא נתנה הסכמתה [889] החופשית למעשה האישות.
...יש הסבורים כי במסגרת הנטל המשני של הבאת הראיות, על הנאשם להראות כי האישה הסכימה למעשה האישות, מקום בו הוא שיזם את קיום היחסים ביניהם ... כשלעצמי, סבורה אני כי בדרך כלל הנטל המשני להבאת הראיות לעניין זה יעבור לנאשם רק כאשר הניחה התביעה תשתית לכאורית להוכחת אי ההסכמה או הציגה נסיבות לכאוריות המצביעות על אי הסכמה מצד האישה."
גם הסברו של הנאשם לגרסת המתלוננת, לא זו בלבד שאינו משכנע הוא אף מוסיף חיזוק לעדותה משום שהוא מצביע על כך שכבר בבוקר שלמחרת עלה נושא האלימות שקדמה ליחסי המין.
"אתה טוען שהכל היה פה בהסכמה?
כן כב' השופט.
בסדר. אז יש לך הסבר למה היא טוענת שלא.
... למחרת בבוקר ... התחילה עוד פעם מריבה בינינו ואז היא אמרה לי, אני אלך למשטרה להתלונן שהכית אותי. אמרתי לה, את זו שהכית אותי,... ואז היא אמרה אני אמצא מה להגיד כבר במשטרה. "
(עמ' 142 ש' 22-27 ועמ' 143 ש' 1-3 לפרוטוקול).
בחינת גרסתה של המתלוננת
המתלוננת שטחה בפנינו פרשת חיים עגומה אשר היתה מלווה בהתנהגות אלימה ומשפילה מצד הנאשם ונראה כי המעשים נשוא כתב האישום היוו המשך ישיר לדפוס התנהגות שאומץ על יד הנאשם כלפי אשתו.
" ש. תארי את חייך עם בעלך מאז שנישאתם.
ת. רוב השנים היה רע. זה התבטא בהשפלות, קללות, צעקות, אלימות מכל הבחינות (בוכה ארוכות ומתקשה להעיד, כובשת את ראשה בידיה).
ש. אמרת שהחיים היו בדרך כלל רעים. ספרי בבקשה על ארוע מסויים כדוגמה.
ת. אני לא יודעת איפה להתחיל (שותקת ארוכות). אני מנסה להבין למה.
ש. למה מה?
ת. למה זה היה צריך להיות ככה.
ש. סיפרת שהיתה אלימות, דיברת על השפלות.
ת. הוא עשה ממני פשוט אפס, כל הזמן אני זונה, אני מלוכלכת, כל הזמן הוא יחנך אותי וילמד אותי. זה כאילו החיים שלי בידיים שלו.
ש. למה חשבת שהחיים שלך בידיים שלו?
ת. כל מה שעשיתי לא היה טוב, כל הזמן ניסיתי לרצות אותו, ניסיתי שיהיה בסדר, אבל כלום לא היה בסדר, הכל לא היה טוב.
ש. דיברת על אלימות לאורך שנים. תוכלי לפרט?
ת. (שותקת ארוכות) שבוע אחרי הנישואים היתה הסטירה הראשונה. משנה לשנה זה הלך והתגבר. בהריון אפילו חטפתי בעיטה (העדה מעידה בעיניים עצומות ומחזיקה את ראשה בידיה).
ש. איפה קיבלת בעיטה?
ת. בגב. כל פעם כל הזעם שלו עלי." (עמ' 12 - 13 לפרוטוקול).
כן חוזרת המתלוננת ומתארת את יחסיו של הנאשם כלפיה בעמ' 20-21 לפרוטוקול.
" ...הוא היה קורא לי גיישה, היה מלכלך בכוונה ואומר לי את תנקי. היה זורק לכלוך על הרצפה כדי שאני אקום ואנקה, תראו לאיזה רמה הייתי מושפלת. הוא היה מפצח בכוונה על הרצפה כדי שהגיישה תקום לנקות. אני לא סובלת סיגריות, אז הוא היה מעשן וזורק איפה שהוא רוצה – את תנקי, את אפס.
ש. אמרת שחשבת שתמותי. מה שתיארת כאן זה מאוד קשה, אבל הוא היה מכה אותך. למה חשבת שתמותי? מה היה בדברים שקרו שגרמו לך לחשוב בכיוון של מוות?
ת. למשל במקרה של ארז טבעוני, ששרף את הילדים ולא הצליח לשרוף את האישה, יוסי אמר: תראו הנשים למה אתן גורמות. אני מאוד פחדתי כי הוא גם אמר שמה שטבעוני עשה זה כלום לעומת מה שהוא יעשה. הוא אמר שיש לו אחים והם יכולים לטפל בי. אמרתי לו שאם יעשו כן הם ישבו בכלא, והוא אמר שהם לא יכלכלו את הידיים, שיש אנשים שיעשו את זה. והאבסורד הוא שאחרי כמה זמן הוא היה אומר לי: את יודעת שאני לא יכול לפגוע בך, שאני אוהב אותך."
ובהמשך העידה כי בעקבות ניסיון התאבדות בעבר, לא חסך הנאשם במילים עת התגרה בה ודרבן אותה על ידי מעשיו לשוב ולנסות ולשים קץ לחייה.
"ש. היית מאושפזת בעבר?
ת. אישפוז? היה לי פעם נסיון התאבדות. הייתי באותה תקופה עם יוסי ועכשיו שאני מסתכלת על העבר, הדברים לא היו טובים אבל אני הייתי מאוהבת ועיוורת. היום אני יודעת שאם הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי בורחת מהנישואים.
אני זוכרת שיוסי ישן לידי ואני הרגשתי כל כך לא טוב ולא היה לי לאן לפנות, ההורים שלי – אני לא יכולה לפנות אליהם, לא יכולה לדבר איתם. לכן בלעתי כדורים. לא היה לי הרבה בבית, אבל מה שהיה פשוט לקחתי. רציתי לישון ולא לקום, רציתי לקבל שקט. ואז ניקו לי את הכל, הביאו לי איזה חומר לשתות בבית החולים. יוסי לקח אותי לבית החולים.
