השופטת ד' ביניש:

 

           בפנינו ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים רוטלוי, טל וסלומון-צ'רניאק) אשר גזר על המערער 24 שנות מאסר בפועל, בגין הרשעתו על-פי הודאתו בביצוע עבירות מין בקטינות.

 

עיקרי העובדות והטענות בערעור

 

1.        המערער הורשע על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן שהוגש נגדו. שני האישומים הראשונים בכתב-האישום התייחסו לשני מעשי אונס אותם ביצע המערער בשתי ילדות, האחת כבת 9 והשנייה כבת 11. בביצוע מעשים אלה נקט המערער בדפוס פעולה זהה - הוא עקב אחר הילדות בדרכן מבית-הספר. כאשר ראה כי הילדות נכנסות לביתן באמצעות מפתח, הסיק מכך כי הן לבדן ואז נכנס לביתן ותקף אותן בחדרן. המערער ביצע בשתי הילדות מעשי אונס ומעשים מגונים וכן מעשה סדום במקרה אחד וניסיון למעשה סדום במקרה שני, תוך שימוש באלימות שגרמה לקטינות חבלות גופניות. לאחר שסיים את מעשיו, הפחיד המערער את הילדות באיומים לבל תספרנה על מעשיו.

 

           מלבד שני האישומים האמורים, כלל כתב-האישום המתוקן שני אישומים נוספים, קודמים בזמן, שייחסו למערער ביצוע מעשים מגונים בילדות אחרות רכות בשנים. על-פי האישום השלישי, במהלך חודש יוני 2002, או בסמוך לכך, התנדב המערער לשמש כמדריך מחשבים בעמותה המסייעת לילדים ולהורים במצוקה. במהלך עבודתו במקום, ביצע המערער מעשים מגונים בארבע קטינות בגילאים 4 עד 6. על-פי האישום הרביעי, החל מחודש אפריל 2002, או בסמוך לכך, שימש המערער כמאבטח בגן ילדים בתל-אביב. במהלך חודשים מאי-יוני 2002 ביצע המערער מעשה מגונה באחת מילדות הגן, ילידת 1996.

 

2.        בעקבות שני מעשי האינוס נשוא האישומים הראשון והשני ביצעה המשטרה פעולות חקירה באזור תל-אביב, ועצרה חשודים שונים שענו על התיאור המעורפל שהיה בידה. בפעילות אקראית זו נעצר המערער, נלקחה ממנו בדיקת DNA והוא שוחרר לביתו. בסמוך לאחר מכן, התוודה המערער באוזני אימו על מעשיו, ואף ניסה להתאבד. מספר ימים לאחר מכן, בעצת בני-משפחתו, הגיע המערער לתחנת המשטרה והודה בביצוע מעשי האינוס האמורים. עוד התוודה המערער מיוזמתו על ביצוע המעשים המגונים הנכללים באישומים השלישי והרביעי.

 

           ביום 27.4.03 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפסיכיאטר המחוזי להכין חוות-דעת בשאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין ובשאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע מעשי העבירה שיוחסו לו. בחוות-הדעת הפסיכיאטרית נמצא כי המערער כשיר לעמוד לדין וכי בעת ביצוע המעשים לא היה פסיכוטי והיה אחראי למעשיו. כאמור, בבית-המשפט המחוזי הודה המערער בביצוע המעשים שיוחסו לו בארבעת האישומים שנכללו בכתב-האישום המתוקן, והוא הורשע על-פי הודאתו באינוס, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) ו- (3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); מעשה סדום, עבירה לפיה סעיפים 347(ב) ו- 345(ב)(1) ו- 25 לחוק; ניסיון לאינוס, עבירה לפי סעיפים 345(ב) ו- 25 לחוק; מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק; ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק.

          

3.        בגזר-הדין עמד בית-המשפט המחוזי מפיה של השופטת רוטלוי על חומרת מעשיו של המערער. כעולה מתסקירי הקורבן שהוגשו לבית-המשפט בעניינן של שתי הקטינות בהן בוצעו מעשי האונס, גרם המערער סבל בל-יתואר לילדות הצעירות ולבני-משפחתן. בהתחשב בחומרתן של העבירות, בכמותן ובמסוכנותו של המערער, סבר בית-המשפט קמא כי נקודת המוצא צריכה להיות העונש המירבי הקבוע בחוק, ממנו ניתן להקל אם קיימות נסיבות לקולה המצדיקות זאת. בית-המשפט עמד על הנסיבות לקולה בעניינו של המערער ובהן הודאתו המלאה בכל העבירות שיוחסו לו, כאשר באישומים השלישי והרביעי הודאת המערער היא זו שהביאה לחשיפת ביצוע המעשים; הבעת החרטה מצד המערער ונכונותו לקבלת טיפול; וכן היותו של המערער עצמו קורבן לניצול מיני בעברו. עם זאת, ציין בית-המשפט כי בנסיבות העניין, חומרתם של מעשי המערער והמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו אינם מאפשרים מתן משקל רב לנסיבות לקולה. בהקשר זה, הדגיש בית-משפט כי:

