בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ ‎1742/91

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט מ' חשין

כבוד השופטת ד' דורנר

המערער: עמי פופר

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום ‎17.3.91 בתיק

‎276/90 שניתן על-ידי כבוד השופטים

ח' שטיינברג, א' א' לוי, ד' בר-אופיר

תאריך הישיבה: ו' בכסלו תשנ"ז (‎18.11.96)

בשם המערער: עורך-דין ציון אמיר

בשם המשיבה: עורכת-דין דורית שפירא

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

‎1. המערער הורשע בבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברצח של שבעה אנשים ובניסיון לרצח של עשרה נוספים. נגזרו עליו שבעה עונשי מאסר עולם ועוד ‎20 שנות מאסר בגין הניסיון לרצח. נקבע כי עונשים אלה ירוצו באורח מצטבר.

הערעור מופנה כנגד קביעותיו של בית-המשפט המחוזי באשר לאחריותו הפלילית של המערער וכנגד גזר-הדין.

העובדות, ההליכים והטענות

‎2. תחילתו של האירוע נושא המשפט במוצאי שבת, ה‎19.5.90-, בשעה ‎22:45. אז נטל המערער חמש מחסניות ואת רובה הגלילון של אחיו החייל ויצא מביתו. על-מנת שהוריו לא ישימו לב לכך שיצא, הוא השמיע מוסיקה בחדרו. המערער הגיע לגבעה הסמוכה למקום התאספותם של פועלים ערביים מהשטחים המוחזקים לקראת צאתם לעבודה, בסמוך לצומת "גן הורדים" על הכביש המחבר את העיר ראשון-לציון עם העיר נס-ציונה (להלן: מקום האיסוף). במרחק של כ‎150-100- מטרים ממקום האיסוף ערך המערער תצפית לעברו במשך מספר שעות.

בסמוך לשעה ‎6:00 ניגש המערער למקום האיסוף וקיבץ את הפועלים הערבים שהמתינו במקום. הוא דרש מהם לשבת בשורות ולהציג בפניו את תעודות- הזהות שלהם. הפועלים עשו כדבריו. באותה עת עצר המערער מכונית מסוג פיג'ו שחלפה במקום, בעלת לוחית רישוי של השטחים המוחזקים, ודרש מיושביה להצטרף לשאר הפועלים. מנהג המכונית דרש המערער להשאיר את המכונית מותנעת. מטרתו הייתה להשתמש במכונית לצורך מילוט. המערער כיוון את נשקו לעבר הפועלים והחל לירות לעברם אש אוטומטית, כשהוא מכוון את נשקו מימין לשמאל ומשמאל לימין, ועל-ידי כך "מרסס" אותם ביריות. במהלך הירי החליף המערער ארבע פעמים מחסניות וירה מהנשק ‎140 כדורים.

כתוצאה מן הירי נהרגו שבעה פועלים ועשרה אחרים נפצעו. לאחר הירי נכנס המערער למכונית הפיג'ו המותנעת, ונסע לבית חברתו. שם התוודה בפניה כי "עשה דבר נורא", וכי "ירה ב‎15- ערבים". לבקשת אחיה של חברתו הוא מסר לו את הנשק עד בוא המשטרה.

‎3. בבית-המשפט המחוזי הואשם המערער בכך שגרם בכוונה תחילה למותם של שבעה פועלים וניסה לגרום למותם של עשרה פועלים נוספים. המערער הודה ללא סייג בכל העובדות שבכתב האישום, למעט הנטען בסעיף ‎11 שבו יוחסה לו כוונה תחילה. קו ההגנה התבסס על הטענה שהמערער לא היה כשיר לעמוד לדין וכי הוא לא היה אחראי למעשיו מאחר שהם נבעו ממחלת-נפש. מחלת-נפש זו יוחסה לחוויית אונס טראומטית שעבר המערער בהיותו בן ‎13, כאשר נאנס בפרדס על-ידי שומר ערבי, לעיני ערבים אחרים.

המערער, בעדותו בבית-המשפט המחוזי, טען כי במשך שש שנים "התבשלה" אצלו תוכנית הנקמה על האונס. הוא סיפר כי בשנת ‎1984 ראה לראשונה, מאז האונס, את הערבי שאנס אותו, וכי ראה אותו לאחר מכן כ‎30-20- פעמים נוספות במקום האיסוף. שבוע לפני ביצוע מעשי הרצח הוא ראה אותו שוב בדרך למקום האיסוף, ונשבע אז שיהרוג אותו. לדבריו, ביום הרצח סבר במידת ביטחון של ‎90% כי הערבי שהתעלל בו היה בין הערבים שבהם ירה.

לבית-המשפט המחוזי הוגשו שתי חוות-דעת פסיכיאטריות שהעריכו את מצבו הנפשי של המערער, האחת מטעם הסניגוריה והאחרת מטעם התביעה. שתי חוות-הדעת, שמימצאיהן היו בעיקרם זהים, קבעו באופן חד-משמעי כי המערער כשיר לעמוד לדין, וכי הוא לא עשה את המעשים עקב מחלת-נפש או מתוך דחף לאו-בר-כיבוש. חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם התביעה קבעה כי לא נמצאה עדות כלשהי למחלת-נפש פסיכוטית הפוגעת בכושר השיפוט וביקורת המציאות, או עדות לדחף שאינו בר-כיבוש. בדומה לכך, חוות-הדעת מטעם הסניגוריה קבעה כי לא נמצאה עדות למחלת-נפש ואף לא להפרעת אישיות ברורה. האבחנה של שני צוותי של הפסיכיאטרים שחוות-דעתם הוגשו הייתה כי המערער סובל מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. שני צוותי הפסיכיאטרים התרשמו שהמערער אכן עבר בנערותו טראומה קשה של מעשה סדום, אשר סביר להניח שיצרה זיקה לפשע החמור בו הואשם, אך הממצאים הצביעו על כך שאין הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית בעקבות האונס.