ש. הנושא הזה עלה ביניכם אח"כ?
ת. כן.
ש. מה היה?
ת. הוא היה מביא לי כדורים, היה אוסף כדורים ליד שלו ואומר לי – קחי, תתאבדי, ניסית לעשות את זה בעבר, אז תקחי, תחסכי לי. מאותה פעם אני נשבעתי לעצמי שאני לא מנסה אפילו. אפשר לעבור דברים".
לכל אורך עדותה בבית המשפט וכן בהודעתה במשטרה תיארה המתלוננת בעקביות את מהלך האירועים, על אף הקושי הרב שבתיאור המעשים שנעשו בה בשל בושה ממשפחתה וממשפחתו של הנאשם וכן בשל החינוך הנוקשה שקיבלה בבית הוריה המחייבה לכבד את בעלה למרות מעשיו.
"ש. האם את באיזה שהוא אופן שיתפת מישהו במה שקורה לך?
ת. לא, אבל אנשים ראו.
ש. למה לא?
ת. בגלל הרבה סיבות. חשבתי שאולי יהיה בסדר, פחדתי, הכל ביחד. חונכתי שהוא בעלי ויהיה בסדר, לא משנה מה, צריך לשקר.
ש. זה החינוך שקיבלת?
ת. כן. (עמ' 13 ש' 18-24 לפרוטוקול).
גם העובדה שחלק מבני משפחתה ידעו על מעשיו של הנאשם לא היוותה עידוד להגשתה של תלונה לרשויות המוסמכות מחשש פן המצב רק יחמיר.
"ש. מי האנשים שראו?
ת. בעיקר אחותי, אח שלו היה בא ואומר 'אני יודע שמשהו לא בסדר'. הוא אפילו לא היה מדבר איתו, רק איתי, הוא היה אומר שבעלי עצבני מדי.
...
ש אני רואה שזה מאוד קשה לך, את רוצה להסביר למה?
ת. (שותקת ארוכות).
ש. רצית לבוא לפה היום?
ת. (שותקת ובוכה).
לשאלות בית המשפט
ש. העו"ס ידעו על המצב בבית?
ת. הן לא ידעו מה קורה באמת.
ש. למה לא שיתפת עו"ס בעניין?
ת. פחדתי מהרבה דברים.
ש. מאותם דברים את גם פוחדת היום?
ת. (בוכה ומליטה את פניה בידיה ואיננה משיבה לשאלה. נראה שמתקשה מאוד להעיד)." (עמ' 14 ש' 1-18 לפרוטוקול).
ובהמשך העידה על השקפת עולמה של אימה לפיה על האשה לציית ולשרת את בעלה.
"ש. מה עם בית ההורים?
ת. זה קצת מביש לספר להם את הכל. הם לא ידעו את הכל.
... עם אמא שלי יותר הייתי מדברת, אבל איתה – אשה צריכה לשבת בבית ולא משנה מה. את נשואה לו וזהו – זאת היתה גישתה." (עמ' 19 ש' 4-10 לפרוטוקול).
המתלוננת העידה בין היתר כי מספר פעמים ניסה גיסה, אחיו של הנאשם, לדבר על ליבה ולנסות לנחמה אך לא היתה לכך כל השפעה שכן לא היה ניסיון מצידו לדבר עם הנאשם שיחדל ממעשיו.
"אח שלו היה בא ואומר 'אני יודע שמשהו לא בסדר'. הוא אפילו לא היה מדבר איתו, רק איתי, הוא היה אומר שבעלי עצבני תמיד." (עמ' 14 ש' 2-3 לפרוטוקול).
המתלוננת לא יכלה לפנות גם ליתר בני משפחתו של הנאשם ולהתלונן על מעשיו בשל יחסם הקר אליה והשקפתם כי התנהגותה גורמת לנאשם לצאת מכליו ולאבד עשתונותיו.
"ש. אני רוצה לשאול אותך שאלות על הקשר שלך עם משפחתו של יוסי. הקשר מאוד קר נכון?
ת. מצידם. הם אכולי קינאה, ואני יכולה להראות לך מכתבים של יוסי שהוא כותב שם שסוף סוף הוא גילה דברים על אהבה שרואה במשפחה שלי ולא ראה במשפחה שלו. חודש אחרי הלידה היינו אצל אמא שלו... יוסי כרגיל הולך לאח שלו וחוזר עם עיניים אדומות מגראס... בגלל זה לא אהבתי ללכת לשם, וזה גרם לנו להרבה מריבות, ... הוא נכנס לחדר באיזה שהוא שלב והתחיל להרביץ לי. הביא לי סטירות, תפס אותי בשיער, ואז צעק: מה את לא שומעת? את עושה את עצמך? אני קורא לך ואת לא עונה לי. אחותו אורלי צעקה לו: היא נרדמה. היא באמת ישנה. אחים שלו ראו את זה ולא עשו כלום. אמא שלו נכנסה לחדר ובסופו של דבר אמרה לו: די, חארם. אחרי שסיים את הזעם שלו לפרק עלי. אחרי שהוא יצא היא אמרה לי: את רואה, למה את מעצבנת אותו? אני מעצבנת אותו? אז תגיד לי עכשיו מה זה קור." עמ' 44 - 45 לפרוטוקול).
פחדה של המתלוננת מנחת זרועו של הנאשם מוצאת את ביטויה גם בשיחה עם מעבידה מר משה רבני שהוקלטה על ידו (נ/3).
" תפארת: אתה יודע שיוסי יזרוק אותי מהבית, בבקשה.
משה: אני התקשר ליוסי ויוסי יבוא אליך.
תפארת: לא יוסי יהרוג אותי.
משה: לא הוא יהרוג אותך, אני אדבר איתו.
...
משה: אני אשלח אותך לחופש טוב, בסדר תירגעי טוב בסדר תירגעי, אני לא מספר ליוסי במזוזה טוב תירגעי..." ( עמ' 5 נ\3).
(לנסיבות השיחה ומשמעותה אתייחס בהמשך).