 

"...חוות-הדעת הפסיכיאטרית בעניינו של הנאשם (המערער) מלמדת על כך שהוא ידע לבחור את קורבנותיו, כלומר ידע להשתלט על יצריו ודחפיו מקום שנשקפה לו-עצמו סכנה, ואף, לדבריו, נמנע מלגעת בילדים בהם בני משפחתו. יתרה מזו, לפי דבריו, הוא נקם באותן ילדות על הסבל והעוול החברתי שנגרם לו. נקמה מכוונת איננה פרי יצר בלתי-נשלט, ולפיכך איננה ראויה ליחס מבין וסלחני. הוא אף נקט בעורמה מתוכננת כאשר חיפש ומצא מקומות עבודה שבהם ילדות תהיינה זמינות עבורו, כמו מדריך מחשבים בבית שאליו הגיעו ילדים ממשפחות מצוקה, או מאבטח בגן-ילדים".

(עמ' 16 לגזר-הדין).

 

 

           השאלה בה מיקד בית-המשפט קמא את דיונו היתה האם ראוי להטיל על המערער עונשי מאסר מצטברים, העולים על העונש המירבי הקבוע בחוק בגין העבירה החמורה ביותר בה הורשע (עבירת אינוס בנסיבות מחמירות שעונשה המירבי הוא עשרים שנה). לגישת בית-המשפט קמא, מתבקשת מדיניות ענישתית מחמירה בגין עבירות מין, במיוחד אלה שביצוען מלווה באכזריות או אלה המבוצעות בקטינים. זאת, "לנוכח הגידול בעבירות המין, אם במשפחה ואם מחוץ לה, ובמיוחד לנוכח השינוי במעמדו של הקורבן" (עמ 21 לגזר-הדין). בית-המשפט הוסיף כי מדיניות כאמור מתבקשת גם בהתחשב בהעדר ההכרה המקצועית בטיפול היכול להביא לשיקומו המלא של עבריין המין.

 

           נוכח חומרתם הרבה של המעשים בגינם הורשע המערער; בהתחשב במסוכנות הרבה הנשקפת ממנו כעולה מחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו; ונוכח ההשפעה ההרסנית שהיתה למעשיו של המערער על הקטינות ובני משפחותיהן; סבר בית-משפט המחוזי כי ראוי להטיל עליו עונש מאסר מצטבר העולה על העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה החמורה ביותר בה הורשע. בית-המשפט הדגיש כי מסקנתו משקללת את הנסיבות לקולה בעניינו של המערער, עליהן עמד בראשית דבריו. בהתחשב בכך, גזר בית-המשפט המחוזי על המערער עשרים וארבע שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו. 

 

4.        הערעור שבפנינו מופנה כנגד חומרת העונש שהושת על המערער. הסנגור, עו"ד רובינשטיין, לא חלק בפנינו על כך שמעשיו של מרשו הינם חמורים ביותר ולפיכך ראוי הוא לעונש כבד. עם זאת, טענתו היתה כי בית-המשפט קמא טעה כאשר הטיל על המערער עונש מאסר מצטבר כולל, העולה על עונש המאסר המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת האינוס. לטענתו, הטלת עונש לתקופה כה ארוכה שוללת מהמערער תקווה לחיים עתידיים מחוץ לשערי הכלא, ומונעת ממנו סיכוי לשיקום שהוא ממטרות הענישה הפלילית. הסנגור הוסיף וטען כי העונש שהוטל על מרשו חורג במידה רבה מעונשים שהוטלו במקרים אחרים בגין ביצוע עבירות מין חמורות. עוד טען הסנגור כי בית-המשפט קמא לא נתן משקל ראוי לנסיבות לקולה בעניינו של המערער - ההתעללויות והניצול המיני שחווה בצעירותו, וכן העובדה כי הסגיר עצמו למשטרה ומסר פרטים מיוזמתו על העבירות שבביצוען הודה. הסנגור הוסיף וטען כי היה על בית-המשפט קמא להתחשב בכך שהמערער ביצע את העבירות מתוך מופרעות נפשית קשה שיש להתייחס אליה כאל מחלה.