לנוכח ממצאים אלה חזר בו המערער מהכפירה בסעיף ‎11 לכתב האישום, ובכך הודה, ללא סייג, בכל האמור בכתב-האישום. לאור זאת, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום, כלומר, ברצח, עבירה לפי סעיף ‎300(א)(‎2) לחוק העונשין, תשל"ז‎1977- (להלן: חוק העונשין), ובניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף ‎305(1) לחוק העונשין.

‎4. התביעה ביקשה לגזור על המערער בגין עבירות הרצח שבעה עונשי מאסר מצטברים לתקופות מירביות, ועונש מצטבר נוסף בגין עבירות הניסיון לרצח. את דרישתה זו ביססה התביעה הן על העובדה שבוצעו שבעה מעשי רצח נפרדים והן על חומרתם של המעשים. הסניגוריה, לעומת זאת, הטעימה את האונס שחווה המערער בנערותו ואת השלכותיו, וביקשה לגזור על המערער עונש אחד בלבד בגין כל העבירות.

בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת התביעה, וקבע:

כאן היתה אמנם פעולה ברצף אך הנאשם יכול היה להרפות מן ההדק בכל שלב של הירי, ואילו לא זו בלבד שהוא פתח באש אוטומטית לכל עבר, אלא שהוא החליף והטעין מחסניות פעם אחר פעם, ארבע פעמים בזו אחר זו, וריסס את הנפגעים ללא אבחנה....לדעתנו יש לראות בכל הרוג במקרה הנדון, מעשה רצח בפני עצמו, גם אם כלל מעשי ההריגה בוצעו ברצף, ולכן אנו סבורים שיש לגזור על הנאשם עונש של מאסר עולם בגין כל אחד מן הנרצחים. אנו גוזרים, איפוא, על הנאשם, שבעה עונשי מאסר עולם במצטבר.

כן גזר בית-המשפט המחוזי על המערער עונש של עשרים שנות מאסר בגין עבירות הנסיון לרצח, וקבע כי עונש זה יצטבר לעונשי מאסר העולם.

‎5. בערעור שלפנינו נטענו טענות בשני מישורים עיקריים: מצבו הנפשי של המערער בזמן ביצוע הפשע, והשאלה אם אירוע הירי מהווה מעשה אחד או מספר מעשים, שאלה שיש לה השלכות על גזירת העונש.

לעניין המישור הראשון נטען כי בית-המשפט המחוזי טעה בכך שלא קבע כי אין המערער אחראי בפלילים למעשים שביצע משום שעשה אותם מתוך התקף פסיכוטי שגרם לדחף לאו בר-כיבוש שנבע ממחלת-נפש, ובכך שלא התחשב בגזר-דינו בממצאים שהובאו בחוות-הדעת הפסיכיאטריות ובעובדה שהמערער עבר בנערותו טראומה קשה של אונס, שבעקבותיה ביצע את העבירות. בטיעוניו שבעל-פה טען הסניגור כי בעקבות אירוע טראומטי זה פעל המערער מתוך אובדן כושר הריסון, ובכך יש כדי לפטור אותו מאחריות לרצח. כן הפנה הסניגור לסעיף ‎300א(א) לחוק העונשין, המתיר לבית-המשפט להפחית מעונש החובה הקבוע לעבירת רצח אם נתקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף.

לעניין המישור השני נטען כי בית-המשפט המחוזי טעה כשגזר על המערער שבעה עונשי מאסר עולם מצטברים. זאת הן משום שהמערער הואשם בכתב- האישום בעבירה כוללת אחת של רצח, והן משום שמבחינה מהותית, על אף שנהרגו שבעה אנשים, מדובר במעשה אחד.

הגשת ראיות נוספות בערעור

‎6. במהלך הערעור הגיש בא-כוח המערער, עורך-הדין ציון אמיר, בקשה לקבלת שלוש חוות-דעת פסיכיאטריות כראיות נוספות בערעור. חוות-הדעת הנוספות מושתתות על בדיקות, לרבות היפנוזה, שנערכו למערער לאחר הגשת הערעור. לדעת הסניגוריה חוות-דעת אלה מבססות את הטענה בדבר מצבו הנפשי של המערער בזמן התרחשות אירוע הירי. לטענת הסניגוריה, לא היה ניתן, בין היתר בשל קשיי מימון, להשיג ראיות אלה במהלך הדיונים בערכאה הראשונה, וכי בכוחן לגרום לשינוי של ממש בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בקשה זו נדחתה על ידינו בהחלטה מתאריך ‎17.3.96 לאחר דיון במעמד הצדדים.

‎7. ככלל, הגשת ראיות במסגרת ערעור הינה חריג לכלל הקובע כי על בעלי- הדין להביא ראיותיהם בפני הערכאה הראשונה בלבד. בית-משפט של ערעור רשאי לגבות ראיות בעצמו או להורות לערכאה הקודמת לשוב ולגבות ראיות רק אם הוא סבור כי הדבר דרוש ל"עשיית צדק", שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן (סעיף ‎211 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב‎1982-). השאלה המרכזית היא, איפוא, אם חוות-הדעת הפסיכיאטריות הנוספות הן חיוניות להגנתו של המערער.

