המבקשים:                            בעצמם

בשם המשיבים 1-2:                עו"ד ח' זנדברג

בשם המשיבה 3:                    עו"ד ג' טורס                             

 

 

1.        ביום 15.6.05 הכריז בית המשפט לנוער כי המשיבה 3, בתם של המבקשים, קטינה ילידת 1989 (להלן: הקטינה) היא "קטינה נזקקת" על-פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער). להכרזה קדמו אירוע, שהתרחש כשנה לפני ההכרזה, בו ברחה הקטינה מביתה ונעדרה מן הבית למשך יממה, תוך שהיא מאיימת בהתאבדות, ונמצאה לנה בבית נטוש בעיר, בתנאים היגייניים קשים, כשהיא מסרבת לשוב לביתה; וכן תסקירים שהוגשו על-ידי פקידי הסעד, והתבססו על בדיקות שנערכו לקטינה על-ידי אנשי מקצוע. בית המשפט קבע כי הורי הקטינה סירבו לשתף פעולה עם הגורמים הטיפוליים, אולם החליט שלא להוציאה ממשמורת הוריה, והוציא צווי פיקוח והשגחה בעניינה, לשם הבטחת שלומה הנפשי והפיזי. עוד לפני החלטה זו, שהתה הקטינה בפנימייה, שם חל שיפור במצבה. בחודש דצמבר 2005, בעקבות משבר, הובאה הקטינה במסגרת צו חירום לבדיקה בבית חולים, והומלץ על טיפול תרופתי עבורה. ביום 21.12.05 אישר בית המשפט לנוער את אמצעי החירום שננקטו על-ידי פקידי הסעד, שכללו צו הסתכלות באשפוז, וכן איסור על הוריה להוציאה מן הפנימייה. זאת, על סמך פניית פקידי הסעד, שנתמכה בחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, אשר עיין בחוות דעתן של שתי פסיכיאטריות מומחיות לילדים ולנוער, שבדקו את הקטינה. ביום 25.12.05, בתום דיון שנערך בנוכחות הוריה של הקטינה, פקידי הסעד ועורכת דין שמונתה כאפוטרופוס לדין לקטינה, הורה בית המשפט לנוער כי על הקטינה להימצא במעקב פסיכיאטרי ולקבל טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי, כפי שייקבע על-ידי הגורמים הרפואיים במרכז לבריאות הנפש, עד למתן החלטה אחרת. כן נקבע, כי הורי הקטינה רשאים לפעול להגשת חוות דעת פסיכיאטרית מטעמם בעניינה. על החלטה זו ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי, אשר נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים בדיון שבפניו, לפיה תעוכב תחילת הטיפול התרופתי עד להגשת חוות דעת נוספת מטעם פסיכיאטר אשר יבחן את הקטינה, כאשר לאחר מכן יבחן בית המשפט לנוער את החלטתו מחדש. בעקבות האמור, וכן בעקבות תסקיר נוסף שהגישו פקידי הסעד, החליט בית המשפט לנוער, ביום 15.1.06, לשנות את דרכי הטיפול בקטינה באופן הבא: הקטינה תוצא ממשמורת הוריה ותימסר למשמורת רשות הסעד עד הגיעה לגיל 18; הקטינה תישאר בפנימייה בה היא שוהה כיום, ותקבל טיפול נפשי (פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי) על-פי קביעת פקידת הסעד ומנהל הפנימייה יחדיו, לרבות מעקב פסיכיאטרי; פקידת הסעד תחליט בדבר חופשותיה של הקטינה, הסדרי הראיה עם הוריה וכל קשר אחר בין הקטינה והוריה. בית המשפט לנוער הוסיף והורה, כי במידה ורשות הסעד או הגורמים הטיפוליים ימצאו כי יש צורך לתת לה טיפול תרופתי, תוגש על כך בקשה לבית המשפט, אשר תידון בדחיפות. תוקף הצווים נקבע עד ליום 3.7.07. בית המשפט נימק החלטתו במשברים שעברה הקטינה, ובדיווחי פקידת הסעד והגורמים הטיפוליים בפנימייה, לפיהם מציב אבי הקטינה קשיים בפני הטיפול בה. לדבריו, גורמי הטיפול בפנימייה הציבו תנאים טיפוליים להמשך שהותה של הקטינה בפנימייה, כאשר המשך שהותה בפנימייה חיוני לשלומה הנפשי והפיזי.

