השופטת ד' דורנר:

 

1.        בתאריך 4.10.99 בשעות הבוקר, בבית-מגורי המשפחה במעלה-אדומים, דקר המערער למוות בסכין מטבח את אשתו, אקאל מנגיסטו (להלן: המנוחה). הדקירות כוונו לכל איברי גופה – הסכין פגעה בריאה, בכליה, בכבד ובמעיים – והמערער חדל רק לאחר ששיסף את גרונה. או אז החליף את בגדיו, השליך את הבגדים המגואלים בדם ואת הסכין למיכל האשפה השכונתי, ניגש לתחנת-המשטרה והתוודה כי הרג את אשתו. הוא הסביר לשוטר דובר אמהרית, בהודעה שנגבתה ממנו, כי באותו בוקר הבחין כי המנוחה משוחחת עם גבר ומאוחר יותר, בדירתם, אמרה לו המנוחה ששמעה מפיו של אותו גבר שהמערער מבקש להרעילהּ. בין השניים פרץ ויכוח, במהלכו הטיח המערער במנוחה, כי מזה ארבעה חודשים – מאז ששבה מאתיופיה – הוא חושד בה כי היא מתרועעת עם גברים אחרים ומנסה לכשף אותו. המנוחה, מצדה, גידפה את המערער ואיימה לגרום למאסרו ולדבריו, הדבר הרתיח את דמו עד שנטל בידיו מקל והיכה את המנוחה. זו נמלטה למטבח, איימה עליו בסכין שנטלה שם, ולאחר שהוא – בנסותו לגונן על עצמו – נחתך בכף ידו, הוציא הוא את הסכין מידיה ובכעסו הרב דקר אותה  בחלקי גופה השונים ואף שיסף את גרונה לאחר שכבר הייתה שרועה על רצפת המטבח.

 

           המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים ברצח המנוחה.

 

2.        בעדותו במשפטו חזר המערער על דבריו במשטרה, בשינוי מסוים: בעוד שבחקירתו הודה, כי המנוחה אחזה בסכין לאחר שהיכה אותה וכי נדקר תוך כדי הוצאת הסכין מידיה, הרי בעדותו סיפר, כי לאחר שאיימה עליו בסכין ודקרה אותו בידו, התעורר בו זעם והוא הכה את המנוחה ובהמשך דקר אותה למוות.

 

           לבית-המשפט המחוזי הוגשו שתי חוות-דעת פסיכיאטריות, שהעריכו את מצבו הנפשי של המערער – האחת מטעם הסניגוריה והאחרת מטעם התביעה. האבחנה של שני הפסיכיאטרים הייתה, כי המערער סובל מהפרעות נפשיות, העשויות להתפתח לפסיכוזה. עם זאת, משתי חוות-הדעת עולה, כי כושר שיפוטו של המערער וכן יכולתו לשלוט בעצמו במידה השוללת אחריות פלילית, לא נפגעו.

 

           חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם התביעה קבעה, כי המערער מבין היטב, כי אסור היה לו לפגוע באשתו וכי הפרעותיו הנפשיות לא השפיעו על כושרו להימנע מן המעשה הקטלני.

 

           ואילו חוות-הדעת מטעם הסניגוריה קבעה, כי המערער סובל מהפרעה נפשית פרנואידית, כי סבר שהמנוחה בגדה בו וניסתה להרעילו וכי הוא האמין בכוחה לכשפו, ובעת האירוע לקה בהתקף פסיכוטי ודקר את המנוחה כמעשה של הגנה עצמית, בהאמינו כי היא מרעילה אותו ומבקשת לפגוע בו בסכין. עם זאת, נקבע כי הפרעותיו הנפשיות לא פגמו ביכולתו להבין את מעשיו ולפיכך לא ניתן להגיע למסקנה בדבר אחריותו הפלילית.

 

3.        בית-המשפט המחוזי (השופטים צבי סגל, משה גל ומרים מזרחי) דחה את עדותו של המערער – ככל שזו לא התיישבה עם דבריו במשטרה – כבלתי-מהימנה, והעדיף את חוות-הדעת שהוגשה מטעם התביעה, המעוגנת, בין היתר, בגרסה העובדתית שמסר המערער במשטרה. על-יסוד חומר הראיות המהימן נדחתה טענת ההגנה עצמית ונקבע, בהסתמך על הנסיבות המוכחות, כי לא היה קינטור סובייקטיבי ולא-כל-שכן אובייקטיבי, וכי הייתה הכנה ואף כוונת קטילה, אותה יש להסיק מן הדקירות הקטלניות ובמרכזן שיסוף גרונה של המנוחה. עוד מצא בית-המשפט המחוזי, על-יסוד חוות-הדעת הפסיכיאטרית מטעם התביעה, כי לא נתקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), המתיר לבית-המשפט, בהתקיים נסיבות אלה, להפחית מעונש החובה בעבירת רצח.

 

           המערער הורשע איפוא ברצח ונידון למאסר-עולם.