 

דיון

 

5.        אין ספק שהעונש שנגזר על המערער הינו עונש כבד. אף על-פי-כן, לא היינו רואים להתערב בו כלל, שכן עונש זה ראוי הוא בהתחשב בחומרתם של המעשים. אם בכל זאת מצאנו כי יש מקום להפחית מהעונש במידה מועטה בלבד, עשינו כן מהטעמים המיוחדים שיפורטו בהמשך.

 

           כאמור, טענתו העיקרית של הסנגור בפנינו היתה כי שגה בית-המשפט קמא כאשר גזר על המערער עונש מאסר מצטבר בגין עבירות-המין שבביצוען הורשע, מעבר לעונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת האינוס. נקודת המוצא לבחינת הטענה האמורה מצויה בסעיף 45(א) לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:

 

 

           הוראת-החוק האמורה מתייחסת למצב בו הנאשם הורשע במספר עבירות שאינן בשל "מעשה אחד" כאמור בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והוא נידון לעונשי מאסר בגינן. (על משמעות הדיבור "אותו מעשה" בהוראת-סעיף 186 הנ"ל ועל המבחנים שאימצה הפסיקה בהקשר זה, ראו: ע"פ 9804/02 ש.ש. נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461; ע"פ 3503/01, 3504 תפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 865, והאסמכתאות המובאות שם).

 

           בפסק דינו בע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, עמד השופט חשין על שלושה פירושים אפשריים להוראת-סעיף 45(א) לחוק העונשין: לפי פירוש אחד שהוא המקובל בפסיקתנו, סעיף 45(א) הנ"ל קובע כלל שבצידו חריג. הכלל הוא שהנאשם ירצה בחופף את עונשי המאסר שהוטלו עליו בגין הרשעתו במספר עבירות. המשמעות של כלל זה הלכה למעשה היא כי בדרך-כלל יישא הנאשם את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, באופן שעונשי המאסר לתקופות הקצרות יותר ייבלעו בתוכו. החריג לכלל האמור הוא כי הנאשם ירצה את עונשי המאסר במצטבר, בזה אחר זה, אם בית-המשפט ראה להורות על כך. לפי פרשנות זו, ענישה מצטברת מהווה חריג הדורש הנמקה מיוחדת של בית-המשפט הגוזר את הדין. פירוש זה מקל עם הנאשם ומאפשר לו "לכפר על עוונותיו על-ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר, אלא אם ראה בית המשפט טעם מספיק לסטות ממדיניותו ולהורות אחרת" (ראו: דברי השופטת בן-פורת בע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' קורטאם, פ"ד לד(4) 576, 577; עוד ראו: ע"פ 269/78 חליוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 396, 401; ע"פ 5023/99, 5344 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 406, פיסקה 14 לפסק-דינו של השופט טירקל; עוד ראו: ר' קנאי "הנחיות לקביעת גזר-הדין בפסיקת בית-המשפט העליון" משפטים כד (תשנ"ד) 97, 126-127 (להלן: קנאי)).

 

           לפי פירוש אחר, הוראת-סעיף 45 לחוק אמנם קובעת כלל שבצידו חריג, אולם תוכנם מנוגד לזה המוצע בפירוש הראשון. בהתאם לפירוש זה "תפקידו הראשוני של בית-המשפט הוא לקבוע אם מוצא הוא להורות שעונשי המאסר ירוצו במצטבר ורק אם לא עשה כן תרוצה התקופה הארוכה מבין השתיים. מכאן שהוראת בית-המשפט כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, אינה החריג ולא צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שבית המשפט יורה כן. נהפוך הוא, מטבע הדברים ראוי שאדם ישא את מלוא עונשו על כל אחת מן העבירות אותן הוא עובר ולא 'יהנה מהפחתה' של מאסר שהושת עליו רק משום שהושת עליו מאסר נוסף בגין עבירה אחרת" (דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' מנשרוב (לא פורסם); וכן ע"פ 5567/99 מדינת ישראל נ' גיוסי (לא פורסם); יוער כי דברים אלה נאמרו בנוגע לסעיף 45(ב) לחוק העונשין, אך יש הסבורים כי פירוש זה עשוי לחול גם על הוראת-סעיף 45(א) לחוק. ראו: ע"פ 6535/01 קוזירוב הנ"ל, בפיסקה 14 לפסק-דינו של השופט חשין).