השיקולים שבהם על בית-המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושה אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת. שנית, האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת. ראו, למשל, ע"פ ‎334/86 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(‎3) 857, בע' ‎871-870; ע"פ ‎635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(‎4) 227, בע' ‎240.

‎8. בהתייחס לשיקול הראשון, טען המערער, כאמור, כי לא ניתן היה להשיג את חוות-הדעת במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי מפאת קשיי מימון. טענה זו יש לדחות. בית-המשפט המחוזי השיג הקצבה בסך ‎8,000 ש"ח לצורך מימון שכר טירחתה של פרופ' עטרה קפלן-דינור, פסיכיאטרית אשר נבחרה על-ידי הסניגור. הסניגור, שרצה כי בדיקת המערער תיערך על-ידי צוות רחב יותר של מומחים (חמישה במספר), ביקש את דחיית הדיון לצורך השגת סכומים נוספים למימון הבדיקה. לבסוף הושג סכום כסף נוסף של ‎15,000 ש"ח שנאסף על-ידי משפחת המערער ומתרומות של הציבור, כך שבסך הכול היה ברשות הסניגוריה סכום של ‎23,000 ש"ח. ואכן, סכום זה איפשר את בדיקת המערער בידי צוות של חמישה רופאים שבהם חפצה הסניגוריה.

אופן ניצול הכספים או מיהות הרופאים שבדקו את המערער לא נכפו על הסניגוריה. הצורך בעריכתן של חוות-דעת פסיכיאטריות במסגרת ההליכים בבית-המשפט המחוזי היה ברור וידוע, ובידי הסניגוריה היו האמצעים הכספיים, הזמן הדרוש (הדיון בבית-המשפט המחוזי אף נדחה על-מנת לאפשר למערער להבדק על-ידי צוות רחב יותר של רופאים) והחופש לבחור את צוות המומחים שבו חפצה. ואכן, חמשת הרופאים שבדקו את המערער היו רופאים מומחים מהדרגה הראשונה, שנבחרו בקפידה. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי לא היה באפשרות הסניגוריה להשיג במסגרת ההליכים שבערכאה הראשונה את חוות- הדעת הפסיכיאטריות שהתבקשנו לקבלן כראיות נוספות.

גם השיקול השני, שעניינו, סופיות הדיון, תומך במסקנה זו. ככלל, אין זה ראוי כי ערכאת ערעור תרחיב את גדר המחלוקת שבין הצדדים ותפתח את המשפט מחדש על-ידי קבלת ראיות חדשות. במסגרת הדיון בערכאה הראשונה ניתנה לסניגוריה הזדמנות להגיש כל ראיה שבה חפצה. משנכשל נסיונה להוכיח את טענותיה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם באמצעות חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה על-ידיה, אין זה ראוי, מפאת עקרון סופיות הדיון, לאפשר לה להגיש חוות- דעת נוספות גם במסגרת הליכי הערעור, עד שיעלה בידה להשיג חוות-דעת שתהיה לשביעות רצונה. הדין היה שונה אילו חוות-הדעת שהוגשה במסגרת הדיון בערכאה הראשונה הייתה פגומה או הייתה נמצאת בלתי-מהימנה. לא כך הוא המצב בעניננו. נהפוך הוא. ממצאי חוות-הדעת מטעם הסניגוריה נתמכים על-ידי ממצאי צוות הרופאים שבדק את המערער מטעם התביעה ובדו"ח הפסיכודיאגנוסטי שהוכן לפי הוראת בית-המשפט במסגרת הסתכלות שנערכה במרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש אברבנאל.

הטעם השלישי לדחיית הבקשה, שלדידי הוא החשוב ביותר בענייננו, נעוץ בכך שחוות-הדעת שמבקשת הסניגוריה להגיש כראיות נוספות אינן בעלות משקל סגולי שיש בו כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט. חוות-דעת אלה אינן כוללות ממצאים שיש ביכולתם להשליך אור חדש על מסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט המחוזי באשר למצבו הנפשי של המערער בזמן ביצוע העבירה. הן מצביעות על כך שהמערער סבל בזמן ביצוע הפשע מתסמונת פוסט-טראומטית ומהפרעות דיסוצאטיביות ‎Dissociative Disorder) ), אולם הן אינן מצביעות על מחלת-נפש או על הפרעה נפשית חמורה אחרת. זאת ועוד: חוות-דעת אלה התבססו על בדיקות שנערכו כשש שנים לאחר האירוע נושא המשפט, ולא הוחוור לנו על שום מה יש להעדיפן על-פני חוות-הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לערכאה הראשונה.

הערעור על הכרעת-הדין וגזר-הדין - מצבו הנפשי של המערער

‎9. בטיעוניו שבעל-פה לא חזר בא-כוחו של המערער על הטענה כי המערער פטור מכל אחריות פלילית, אלא טען שלאור סערת הרגשות הקשה שבה היה נתון, פעל המערער פעל מתוך אובדן כושר הריסון. לטענת הסניגור, בנסיבות אלה לא הוכח יסוד הכוונה תחילה הנדרש לצורך הרשעה בעבירת רצח.

אכן, לאור חוות-הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לבית-המשפט המחוזי, שבהן נקבע שהמערער לא סבל ממחלת-נפש כלשהי בעת ביצוע מעשי הרצח, אין עוד מקום לטענה בדבר פטור מוחלט מאחריות פלילית. חוות-הדעת מדברות בעניין זה בעד עצמן.