סניגורו של הנאשם מפנה אותנו לסתירות בין הודעותיה של המתלוננת במשטרה (נ/7) (נ/8) לבין גרסתה בבית המשפט בכל הקשור לתלונה שהגישה על האונס שבוצע בה. לטענתו השניים קיימו יחסי אישות בהסכמה, בניגוד לגרסת המתלוננת כי נעתרה לרצונותיו של הנאשם מאחר שבלאו הכי לא היה חדל ממעשיו גם לנוכח תחנוניה, ולכן ניסתה למנוע את הכאב הפיסי והנפשי שנגרם לה על ידי הנאשם.
" ש. אני מפנה לנ/8 החל מש' 24 בעמוד הראשון, ומצטט. את אומרת שבשלב הזה לא הפעלת שום כוח נכון?
ת. זה לא היה בהסכמה. הוא כן החדיר את האצבעות, הוא כן הכניס את הידיים שלו והוא כן הפעיל. באיזה שהוא שלב הבנתי שאם להתנגד לו, אז לא להתנגד, כי כך פחות יכאב.
ש. ואת הגעת למסקנה שעל מנת שלא יכאב לך, את לא תתנגדי.
ת. הבנתי כשראיתי שזה לא עוזר, שעדיף לא להתנגד בכלל.
ש. מה אמרת לו?
ת. אחרי שהבנתי שאומרים לא זה לא עוזר אלא יותר כואב, אז אמרתי למה בכוח... הפסקתי באיזה שהוא שלב להתגונן.
ש. המכנסיים באותו שלב עלייך נכון?
ת. כן.
ש. מפנה לנ/8 עמ' 2 תחילת העמוד.
ת. שוב, כל זה רק אחרי שאמרתי לא. אני לא יודעת למה זה לא כתוב, אולי זה כתוב לפני, אמרתי שזה כואב לי ושיפסיק, וזה לא עזר, ואז לא היתה לי ברירה, שיפסיק להתעלל בי ולהכאיב לי יותר ויותר." (עמ' 66 ש' 5-20 לפרוטוקול)
ובהמשך חקירתה הנגדית חוזרת המתלוננת על דבריה בחקירה הראשית:
" ת. אני לא זוכרת בדיוק באיזה שלב אמרתי לא. הוא פשוט התעלל בי קודם ואחרי זה פשוט הפסקתי להתנגד. והיה קטע של להכאיב ולא להכאיב, זה הכל כל כך מבולבל, שאני לא יכולה עכשיו...
...
...הכל היה כל כך מבולבל, בהתחלה זה התחיל רק עם הידיים והתחננתי ללא. היה שלב שהוא הפסיק ואחר כך שוב התחיל, אחר כך שוב התחננתי ללא. היה לי שלב שראיתי שכלום לא עוזר, אז הוא אמר לי תורידי את המכנסיים ואז אני הורדתי. היה שלב שהוא עזב אותי ואחרי זה 'אני אזיין אותך כמו זונה' ושוב היה הקטע של תעזוב אותי ושוב זה היה קטע אלים, ואז אמרתי לו 'למה בכוח?' ואז אחרי שהוא החדיר, הוא פשוט הפסיק ואמר, אני לא זוכרת את המילים שהוא השתמש, אבל זה היה משהו כאילו שהוא ימשיך בבוקר, כי היה איזה שהוא שלב שהוא עצמו נרדם. אני זוכרת ששמעתי את התרנגול והוא אמר שהוא יחכה לבוקר."
(עמ' 67 ש' 8-20 לפרוטוקול).
התעללותו של הנאשם במתלוננת לא פסקה באותו הלילה ונמשכה גם ביום המחרת.
" ת. באיזה שהוא שלב הבנות קמו וקמתי להלביש אותן, לקחת אותן לגן כביכול. חיכיתי רק לסיבה לצאת מהבית. באיזה שהוא שלב הוא קם והיה מאוד עצבני. כל כך ניסיתי לשכוח את העניין הזה, אז לעבור את זה שוב... (שותקת ארוכות). באיזה שהוא שלב שוב היתה איזו שהיא מריבה, הוא זרק עלי נעל בפנים, בראש, לא זוכרת כבר, אני זוכרת שהיה לי סימן מעל העין. הוא נתן לי מכות בראש.
...)שם הבת) ידעה לחייג ואני ביקשתי ממנה לחייג למישהו. אנחנו רבנו בחדר שלהן ובכניסה לחדר. … והוא ניתק את הטלפון כי בחדר של הבנות היה שקע של טלפון. הוא היכה בי בראש ואז תוך כדי לנסות להזיז אותו, נקרעה לו השרשרת וזה הרתיח אותו, איך זה שנגעתי לו בשרשרת, והוא מאוד התעצבן. ובאותו רגע את המוות ראיתי מול העיניים.
לשאלת בית המשפט: הוא נהיה אדום, מלא עצבים, אי אפשר להסביר את הפנים. הכל אדום, כאילו הדם עולה למוח. אי אפשר להסביר את זה, צריך לראות את זה כדי להבין. זה עצבים ורעד בידיים. זה 'אני אראה לך, אני אגמור אותך', כל המשפטים האלה. …יצאתי עם שתיהן. אני זוכרת שהוא גם לא רצה שאני אצא בהתחלה. איך שהוא בסוף יצאתי והוא הביא לי בסוף גם את המפתחות של הרכב, בסופו של דבר. הוא גם זרק משהו באוויר כשיצאתי. לא זוכרת את המילים אבל זה היה בסגנון: אם את חוזרת הביתה, אין לך מה לחזור. אני אראה לך מה זה. אז הבנתי שאין לי באמת לאן ולמה לחזור." (עמ' 24-25 לפרוטוקול)
ב"כ של הנאשם ניסה לפגוע באמינותה ומהימנותה של המתלוננת על ידי העלאת פרשיות אשר להשקפתו מצביעות על חוסר מוסריותה. המתלוננת לא חלקה על העובדות וסיפקה הסברים לכל ההאשמות שהוטחו כלפיה. הסנגור ניסה להציג את המתלוננת כמתלוננת "סדרתית" שעברה עשיר בהטרדות מיניות ומעשי אונס שנעברו כלפיה ובשל כך סבר כי אין ליחס לעדותה משקל רב.