 

2.        המבקשים ערערו על ההחלטה האחרונה לבית המשפט המחוזי לנוער. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית המשפט למד על הרקע להחלטת בית המשפט לנוער מתסקיר שהוגש לבית המשפט לנוער ביום 14.1.06, אשר הסתמך על שלוש חוות דעת של פסיכיאטרים. בית המשפט המחוזי איזן בין טובת הקטינה לבין זכויות ההורים להחליט על גורל ילדיהם הקטינים, וקבע כי בהתנגשות זו גוברת טובת הקטין, וכי שוכנע שההחלטה האחרונה הביאה בחשבון את טובת הקטינה, ומבטאת איזון ראוי ונכון. בית המשפט הוסיף וציין, כי הדרך פתוחה בפני המבקשים להתנגד להמשך הטיפול היה וחוות הדעת הפסיכיאטריות העתידיות יקבעו כי הקטינה אינה זקוקה עוד לטיפול, וכן בידם להגיש לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטריות נוספות מטעמם. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי המשיבים יכולים להשתתף ביתר ההכרעות הנוגעות לקטינה, למעט בנושא הטיפול הנפשי. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

 

3.        המבקשים סבורים כי יש לבטל את החלטת בית המשפט לנוער, וטוענים למניעים זרים והכפשות חסרות בסיס מצד פקידי הסעד, כאשר לדבריהם, בית המשפט לנוער נענה מידית, ללא חקירה ובדיקה, לכל בקשות פקידי הסעד. הפרקליטות, שמייצגת את המשיבים 1-2, טוענת כי דין הבקשה להידחות, מאחר והקטינה זקוקה לעזרה וטיפול, כפי שקבעו הפסיכיאטרים שבדקוה, ואילו האב מתנגד לכל טיפול ומונע קשר בין הבת לרשויות הרווחה. כן מוסיפה היא, כי הטיפול שניתן לקטינה על-פי ההחלטה השנייה הוא מתון ואינו כולל טיפול תרופתי. ביום 23.3.06 הוריתי לפרקליטות וכן לאפוטרופוסית לדין שמונתה לקטינה להתייחס לשאלת התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 3ד לחוק הנוער. בעקבות החלטה זו הוסיפה הפרקליטות, כי לדעתה התקיימו תנאי סעיפים 3ד(א) ו-3ד(ב) לחוק הנוער. לפני בית המשפט לנוער הונחה חוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי, אשר נסמכה על חוות דעת של שתי פסיכיאטריות מומחיות לילדים ולנוער, וכן היא מסכימה, כי הצו המאפשר טיפול מרפאתי יפקע ביום 15.4.06. עוד מוסיפה הפרקליטות, כי עד כה לא נשלחה הקטינה לטיפול מרפאתי כלשהו, ואם יידרש כזה, תוגש בקשה חדשה על-ידי פקידי הסעד לבית המשפט לנוער.

 

           האפוטרופוסית לדין אשר מונתה למשיבה 3 הודיעתנו כי בעקבות בקשתה של הקטינה היא אינה מייצגת אותה עוד. עם זאת, לאור החלטתי מיום 23.3.06, היא הבהירה כי החלטות בתי המשפט בנוגע לטיפול הפסיכיאטרי התקבלו בהתבסס על חוות הדעת הנדרשות בחוק ותוך התחשבות כמעט מוחלטת ברצון הקטינה, כאשר הצווים בעניין המעקב הפסיכיאטרי עומדים להסתיים, וממילא אין להידרש לבקשת רשות הערעור. כן היא הוסיפה כי בהיבט המעשי לא נעשה מעקב פסיכיאטרי שכן מצבה של הקטינה השתפר, והפנימייה כיבדה את רצון הקטינה להימנע ממעקב.