בחוות-הדעת שהוגשה מטעם התביעה נקבע כדלקמן:

... ג. בבדיקות חוזרות לא נמצאה עדות להפרעה או מחלת נפש פסיכוטית. לא היו ליקויים בשיפוט המציאות. לא היו מחשבות שוא או הזיות.

ד. לא היתה עדות למחלה דיסוציאטיבית, האירוע נעשה במודע צלול בתכנון וללא אמנזיה.

ה. לא היתה עדות להפרעה של אי יכולת ריסון האימפולסים. אין באנמנזה התנהגויות המעידות על קיום הפרעה באימפולס הבא לסירוגין בעוצמות מעבר ליכולת הריסון. גם המעשה הנדון לא נעשה תחת דחף כזה.

ו. לגבי המעשה עליו הוא נאשם, לא קיימת אמנזיה. הוא ביצע את המעשה בהכרה צלולה ובתכנון והכנה שנמשכו במשך שעות ואפילו ימים. הנאשם לא הביע כלל חרטה או בושה, ואין בו שום רגש אשם לגבי המעשה. התקשה להעריך את חומרת המעשה שעשה מבחינת ההשלכות לגבי משפחתו ולגבי הציבור הכללי. מודה שהיה חוזר על המעשה.

לאור האמור לעיל, האבחנה היא הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

[ההדגשות הוספו.]

בחוות הדעת מטעם הסניגוריה נמצאו ממצאים דומים:

... לכן ניתן לומר שלא מצאנו הפרעה במכונה ציר ‎I של ‎R-III-DSM, או במילים אחרות, לא מצאנו עדות למחלת נפש. ניסינו גם לברר האם יש הפרעה בציר ‎II של ה- ‎R-III-DSM, דהיינו הפרעת אישיות (למרות שלמעשה אין לחפש קשרים בין הפרעת אישיות ואחריות פלילית). התרשמנו שהנבדק אינו סובל מהפרעת אישיות ברורה העונה על כל הקריטריונים. אפשר להצביע על קווי אישיות מסויימים, אבל לא על הפרעת אישיות מגובשת. לכן לא הגענו לאבחון הפרעה ברורה בציר ‎II.

אנו מוצאים לנכון לציין שברמה הקלינית התרשמנו שאכן עבר בנערותו טראומה קשה של מעשה סדום. ההתרשמות הקלינית התבססה בעיקר על כך שניסה להמעיט בדיבור על כך ושהאפקט היה יותר בולט כאשר הנושא הזה הועלה. ההתרשמות הקלינית אוששה על ידי הבדיקות במרכז לטראומה. הממצאים שהתקבלו בבדיקות הפסיכופיזילוגיות הצביעו בצורה ברורה שמחד אין תסמונת פוסט טראומטית ומאידך שעבר טראומה קשה אשר כל היזכרות בה גורמת לריגוש רב, אשר אפשר למודדו במדדים פיזיאולוגיים (דהיינו, מדדים עליהם אין לו כל שליטה).

[ההדגשות הוספו]

חוות-הדעת הפסיכיאטריות ושאר הראיות מצביעות על כך שלא נשלל מהמערער כושר גיבוש ההחלטה וכי הוא הבין את משמעות מעשיו ותוצאותיהם. כבר נפסק כי סערת נפש בה מצוי מבצע העבירה עשויה לגרום לגיבוש החלטה מעוותת או להחליש את "מעצוריו", אולם כל עוד היא לא פגמה בהבנתו וביכולתו להחליט על קו פעולתו או לשלול ממנו את היכולת להימנע מן המעשים שעשה, הוא נושא באחריות מלאה למעשיו. ראו ע"פ ‎776/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) סעיף ‎7.

‎10. עוד טען הסניגור כי בגוזרו את עונשו של המערער היה על בית-המשפט להתחשב במצבו הנפשי ובחוויית האונס הטראומטית שעבר בנערותו, ולהקל בעונשו כאמור בסעיף ‎300א(א) לחוק העונשין.

סעיף ‎300א(א) מאפשר לבית-המשפט להפחית מעונש החובה של מאסר עולם הקבוע בסעיף ‎300 לחוק העונשין, אם עבירת הרצח נעברה במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושר השכלי הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת - אף אם לא במידה שיש בה כדי לפטור את המבצע מאחריות פלילית - להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה.

לאור סעיף ‎5 לחוק העונשין חלה הוראה זו על ענייננו, אף שהמעשים נושא המשפט נעשו לפני חקיקת סעיף ‎300א(א).

‎11. חוות-הדעת הפסיכיאטריות אשר הוגשו לבית-המשפט המחוזי שללו את הטענה בדבר תחולתו בענייננו של סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין. הרופאים שנתנו חוות-דעת אלה לא מצאו במערער הפרעה נפשית חמורה, שבעטיה הוגבלה יכולתו להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשית המעשים. צוות הרופאים שבדק את המערער מטעם התביעה התרשם אומנם כי המערער עבר בנערותו טראומה קשה של מעשה סדום. אולם, כאמור לעיל, בחוות-דעתם נקבע באופן חד-משמעי כי הוא לא סבל מתסמונת פוסט-טראומטית וכי לא נמצאה עדות למחלת נפש או להפרעה נפשית קשה או לאי-יכולת ריסון האימפולסים. לכל היותר, כך נקבע בחוות-דעת זאת, מדובר בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית. הרופאים שבדקו את המערער מטעם הסניגוריה התרשמו כי המערער אף אינו לוקה בהפרעת אישיות ברורה.