"בדרך לאילת, היה מאוחר וגם לא היה לי מקום באוטובוס, אז נכנסתי למוטל 'עמי' וביקשתי אקמול בקבלה. מישהו הביא לי אקמול (מפסיקה את דבריה ובוכה). האקמול פשוט לא היה אקמול. …אני יודעת שהלכתי לישון בחדר שלי וכשהתעוררתי ראיתי שיש בפנים אנשים, והייתי לבושה בבגדים שלא שלי, כנראה של מישהי אחרת שנאנסה שם לפני (בוכה)… היו שם שני אנשים ואחד מהם היה ליד הרגליים שלי ופשוט איים עלי. אמר שהוא בעל המלון והוא יכול לעשות הרבה דברים אם אני אדבר." (עמ' 36 ש' 18 ואילך)
המתלוננת העידה גם על מקרים נוספים:
" ...בוא אני אגיד לך הכל. בגיל 12 היתה מן קייטנה כזאת באיזו שהיא חורשה והיה שם שומר, איפה שכל הילדים משחקים, ובאיזה שהוא שלב הוא חילק לכולם סוכריות והכניס לילדות את הידיים מתחת לחצאית תוך כדי חלוקת הסוכריות. אז אני ברחתי משם. בגיל 16 היה מישהו שחשבתי שהוא ידיד טוב והוא פשוט ניסה להתנפל ואמר: תפסיקי לעשות מעצמך בתולה כמו כל החברות שלך. וברחתי. בגיל 17 היה מישהו כשעבדתי אצל אבא שלי, ברחוב כצנלסון, והיה יושב ואומר 'הנה הבנות הבתולות של מר ערקי'. הוא יום אחד התנפל והגשתי תלונה בעניין. הוא פשוט בא לתקוף אותנו בשכונה שאני עוברת דרכה לחנות שהיתה של אבא." (עמ' 38-39 לפרוטוקול).
אין אני סבורה שיש ב"פרשיות" המתוארות לעיל כדי לפגום באמינותה של המתלוננת וכל שניתן ללמוד מהן הוא שהמתלוננת נהגה בגילוי לב כלפי בעלה וסיפרה לו על אירועים בלתי נעימים מעברה.
בין היתר הודתה המתלוננת כי הצהירה בפני רשויות הביטחון כי בשל אורח חיים דתי היא מבקשת לשחררה משרות צבאי כאשר בפועל ניהלה אורח חיים חופשי למרות לימודיה בבית ספר דתי.
"ש. ולמרות שהיית חילונית הצהרת לגורמי הצבא שאת דתיה.
ת. אתה יכול ללכת ולשאול מה היה שם. קודם כל לא יכולתי להגיד לאבי שאני מתגייסת, כי זה היה ממש אסור. אבל אחרי גיל 18 כן הלכתי ואמרתי שאני לא דתיה ואני רוצה להתגייס…
ש. וגם לא עשית שרות לאומי.
ת. נכון, כי רציתי צבא והתייאשתי מהכל. גם בשרות לאומי אני צריכה ללכת עם חצאיות, וזה לא אני. אני לא דתיה ונוסעת בשבת." (עמ' 31 -32 לפרוטוקול).
אני סבורה כי העובדה שהמתלוננת פעלה כמצופה ממנה על ידי משפחתה בהיותה בת 18 אין בה כדי להצביע על חוסר מהימנותה כיום.
גם על עברה הלא כל כך רחוק של המתלוננת לא פסח הסניגור המלומד אשר הביא בענייננו את נ/2 ממנו עולה כי המתלוננת הודתה בעבירת גניבה והושת עליה עונש של עבודות שרות למען הציבור בהיקף של 100 שעות. עוד נטען כי המתלוננת הגישה תלונת סרק כנגד מעבידה, משה רבני, בגין הטרדה מינית, והתיק נסגר מחוסר ראיות. (נ/1).
התרשמתי כי המתלוננת, קיבלה עליה את האחריות למעשיה והודתה בעבירת הגניבה המיוחסת לה. אולם על אף שמדובר בהתנהגות שלילית מצידה אין אני מקבלת את המסקנה המוצעת על ידי הסניגור לפיה אינה דוברת אמת, רק בשל כך שהפרקליטות החליטה לסגור את התיק בגין ההטרדה המינית מצד מעבידה, מחוסר ראיות, מאחר שלא נמצאו חיזוקים לגרסתה של המתלוננת.
מה גם שמעדותו של מר רבני, מעבידה של המתלוננת, עולה כי אכן יצר אווירה בעלת אופי מיני בחנותו בעת שהמתלוננת עבדה שם על ידי מעשים וביטויים בעלי גוון מיני.
"היחסים ביני לבין תפארת היו יחסים של עובד מעביד. היא הגיעה לחנות נשואה.
לא החמאתי ללקוחותי שיש להן חזה יפה. זה שטויות.
העד מאשר את הודעתו.
העד מופנה לדבריו במשטרה שהוא אמר לנשים יש חזה יפה וגוף יפה ורגליים יפות ומשיב: נכון אני מחמיא ללקוחות, מדוע לא להחמיא. החמאתי לנשים בגדול כדי שיבואו שוב לקנות. הייתי מחמיא, זה כמו לומר לנשים שיבואו שוב לקנות.
נכון שאמרתי כך לבחורות.
לשאלה אם יצא לי לגעת בבטן של תפארת וללטף לה את הבטן כשהיתה בהריון, אני משיב שאולי פעם אחת שהיתה בחודש תשיעי... וגם לאשתי הייתי נוגע בבטן, לא כדבר רע.
גם לתפארת נגעתי בבטן פעם ב... בבטן בחודש תשיעי, כי זה דבר יפה בעיני.
...
כעובדת אצלי מוכרת אנו מדברים לא רק על הסחורה, היו שיחות, לשאלה אם בין השיחות הללו הייתי שואל אותה אם היה לך לילה סוער, אני משיב אינני זוכר." (עמ' 169-170 לפרוטוקול).