 

4.        בערעורו בפנינו טען המערער, כי חוות-הדעת הפסיכיאטריות, בצירוף העובדות המוסכמות, מעוררות ספק סביר כי בעת ביצוע המעשה הוא סבל מהפרעות נפשיות אשר שללו את כושר הבנתו ורצונו. לחלופין טען, כי בחינת טענות בדבר הגנה עצמית וקינטור אובייקטיבי באספקלריה של הפרעותיו הנפשיות הקשות מעלה ספק סביר בדבר האפשרות, שפעל מתוך הגנה עצמית מדומה, וכי נוצר קינטור השולל את היסוד של כוונה-תחילה. לחלופי חלופין טען, כי הפרעותיו הנפשיות מצדיקות הפחתת עונשו על-יסוד סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

 

           טענות אלה יש לדחות.

 

5.        חזקה שבדין (סעיף 34ה לחוק העונשין) היא, כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייגים לאחריות פלילית. מכאן עולה, כי על נאשם, הטוען לאי-שפיות, הנטל להניח תשתית ראייתית, המספיקה להעלאת ספק סביר בדבר קיומו של סייג לאחריות,   כאמור בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין.

 

           השאלה היא, איפוא, אם המחלה שללה את כושר ההבנה של המערער או את רצונו החופשי, כמפורט בסעיף 34ח לחוק העונשין, שבו נקבע:

 

לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי היה חסר יכולת של ממש –

 

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה.

 

 

           פליליות המעשה נשללת איפוא בשל סימפטומים מסוימים של מחלת-הנפש. כדברי השופט שמעון אגרנט "עצם העובדה של היות הנאשם לוקה בליקוי נפשי רציני בזמן אירוע המאורע נשוא האישום... אין בה תמיד תשובה מספקת לשאלה... אם עקב אותו ליקוי נתקיים בו, בנאשם, אחד המבחנים שקבעם החוק" (ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 281, בע' 290-289). "חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם והוא לא יישא באחריות פלילית רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל" (ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, בע' 250).

 

           בעניין שלפנינו, לדעת שני הפסיכיאטרים שבדקו את המערער, כושר הבנתו ואף כושר רצונו לא נפגעו במידה השוללת אחריות פלילית, ועל-כל-פנים, בית-המשפט המחוזי הסתמך על חוות-הדעת שהוגשה מטעם התביעה – שלה מצא עיגון בהסברי המערער – ובעניין זה אין מקום להתערבותנו, ואף לא נדרשנו לכך בטיעוני הסניגוריה.

 

           ממצאים רפואיים אלה משליכים גם על הטענות הנוגעות להגנה עצמית וקינטור, שכאמור, מבוססות על שלילת כושר ההבנה. זאת ועוד: ממצאים-שבעובדה, שקבע בית-המשפט המחוזי, אינם מתיישבים עם האפשרות של אי-הבנת מהות המעשה על-ידי המערער.

 

           כאמור, בית-המשפט המחוזי דחה כבלתי-מהימנה את עדות המערער, כי דקר את המנוחה כאקט של הגנה עצמית לאחר שתקפה אותו בסכין. בית-המשפט המחוזי קבע, על-יסוד דברי המערער במשטרה, כי המתלוננת היא זו שאחזה בסכין כדי להגן על עצמה, כי המערער הצליח להוציא את הסכין מידיה ודקר אותה באותה סכין, וכי לאחר המעשה פעל ביישוב הדעת, החליף בגדיו, השליכם יחד עם הסכין למתקן אשפה והתייצב במשטרה.

 

           עם ההסברים שנתן המערער למשטרה לא נמנו טענות, כי בעת המעשה לא שלט בעצמו וכי לא הבין כי דקירת אישתו היא המעשה האסור. נהפוך הוא, התייצבותו במשטרה לעצמה, מצביעה כי המערער הבין את הפסול המוסרי שבמעשה וידע כי הוא אסור, ואילו יישוב הדעת, שגילה לאחר-מעשה, מלמד כי שלט בעצמו.

 

           מסקנתי היא איפוא, כי יש לדחות את הטענה כנגד ההרשעה.

 

6.        לא מצאתי יסוד גם לטענות כנגד העונש. כידוע, ההבדל בין הסייג הפוטר מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין לבין קיום עילה להפחתת העונש בלבד לפי סעיף 300(א), הוא בעוצמתם של הגורמים – כושר ההבנה והרצון – שביסוד שתי הוראות אלה.

 

           ממצאיו של בית-המשפט המחוזי וכן חוות-הדעת הפסיכיאטרית מטעם התביעה אף שוללים את התנאים לתחולת סעיף 300א(א), כלומר, כי הוגבלה יכולתו של המערער במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. מכאן, שהנימוקים לדחיית טענות אי-השפיות, הגנה-עצמית וקינטור – המעוגנים ביכולתו של המערער להבין את הפסול שבמעשהו ולשלוט בעצמו, כעולה אף מהתנהגותו בעת המעשה ולאחריו – ישימים גם לעניין הפחתת העונש. שכן, כאמור, המערער לא הניח תשתית ראייתית בדבר הפחתת כושר הבנתו ורצונו.

 

           אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר-הדין.

 

                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

השופט י' טירקל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                ש ו פ ט

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

                       

                                                                                ש ו פ ט

 

 

         הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.

 

         ניתן היום, ט' בתמוז תשס"ג (9.7.03).

 

 

ש ו פ ט ת                           ש ו פ ט                              ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   01015310_L05.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il