"הפרעת אישיות" כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיה של הוראת סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין, ומטעם זה בלבד דין הטענה בדבר תחולתו של סעיף ‎300א לחוק העונשין, להדחות. ראו: ע"פ, ‎4389/93, 4497 בן עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (‎3) 239, בע' ‎249.

זאת ועוד: לאור ממצאיו של בית-המשפט המחוזי לא מתמלא אף התנאי השני והמצטבר לתחולתו של סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין, כלומר, שהוגבלה יכולתו של המערער במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להמנע מעשית המעשה. המערער, על-פי עדותו, תיכנן את מעשיו במשך זמן רב כנקמה על האונס שעבר בנערותו. הוא נמנע מלספר להוריו או לחברתו על תוכניותיו, ביודעו כי הללו יסכלו אותן. הוא ארב לפועלים במשך מספר שעות עד שהגיעו למקום האיסוף, ודאג לארגן לו "רכב מילוט". מיד לאחר ביצוע הרצח נסע אל חברתו, והודה בפניה כי עשה דבר נורא. לאחר מכן הודה במשטרה בביצוע הירי. הוא העיד בבית-המשפט המחוזי כי כאשר הודיעו בחדשות על הרוג אחד, הוא ידע כי מידע זה אינו נכון וכי הוא הרג יותר.

כל האמור לעיל, וכן ממצאי חוות הדעת הפסיכיאטריות שעל-פיהן המערער ביצע את מעשה ההרג בהכרה צלולה, לאחר תכנון והכנה, וללא כל חרטה או בושה, מעידים על כך שהמערער שלט היטב במעשיו והבין את משמעות מעשיו. הסניגוריה גם לא הצליחה לעורר ספק בדבר הגבלת יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה.

לאור האמור לעיל אנו סבורים כי אין מקום לגזור על המערער עונש מופחת לפי סעיף ‎300א(א) לחוק העונשין.

הערעור על גזר הדין - שבעה עונשי מאסר עולם מצטברים

‎12. טענת בא-כוחו של המערער היא כי מעשיו של המערער מהווים רצף פעילות אחת, כלומר, מעשה אחד שלא ניתן להעניש בגינו יותר מפעם אחת, ולפיכך לא ניתן היה לגזור על המערער בגין אותו מעשה שבעה עונשי מאסר עולם מצטברים.

סעיף ‎186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב‎1982- (להלן: חוק סדר הדין) קובע:

בית-המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.

[ההדגשה הוספה.]

סעיף זה מורה כי במשפט שבו מואשם הנאשם בגין מעשה אחד ביותר מעבירה אחת (ראו הוראת סעיף ‎86 לחוק סדר הדין המאפשרת לצרף מספר אישומים בכתב-אישום אחד), ניתן להרשיעו בכל אחת מן העבירות שהוכחה בהן אשמתו, אולם לא ניתן לגזור עליו יותר מעונש אחד. יצויין כי כאשר מוגשים כתבי- אישום נפרדים, כלומר מתקיימים שני משפטים נפרדים בגין אותו מעשה, האיסור על ענישה כפולה נובע ממילא מהכלל האוסר על העמדה נוספת לדין בגין מעשה שהנאשם כבר זוכה או הורשע לגביו (למעט במקרה בו המעשה גרם למותו של אדם, והנאשם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה), כאמור בסעיף ‎5 לחוק סדר הדין.

סעיפים ‎5 ו‎186- לחוק סדר הדין מבטאים שניהם את העיקרון של מניעת "דין כפול" בשל "אותו מעשה", האחד במישור ההעמדה לדין והאחר במישור הענישה. הדברים מובהרים בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי משנת ‎1965:

הוראות אלה מתכוונות לקבוע שני עקרונות למניעת "דין כפול": האחד - שאין להעמיד אדם לדין פעמיים בשל אותו מעשה או מחדל; אין זה מונע אישומו בכתב אישום אחד בעבירות שונות הנובעות מאותו מעשה או מחדל. השני - שאין להעניש אדם פעמיים בשל אותו מעשה או מחדל, כלומר אף על פי שהורשע באותו כתב אישום בכמה עבירות שלכל אחת מהן נקבע עונש, אין להטיל עליו עונש נפרד לגבי עבירות המבוססות על עובדות אחרות.

סעיף ‎2 לחוק המוצע [מקביל לסעיף ‎5 לחוק סדר הדין] כולל את העיקרון הראשון, בתוספת המקרה היוצא מן הכלל הנזכר בסעיף ‎21 לפקודת החוק הפלילי, ‎1936. היינו, אין לדון אדם פעמיים בשל אותו מעשה או מחדל; אולם אם המעשה או המחדל גרמו למותו של מישהו, מותר לדון את הנאשם בשל כך, גם אם נדון כבר בשל התוצאות האחרות על מעשהו.

העיקרון השני כלול בסעיף ‎163 [צ"ל ‎164, המקביל לסעיף ‎186 לחוק סדר הדין] לפיו יכול בית-המשפט להרשיע נאשם - באותו משפט - בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו, אך לא יטיל עליו אלא עונש אחד בשל אותו מעשה או מחדל.

[ה"ח תשכ"ג ‎185.]