לסיכום נקודה זו אציין כי למרות ניסיונותיו הבלתי נלאים של ב"כ הנאשם, עו"ד מנדלמן, לפגוע במהימנות של המתלוננת ולהפריך את גרסתה בשל מעשיה, שלגרסתו מצביעים על התנהגות בלתי מוסרית ואולי גם בלתי חוקית בעבר, לא מצאתי שיש באירועים הנטענים כדי להשמיט את הקרקע מתחת לאמינות גרסתה ביחס לאירועים עליהם העידה בפנינו.
המתלוננת שטחה בפנינו את קורותיה באופן עקבי וסדור כאשר ברור מעדותה שהאירועים נשוא התלונה היוו חוליה בשרשרת של מעשי אלימות והשפלות שהיו מנת חלקה בנישואיה. מערכת יחסים קשה זו גרמה לכך שהנאשם הופנה ל"בית נועם" המטפל באלימות במשפחה. עוד הובהר מעדותה ומעדות הנאשם כי רשויות הרווחה טיפלו באספקט זה של מערכת היחסים בין בני הזוג.
גם פחדה של המתלוננת מהנאשם וכניעתה לדרישותיו הנה תולדה של התנהגות אלימה שנמשכה שנים ואין לבחון את התלונה במנותק מאותה מערכת יחסים.
גרסת הנאשם:
הנאשם כפר בתחילה באשמה ובמעשים המיוחסים לו וטען כי המתלוננת בודה הדברים מליבה. עם זאת במהלך עדותו הודה במספר עובדות ושב והסתייג מהן בהמשך.
הנאשם כופר מכל וכל במעשים המיוחסים לו ומדגיש כי בניגוד למתלוננת עברו נקי ממעשים פליליים או מוסריים, הוא תמיד פרנס את אשתו בכבוד, ודאג לבנותיו. עוד הוסיף כי הוא איש משפחה למופת , נינוח ושליו, אינו נוטה לצאת מכליו ובמקרים חריגים כאשר הדבר מתרחש תמיד ינסה להירגע שלא ליד משפחתו. במהלך עדותו ניסה הנאשם ליצור בפני בית המשפט רושם כי הוא הקורבן במקרה הנדון. את עדותו פתח בתיאור אישיותו. לאחר מכן הציג עצמו כמי שהיה מוכן לשאת בתוצאות הריונה של חברתו (המתלוננת) ולהתחתן איתה על מנת שלא תהיה אם חד הורית. " … בשבוע וחצי לאחר שעזבה, ניסיתי ליצור איתה קשר טלפוני והמשפחה שלה אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר איתי. כשהיא דיברה על הנושא שהיא לא מוכנה לעבור הפלה, אמרתי שיש שתי אופציות – או שתעברי הפלה או שנתחתן. אני לא רוצה שתהיי אם חד הורית, אלא אם כן תבחרי בזה... בכל התקופה מאז ועד החתונה היא חזרה לגור איתי. התחתנו כשהיא היתה בחודש שלישי." (עמ' 85 ש' 11-17 לפרוטוקול).
בנוסף מציין הנאשם את מערכת יחסיו המצוינת עם משפחת המתלוננת.
" היחסים שלנו היו מאוד טובים באותה תקופה. היו לה אחים קטנים, ואני בן אדם שאוהב ילדים קטנים והייתי לוקח את האחים שלה לטיולים. היחסים עם המשפחה גם כן היו טובים. כשהכרתי אותה, אחרי שנה וחצי בערך, ראיתי שהמצב אצלם בבית מבחינת הקירות לא הכי בסדר, אז התנדבתי לשפץ להם את הבית, לצבוע, לסייד, כל מה שצריך." (עמ' 85 ש' 19-23 לפרוטוקול).
הנאשם ממשיך ומתאר את היחסים עם אחותה של המתלוננת והשפעתה השלילית עליה וכן את סובלנותו לנוכח התנהגותן הבלתי אחראית של השתים.
" כשהדס גדלה והפכה לבחורה בוגרת, היתה מופיעה אצלנו מתי שהיא רוצה, ותפארת היתה משאירה לי את הבנות, או מזניחה את הבנות או מזניחה את הבית ופשוט יוצאת עם הדס לשופינג, להנאות שאני אקרא להן כך, שחלקן היו גם מיותרות.
לשאלת בית המשפט – כעקרון לא התנגדתי שהיא תלך עם אחותה, הייתי אפילו תורם מכספי, אבל כשאני מגיע הביתה אחרי יום עבודה מפרך ורוצה להיות עם אשתי, היא מחליטה על דעת עצמה לתפוס את אחותה וללכת, זה לא הפריע לי אבל במצבים מסויימים כן. היתה גם תקופה שהדס עברה לגור בחו"ל, אז בשעה 2 או 3 לפנות בוקר היינו מקבלים ממנה טלפונים. שוב, זה הכל היה לי ברור עד שהילדות היו מתעוררות מהטלפונים, וכל מיני שיחות לתוך הלילה, שלי אישית לא הפריעו כי אני יכול להמשיך לישון." (עמ' 86 ש' 9-19 לפרוטוקול).
הנאשם גם הפליג בתיאור חיי הרווחה שהעניק למשפחתו אשר רק המתלוננת במעשיה פגעה בהם.
" רמת החיים הגבוהה שלנו היתה עד שהיא נתפסה בגניבה מהחנות. מאז פשוט נהרסו לנו החיים. היא אמרה לי: תשמע יוסי, החיים שלי אאוט. אני רוצה להגיע לדירת עמידר. בשביל להגיע לדירה כזאת, אסור לי לעבוד כעצמאי אלא כשכיר, אז סגרתי והלכתי לעבוד כשכיר. זה מה שעשיתי בכדי לרצות את אשתי. לשאלת בית המשפט איפה כל הכספים שהרווחתי – חיינו ברמת חיים מאוד גבוהה. על החוב של המיסים לא ידעתי בכלל, היא היתה מטפלת בחשבונות עוד מהתקופה שהיינו חברים." (עמ' 100 ש' 2-8 לפרוטוקול).