            

             הפירוש הנוסף הוא כי הוראת-סעיף 45(א) לחוק נועדה לקבוע כלל השלמה לחסר בגזרי-דין על דרך של הקלה עם הנאשם, בלא לנקוט עמדה - לא לחיוב ולא לשלילה - בנוגע להיותו של העונש חופף או מצטבר (ראו: ע"פ 5023/99 חכמי הנ"ל, בפיסקה 14 לפסק-דינו של השופט טירקל).

 

           השופט חשין הביע דעתו בע"פ 6535/01 קוזירוב הנ"ל, כי אין הכרח להכריע בין שלושת הפירושים האמורים להוראת-סעיף 45(א) לחוק. ובמילותיו שלו: "בחיי המעשה ספק אם יש הבחנה של-ממש בין שלוש דרכי הפרשנות שאינן עולות בקנה אחד זו-עם-זו. מתוך שבית-המשפט קנה שיקול-דעת אם יחפוף עונשי מאסר ואם יצבור אותם, כל החלטה על צבירה או על חפיפה (החלטת חפיפה מפורשת או החלטה אילמת המפעילה את הוראת החפיפה שבסעיף 45 לחוק העונשין) חייבת שתצדיק עצמה, בין בהנמקה מפורשת של בית-המשפט בין מכללא" (שם, בפיסקה 15).

 

           חלקי עם אלה הגורסים כי הוראת סעיף 45(א) לחוק קובעת את הכלל בכל הנוגע לעונשי מאסר לריצוי בפועל, כך שגזירת העונש במצטבר אכן מהווה חריג השמור למקרים חמורים בנסיבותיהם המצדיקים את מיצוי הדין עם הנאשם. דומה כי זו הגישה המקובלת בפסיקתנו. מכל מקום, אין חולק כי הטלת עונשי מאסר במצטבר טעונה קביעה מפורשת של בית-המשפט הגוזר את הדין, ובהעדרה של קביעה כזו, יישא הנאשם את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר, כאמור בהוראת-סעיף 45(א) לחוק. עוד אין חולק כי החלטת בית המשפט על הצטברות או חפיפה של עונשי המאסר תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ראו: דברי השופט בייסקי בע"פ 670/80 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681, 695). במלאכת גזירת הדין על בית-המשפט לאזן בין האינטרס החברתי במיצוי הדין עם הנאשם שהורשע, לבין ההיבט האנושי-ההומני שיש בנקיטת מידת חסד עם הנאשם והותרת פתח של תקווה לחופש. במלאכת האיזון האמורה, יבחן בית-המשפט את מכלול נסיבות העניין. בית-המשפט יתן דעתו לאופיים של המעשים ולעוצמת הזיקה המתקיימת בין המעשים השונים בגינם הורשע הנאשם: ככל שמדובר במעשים הכרוכים זה בזה עד כדי היותם מסכת עובדתית אחת, כך ראוי יותר בדרך כלל כי העונש בגינם ירוצה בחופף (קרי, הנאשם ישא בעונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר). כאשר מדובר בעבירות עצמאיות המובחנות זו מזו אף אם הן חלק מאותה מסכת עובדתית, יש בכך כדי לתמוך בריצוי מצטבר של העונש, במלואו או בחלקו; עוד ייתן בית-המשפט דעתו לחומרת המעשים ולנסיבות ביצוע העבירות. ביצוע המעשים בברוטליות תוך אכזריות מיוחדת או אלימות קשה, או בנסיבות אחרות הדורשות תגובה עונשית מיוחדת, עשויים להצדיק צבירת העונשים לשם מיצוי הדין (ראו: דברי הנשיא ברק בע"פ 3503/01, 3504 תפאל הנ"ל, בפיסקה 8; דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, בפיסקה 7).

 