‎13. השאלות העומדות בפנינו הן, מהי משמעות הדיבור "אותו מעשה" המופיע בסעיף ‎186 לחוק סדר הדין (וכן בסעיף ‎5), מהו המבחן לפיו יקבע האם רצף התנהגותי מסוים מהווה מעשה אחד או ריבוי מעשים, והאם בנסיבות המקרה שלפנינו נבעו שבעת מקרי המוות מ"אותו מעשה".

‎14. פרופ' פלר סובר כי רצף של מעשים פליליים איננו מהווה מספר עבירות אלא יש לראות בו עבירה אחת רבת פריטים. ראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך ג, תשנ"ב), ‎289-287.

ואילו הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן יהווה רצף של התנהגויות מספר עבירות.

כך, למשל, בארצות-הברית, הורשע נאשם, שירה לתוך מכונית והרג שני אנשים, בשתי עבירות של רצח. ערעורו נדחה, ובית-המשפט הפדרלי לערעורים קבע כי מותם של הקורבנות נגרם כתוצאה משני מעשי רצח נפרדים. ראו ‎Miller v. Turner, 658 F.2d 348 (1981). יתרה מזו, אף בנסיבות שבהן מקרי המוות נגרמו לכאורה על-ידי מעשה פיזי אחד נגזרו על הנאשם מספר עונשים כמספר הקורבנות. בית-המשפט האמריקני פסק כי מניח מטען נפץ בבניין, אשר גרם למותם של שבעה שוטרים, ביצע שבעה מעשי רצח נפרדים. ראו ‎U.S. v. McVeigh, 940 F. Supp 1571 (D. Colo. 1996). כן נפסק כי יש להרשיע נאשם, אשר הצית בניין ואשר גרם על-ידי מעשה ההצתה לקיפוח חייהם של שלושה אנשים, בשלוש עבירות של רצח. ראו ‎People v. Williams, 475 N.E.2d 1082 (1985).

‎15. הגישה בפסיקתנו דומה. כך, בע"פ ‎104/89 דרורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(‎1) 843, נפסק כי פריצת כמאה כספות בנק מהווה שורה של מעשים פליליים, כמספר הכספות שנפרצו, וכי לפיכך מדובר במספר מעשי גניבה שניתן לגזור בגינם עונשים נפרדים.

הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או מספר עבירות נעשית על-יסוד שני שיקולים. השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי. נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף. השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה. על-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים, אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על-ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד.

‎16. לדעתי, הגישה הפרגמטית היא ראויה, ויש להמשיך ולהחזיק בה. שכן, קשה לתחום באופן ברור וחד בין פעולה מתמשכת אחת לבין שרשרת או רצף של פעולות נפרדות ועצמאיות. אכן, ניתן להתוות קווים מנחים ולהציג שיקולים מדריכים, אולם אין המדובר במבחנים פורמאליים הניתנים להחלה בכל סיטואציה, וכל מקרה צריך להבחן לגופו.

‎17. בענייננו, יש לראות את רצף ההתרחשויות כאוסף של אירועים נפרדים. כלומר, המערער ביצע שבעה מעשי רצח נפרדים, כמספר הקורבנות. העובדות מדברות בעד עצמן: המערער בחר את קורבנותיו והושיב אותם בשורות, תוך שהוא אוסף מכל אחד מהם את תעודת הזהות שלו. הוא צרף לקבוצה זו גם את נוסעיה של מכונית פיג'ו שחלפה במקום. הוא ירה באנשים שקבץ צרורות של כדורים, תוך שהוא מסיט ומכוון את רובהו מצד לצד במטרה לפגוע בכל אחד מהם. במשך הירי הוא החליף את המחסנית שבנשק ארבע פעמים. בחקירתו במשטרה סיפר כי הוא "רוקן" חצי מחסנית על האדם שהוא זיהה אותו כמי שכביכול אנס אותו בילדותו, ועל האחרים "רוקן" את שאר המחסניות שהיו ברשותו. כל אחד מן הפועלים שקיבץ לזירת הטבח היווה מטרה נפרדת לקיפוח חיי אדם.

המערער יכול היה בכל עת להפסיק את לחיצתו על ההדק, ובכך למנוע קורבנות נוספים. לעובדה כי המערער ירה מנשקו כשהוא במצב אוטומטי ולא ביריות בודדות אין משמעות, ואין בה כדי לשנות מהמסקנה כי מדובר באוסף של אירועים נפרדים. גם כאשר הירי הוא אוטומטי קיימת האפשרות הפיסית לשלוט במספר הנפגעים על-ידי אופן כיוון הנשק, ומה-גם שבין ירי לירי החליף המערער מחסנית.

זאת ועוד: כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם למספר קורבנות, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים.

‎18. מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת-מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך-יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש?

מטעמים אלו נגזרו על מחבל, אשר דקר בסכין אנשים שהמתינו בתחנת אוטובוס ואחרים שניקרו בדרכו, וגרם באופן זה למותם של שניים ולפציעתם של שלושה, שני עונשי מאסר עולם נפרדים ועשר שנות מאסר בגין כל אחת מעבירות הניסיון לרצח. נקבע כי עונשים אלה יצטברו זה לזה. כדברי הנשיא שמגר בע"פ ‎399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(‎2) 187:

גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מיזעור של הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים... האמונה שלנו בקדושת חיי האדם חייבת למצוא ביטויה גם בענישה של עבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעינינו. מקובלת עלי, על כן, השקפה כי לא רק שיש לגזור עונש נפרד על כל עבירה אלא כי מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה.