ובהמשך ציין כי:
" תמיד הייתי חושב חיובי, מה לעשות ולשפר. אם תפארת לא היתה מעלה את הבעיות, אני לא הייתי מהרהר בהן. תפארת פשוט הוליכה אותי להיות שכיר, עשיתי הכל כדי לרצות אותה. אני חי עם אשה ורוצה לעשות לה טוב." (עמ' 100 ש' 12-13 לפרוטוקול).
ובהמשך (עמ' 87 ש' 10-19 לפרוטוקול) הוא מתאר את חיי המשפחה.
"מערכת הנשואים שלנו היתה המשך של המערכת שגרנו בה לפני הנשואים. אני חושב שלא היה הבדל, אבל מה שהתווסף שחצי שנה אחרי נולדה הילדה והאחריות הפכה להיות יותר גדולה, וידענו שיש לנו אוצר ביד שצריך לדאוג לו כלכלית, פיזית, נפשית... אז היו לנו עליות ומורדות אבל בסה"כ ראיתי את החום שהצליחה להעניק לילדה וזה דבר שנהניתי ממנו. נהניתי לישון עם הילדה בלילות, להקריא לה סיפורים. אני זוכר שכשהיא נולדה שמנו לה קלטת עם רעשים של ים שטענו שזה טוב לילדים, מאוד אהבנו את התקופה הזאת..."
אלא שתיאור אידילי זה אינו משתלב בהמשך עדותו בה תאר את המריבות בינו לבין המתלוננת ובגירסתו כי לא ניסה לפגוע בה או להכאיב לה אלא נתן ללשונו להשתלח בה מתוך כעס.
" ש.שמענו על הויכוחים ההדדיים שהיו ביניכם וכל הזמן הקפדת לומר שהיא עשתה ואחרי כן אתה עשית, איזה אלימות מילולית אתה היית נוהג כלפיה, מה היית אומר לה?
ת.אני קראתי לה מדי פעם זונה, הייתי מקלל אותה. האלימות המילולית יצאה יותר ממני.
ש.גם ממי שהתחיל עם זה או מי שיותר קילל?
ת.גם אני לפעמים הייתי מתחיל כשהיא היתה מרגיזה אותי.
ש.מה עוד היית מקלל אותה?
ת.כל מיני קללות על המשפחה שלה. זהו.
ש.אני מניחה שזה נעשית כשהיית כעוס מאוד ואיבדת את העשתונות, נכון?
ת.לא כל פעם שהייתי כעוס הייתי מקלל אותה היו פעמים שהייתי מאוד כעוס אז גם יצאתי החוצה. אני לא מאשים אותה אלא מאשים את עצמי בכך שלא פרצתי חלון לצאת החוצה.
ש.כשהיית מאוד כעוס היית אומר לה דברים ומקלל.
ת.נכון.
...
ש.למשל קרה שהזכרת לה שהיא ניסתה להתאבד?
ת.שני דברים לא הזכרתי לאשתי לא את ההתאבדות ולא את האונס שהיא עברה.
ת.למה?
ת.אני מעולם לא ניסיתי להכאיב לאשתי, גם תוך כדי מריבה בינינו.
...
ת.אני לא רציתי ועדיין לא רוצה להכאיב לאשתי.
ש.שמרת על גבולות.
ת.אחד הדברים שניסיתי לעשות לתפארת תוך כדי מריבה לא לפגוע בה אלא להוציא את מה שאני מרגיש." (עמ' 110 ש' 16-21 ועמ' 111 ש' 4-12 לפרוטוקול).
בהמשך עדותו הוא מציין שוב כי התיאורים בהם בחרה המתלוננת בכדי להציג את מערכת היחסים ביניהם משוללים כל יסוד ורחוקים מהמציאות.
"... חיינו, איך אומרים, בצורה מאוד נחמדה והרגשתי די סיפוק מהנישואים, למרות שהיו ירידות ועליות, ותפארת עבדה, אני עבדתי.
...
לפי מיטב זכרוני, כשהיינו ביחד עד התקופה שהיא נתפסה במעילה מהחנות, אני מתאר לעצמי שהיינו פעם בשלושה – ארבעה חודשים היה לנו עימות מסויים כי גם אני וגם היא היינו במצב שלא תמיד היינו מוצאים את השלווה לשבת ולדבר על הבעיות.
ש. מה היו העימותים האלה? מילוליים או פיזיים?
ת. יותר מילוליים, פעם אני פותח את הפה, ופעם היא פותחת את הפה. ופשוט כל אחד תופס את הפינה שלו, נרגעים שעה – שעתיים וכאילו כלום לא היה. אני לא יודע איך היא מסבירה את זה כאילו כל החיים היו רעים, למרות שאולי פעם בחצי שנה היינו יושבים וצוחקים ומדברים על החיים, אז היו עולים קשיים של אתה עשית לי ככה ואת עשית לי ככה, אבל לא הגענו לרמה של לבקש יעוץ, אני או היא." (עמ' 88 ש' 3- 16 לפרוטוקול).
חיזוק נוסף לגרסתה של המתלוננת וראיה למערכת יחסים אלימה המלווה בפרשנות מעוותת מצידו של הנאשם למעשיו, ניתן לראות בעובדה כי לאחר שהמתלוננת ברחה עם הבנות מהבית למקלט לנשים מוכות, פנה הנאשם "לבית נועם" - מעון לגברים מכים ושם הבין שהתנהגותו אינה סבירה ואף חורגת מגבולות מערכת יחסים הנורמטיבית המצופה בין זוג נשוי.
"... כשהגעתי לבית נועם לא ידעתי בדיוק מה זה, כשהגעתי הבנתי שזה תורם לבן אדם דפוסי התנהגות מסוימים, שהתנהגתי לא הכי בסדר כלפי אשתי. הייתי מאשים את עצמי בדברים מסוימים. לשאלה מה למשל לא התנהגתי יפה כלפי אישתי – קללות, כמו זונה, בת זונה, דברים שלא הכי מקובלים במצבים של עצבנות ביני לבינה. היא היתה גם מקללת אותי. היו מצבים שהיא היתה תוקפת אותי או שאני בא בטענות כלפיה, אז היא מקללת אותי ואני אותה, כל אחד רוצה לנצח באמצעות הקללות שלו, זה הופך למלחמה. לא ידענו לעשות את הסטופ וללכת כל אחד לפינה שלו ולא לקלל." (הדגשות שלי ש.ד.).