6.        עיקר הדיון בפסיקתו של בית-משפט זה בשנים האחרונות בנוגע להטלת עונשים מצטברים, נסוב על מקרים בהם הורשע הנאשם בביצוע מספר מעשי רצח. באותם פסקי-דין נקבע כי אף שהעונש בגין רצח הוא מאסר עולם, ראוי להטיל עונשים מצטברים בגין ביצוע מספר מעשי רצח. גדר הספקות לענין הטלת עונשים מצטברים לעונש החובה הנגזר בגין רצח הוא, בין היתר, במישור העיוני, כיוון שמאסר עולם בגין רצח הוא כלשונו וכפשוטו מאסר לכל החיים, שאין תקופה המצטברת אליו. אלא שבענין זה כבר נפסק כי נוכח הנוהג לקצוב עונשי מאסר עולם, יש בהטלת עונשים מצטברים כדי להשפיע על תקופת ריצוי העונש. הפסיקה שדנה בעונשי מאסר מצטברים למאסר עולם בגין רצח התחשבה בצורך ליתן ביטוי הולם לערך של קדושת החיים וההכרח להרתיע מפני נטילת חיי אדם. בהקשר זה, נפסק כי "גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מיזעור הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים" (דברי הנשיא שמגר בע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187, 192; כן ראו: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289; ע"פ 9804/02 ש.ש. הנ"ל). עוד נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי כאשר נגזר על נאשם עונש מאסר עולם בגין מעשה רצח, אין מניעה משפטית להטיל עליו עונשים מצטברים בגין ביצוע עבירות נוספות אחרות, "מקום שהעבירות הנוספות הן בעלות חומרה מיוחדת ונסיבות ביצוען מצריכות תגובה עונשית מיוחדת...כדי לתת ביטוי עונשי הולם לחומרתן" (ראו: דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5329/98 דג'אני הנ"ל, בפיסקה 7; עוד ראו: ע"פ 35/89, 44 לוגסי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 235, 256; ע"פ 6535/01 קוזירוב הנ"ל).

 

           כבר נאמר בפסיקתנו כי הטעמים המצדיקים הטלת עונשים במצטבר תקפים לא רק לגבי מעשי רצח או עבירות אלימות חמורות שנילוו להם, אלא גם לגבי עבירות אחרות שלפי אופין ונסיבות ביצוען יוצרות פגיעה קשה בערכי-יסוד של הפרט והחברה. עמד על כך השופט חשין בע"פ 6535/01 קוזירוב הנ"ל, בקובעו כי:

 

"...במקום בו סבור בית המשפט – בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני – כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטיה לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם...

עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה, עשויות – באשר הן – להצדיק ענישה מצטברת על מי שהורשע בדינו. והכל, כמובן, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

...עבירות המתבצעות בברוטליות יתרה – וכמובן עבירות המתבצעות בנסיבות מחמירות – צורכות מעצם טיבן הרתעה ייחודית ומיוחדת".

(פיסקאות 16 ו- 21 לפסק-הדין)

 

          

7.        על-פי אותם עקרונות ניתן לקבוע כי בנסיבות מתאימות, עשויה הרשעתו של נאשם במספר עבירות מין חמורות להצדיק ענישה מצטברת בגינן. בהקשר אחר ציינתי כי:

 

"בשנים האחרונות נזקק המחוקק בישראל לשינויים חקיקתיים בעבירות המין יותר מאשר בכל העבירות הפליליות האחרות. מגמתם העיקרית של שינויים אלה מבטאת את הנטייה להחמרה משמעותית במידת העונש המירבי שנקבע לעבירות הללו. יתרה מזאת, המחוקק קבע עונשי מינימום בגין עבירות מין, עונשים המבטאים את הגישה כי יש להתייחס לעבירות מין כאל קטגוריה מיוחדת של עבירות חמורות.

...בכך נתן המחוקק ביטוי למגמה ההולכת ומתפתחת בשיטתנו, שלפיה ההליך הפלילי מביא בחשבון לא רק את הפגיעה בנאשם – זו העומדת ברקע התנהגותו ומתעצמת בניהול ההליכים נגדו, אלא גם את הפגיעה בקורבן. אכן, על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו לא רק את כבוד האדם של העבריין, אלא אף את כבוד האדם של קורבן העבירה...".

 

(ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 605-606).

 

           ואמנם, קשה לבטא במילים את עוצמת הפגיעה והיקף הנזק הנגרמים לקורבנות של עבירות מין, במיוחד במקרים בהם בוצעו העבירות בנסיבות מחמירות. בפסיקתו של בית-משפט זה נאמר לא אחת כי עבירות מין חמורות שקולות כדי רצח נפשו של הקורבן, בהותירן בו צלקות שלא יימחו. מדיניות ענישה מחמירה עשויה למצוא את ביטויה לא רק בהעלאת רף הענישה בחקיקה ובהטלת העונש בהתאם לרף המירבי שקבע המחוקק, אלא גם ביישומה של ההחמרה בגזירת עונשים מצטברים בגין עבירות אלה במקרים מתאימים. כאשר נאשם מורשע במספר עבירות מין שניתן להשקיף עליהן כמעשים נפרדים ועצמאיים, וכאשר טמונה בהן חומרה מיוחדת בשל אופיין ונסיבות ביצוען, יש בכך כדי להצדיק הטלת עונשים מצטברים בגינן, באופן מלא או למצער חלקי. כך למשל, כאשר הנאשם מורשע בביצוע עבירות מין חמורות במספר קורבנות, ראוי ליתן משקל לאינטרס העצמאי של כל אחד מהקורבנות לשלמות גופו ונפשו ולכבודו כאדם, וזאת על דרך של הטלת עונשים מצטברים בגין אותם מעשים. יפים בעניין זה, בשינויים המחוייבים, הדברים שנאמרו בע"פ 1742/91 פופר הנ"ל מפי השופטת דורנר:

 

"כאשר מדובר במעשי אלימות, קיים לכל אחד מהנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד, איננה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר...על כן...לא רק שיש לגזור עונש נפרד על כל עבירה, אלא כי מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה".