מטעמים דומים נפסק כי אדם שנשפט כבר למאסר עולם בגין מעשה רצח ועבר עבירת רצח נוספת, עונש מאסר העולם בגין העבירה הנוספת יצטבר לעונש מאסר העולם בגין העבירה הקודמת.

על-יסוד האמור לעיל אני מציעה לדחות את הערעור ולהשאיר על כנם הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין של בית-המשפט המחוזי.

ש ו פ ט ת

השופט מ' חשין:

אני מסכים לחוות-דעתה של חברתי, השופטת דורנר.

‎2. במקום פלוני, על גדות הכביש המקשר בין ראשון-לציון לבין נס-ציונה, נאספים מידי בוקר פועלים ערבים מן השטחים לקראת צאתם לעבודת היום. המערער בא אל אותו מקום-היאספות ורובה "גלילון" בידו, קיבץ את הפועלים שעמדו מפוזרים, והושיבם על הארץ שורות-שורות. לאחר מכן כיוון את הרובה אל היושבים וירה בהם אש אוטומטית, מימין לשמאל ומשמאל לימין. שבעה פועלים נהרגו ועשרה אחרים נפצעו.

‎3. המערער הורשע ברצח של שבעה אנשים ובניסיון לרצח של עשרה נוספים. ובדין כך הורשע. ואולם מתוך שמעשהו נעשה ברצף ובהיעלם אחד, נתעוררה שאלה אם ניתן וראוי היה לראות את המעשה כמעשה אחד ("אותו מעשה", כלשון סעיף ‎186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב‎1982-), ולהטיל על המערער עונש אחד של מאסר עולם; או שמא ניתן וראוי היה לראות את המעשה כשבעה מעשי-רצח נפרדים, ולגזור את דין המערער לשבעה עונשים של מאסר עולם. שתי שאלות צורכות הכרעה, והן שאלות הקשורות זו-בזו והעוקבות זו-את-זו: ראשית לכל, האם יורשע המערער בשבעה מעשי רצח או שמא יורשע במעשה רצח על דרך הסתם? ושנית: לאחר הרשעה, האם יוטל על המערער עונש אחד בגין "אותו מעשה", או שמא יוטלו עליו שבעה עונשים (בחופף או במצטבר)?

‎4. פרופסור שניאור זלמן פלר, הידוע בגישתו האנליטית למשפט, סובר ככל-הנראה כי נכון לסווג את מעשיו של המערער כמעשה אחד רב-פריטים, ולהטיל על המערער עונש אחד של מאסר עולם. ראו: פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ג' (תשנ"ב‎1992-) 230 ואילך, ‎287 עד ‎289. ובלשונו (שם, ‎287):

"נדמה לנו כי באלטרנטיבה בין עבירה אחת רבת-פריטים ובין ריבוי עבירות כמספר הפריטים, מבחן הבחירה של החלופה הראשונה הוא בהצטיירות הפריטים כרצף גלובאלי אחד במתכונת אירוע עבריני מלוכד מבחינה נפשית ועובדתית." (ההדגשה במקור - מ' ח')

ובדוגמת-הזוועה הבאה (שם, ‎230):

"נניח ש-א', המעונין בהישרדותו בחיים הוא בלבד מבין היורשים הנותרים של ב', מצליח להמיתם מעת לעת בזה אחר זה ולבסוף גורם גם למותו של ב' עצמו. אין אנו רואים הבדל בין דרך זו של המתת אנשים מספר לבין המתתם במבצע אחד, למשל תוך ביום תאונה במערכת הגז לבישול שבדירתם המשותפת של הקרבנות. מודעים אנו כי אף בהנחה האחרונה נהוג לייחס לאדם מספר מעשי רצח, כמספר הקרבנות שנרצחו; לא כל שכן כאשר התוכנית מומשה בעיתים מזומנות. אין לנו הסבר משביע רצון לנוהג זה, שכן כשם שניתן לרצוח אדם אחד, ניתן לרצוח, מתוך אותו רקע מנטאלי, אנשים מספר במעשה רצח אחד, ואין לדעתנו נפקא מינה אם נגרם ריבוי הקרבנות בבת-אחת או לעיתים מזומנות. בדיוק כשם שאין ריבוי גניבות, כאשר אדם גונב מספר פריטים בבת-אחת או, משיקולים שעמו, הוא עושה זאת במתכונת של עבירת-שרשרת. אמנם, אדם אינו בגדר פריט כלשהו בדומה לחפץ שניתן להיגנב, וחיי כל אדם בנפרד כחיי העולם כולו. אבל מבחינה מושגית של סיווג העבירות, אין כל הבדל בין האוביקט הפיסי של עבירה רכושית, לבין זה של עבירה בחיי אדם."

מיד בסמוך לאחר מכן (שם, ‎231) מוסיף פלר וקובע כי "מבחינת התגובה העונשית של החברה לאירוע העברייני שהתרחש, מתחייב פתרון אחיד, המתאים לאירוע כיחידה עבריינית אחת ומלוכדת, עובדתית ונפשית כאחת." על-פי אותו הלוך מחשבה מבקר פלר את הכרעת-הדין בפרשת דרורי נ' מדינת ישראל (ע"פ ‎104/89, פ"ד מד(‎1) 843), וככל הנראה מותח הוא ביקורת גם על העונש שהטיל בית-משפט קמא על המערער בענייננו (פלר, שם, ‎289-288).