(עמ' 94 ש' 1-8 לפרוטוקול).
יש לציין כי גם במהלך חקירתו במשטרה העיד הנאשם כי התפתחה תגרה בינו לבין המתלוננת כתוצאה מכך על מנת "להרגיע" אותה ממעשיה האלימים ולהירגע בעצמו היכה ואיים על המתלוננת כדי שתחדל ממעשיה. (עמ' 2 ש' 47-66 ועמ' 3 ש' 1-4 לת/3).
ובתמצית אצטט : " ...אני נתתי לה סטירה כי ניסיתי להרגיע את עצמי ואותה וליתר דיוק את הרוחות בינינו וזאת לא היתה סטירה חזקה". (הדגשות שלי ש.ד.). (שורות 63-65 שם).
עוד מוסיף הנאשם כי לעיתים הידרדרו חילוקי הדברים ביניהם מאלימות מילולית וקללות לכדי אלימות פיסית לרבות השלכת חפצים האחד על השניה.
" אני ותפארת אהבנו אחד את השני, אני בכל אופן יכול להגיד שאהבתי אותה. אבל לא היינו במצב של פתרון לבעיה. אז או שלפעמים היא היתה מקללת את משפחתי ואני לפעמים. היינו מגיעים למצב ששנינו נמצאים באותה זירה, והקללות לא עוזרות. אז או שאני זורק עליה נעל או שהיא עלי, אז הגענו למצבים של אלימות פיזית." (הדגשות שלי ש.ד.). ( עמ' 104 ש' 5-9 לפרוטוקול).
בחקירתו הנגדית מודה הנאשם כי בערב האירוע נשוא כתב האישום הוא זה אשר החל בעימות התגרתי הואיל והיה שרוי במצב של כעס על שהושפל על ידי המתלוננת בחברת בני משפחתו - אחיו וגיסתו.
" היו מצבים שהייתי כועס. אני גם אומר שבאותו ערב אני התחלתי לריב איתה ראשון ואמרתי לה "לכי תזדייני עם גיסך". אני כן התחלתי בעימות תגרתי. אני לא אחד ששם תמיד את הדברים בצד כמו שאת מציינת." (הדדגשות שלי ש.ד.).
(עמ' 115 ש' 21-23 לפרוטוקול).
גרסתו של הנאשם אינה עקבית ונתגלו סתירות בין עדותו בפנינו להודעתו במשטרה.
במהלך חקירתו הראשית טען הנאשם כי לא ניסה לכפות על המתלוננת קיום יחסי מין אלא ההפך הוא הנכון, לאחר שסיים לראות טלוויזיה ונרגע מהמריבה הקשה שהייתה ביניהם הוא ניגש למיטתה במטרה לפייס אותה והביע את צערו על הריב שהיה ביניהם. עוד הוסיף כי במידה והמתלוננת היתה דוחה אותו מעליה הוא היה מניח לה לנפשה.
" לשאלת בית המשפט – כשנכנסתי למיטה, לא חיבקתי אותה בגוף, לא הרגשתי את הג'ינס. שמתי את הזרוע ואמרתי שאני מתנצל, ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה לעשות סקס. אם הייתי מרגיש שהיא לא רוצה והיא היתה אומרת שהיא לא רוצה, הייתי מניח לה. (עמ' 99 ש' 1-6 לפרוטוקול).
לעומת זאת בחקירתו הנגדית התחבט הנאשם בתשובתו לשאלת ב"כ המדינה האם המתלוננת הציעה לו לקיים עימה יחסי מין או שמא היתה זו שאלה האם הוא מעוניין לקיים עימה יחסי מין בעיקר לנוכח העובדה שהוא התגפף איתה וחיבק אותה יותר מסתם חיבוק של פיוס.
" אני לא יודע אם בדיוק היא הציעה או כמו שהיא שאלה אם אני רוצה לשכב, אני לא יכול להתייחס לזה כהצעה, כי יש הבדל מאוד מהותי לגבי השאלה שלה, כי אז היא אמרה לי אתה רוצה לשכב, אמרתי לה כן. אני לא יודע אם לייחס את זה כהצעה שלה, כי אני זה שהתגפפתי אתה וחיבקתי אותה." (הדגשות שלי ש.ד.). (עמ' 142 ש' 18-21 לפרוטוקול).
התרשמתי כי "לבטיו" של הנאשם באשר למשמעות תגובתה של המתלוננת אינם כנים והעובדה שהמתלוננת נכנסה למיטה לבושה במכנסיים מצביעה על כך שניסתה להתגונן מפני ניסיון לקיום יחסי מין.
גם תיאורי האלימות במערכת היחסים בין השנים כפי שהעיד עליהם הנאשם מהווים חיזוק לגרסת המתלוננת לפיה אין מדובר בהתפרצות חד-פעמית אלא בדפוס התנהגות שכלל אלימות והשפלות ובעיקר חוסר התחשבות ברצונותיה.
חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת מול זו של הנאשם אני מוצאת בת/1 בו מתאר רס"ר שי לשצ'ינסקי את מראה המתלוננת בעת שנפגש עמה בתאריך 23.12.99.
"קיימת חבלה בחלל הפה בצידו השמאלי, חבלה שנגרמה ממכה חיצונית על הלחי כנראה מפגיעה בשן."
וכן מתאורה של רס"ר רויטל לוי השמה את הדגש על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ביום שלאחר האירוע (23.12.99).
"במשך כל השיחה והעדות של המתלוננת הרגשתי מעין אדישות כאילו אין לה כוח לחיות, החיים כבר לא שוים... דברה בשקט בקול מונוטוני אדיש... בכתה בקטע כל שהוא כשאמרה שהרגישה שהיא אשמה אני הרגשתי שהיא מאסה בחייה וכי הניצוץ שבה שבק חיים... האמנתי לאישה גם בשאלתי אליה, האמנתי לה שהיא סובלת וסבלה..."