 

4.        לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובמסמכים המצורפים, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

 

           המסגרת הנורמטיבית למתן טיפול נפשי לקטין, עליו הורה בית המשפט בענייננו, מצויה בסעיף 3ד לחוק הנוער, הקובע:

 

"(א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה:

(1) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי הנסמכת על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער שבדק את הקטין, כי הקטין חולה במחלת נפש או אובחנה אצלו הפרעה נפשית, המצריכות טיפול פסיכיאטרי לשם מניעת סיכון פיסי לקטין או לזולתו או לשם מניעת נזק נפשי חמור להתפתחותו;

(2) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו.

 

(ב) צו לפי סעיף קטן (א) יהיה לתקופה שקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלושה חודשים;בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פסיכולוג כאמור בסעיף קטן (א), המטפל בקטין, להאריך את תוקפו של הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים". 

 

           המחוקק קבע, אם כן, כי מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, כפי שהורה בית המשפט בענייננו, צריך להתבסס על חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבחן את הקטין, בעקבותיה נוכח בית המשפט כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו. כן מוסיף וקובע הסעיף בסעיף קטן (ב), כי צו שכזה יינתן לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, כאשר בית המשפט רשאי להאריך את תוקפו לתקופות נוספות, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה המטפל בקטין, כשכל אחת מהתקופות לא תעלה על שלושה חודשים.

 

5.        במקרה דנן עולה חשש, כי בתי המשפט לא התבססו על הוראות הסעיף בעת שהכריעו בבקשת פקידי הסעד. בסוגית שליחתו של קטין לטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצון הוריו, קבע המחוקק מנגנון, שנועד להבטיח את תקינותה של ההחלטה. מנגנון זה דורש חוות דעת של אנשי מקצוע מסוימים אשר בדקו את הקטין, כתנאי להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, וכן הוא מחייב בדיקה חוזרת שכזו מעת לעת. מנגנון זה הוכנס לחוק בתיקון מס' 11 לחוק הנוער (חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 11) התשנ"ה-1995, ס"ח 1525, 316). לא ניתן ללמוד על תכליתו של החוק מעיון בדברי ההסבר להצעת החוק, מאחר ובהצעת החוק לתיקון מס' 11 ו-12 אין התייחסות לטיפול פסיכולוגי לקטין, ועניין זה הוסף לאחר פרסום הצעת החוק. גם מדברי הכנסת בקריאה השנייה והשלישית אין התייחסות לתוספת זו, אולם ניתן ללמוד שהתיקון בכללותו נועד לאזן בין חובת החברה לטפל בילדים ובנוער ובבעיותיהם; בין זכותו של הקטין לקבוע את גורלו בעצמו, בפרט בתחום הטיפול הנפשי בו; לבין זכויות ההורים והמשפחה באשר לנעשה בילדיהם (דברי חבר הכנסת ב' טמקין, ד"כ מיום 24.5.1995, בע' 8921). דרישות קפדניות אלו נובעות מאופיו של הצעד, אשר מהווה לא רק התערבות ממשית באוטונומיה של ההורים להחליט על הטיפול הנפשי שיקבלו ילדיהם, אלא הוא נושא עימו גם השפעה ממשית על חיי הקטין ושלומו. על אופים של אמצעי הטיפול בחוק הנוער, בהקשר אחר אומנם, עמדה השופטת פרוקצ'יה:

 

"דרכי הטיפול וההשגחה שבסמכות בית-המשפט לאשרן נעות בקשת רחבה של חלופות - מאמצעים מינוריים הקשורים בענייני לימוד, חינוך ושיקום נפשי ועד אמצעים כפויים קיצוניים הכוללים בדיקה פסיכיאטרית, טיפול נפשי, אשפוז או הוצאה ממשמורת האחראי והעברה למשמורת רשות הסעד או החזקה במעון. התערבות הרשות הציבורית על דרך הפעלת אמצעי טיפול והשגחה חודרת לתחום רשות היחיד של הקטין והקרובים לו. היא מפרה את האוטונומיה הנתונה לאחראי על הקטין לקבוע את גורלו ואת גורלה המשותף של המשפחה כולה. זוהי התערבות מרחיקת לכת בזכויות הילד כבן אנוש, כאדם לעצמו. על שום כל אלה החוק מניח כי יש להקפיד הקפדה יתרה, בראש ובראשונה על סיווגו של קטין כקטין נזקק; שנית, נדרשת מידתיות בהפעלת האמצעים הננקטים. יש צורך בברירה קפדנית של אמצעי הטיפול וההשגחה ההכרחיים לצורך מענה על המצוקה שבה הקטין שרוי באופן שיהיה מיתאם ראוי בין אופי האמצעי הננקט לבין הקושי שעמו הוא נועד להתמודד, וכי לא תהיה התערבות חיצונית מוגזמת העלולה לפגוע בקטין ובקרובים לו שלא לצורך. בברירת אמצעי הטיפול וההשגחה על הרשות להתמקד בטובתו של הקטין ובתוך כך לתת דעתה גם על צרכים וערכים כלליים שונים העשויים להשליך על שלומו וטובתו אף מעבר לקושי המסוים שבעטיו הוא סובל אותה עת" (דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 274).