(שם, בפיסקאות 17-18)

 

          

           ענישה מצטברת עשויה להיות מוצדקת גם כאשר מדובר במספר רב של עבירות מין חמורות שבוצעו בהזדמנויות שונות בקורבן אחד; כך במיוחד כאשר הקורבן הוא קטין או חסר-ישע, או כאשר העבירות בוצעו תוך ניצול אמון, תלות או מרות. בעניין זה, ציינתי בעבר כי: "כאשר עבירות מבוצעות במשך שנים רבות במספר רב של פעמים, אין כל הצדקה שהעבריין יצא פטור בשל ריבוי המקרים, כאילו מדובר במעשה אחד. שרשרת המעשים והתמשכותם מצדיקה אף ענישה מתמשכת שיש בה מסר מרתיע והגנה על החברה מפני מסוכנותו של העבריין" (ע"פ 8139/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך גם כאשר מדובר בעבירות מין חמורות לפי טיבן, שבוצעו בברוטליות, תוך שימוש באלימות קשה או באכזריות רבה. הסלידה העמוקה ממעשים אלה הפוגעים בגופו, בנפשו ובכבודו של הקורבן; הצורך להרתיע מפני ביצועם וההכרח להגן על נפגעים פוטנציאליים; כל אלה עשויים להצדיק בנסיבות מתאימות הטלת עונשים מצטברים בגין אותם מעשים, במלואם או בחלקם.

 

           יודגש כי אף באותם מקרים חמורים המצדיקים גזירת עונשים במצטבר, אין בית-המשפט פטור מלדון במקרה המיוחד שבפניו, בנסיבותיו האישיות של העבריין ובסיכויי שיקומו. עם זאת, על-דרך הכלל, כאשר מדובר בעבירות חמורות במיוחד לפי טיבן ונסיבות ביצוען, שיקולי הענישה שעניינם גמול, הרתעה, מניעה והגנה על הציבור יהיו בעלי משקל נכבד ולעיתים אף מכריע. במקרים יוצאי דופן בחומרתם, יהיה אף מקום לגזירת עונשים מצטברים שיעלו על העונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת אינוס בנסיבות מחמירות (קרי, מאסר לריצוי בפועל לתקופה העולה על עשרים שנה). לסוגיה זו התייחס הנשיא ברק בע"פ 2789/98, 3485 דקל נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד (לא פורסם), שם נדון עניינו של רופא שהורשע במעשי אינוס מחפירים במספר מטופלות שלו. באותה פרשה, התריע בית-משפט זה כי:

 

"אשר למדיניות במקרים עתידיים, אין לשלול האפשרות של הטלת עונש העולה על זה המקסימלי הקבוע לעבירה אחת, כאשר הנאשם ביצע עבירה זו מספר פעמים (אם באותה מתלוננת ואם במספר מתלוננות) בנסיבות קשות כדוגמת המקרה שבפנינו".

 

 

           ואמנם, במספר פרשות בהן הורשעו נאשמים בביצוע עבירות מין מזעזעות בחומרתן, נגזרו בעבר עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופה העולה על עשרים שנה (ראו למשל: ע"פ 4046/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם אישר בית-משפט זה עונש של 24 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין שורה של עבירות מין ואלימות שהמערער באותה פרשה ביצע בבנותיה של אשתו; עוד ראו: ע"פ 4604/97, 5037 קדאח נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם דחה בית-משפט זה ערעור כנגד חומרת העונש שנגזר על אחד המערערים באותה פרשה - 22 שנות מאסר לריצוי בפועל - בגין שורה של מעשי אינוס בנסיבות מחמירות; כן ראו: ע"פ 8139/00 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). באותה פרשה נגזרו על המערער 25 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין עבירות מין חמורות שביצע במספר קטינות ובקטין בני אותה משפחה. בבית-משפט זה נדחה ערעורו כנגד חומרת העונש).