לעומת זאת גרסתו של הנאשם מעלה תהיות באשר לאמיתותה. כן נותרה ללא הסבר סביר התנהגותו בעת שהמתלוננת ניסתה לרדת מהרכב בערב המקרה.
" ואז הגעתי לכיוון הבית, ראיתי את הרכב של חבר שלי עומד ליד הבית, וזה בית פרטי, אז הבנתי שאנחנו במצב שאני לא יכול לרדת פה. אמרתי לה: אני לוקח אותך להורים שלך, את חולת נפש, שיראו עם מי התחתנתי. אני חשבתי בלב שלי שאני לא יכול שנרד, שחבר שלי יראה אותנו במצב כזה. המשכתי. ההורים שלה גרים, אני צריך להסתובב שמאלה בסיבוב כי ההורים שלה גרים בקצה השני של הרחוב, אז פשוט לקחתי סיבוב והיא פשוט קפצה מהאוטו." עמ' 96 ש' 2-7.
גם כשנחקר במשטרה טען הנאשם כי במהלך נסיעתם ברכב, מבית אחיו, עמד רכב על השביל המוביל לביתם ועל כן נאלץ לעשות סיבוב דרך שביל המוביל בין היתר לבית הוריה של המתלוננת ובשל כך גרס, הדבר עורר את חששה שפניו מועדות להוריה ולכן קפצה מהרכב בזמן הנסיעה.
"אני נסעתי לכיוון הבית, היה רכב שחסם את השביל ואז באתי לעשות סיבוב מסביב שזה דרך שגם נוסעים להורים שלה ותוך כדי נסיעה היא קפצה מהאוטו".
(ת/3 עמ' 3 ש' 22-25).
לנוכח גרסה זו נשאלת השאלה מדוע אותו חבר שהיה עד ראיה להתנהגות המתלוננת לא זומן לעדות, ולהיכן נעלם ברגע הקריטי.
" ש. אז החבר היה שם או לא?
ת. הרכב שלו היה שם, וזה לא בית שלו. ברור שהוא בא אלי, אז המשכתי לנסוע, לא רציתי שהוא יראה.
ש. אז זאת אומר שהוא היה מחוץ לבית?
ת. האוטו שלו היה בחניה של הבית שלי. כשראיתי את הרכב, לא רציתי שהוא יראה אותנו במצב הזה.
ש. ביררת עם החבר הזה אם הוא ראה?
ת. מה לאחר מכן? לא ביררתי. (עמ' 121 ש' 14 - 21 לפרוטוקול) .
ובהמשך העיד:
"לשאלת בית המשפט:
ש. לאן נעלם החבר הזה כשחזרתם הביתה?
ת. היא קפצה מהאוטו, והקפיצה שלה מהאוטו היתה 50 מ' בערך ליד הבית, בסיבוב לכיוון ההורים שלה. היא לא קפצה ליד הבית. אין לי מושג לאן החבר נעלם, הייתי צריך לעשות עוד פרסה כדי לחזור לבית.
ש. אבל מאז ועד היום לא ביררת עם החבר, אולי הוא יכול לעזור לך עם עניין הקפיצה?
ת. גם אם הוא היה רואה את הקפיצה, הוא לא היה על הכביש. הוא לא יכל לראות את זה.
ש. ולא ביררת איתו כלום?
ת. לא ערבתי אותו בנושא הזה."
(עמ' 121 ש' 22-23 ועמ' 122 ש' 1-9 לפרוטוקול).
למרבה הפליאה בסוף חקירתו הנגדית העלה נאשם טענה חדשה כי המתלוננת מנסה להעליל עליו עלילות שווא בגין יחסו אליה. אלא שלאורך כל פרשת ההגנה לא בא זכרה של טענה זו, למרות חשיבותה.
"למחרת בבוקר התעוררנו...ואז היא אמרה לי, אתה נוסע בלי הבנות. אמרתי לה לא, אני לוקח את הבנות, אז התחילה עוד פעם מריבה בינינו ואז היא אמרה לי, אני אלך למשטרה להתלונן שהכית אותי. אמרתי לה, את זו שהכית אותי.. ואז היא אמרה, אני אמצא מה להגיד כבר במשטרה." (עמ' 142-143 בפרוטוקול).
לשאלת בית המשפט כיצד זה במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט לא סיפר כי המתלוננת מעלילה עליו עלילות שווא, טען הנאשם: "אין לי מושג למה לא, אין לי מושג, לא עלה לי בראש." (עמ' 144 ש' 13 לפרוטוקול).
התרשמתי כי הנאשם אשר חש שגרסתו אינה מעוררת אמון החליט להוסיף לה "חיזוק" מהרהורי לבו.
לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה כי לנוכח משקלן המצטבר של הראיות יש להעדיף את
גרסתה של המתלוננת על זו של הנאשם.
|
שרה דותן, שופטת |
השופטת הדסה אחיטוב הרטמן:
אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת שרה דותן ומבקשת להדגיש, כי אל מול גירסת המתלוננת, הנאשם אמנם הרבה במלל, אך לבד מהכחשות והכפשות לא העלה בפנינו גירסה לאשר התרחש בארועים נקודתיים; ותאוריו לגבי חיי המשפחה נעו מקצה לקצה, כך שלא זו בלבד שאין בהם כדי לסייע בידיו אלא היה בהם כדי לתרום ולתת משקל נוסף לעמדת התביעה.
|
הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת |
השופט דוד בר-אופיר, סג"נ - אב"ד
אני מסכים.
|
דוד בר-אופיר, סג"נ אב"ד |
סיכום הדברים:
אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום:
א. אינוס, בניגוד לסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק");
ב. תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה בניגוד לסעיף 380 בנסיבות סעיף 382(ג) לחוק;
ג. עבירת איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק.
ניתנה והודעה היום, 21 באוקטובר 2001, במעמד ___________________
|
דוד בר-אופיר, סג"נ אב"ד |
|
הדסה אחיטוב-הרטמן, שופטת |
|
שרה דותן, שופטת |
בר