‎5. בבג"ץ ‎4162/93 פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(‎5) 309, נכתבו דברים אלה (בעמ' ‎330-329):

"המאבד נפש מן העולם בכוונה תחילה הוא רוצח ויישא בעונש שרוצח ראוי לו. זה דברו של הקודקס הפלילי. ואם איבד חייהם של מאה אנשים, אלף, עשרת אלפים, מאה אלף אנשים? קודקס פלילי שנברא לחיי יומיום בחברה אנושית אין בו תשובה לשאלה. המילון המונח על שולחננו לא תימצא בו הגדרה למעשים אלה. שומה עלינו לחשוב מבראשית, אם תרצה: לצרף מלים אל מלים ולכונן הגדרות במשפט. הנה הוא החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, ובו הגדרות לפשע כלפי העם היהודי, פשע כלפי האנושות, פשע מלחמה ופשעים כלפי בני אדם נרדפים."

כך הוא במעשי אדם ש"ממדיהם ועוצמתם היו כתופעות טבע" (שם, ‎330). נורמות התנהגות מן-המניין קצרה ידן מהושיע, ועל-כן הוחל על אותם מעשים מישטר נורמות לעצמו. ואולם אנו, לא במעשים מעין-אלה ענייננו. על מעשה המערער - כולנו נסכים - יחולו דיני עונשין של יומיום. שומה עלינו להכריע איפוא, מעשה המערער מה טיבו, ואיזה עונש נכון כי יוטל עליו.

‎6. והשאלה שאלה. יגעתי ולא מצאתי תשובה כל-כוללת לכל סוגי אירועים שהיו ושיהיו. ראו והשוו: ע"פ ‎1377/94 משולם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). זאת אוכל לומר, שלא יהיה זה נכון, לדעתי, כי נלמד היקש מעבירות רכוש לעבירות הפוגעות בגוף האדם (ולהיפך), ואפשר אף נתקשה (לעיתים) ללמוד היקש מעבירות הפוגעות בגוף האדם לעבירות המקפחות חיי אדם. הנה-הוא פלוני הגונב ספרים אחדים ממדף בחנות ספרים. ניתן - אף ראוי - לראות במעשהו "גניבה אחת רבת פריטים" (פלר, שם, ‎289; ראו עוד: שם, ‎230). ואולם קשה בעיניי היקש מאותה גניבת ספרים לרוצח המקפח חייהם של כמה אנשים בהינף-יד. פרופסור פלר כותב בהקשר זה: "אמנם, אדם אינו בגדר פריט כלשהו בדומה לחפץ שניתן להיגנב, וחיי כל אדם בנפרד כחיי העולם כולו. אבל מבחינה מושגית של סיווג העבירות, אין כל הבדל בין האובייקט הפיסי של עבירה רכושית לבין זה של עבירה בחיי אדם" (פלר, שם, ‎230). במלוא הכבוד שירחש תלמיד לרבו, אודה ואתוודה: אני מתקשה ללמוד היקש מסֵפֶר ומכספת לאדם חי, או מאדם לספר ולכספת. והרי בסוף-כל-הסופות - בעצם: בתחילת-כל-התחילות - נושא המשפט ונושא האינטרסים והזכויות בו הוא האדם; האדם - לא ספר או כספת. כיצד נקיש איפוא מנושא למושא, ולהיפך? בין כך ובין אחרת, נזכור-נא - אל-נשכח - כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנליטי הושמו גבולות. האנליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו ולא משרתיה. תפוח שנשר מן העץ לעולם יפול אל-הארץ ולא ינסוק אל-על. ואולם אנו לא בחוקי-טבע ענייננו אלא בנורמות התנהגות שיועדו לאדם. ויוצרי הנורמות הם אנו. במקרה בו בחינה מושגית-אנליטית תכביד עלינו ותטרוד את מנוחתנו, נסוב על עקבינו וננסה לבדוק אם לא טעינו אי-שם בדרכנו. אכן, בעיצובן ובכיולן של נורמות-התנהגות - בהן נורמות בדיני העונשין - ידם של היסודות הערכיים והמוסריים כבדה עלינו, וכך אף יאה ונאה (השוו: ע"פ ‎4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(‎3) 230, 264-263).

‎7. אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (ספר שופטים, הילכות סנהדרין, יב, ג):

"נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל-באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל-אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל-אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם."

כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו כדמותו: "בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו..." (בראשית א' כ"ז). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מיקרא. זה גם סופו.

‎8. כך הוא באשר לעבירת הרצח. כך הוא גם באשר לעונש שיוטל על מי שרצח. אכן, מאסר עולם בעבירת רצח הוא מאסר עד צאת הנשמה. מבחינה מושגית - וזה דרך הטבע - אין מאסרי עולם מצטברים. ואולם דומה כי לא נוכל לבטא את עומק הזוועה שבמעשהו של מי שרצח את הרבים אלא אם נטיל עליו עונשים מצטברים. "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט' ו'). בימינו ובמקומנו אין עוד שופכים - כמעשה-ממלכה - את דם האדם. גם אין ניתן להוציא להורג אותו אדם שתי פעמים. אך מאסרי עולם במצטבר ניתן להטיל על מי שקיפח חיים בזדון. מאסר עולם תחת כל נפש ונשמה.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

מסכים אני לפסק-דינה של חברתי השופטת דורנר, ולהערותיו של חברי, השופט מ' חשין.

נ ש י א

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' דורנר.

ניתן היום, ה' בחשון תשנ"ח (‎4.12.1997).

נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן

מזכיר ראשי

‎91017420.L01