 

           אכן, הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה העולה על עשרים שנה הוא עונש כבד ביותר. לפיכך, יראה בית-המשפט להטילו בנסיבות יוצאות דופן בחומרתן. בעניין זה, העיר השופט אלון (כתוארו אז) בע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, פיסקה 7 כי "דומה בעיניי כי מאסרו של אדם לתקופה ארוכה מזו של עשרים שנה אינה ממלאת, פרט למקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, כל מטרה שהיא ממטרות הענישה המקובלות עלינו כיום. ומאידך, כמעט ושוללת היא מן העבריין את האפשרות לחזור ולתפקד בחברה לאחר ריצוי עונשו" (ההדגשה אינה במקור- ד.ב). עם זאת, אף השופט אלון הסכים באותה פרשה כי בית-המשפט יגזור תקופת מאסר ארוכה העולה על העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעבירה החמורה מבין אלה בהן הורשע הנאשם, אם אמנם יש לכך יסוד "בגופם של מעשי העבירה אשר לפניו, בטיבו של העבריין הנותן את הדין, ובצורכי הציבור ושלומו" (שם, שם).

 

מן הכלל אל הפרט

 

8.        המעשים בהם הורשע המערער בולטים בחומרתם ומצביעים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהמערער. אשר לשני האישומים הראשונים – עקב המערער אחר שתי ילדות תמימות בנות 9 ו- 11, שהיו בדרכן מבית-הספר לביתן. כפי שצוין לעיל, משראה המערער כי הן פותחות את דלת ביתן באמצעות מפתח, הסיק כי אין איש מלבדן בבית, ואז נכנס לביתן, הובילן לחדרן ושם ביצע בהן מעשי אינוס ומעשי סדום אכזריים, תוך גרימת חבלות גופניות ושימוש באיומים. המערער תכנן את מעשיו בקור-רוח ובערמומיות, וכלכל צעדיו כך שקורבנותיו לא תוכלנה להיחלץ מרשתו. הוא ביצע את מעשיו בחדרן של הקטינות בביתן, שאמור להיות מקום מבטחן. מתסקירי הקורבן שהוגשו בפני בית-המשפט קמא בנוגע לשתי הקטינות עולה כי למעשיו של המערער היתה השפעה קשה והרסנית על תפקודן ועל יכולתן לחזור לחיי שגרה. מלבד החבלות הגופניות שנגרמו להן והטיפוליים התרופתיים להם נזקקו, נותרו בנפשן של הקטינות צלקות עמוקות עקב הטראומה הקשה שנגרמה להן. מטבע הדברים, הכאב והסבל של הקטינות הפכו גם למנת חלקם של הוריהן שנאלצו להתמודד עם המשקעים שהותירו מעשיו של המערער בנפשן של הילדות. מעשי האינוס של המערער גרמו לאימה בקרב הציבור הרחב, ואף המשטרה ראתה להשקיע מאמצים ניכרים לשם לכידת האנס התוקפן.

 

           אשר לאישומים השלישי והרביעי - אף שהמעשים המגונים הנכללים במסגרתם פחותים בחומרתם ביחס למעשי האינוס והסדום שבאישומים הראשון והשני, הרי יש בהם כדי ללמד על התחכום של המערער ועל המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. המערער בחר להתנדב כמדריך מחשבים בבית אליו הגיעו ילדים ממשפחות מצוקה, ואף עבד כמאבטח בגן-ילדים. הוא ניצל את האמון שניתן בו ואת קירבתו לילדות רכות-בשנים על-מנת ליתן דרור ליצריו החולניים. מחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו מצטיירת תמונה קשה של צעיר הנושא עימו מטען כבד של סיכון פוטנציאלי. לפי תפיסתו של המערער, מעשי האינוס שביצע מהווים נקמה בחברה שלטענתו התעללה בו. המערער סובל מדחפים של מיניות חריגה, תוקפנות ומוות, שהמערכת השיקומית מתקשה להציע דרכים לשיקום ולריפוי מלא מהם. בהתחשב בכל אלה, מסכימים אנו עם עמדת בית-המשפט קמא כי לשיקולי הגמול וההרתעה מתווסף השיקול של הגנה על שלום הציבור ובטחונו מפניו של המערער, שהוא בנסיבות הענין שיקול מכריע.