 

6.        במסגרת המנגנון האמור, תוך עמידה במגבלות אשר קבע המחוקק, על בית המשפט לקבוע, על סמך חוות הדעת של פסיכולוג מומחה, האם נדרש טיפול פסיכולוגי. טיפול שכזה, כאמור, אף אם יינתן, מובא לבחינה מחדש בפני בית המשפט לכל היותר מדי שלושה חודשים, כאשר לשם הארכתו בשלושה חודשים נדרשת שוב חוות דעתו של פסיכולוג מומחה המטפל בקטין. בשני עניינים נראה כי החלטת בית המשפט לנוער אינה תואמת את דרישותיו של חוק הנוער: ראשית, סעיף 3ד(א) מבחין בין שני סוגים של טיפולים נפשיים. לצורך טיפול נפשי פסיכיאטרי, נדרש בית המשפט לחוות דעת של פסיכיאטר מחוזי הנסמכת על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער שבדק את הקטין. לצורך טיפול נפשי פסיכולוגי, נדרש בית המשפט לחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. בענייננו, עמדו בפני בית המשפט חוות דעת מהסוג הראשון (ועל כן טיפול פסיכיאטרי, לו ניתן, היה עומד בדרישות הפורמאליות של סעיף 3ד(א)), אך לא הונחה בפני בית המשפט חוות דעת מהסוג השני, היינו, חוות דעת של פסיכולוג מומחה כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנוער, שלמקרא לשון החוק עולה כי היא הנדרשת לצורך מתן טיפול פסיכולוגי. עניין שני בו אין החלטת בית המשפט לנוער תואמת את הוראות חוק הנוער, הוא שהטיפול נקבע לתקופה של כשנה וחצי, בעוד סעיף 3ד(ב) מגבילו לשלושה חודשים. היעדרה של חוות דעת של פסיכולוג מומחה מעוררת ספק באשר לסמכות בית המשפט להורות על טיפול פסיכולוגי לקטינה במקרה דנן. עם זאת, מאחר וממילא הפרקליטות הצהירה כי הקטינה לא קיבלה עד היום טיפול מרפאתי (ככותרת המשנה של סעיף 3ד), כי הצו המאפשר טיפול מרפאתי יפקע ביום 15.4.06, וכן שבמידה ויידרש מתן טיפול מרפאתי לקטינה, תוגש בקשה חדשה על-ידי פקידי הסעד לבית המשפט לנוער, איני רואה להתערב בשלב זה בהחלטת בית המשפט לנוער.

 

7.        עם זאת, הערעור מתקבל במובן זה שנקבע, בהתאם להסכמת הפרקליטות, כי תוקפו של הצו, בכל הנוגע לטיפול מרפאתי, יוגבל בשלושה חודשים כפי שנקבע בחוק. כמו כן, במידה ויתבקש בית המשפט לנוער להאריך את תוקף הצו בשלושה חודשים נוספים, יהא עליו להסתמך על חוות דעת עדכנית של פסיכולוג מומחה לצורך הוראה על טיפול פסיכולוגי. למותר לציין, כי אין בדבריי כל הבעת עמדה באשר לדרכי הטיפול האופרטיביות שראוי שיקבעו לקטינה.

 

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

           ניתן היום, י"ח בניסן תשס"ו (16.4.06).

 

                                                                                                       ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06019430_B05.doc

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.