           על רקע כל האמור, צדק בית-המשפט קמא בהשיתו על המערער עונש מאסר מצטבר, ולו חלקית, בשל העבירות בגינן הורשע. בקשת הסנגור להסתפק בעשרים שנות מאסר - העונש המירבי בגין עבירת אינוס אחת - אינה מבטאת את גודל הזוועה שחולל המערער בחייהן של שתי ילדות תמימות. היא אף אינה נותנת משקל ראוי לחוּמרה יוצאת הדופן הטמונה במעשיו של המערער ולמסוכנות הרבה הנשקפת ממנו כפי שעולה, בין היתר, מהמספר הרב יחסית של ילדות בנות 4 עד 11 שנפלו קורבן למעשיו המגונים בהזדמנויות שונות. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, ניתן לקבוע כי עניינו של המערער הוא מסוג המקרים יוצאי הדופן בחומרתם, המצדיקים עונש כבד העולה על עשרים שנות מאסר לריצוי בפועל. בא-כוח המערער הפנה בטיעוניו למקרים אחרים בהם נפסקו עונשים קלים יותר. על כך נשיב כי בחינת המקרים אליהם הפנה הסנגור מעלה כי ניתן לאבחנם מעניינו של המערער, כל מקרה על-פי נסיבותיו.

 

           עוד יוער כי אין ממש בטרונית הסנגור כי בית-המשפט קמא נמנע מלייחס לכל עבירה ועבירה שביצע מרשו עונש בצידה, אלא ראה לגזור עונש מאסר כולל. ככלל, הסוגיה של אופן גזירת העונש - האם עונש נפרד לכל עבירה או שמא עונש כולל - נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט הגוזר את הדין. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי בסדרת עבירות מאותו סוג ובנסיבות דומות, אין פסול בגזירת העונש באופן כולל על-מנת להימנע מפיצול מלאכותי בקביעת העונש (ראו: דברי השופטים י' כהן וברק בע"פ 212/79 פלוני הנ"ל). יוער כי אף לפי גישה המצדדת בפירוט העונשים לגבי כל אחת מהעבירות בגינן הורשע הנאשם, אין בהטלת עונש כולל כדי לפגוע בחוקיותו (ראו דברי השופט (כתוארו אז) אלון בע"פ 212/79 פלוני הנ"ל, בפיסקה 8 לפסק-דינו; עוד ראו: קנאי הנ"ל, בעמ' 129-130).

 

9.        בטיעוניו בפנינו, עמד הסנגור בהרחבה על הנסיבות לקולה בעניין מרשו - ההתעללות והניצול המיני שחווה בצעירותו, התייצבותו בתחנת המשטרה מיוזמתו, הודאתו במעשים בגינם הורשע ונכונותו לקבלת טיפול בדחפיו החולניים.

 

           אכן, אישיותו המורכבת של המערער כמו גם תיאור מצוקותיו בילדותו ובנערותו וניסיונותיו לשים קץ לחייו, מציגים אדם שהוא גם קורבן של העיוותים בהם לקה. עובדה זו היתה לנגד עיניו של בית-המשפט קמא והוא נתן לה משקל בהטילו על המערער עונשים מצטברים באופן חלקי בלבד, ואין לה משקל משכנע מעבר לכך. אם בכל זאת ראינו להקל, ולו במידת-מה, בעונשו של המערער, הרי זה משום שהתייצבותו בתחנת המשטרה לפי עצת בני-משפחתו והודאתו במעשים בגינם הורשע, חסכו סבל נוסף לקורבנות בהן פגע ומנעו אימה וסבל מקורבנות פוטנציאליים נוספים. העובדה כי המערער הסגיר עצמו למשטרה והודה במכלול המעשים בגינם הורשע, היא המהווה נימוק להקלה בעונשו, ולו במידה מועטה. מטעם זה, ראינו להתערב בעונשו של המערער ולהעמידו על 22 שנות מאסר לריצוי בפועל.

 

           בסיום הדברים, היננו מפנים תשומת-לב שלטונות בתי הסוהר לטענת הסנגור בכתב-הערעור כי מרשו נתון להתעללויות מצד אסירים אחרים. עליהם מוטלת האחריות לוודא כי המערער יזכה ככל הניתן, למסגרת מגוננת בכלא. אשר להסכמת המערער לקבלת טיפול נפשי, תרופתי או אחר, הרי ככל שהדבר מתאפשר, יש לפתוח בפניו את הדרכים המקובלות בשירות בתי הסוהר לטיפול בעברייני מין מסוגו.

 

           אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו, ראינו להעמיד את עונשו של המערער על 22 שנות מאסר לריצוי בפועל.

 

                                                                                                          ש ו פ ט ת

 

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

 

                                                                                                          ש ו פ ט

 

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

 

                                                                                                          ש ו פ ט

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

 

           ניתן היום, כ"א באדר א' התשס"ה (2.3.2005).

 

 

ש ו פ ט ת                                            ש ו פ ט                                        ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04018990_N01.doc/צש

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il